גם אנחנו ליצנים

"דרך המשוררים" - דרך הפעולה של המשוררים במובן המטה-פיסי והמסלול המסועף אל עבר האופק אליו הם צועדים. הליצן הוא שלוחו בפועל של המשורר היודע "כִּי הַחַיִּים חַיָּבִים לְהִמָּשֵׁךְ / כְּדֵי לִצְבֹּר עוֹד חֲוָיוֹת מְתַקְּנוֹת / לִקְרַאת הַשִּׁיר הַבָּא." בשיר "צאן מרעיתו" (עמ' 42). הליצן יודע, כי רק בעזרת המשוררים, שהם בבואה שלו, יוכל כמוהם, בעזרת השירה, להביא רגש, תרבות ורגיעה לאנושות. "הוּא וְהִיא וְהַמּוּזָה / חוֹגְגִים בִּשְׁלִישִׁיּוֹת / מֵאָז שֶׁנִּפְגְּשׁוּ." השיר "שלישיות" בעמ' 46. הוא יודע, כי הכתיבה על החיים יוצרת את החיים עצמם "יֵשׁ אֲנָשִׁים שֶׁכּוֹתְבִים עַל הַחַיִּים / וּמִדֵּי פַּעַם יוֹצְרִים אֶת הַחַיִּים / מִמִּנְהָרוֹת רֹאשָׁם..." או בהמשך: "יֵשׁ שֶׁקּוֹרְאִים אֶת הַחַיִּים / מִסְּפָרִים מְפֻרְסָמִים, מִסּוֹפְרִים חֲכָמִים / ... וְכָךְ חַיִּים אֶת חַיֵּי הַזּוּלַת / בִּמְלוֹא עָצְמָתָם... " השיר "פסיקה" עמ' 57. המשורר והליצן יוכלו להשיג את מטרתם המשותפת - תרבות ואנושיות, בדרכים שונות, שמובנן רחב וגדול כמו השירה. "שביל האוהבים" - הליצן מודע לכך, כי בלי אהבה לא יכון יעודו. אלא, ששביל האוהבים מתפתל לו אי שם, מבודד ורחוק ("תעתועי אהבה" עמ' 88). אבל הליצן מכיר בתוכו, כי שירי האוהבים, פיוטי האהבה, הם שיגרמו לאושר המיוחל ("השיר על אושר השירים" עמ' 77). "נתיב המשפחה" - זהו נתיב רחב, העובר לאורך דורות. נתיב של געגועים וזכרון המשמש עוגן לליצן, המשורר. הוא נאבק אומנם בגעגועיו, אבל גם שואב מהם כוח לצורך השלמה עם המציאות (השיר "השלמה" עמ' 107). הליצן יודע כי נתיב המורשת הרחב ("מורשת" עמ' 125) מוביל אותו בדרך הנכונה והקשה, אבל ההכרחית שהורישו לו. "רחוב הזכרונות" - רחוב התנועה, המקשר בין העבר להווה וגם לעתיד. הזכרונות מעניקים את הכוח לליצן המשורר להמשיך בתפקידו (השיר "רצונות" עמ' 161). הם החוט המקשר בין החלומות לבין מימושם, בין ילדות רחוקה לבין הווה עכשווי. "החצר האחורית" - היא מעין המשך לבית ולזכרונות, צל הבית נופל עליה. היא המקלט והמפלט לנדודי הליצן ("חצר מפלט" עמ' 173). היא כלי הקיבול אליו מתנקזים הזכרונות, האוהבים והמשפחה. כל שנותר מאלה מתנקז בחצר האחורית, ממנה יוכל המשורר הליצן לדלות את כלי העזר לתפקידו ("הקשבה" עמ' 196). כאן יוכל לקבל את התשועות ("תשועות" עמ' 187) על מעשיו ולאגור כוח להמשך דרכו. "משעול היצורים" - החיות מלוות את הליצן בכל דרכיו, כמו בקרקס. הן נאמנות ויכולות לשמור על "החצר האחורית" ועל הבית, כדי שהאוצרות הגנוזים בהם והכה חיוניים להמשך פעולתו של הליצן, לא ילקחו. החיה היא גם מקור נחמתו של הליצן וידידתו הקרובה והנאמנה, בעת בדידותו הקרקסית ("כלבו של משורר החצר" עמ' 227). "כביש אל שמי