הספר נתק'ה כשמו הוא, מביא את סיפורו של קצין השריון נתק'ה ניר שנפצע קשה במלחמת ששת הימים ופיקד על חטיבה 217 במלחמת יום הכיפורים. נתק'ה כמצטייר מהספר הוא קצין שריון קשוח שדרש מפיקודיו הרבה, אבל החמיר לא פחות עם עצמו. על-אף עשרות ניתוחים שעבר לאחר מלחמת ששת הימים לא וויתר ונילחם על זכותו לחזור לצבר כקצין וכמפקד קרבי.
בזמנו האופציה הזו לא הייתה קיימת ונתק'ה בפועל היווה חלוץ ופילס את הדרך לקצינים אחרים בדרכו. הספר כתוב היטב ואף מרתק. נתק'ה חוזר לימי בית הספר לשריון בשנות השבעים ומי שהיה באותה תקופה בוודאי ישמח לחידוש הזיכרון בפרטים כאלה ואחרים. חלק ניכר מהספר מוקדש ללחימת חטיבה 217 במלחמת יום הכיפורים, לקרבות ה 8 באוקטובר, לקרב המארב הקלאסי של החטיבה בהשמידו את חטיבת השריון 25 של המצרים ממזרח לאגם המר הגדול וללחימת החטיבה בצידה המערבי של התעלה.
בספר מידע רחב שחלקו לא פורסם ממקור ראשון וזהו בהחלט אחת מסגולותיו. תיאור האירועים מכלי ראשון אשר היה בעמדת פיקוד והשפיע על פני הקרב.
נתק'ה מציג את תפיסת עולמו בצורה ישירה, את האכזבה שלו ושל אחרים מתוצאות מלחמת לבנון השנייה ואת תפיסת הביטחון "החדשנית" שניסה להנהיג בצבא הרמטכ"ל חלוץ ועושי דברו. אני מביא ציטוט מדבריו שאתם אני מזדהה כבר שנים רבות (עמוד 231):
"על-אף מחשבות שונות המושמעות אחת לתקופה, מטוסים לא מנצחים מלחמות, ואנשי חי"ר על הגבעה יתקשו להילחם בטורי שריון שיסתערו עליהם. במלחמה יש לשלב אמצעים שונים - שריון, חי"ר, הנדסה, אוויר - ואין לי ספק כי מקומו של הטנק שמור לו גם בשדה הקרב העתידי. הוא יקבל מיגון משופר נגד טילים ומטענים, הוא יהיה מהיר יותר ובעל כוח אש רב יותר. בתנאי שיופעל נכון ובחוכמה". בספר גם נחשפים פנים אישיות של משפחתו של נתק'ה. ספר מרתק ומומלץ.