"מאות פרחים סגולים" הוא ספר העוסק במסע בשני קולות: מסעו של אסי, המשורר, שהתאבד לפני כעשור, ומסעה של אמו חוה. קולה של חוה מזמן התבוננות מעמיקה באירועי החיים של המשפחה כולה ושל השניים בפרט, ועובר דרך מסע של גילוי עצמי, התפתחות וצמיחה. במקביל, קולו של אסי שזור דרך השירים הרבים שכתב, המלווים את הספר. הקולות לוקחים את הקורא למסע אישי, מתבונן, מלמד ומעמיק בתובנות של ניסיון חיים וכוחות התמודדות עם כאב האובדן.
"מאות פרחים סגולים" עוסק בחוויה אישית של אובדן על היבטיה השונים תוך התנסות באפשרויות ההתחברות לכוחות צמיחה וחיות שהם בלב המסע האנושי לידיעה עצמית והתפתחות. הספר מביא את פירותיה של התנסות אנושית זו ומתאים לכל אדם, באשר הוא, ובפרט לאלו שחוו אובדן של היקר מכל. וזאת, מתוך רצון להושיט יד, לחבק ולתמוך בכל מי שמתייסר, כואב ואבל, ויחד עם מתן הכלים לבחירה בחיים מייצר הזדמנות לתקווה ולהתחדשות.
"אסי, בני, התאבד לפני 10 שנים. כמעט בן 27 היה במותו. שבע שנים חלפו עד שיכולתי לצאת לדרך שאת פירותיה אתם קוראים כעת. הספר נכתב במהלך השנתיים האחרונות מתוך המקום החוקר שבי, מתוך הרצון שלי להגיע לשורש הדברים. רציתי לדעת איך האירועים הקשים שקרו לאורך השנים השפיעו עלי ואיך הגבתי אליהם. כשגיליתי שיש חוקיות לחיים בכלל וגם לחיי שלי, הבנתי שכל מה שקרה לא התרחש במקרה, והתחלתי לחפש את חוט השני שעובר דרך האירועים בחיי. אם אוכל להבין טוב יותר את חיי, אוכל גם להתפתח וללמוד מתוך התנסויותי. ואולי אוכל לתרום משהו מניסיון חיי לאנשים אחרים.
"בתוך תוכי מעולם לא הרגשתי שאני קורבן של הנסיבות, אך הרגשתי שהן משפיעות עלי ומשאירות אותי ללא יכולת בחירה. כשהתחלתי לכתוב את הספר הייתי בת 56. זו הייתה עבורי שנה של אומץ, שבה יכולתי להישיר מבט אל עצמי ואל מה שעברתי בחיים. לראות מה הרחקתי מעצמי ומה אני בוחרת לקרב כעת אל עצמי. התבוננתי באופטימיות שהיא תכונה כל-כך בסיסית באופיי כדי להיטיב לראות כיצד היא גם מסייעת לי לא לפגוש את הפחד, העצב וחוסר האונים שלי, וגם מתנת-אל ששומרת עלי ועוזרת לי לעבור אירועים קשים.
"כדי להיות שלמה, אין מנוס - עלי לפגוש רגשות שבזמנים אחרים לא יכולתי להרשות לעצמי לפגוש. בחצי שנה האחרונה אני יושבת כל בוקר למדיטציה שבה אני מתרגלת את ששת התרגילים ששטיינר נתן להתפתחות תלמיד מדע הרוח. אלו הם שישה תרגילי מחשבה וריכוז שמסייעים לי בדרכי. אני מדליקה נר, יושבת במקום קבוע, מכינה את המרחב ואת הלך הנפש המתאימים ומתחילה לתרגל.
"כשאני עסוקה בהכנות שלי, אני נזכרת בבקרים של אבי: איך היה יושב, מכין לעצמו את האוכל שלו, מוציא את זריקות האינסולין ומתכונן להזרקת האינסולין. אני נזכרת בעצבנות שלו: היה עליו למהר לאכול, להזריק ולשמור על רמת הסוכר יציבה לאורך כל היום. אני זוכרת את ייאושו מול מחלת הסוכרת שלו. הייתי אז נערה בת 13 וביחד עם כל בני הבית הושפעתי גם אני ממחלתו. דאגה, עצבנות, יאוש היו הלכי הנפש שקידמו את פניו של אבי בבוקר ואת פני הבית כולו. זה היה הבוקר של נעורי.
"אני נושמת עמוק וזוכרת כי יש לי בחירה עכשיו. תרגיל הבוקר שלי הוא לפתח את חשיבתי, ואני בוחרת בהלך נפש מתאים של שקט, ריכוז וכבוד. יש לי בחירה ואני בוחרת ללכת בדרך של אמת לקראת חירות גדולה יותר. אני מזמינה אותכם אל הדרך הזו ומקווה שהיא תהיה עבורכם מקור של כוח וחופש".
חוה מזרחי, ילידת מרוקו. עלתה לארץ בגיל תשע. לאחר נישואיה השתקעה בקיבוץ סער בו נולדו וגדלו ילדיה. לאחר מותו של בנה, אסי, פנתה לדרך רוחנית ולמדה אנתרופוסופיה וייעוץ ביוגרפי בשילוב אמנויות במכללת הגליל המערבי.