שמים" - כביש המחבר בין שני מקומות רחוקים מאוד זה מזה - בין למטה ללמעלה. הכביש הזה מאחד בגודלו ובתפקידו, את כל הדרכים שהוזכרו בפרקים הקודמים, את הזכרונות ("עצי הזכרונות" עמ' 137). את חילופי הדורות ("החלפת משמרות" עמ' 247) ואת הסיוע שהליצן כה זקוק לו מגורמים רוחניים-שמימיים ("שיחה עם מלאכים" עמ' 252). כביש זה, המוביל למעלה, סואן וצפוף. הליצן יודע, כי כאן יוכל להיווכח, אם הצליח בתפקידו להביא אושר לאנשים - האם הם יעלו, בבוא זמנם, בכביש זה למעלה, עם חיוך. הכביש הזה, גם סוגר את המעגל ומקנה לספר מעין מימד של רוחניות מיסטית עמוקה, של יציאה לסיבוב נוסף, בתוך סודות הלב "לְבַסּוֹף יָצָאתִי מִתּוֹךְ עַצְמִי" (השיר "יציאה" עמ' 258).

כל שביל בספר מוביל לאמת שלו. לבית בו ניתן למצוא יציבות יחסית, כאשר המפתח לכל השבילים הוא הלב והתחושות האנושיות. למזלו של הליצן הוא יכול לומר את דבריו, לשעשע, לגרום לאנשים לחשוב, ואחר-כך לחמוק חזרה אל נתיבי הלב, ולהסתתר שם, אפילו מעצמו. הספר כולו מלא הרהורים. המשורר הוא האדם החושב והרהוריו עמוקים וחובקי עולם, ומקיפים את כל אושיות הקיום האנושי. זהו הליצן הפילוסוף, החבוי עמוק עמוק בתת ההכרה של כל אחד מאיתנו. כדי לא למעוד ולהלכד ברשת הרהוריו, המשורר נאחז בפיסות מציאות מוחשיות - כמו משפחתו, חפציו ועוד. לשם כך, הוא גם בונה לו עולם פנימי מדויק ומסודר, המתקתק כמו שעון, כגון: אזכרות, ביקורים ומפגשים במועדים קבועים ועוד, עולם המאפשר לו לצאת, מידי פעם, לחופשי מסמטאות הלב למציאות המשתנה. לא רק הליצן, שהוא שליחו ובבואתו של המשורר, נע בסמטאות הלב. למעשה כולנו נעים בהן ומחפשים פיסת שקט לנוח בה, פיסת אמונה בטוב, ביכולת לתקן ולהיטיב. שיקום פנימי הוא שיביא לעולם טוב יותר. הליצן מצידו, ימשיך לנוע בדרכים וינסה לפרוץ מידי פעם את סוגרי מבצרו. הוא ינסה לצאת החוצה, להצחיק ולשמח את האנשים ולגרום להם לחשוב ולעשות חשבון נפש בעקבות זאת. כפי שכתוב בסיום האפילוג של הספר: "הַמַּרְאָה בָּהּ הִבִּיט / רָאֲתָה אוֹתוֹ / וְאֶת כֻּלָּם / מֵעֵבֶר לָעוֹר / עַד קְצוֹת הָעֲצַבִּים / עַד עִמְקֵי הַנְּשָׁמָה. // כֹּה פְּתַלְתַּלּוֹת הָיוּ דְּרָכָיו / אַךְ תָּמִיד לְכִוּוּן אֶחָד: / מֵעֵבֶר לַמַּנְעוּל שֶׁבֶּחָזֶה. // בְּתוֹךְ תּוֹכוֹ הִבִּיט, / בַּחֹשֶׁךְ הַמְּעָרָתִי / אֲשֶׁר בְּסִמְטְאוֹת הַלֵּב.". אכן מדהים לראות, כיצד מצליח המשורר לרגש את כולנו מדמות של ליצן אחד, שכה הזדהינו איתו, עד שנהפכנו אנחנו לחלק ממנו, לבבואה שלו, של האדם החושב ובעל התחושות. עד שהפכנו כמוהו, ליצנים עצובים ושמחים כאחת. כי כולנו ליצנים המשייטים במסדרונות הנפש, בחפשנו אחר מעט נחמה ושלווה, כדי שנוכל לעמוד בסערת הימים שבחוץ, כדי לבנות עולם טוב יותר שעמודי התווך שלו הם הלב והרגש.

