הרופא מחזיק בידיו צינור דק וארוך ובו חומר המכיל יוד, כך הוסבר לי. הצינור הזה אמור להיכנס עכשיו לתוכי? אני מסתכלת בו בזעזוע. דפיקות הלב שלי מתחזקות. "מתחילים," הוא אומר, ומדגיש שוב, "אם יכאב לך מאוד תעצרי אותי".
רגע אחד אחרי אני שומעת צרחות קורעות לב. לוקח לי עוד כמה רגעים להבין שהצרחות הללו הן צרחותי שלי. קול חדש, לא מוכר, בוקע מתוכי. מעולם לא שמעתי את עצמי צורחת כך. מעולם, אבל מעולם, לא כאב לי כמו עכשיו. זהו? אני שואלת, והרופא אומר שהוא בקושי התחיל, שכולי מכווצת, ושאם אני אמשיך ככה הוא ייאלץ לוותר על הבדיקה.
ננסה שוב.
הרופא מחדיר שוב את הצינור, אבל אני לא עומדת בזה. הצרחות מאיימות לקרוע לי את הגרון. אני מבקשת שנעצור, שיקראו לאמא שלי שתיכנס. האחות מזמינה את אמא שלי להצטרף ומלבישה אותה בחלוק. אמא עומדת לידי, ואני נועצת בזרועה את ציפורני, עוצמת עיניים ומנסה בכל כוחי להירגע, שרק ייגמר כבר. אני משתדלת להרפות, ללא הצלחה. אמא אומרת לי משפטים של הרגעה, ואני מנסה להקשיב רק לה, היא תמיד יודעת כל-כך איך להרגיע אותי. אבל הכאב כל-כך חד, בלתי נסבל. אלוהים, תעשה שזה ייגמר כבר.
חמש הדקות של צילום הרחם היו חמש הדקות הארוכות בחיי.
אני יוצאת משם, נסערת, בוכה, בקושי נושאת את גופי. אמא תומכת בי. המחשבות משתוללות בתוך ראשי. אני לא מאמינה ששקלתי לרגע להגיע לכאן לבד. איך הייתי נוהגת עכשיו בחזרה הביתה? למה, לעזאזל, אף אחד לא הכין אותי לבדיקה האיומה הזאת? רק גבר יכול היה להגדיר את הבדיקה הזאת כ"קצת לא נעימה".
אמא לוקחת אותי הביתה, ואני נשכבת על הספה, מנסה להירגע, לאסוף כוחות. אחרי שאני קצת מתאוששת, אני מתיישבת מול המחשב, ומקישה במנוע החיפוש "צילום רחם". והינה, זה הכל שם. הבנות מהפורום מתארות חוויה דומה מאוד לשלי, אחת אפילו מספרת שביקשה מבעלה לחכות לה באוטו כמה דקות, רובן לא ידעו כלל למה לצפות. אחרות זכו לרופא שתיאר תמונה קצת יותר אמינה, ואף הציע לקחת כדורים לשיכוך כאבים ולהרגעת המתח הנפשי לפני הבדיקה, כדי שהגוף יהיה קצת יותר רפוי. ואני? כל מה שטרחו לומר לי היה שזו בדיקה "קצת לא נעימה".
ברגע הזה אני מוצפת בהמון כעס. כעס על הרופא, שלא שיתף אותי בכל מה שהוא יודע ושלא הכין אותי כמו שצריך. כעס על המערכת, שמסתירה מן המטופלות את האינפורמציה החשובה הזאת. אפילו כעס על דר, שלא באשמתו לא היה שם איתי. ובעיקר - כעס על עצמי. אני כל-כך כועסת על עצמי. איך יכולתי להגיע לבדיקה בלי לברר קודם? בלי לקרוא? איך יכולתי לסמוך על רופא, שאפילו לא טורח להסתכל לי בעיניים? איפה הבחורה הדעתנית, המשכילה, הספקנית, שהייתה פעם אני? לאן היא נעלמה בין מסדרונות בתי החולים? מתי בדיוק היא הפכה להיות הצל של עצמה?
מרגע זה הכל ישתנה. מהיום, אני נודרת, אני מסירה את המטפחת מעל עיני ושואלת את כל השאלות הקשות, גם אם יהיה לי קשה להתמודד עם התשובות. אין לי כבר אמון במערכת הרפואית. יותר מדי פעמים קיבלתי אינפורמציה חלקית, אינפורמציה לא מדויקת, ועכשיו, אחרי הטלטלה הזאת של צילום הרחם, אני סוף סוף מבינה, אולי באיחור גדול מדי, שמהיום אני, ורק אני, אחראית לגורלי.
האישה ההיא, הרציונלית והדעתנית, כנראה נמצאת באיזשהו מקום בתוכי, אני פשוט צריכה למצוא אותה, להעיר אותה מן התרדמת שאליה היה למערכת כל כך נוח להכניס אותה.
אני רק מקווה שהיא עדיין שם.