חשוב מכל, הליצן נמצא בכל אתר, בכל גוף, בכל אחד מאיתנו. פוגשים אותו בכל מקום, בכל דרך. קשה אומנם להכירו, כי "מִבַּחוּץ עוֹטֶה הוּא כִּסּוּי, / בְּתוֹךְ תּוֹכוֹ- מְעֻרְטָל." (עמ' 261 "אפילוג"). אך תמיד דרכיו מובילות, בסופו של דבר, לנקודת המוצא שלאורך כל הספר. והיא בכיוון אחד - "מֵעֵבֶר לַמַּנְעוּל שֶׁבַּחֲזֵה" (אפילוג, "מֵעֵבֶר לַמַּפְתֵּחַ" עמ' 261). דהיינו, מאותה נקודה, עמוק בפנים, הוא יכול שוב ושוב להתחיל את מסעותיו. זאת לאחר שפתח את מנעול הלב, שוטט בחוץ, נטע תקוות בלב האנשים, הליצנים הדומים לו, וחזר אחר-כך למסדרונות הלב. וכך חוזר חלילה. לא קל לו לליצן לצאת מסמטאותיו ולנוע בין שמים לארץ, ללא כנפיים, אלא רק בעזרת הלב ("בין פה ושם" עמ' 229). לפעמים הוא גם פוחד "לִפְעָמִים בְּלֵילוֹת קָרִים אֲפִלּוּ הַלֵּיצָן פּוֹחֵד בְּתוֹךְ לִבּוֹ", ("פְּחָדִים" עמ' 213). אז, ברגעים כאלה, הוא נזכר בילדותו, (בפרק "רְחוֹב הַזִּכְרוֹנוֹת"). הוא נזכר באביו, שזכרונו מחזק את כוחו לשרוד כליצן, את אמונתו בדרך הישר והטוב. הזכרונות מלווים אותו עוד ועוד ולא נותנים לו מנוח, עד שיגשים את צוואת אביו - "וּלְשַׁמֵּר רְגָעִים שֶׁל רוֹמְמוּת הָרוּחַ / לְצַד לִמּוּד הַלְּקָחִים מִזַּרְזִיפֵי דְּמָעוֹת / כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לְהַשְׁלִים עִם מַרְאֶה עֵינָיו / מוּל הַקָּהָל שֶׁמִּסְּבִיבוֹ, / וּלְתַכְנֵן לְהַנְעִים אֶת דַּקּוֹתָיו / בְּלִי לְהַסְתִּיר עָמֹק מִדַּי הָאַכְזָבוֹת." ("עֲצֵי הַזִּכְרוֹנוֹת", עמ' 137). דהיינו, הכח להתעלות מעל למציאות וניסיון לשנותה לכיוון החיובי. כולנו ליצנים נודדים בסמטאות החיים, אבל רק לבבותינו יכולים לנווט אותנו ביניהן. כולנו ליצנים של החיים, ובעיקר המשוררים שבינינו, שנועדו לתעד שחוק ודמע כאחת, שחוק כלפי חוץ ודמע כלפי פנים. הליצן שבתוכנו, דווקא הוא יכול להבין את המילים שבין השורות, את שפת המשוררים. שפה זו משמשת לליצן, קְצוּב המילים, כדי להפיץ את אמונתו. המשורר הוא בבואה של הליצן, הדולה מסמטאות הרגש את שפתו, את שיריו. לכן, פרק שלם בספר עוסק בקשר סימבולי זה בין הליצן למשורר, לשניהם ניתנו חזון ונבואה (הפרק "דֶּרֶךְ הַמְּשׁוֹרְרִים". "שְׂפָתוֹ שֶׁל הַלֵּיצָן / נִשְׁמַעַת כֹּה יְשִׁירָה לִפְעָמִים / וּלְעִתִּים הִיא כְּמוֹ כְּאֵב דּוֹמֵעַ / וְיֵשׁ מִקְרִים שֶׁהִיא תּוֹאֶמֶת / לִפְקֻדָּתוֹ שֶׁל שַׂר. // אַךְ הַמִּלִּים אֲשֶׁר בֵּין הַשּׁוּרוֹת / רַק הוּא, הַמְּקֻשָּׁט, הַמְּבֻשָּׂם וְשֶׁכְּמוֹתוֹ / יָבִינוּ / יִזְכְּרוּ / וְלֹא יַחְלְקוּ." השיר "שָׂפָה" עמ' 27).

כיצד מסייע הכותב לגיבורו הליצן, אשר צריך לשמור את לשונו, פן יוקע, כך שלא רק יצחיק, אלא גם ילמד מוסר וחוכמת הרגש. הוא עושה זאת, על-ידי לשון בהירה וברורה מאוד, עניינית ותיאורית. אלא שמאחוריה עומדות ציניות ואירוניה חריפות. בכל אירוניה שלו מתחבא גם הומור, אפילו מקברי מיוחד. זאת על-ידי כך, שהמשורר מביא את המצבים עד לקיצוניות שלהם. הליצן מאמין, כי דווקא הומור אירוני זה יעורר את האנשים לשחוק ולחשיבה, יגרום לקתרזיס בנפשם ויביאם להבנת מצבם ולרצון להשתחרר מכבליהם. בשיר "צֹאן מַרְעִיתוֹ" עמ' 42, "בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם הָיִינוּ צְרִיכִים / לִפְגֹּשׁ אִישׁ חָשׁוּב / שֶׁמִּפְּאַת חֲשִׁיבוּתוֹ / שָׁכַח לְהַגִּיעַ לַפְּגִישָׁה.". כך גם בשיר "יַעַר עָבוֹת" בעמ' 153: "מֵעֵבֶר לַנָּהָר הָיָה יַעַר עָבֹת / בּוֹ הָלְכוּ הַגּוֹיִים נְטוּלֵי הָאֱלֹהִים / לַחְגֹּג אֶת עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה בְּאוֹגוּסְט / וּבְסוֹף הָאֲרוּחָה בֵּרְכוּ: / "אֱלֹהִים, כַּמָּה שֶׁהַקָבַּב הָיָה טָעִים"; או בשיר "אִישׁ מְדֻשָּׁן" בעמ' 207: "כָּאן נִקְנִים גִּנּוּנֵי הַטֶּקֶס / פִּנּוּקֵי הָרַאֲוָה / נִיצוֹצוֹת הַמּוֹשְׁכִים אֶת עֵינֵי הַלָּקוֹחוֹת / וּפוֹתְחִים אַרְנְקֵיהֶם."... "...וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹּקֶר / עוֹ"ד נוֹסָף." המובאות לפני הפרקים ולפני שירים מסוימים, על הליצן, (המובחנות באותיות שונות בספר), מרמזות על הגיגי השיר שיבוא והן מכינות אותנו היטב, לקראת מהלכו ועיצובו. זאת בדומה למחזות ביוון העתיקה, בהם הקריין מציג את הנפשות הפועלות ואת תקציר העלילה לפני התחלת המחזה. כבר בהתחלת כל שיר המשורר מביע את דעתו על הנושא אותו הוא מציג (על-ידי המוטו), בצורה חדה וכואבת. כבר בהתחלה הוא מכה בנו במשפט מיסטי נבואי. בהמשך הוא מביא את הרעיון הפילוסופי שמאחורי הנושא, ואילו בסיומו של השיר, הוא בדרך כלל, מגיע לידי השלמה עם מה שתאר קודם, מסתפק בזה שהביא את הרעיון לידיעתנו. דוגמה אחת כזאת יש בשיר "פְּסִיקָה" בעמ' 57, בית ראשון: "יֵשׁ אֲנָשִׁים שֶׁחַיִּים אֶת הַחַיִּים / בִּצְחוֹק מִתְגַּלְגֵּל אוֹ בֶּכִי קוֹרֵעַ / נֶהֱנִים מֵרִגְעֵי מַעֲשֶׂה / סוֹבְלִים כְּאֵבִים וּבְגִידוֹת / וּבַסּוֹף מַצְלִיחִים לִבְחֹר אֶת מַסְלוּלָם הַיִּחוּדִי..." בית אחרון באותו השיר: "מַלְאַךְ הַחַיִּים יִצְטָרֵךְ לְכַנֵּס יוֹעֲצָיו / לָדוּן בְּכָל מִקְרֶה לְגוּפוֹ, / לִפְסֹק: / מִי לְגַן הָעֵדֶן שֶׁל הַחַיִּים / אוֹ חַיִּים חֲדָשִׁים, / מִי לַתַּחְלִיף הַנִּבְחָר / (אוּלַי מֵעַל גַּבּוֹ שֶׁל פֶּגָסוּס), וּמִי לַבֻּסְתָּן / הַמְּיֹעָד לַמִּסְתַּפְּקִים בַּסִּפּוּק / שֶׁל הָאֲחֵרִים.." לאחר מכן, חוזר הליצן-המשורר ומתכנס לתוך אחת מסמטאות הלב, להרהר במה שאמר (השיר "חֲמִשִּׁים שָׁנָה שֶׁל מַחְשָׁבָה", עמ' 150). להרהר מתוך פקחון המתבטא בעצבותו של הליצן - "שְׂפָתוֹ שֶׁל הַלֵּיצָן / נִשְׁמַעַת כֹּה יְשִׁירָה לִפְעָמִים / וּלְעִתִּים הִיא כְּמוֹ כְּאֵב דּוֹמֵעַ" (בשיר "שָׂפָה", עמ' 27.) המשורר כָּמֵהַּ ליציבות, לחום ולאהבה ולכן, בכל פרק, לצד כל סוגי מסלולי התנועה, ישנו גם בית, המקום היציב, המקום הקבוע. בפרק "שְׁבִיל הָאוֹהֲבִים" - השיר "בַּיִת" עמ' 93, בפרק "רְחוֹב הַזִּכְרוֹנוֹת" - השיר "בָּתֵּי אֱמוּנָה" עמ' 155, בפרק "כְּבִישׁ אֶל שְׁמֵי שָׁמַיִם" השיר "הַחֶדֶר הָאַחֲרוֹן" עמ' 249. הבית אוגר בתוכו הכל - זכרונות, געגועים וגם את חיי ההווה. הוא המרכז, הוא בעצם הלב. כל שביל נעצר בבית והוא מביא לתוכו את הטוב שאגר, האצור עמוק בו. זאת בהקבלה ללב עצמו, הבנוי הרי גם הוא מחדרים ועליות. בספריו הראשונים, מנחם מצביע על העיוותים בהוויה הקרובה העוטפת אותנו, עם ביקורת זהירה, מינורית, ומבלי לנסות לתקנם. שם הוא רק רומז עליהם ומציין אותן, אבל את מלאכת התיקון הוא מייעד לקורא עצמו. ואילו בספר זה, הביקורת היא חדה ונוקבת, ללא פשרות. המשורר מתייחס כאן לשאלות שברומו של עולם, בצורה פילוסופית ביקורתית. בכל מקום בו נִפעל לפי הלב, לפי הרגש, יבוא מזור לאדם היום-יומי, העמל, הפשוט, הכואב, לליצן שבתוכנו. בספר זה, הוא מקיף כמעט את כל סוגי החיים וההוויה, אליהם מובילים השבילים. לא בכדי נבחר השיר "חָמוּשׁ" בעמ' 206, להופיע בגב הספר, כשיר המייצג והנוגע ברוב הנושאים שהם מנת חלקו של הספר: "בָּרְחוֹב הָיִיתִי חָמוּשׁ בְּאֶקְדָּח / בְּשִׂיחָה חָמוּשׁ בְּמִלִּים / בַּמִּשְׂרָד חָמוּשׁ בְּלִיטְרוֹת שֶׁל מֶרֶץ / בַּבַּיִת חָמוּשׁ בְּכַוָּנוֹת טוֹבוֹת / וַעֲדַיִן מַרְגִּישׁ פָּגִיעַ. // בִּפְגִישׁוֹת הָיִיתִי חָמוּשׁ בְּחִיּוּכִים / בְּסַדְנָאוֹת חָמוּשׁ בְּיֶדַע / בָּרְחוֹבוֹת חָמוּשׁ בְּעֵינַיִם סוֹרְקוֹת / בְּאוּלַמּוֹת חָמוּשׁ בְּאָזְנַיִם / וַעֲדַיִן מַרְגִּישׁ חַלָּשׁ. // בְּדוּ-שִׂיחַ הָיִיתִי חָמוּשׁ בְּאַשְׁלָיוֹת / מוּל הַדַּף חָמוּשׁ בִּרְגָשׁוֹת / מוּלֵךְ חָמוּשׁ בְּתִקְווֹת / וּמֵרֹב חִמּוּשׁ נָפְלוּ הַכַּדּוּרִים / וְהָפְכוּ לַעֲקָרִים בְּטֶרֶם עֵת."

לא קל להיות ליצן, שתפקידו לשמח אחרים, אבל כמעט ואינו מצליח לשמח את עצמו. לא קל לנוע בסמטאות, שבהן אינך יודע מה תפגוש בעיקול הבא. עוד יותר קשה, כשמדובר בתנועה בסמטאות הלב, שבהן תפוסת החדרים ואפילו העליות מלאה. יתכן אף שחלק מהסמטאות הן ללא מוצא. אך המשורר דאג לכוון אותנו לסגנונות של דרכים שונות, לשבילים ולנתיבים הנכונים, כפי שניתן לחוש לפי שמות הפרקים בספר (ונתעלם לרגע מן הפרולוג והאפילוג, שלהם תפקיד משלהם בדומה לדרמות היווניות). כל שביל מוביל לתחום רגשי אחר - שירה, אהבה, משפחה, זכרונות ועוד. כל שביל הוא פרק חיים מלא, עם מוסר השכל ולקח בצידו, בכל מסדרונות ומהמורות החיים. כל השבילים באים מהלב. כל השבילים הם בעצם הלב עצמו - שביל ירושלים, האהבה, הזכרונות, המשפחה, השמים. אין זה משנה מי נע בהם. הליצן, המשורר או כולנו. המטרה היא אחת - אהבה, שלום ואחווה. לא סתם בחר המשורר בשמות הפרקים, לפי הדרכים המובילות אליהם, ובסדר ההיררכי שלהם: "שדרות ירושלים" - ירושלים, שדרותיה רחבות רחבות, כדי שתוכל להכיל את כל תמהוני העולם. לכן הליצן כה מוקיר אותה, יען רבים בה הם כמוהו - תמהונים החפצים להביא שקט ושלווה לאנושות. אלא שאלה, ספק תמהונים, ספק הוזים בהקיץ, ספק שדעתם השתבשה, פשוט ליצני חצר. "הַמַּסָּע הַזֶּה נִמְשָׁךְ בָּאֶמְצַע הַלַּיִל / כְּשֶׁאִישׁ אֵינוֹ רוֹאֶה אֶת הַלֵּיצָן. / לֵיצַן הֶחָצֵר". (השיר "מפתח הלב", עמ' 5). וכפי שהדבר גם מודגש עוד יותר (בשיר "ליצן בירושלים" עמ' 7): "הרבה משוגעים מסתובבים בעיר הקודש. כולם חושבים עצמם לנביאים, שליחים, אך במקרה הטוב הם מבשרי הזעם". תמהונות זו מופיעה גם באחד מספריו הקודמים של המשורר "רוכסנים של סתיו" בשיר "הסתערות" בעמ' 48 בו כתב: "דּוֹן קִיחוֹטֶה יָרַד מִן הַשָּׁמַיִם / יָדוֹ הַיְּמָנִית הֶחְזִיקָה בְּזוֹ שֶׁל אֶלְבִיס / וְהַשְּׂמָאלִית לִטְּפָה אֶת כְּתֵפָהּ הַחֲשׂוּפָה / שֶׁל דֻּגְמָנִית...". או באותו ספר בשיר "חטאים" עמ' 37, "הַחֲטָאִים בִּירוּשָׁלַיִם אֵינָם כְּכָל הַחֲטָאִים". כך גם בספר "משקעים של קפה" בשיר "בדרכים" עמ' 9, (2001), "רָאִיתִי אֶת הַמָּשִׁיחַ עוֹשֶׂה דַּרְכּוֹ/ מִלַּטְרוּן לִירוּשָׁלַיִם". מחפשי גאולה אלה פוסעים הלוך ושוב בשדרות העיר הארוכות, ארוכות כמו הדרך אל המטרתם.

מנחם הטיל על הליצן תפקיד קשה ביותר - לנוע באותן סמטאות הלב, בסמטאות הרגש, כדי לחפש מזור לאומללי עולם וקצת שמחה ואושר לאנושות. לשחרר את העולם מכבלי העול וחוסר הצדק האוזקים אותו. מטרה דומה אותה הציב בספריו הקודמים "רוכסנים של סתיו" ו-"שבעה ימים של זעם". וכיצד עושים זאת, כיצד מנווטים אותנו בסמטאות של הלב המוצפות בדם?. האם כמו בספרו "רוכסנים של סתיו" בשיר "מדים" בעמ' 70, שם חוסר האונים והאמפטיות אינם מאפשרים לחיילי צְבא-הבודדים לשוב משדה הקרב, בחסות שגיונותיהם של שליטים חסרי לב ומצפון? או בדרך אותה מציע המשורר כאן, בספר זה, ללמד את ליצני העולם - אותנו, לפרוץ מתוך סמטאותינו, בעזרת הלב, הרגש, האמונה בטוב, ולהפוך גם את הזכרונות הקשים ביותר למנוף לתקווה. המשורר בחר להיות ליצן, לא כי הוא באמת כזה, אלא כדי לשמח ולתת תקווה לאותם אנשים שכל חייהם הם בעצם ליצנים עצובים. לכן גם, הוא בוחר בדרך זו ונע במבואות הלב, ונפתולי הרגש. בכל פעם הוא מתקדם במסלול אחר, בדרך שונה, לקראת יציאה ממבוך הסמטאות האפלות אל האור. הוא מתקדם בשבילי החיים ממבוך למבוך. כפי שלמדנו קודם משמות פרקי הספר. כל המסעות מתנקזים אל "הֶחָצֵר הָאֲחוֹרִית", חצר שמאפסנת את כל מה שנשאר ממסעו בדרכים ובשבילים, מעין זכרונות שישמשו בסיס מוצק להצטיידות רוחנית להמשך דרכו. כל הדרכים הן כאמור, דרכים רגשיות - אהבה, משפחה, זכרונות, המרמזות כי העדנה והרגש, הם עיקר החיים ובעקבותיהם תבואנה התקווה, האהבה הישנה, ולעתים גם החדשה. לא קל מסעו של הליצן. עליו להפגש, כדי להשיג את מטרתו, גם עם כוחות עליונים. זאת כדי להבין מה הם רוצים מליצני הדור המיוסר הזה, כיצד הם מתכוונים להכתיב את דרכו. כך קורה למשל בפגישה עם "מְנַהֵל הַסַּדְנָא לַהֲכָנַת אֵרוּעֵי סוֹף הָעוֹלָם" ("הַסַּדְנָא", עמ' 236). כדי להבין את המתרחש, הוא גם קורא את "סֵפֶר הַהוֹרָאוֹת שֶׁל הָאֵל" ומנסה להכניס לתוכו את הפרק שכה חסר בו, הפרק שיוקדש לשמחה ("סֵפֶר הַהוֹרָאוֹת" עמ' 234). רק אז, כאמור בפרק האחרון שבספר - "כביש אל שמי שמים" יוכל אולי הלצן לקבל סיוע מכוחות עליונים אלה. אז מלאכי מרום ירדו להגן עלינו מפני כוחות הרשע - המכשפות (השיר "מכשפות" עמ' 255). במקומן יבואו כוחות הטוב - הפיות, שתישקנה על פינו ונהפוך מליצנים למלאכים (השיר "פיות" עמ' 256). הליצן יהפוך אז אלגורית, למעין מלאך בגוף של ליצן. כמלאך הוא יכול להופיע מכל מקום שסביבנו - מ"הָאֲרוֹנוֹת שֶׁל הָאַמְבַּטְיָה", מ"הַמְּגֵרָה" ובסוף "גַּם יָצָאתִי מִתּוֹךְ עַצְמִי" (בשיר "יְצִיאָה" עמ' 258).

מדוע נקרא הספר "ליצן בסמטאות הלב" לעומת הררכיית הדרכים המאפיינת כל פרק? כיצד משמשת המילה סימטא כמקור ראשוני וכנקודת מוצא, לכל שאר הדרכים המוזכרות? סמטאות מובילות אל עולם פנימי, חבוי, מוסתר ומיסתורי שכוחו עלום ורב וממנו נשאבת תמצית החיים - כאן, משאבת הלב. לעומתן שבילים, דרכים, שדרות וכו' הם הרבה פחות עוצמתים, היות שהם חלק אינטגראלי מחיי היום-יום ותפקידם מגוון ובעל קטגוריות רבות. דרכם עוברת המציאות כמות שהיא. בספר כל שביל ודרך מאפיינים את הקבוצה אליה קשר אותם המשורר. לכן, סמטאות הלב כאן הן הבסיס שממנו יוצאות ובאות שאר הדרכים, עד שהן מתמזגות איתו. לסיכום, מובא בזה שירו של מנחם "סמטאות" שפורסם כבר בשנת 1997, מתוך הספר "סכין מרוחה בדבש" עמ' 22 "הַמֹּחַ עֵר וּמְשׁוֹטֵט בַּמִּדְרָכוֹת הַמֻּגְדָּרוֹת / הַגּוּף כָּבוּי וּמְיַחֵל אֶל הַמַּגָּע הַמְּלַטֵּף / לְעוֹרְרוֹ // וּמִי יוֹרֵנִי דַּרְכִּי אֶל קוֹצֵב הַנְּשָׁמוֹת / מַדְרִיךְ לְכִּשוּרֵי דְּרָכִים / סוֹלֵל גִּשְרֵי לְבָבוֹת דְּבוּקֵי סֶלוֹטֶייפּ / לְמַעַן, לְרֶגַע. // וּמִי יוֹרֶה / ֹשֶאַטְבִּיעַ אֶת מַהוּתִי בְּתוֹךְ אֲגַם מַשְׁלֶה שֶׁל אַהֲבָה / לְמַעַן זִכָּרוֹן מוֹבִיל / בְּדֶרֶךְ לֹא-סְלוּלָה / הַמַּמְתִּינָה בַּסִּמְטָאוֹת שֶׁאַחֲרַי?" ניראה כי כבר אז, המשורר החל לסלול את הדרך אל סמטאות הנשמה ושיר זה מנבא את הספר הנוכחי.