וליד צאדק מצטייר בספרו הן כעד לתקופת הממשל הצבאי, והן כפוליטיקאי שהיה פעיל וח"כ בשלוש מפלגות: מפ"ם, של"י והרשימה המתקדמת לשלום ואחר כך סגן שר מטעם מפ"ם שבמרצ. כבר בתחילת הספר ניתן ללמוד על מערכת החינוך במגזר הערבי בתקופת המנדט כשהלימודים התקיימו בכפר טייבה עד כיתה ז' בלבד, ואז נשלחו התלמידים לבתי ספר תיכונים בטולכרם, קלקיליה, ג'נין או ירושלים ו"אני שנולדתי ב-1937 הייתי הראשון שהמשיך ללמוד בטייבה גם בבית הספר התיכון" (עמ' 10).
עדותו על מפגשו כילד בן שבע עם יהודיות ברחוב סלמה, היא עדות נאיווית-ילדותית של מפגש בין תרבויות, כפי שעולה מהשורות הבאות:"מה שטבוע בזיכרוני הוא מראה בחורה יהודיה אחת, שהייתה לבושה מכנסים ארוכים וחברתה עטתה מכנסים קצרים כחולים. החיזיון ההוא, שלהנשים היהודיות, היטב, היטב נצרב בתודעה שלי מין עדות למשהו זר, חדש, שונה לגמרי מכל מה שהכרתי בכפר, שם הנשים מקפידות על כיסוי בד לגוף כולו, חלקן אפילו על ראשן. גם ריחן של היהודיות העירוניות הכה בי, תחילה התערסל באדים מתקתקים, חריפים,ואחר כמו התדפק על שער נחיריי ואז נכנס פנימה"(עמ' 17). תיאורים אלו, הן של הילד ,הנער והצעיר הן סוד קסמו של ספר זה, לעומת אותם החלקים העוסקים בדרכו הפוליטית הפתלתלה שהביאה אותו לכהן בכנסת במפלגה לא ציונית אחת ושתי מפלגות ציוניות שבאחת מהן החל וסיים את דרכו הפוליטית.
ומה נאמר על השורה אודות "סוחר אחד זכור לי במיוחד מפני שידע לדבר אידיש, תוצאה של קשרי סחר שלו עם יהודים שהגיעו בעליות השנייה והשלישית ממזרח אירופה והתיישבו בחדרה"(עמ' 18).
צאדק מרבה לספר על החיים בטייבה בתקופת הממשל הצבאי. כך אנו למדים שרק בשנת 1956 היא חוברה לרשת החשמל כשעד אז " הארנו את חיינו בני סוגים של פנסי שמן,אחד בלי זכוכית, ואחד עם זכוכית"(עמ' 19). הגעת הממשל הצבאי מצוירת בצורה גרוטסקית העולה מהשורות הבאות:" ואז לפתע, הופר השקט. המושל הצבאי הגיע, התמקם על הבמה המאולתרת, ובדיוק ברגע הזה קם אחד ממנהלי בית הספר, עמד זקוף ולתדהמתנו החל להרביץ נאום ציוני למהדרין . הוא ציטט פסוקים מהקוראן ומהתנ"ך לפיהם בני ישראל הם העם הנבחר שאלוהים בירך ושאנחנו צריכים לציית להם" (עמ' 46).
לעומת זאת המושל עצמו "אחרי שהמנהל סיים את דבריו, קם המושל ובלי שום הכנה התחיל לאיים עלינו" אם מישהו יעז להתקומם, אם מישהו יעז להחביא נשק- דינו מוות", צעק, ידיו מתנופפות באזהרה, וגם זאת הוא צעק שוב ושוב "מהיום והלאה אסור לכם לצאת מגבולות טייבה...אתם עכשיו נמצאים בשטח צבאי, וכל מי שרוצה לנסוע מחוץ לכפר צריך רישיון יציאה ממנו, כל דבר, אפילו יציאה לבית חולים" (עמ' 46 - 47).
לממשל הצבאי היו משמעויות מרחיקות לכת לתושבי טייבה ו- 90% מהם איבדו אדמותיהם שהיו בצד "האזרחי" אליו נאסר עליהם לעבור-"האדמות שהיו מערבה מהתלם הופקעו, ונבנו עליהן מושבים של עולים חדשים, בעיקר תימנים"(עמ' 47). איבוד האדמות הביא להסתננות אליהן, כי כמעט לא ניתנו רישיונות אליהם, ומכאן התיאור הקשה והתמציתי-"אלה שהפסידו הכול הפכו לפועלים שחצו את גבול הכפר וחירפו את נפשם" (עמ' 48). דבר הוביל לדבר -" זה המקום לציין שהמסתננים זיהו את פוטנציאל הכלכלי הגדול של המחסור החמור בשטחי ישראל, והקימו רשת של מבריחים. כך עבדה השיטה¨: המסתננים גנבו סחורה, העבירוה למבריחים ואלה מעבירים את הסחורות מתחומי ישראל בייחוד אלינו, לכפרים הערבים, שם אנחנו נכנסו (צריך להיות "נכנסנו") לתמונה ומכרנו את הסחורות בעיקר ביצים וירקות, ליהודים"(עמ' 49).
בנוסף ל"מסתננים", הוא כותב על "המתווכים", אותם מאכרים שתיווכו בין אנשי הכפר לממשל הצבאי (52- 53). מעל לכל מאפילה דמותו של המושל הצבאי- "איש אכזר היה המושל,...כלב הזאב של המושל הפחיד את כולנו, גם בשל גובהו, אבל בעיקר בשל שיניו החדות...שתי המפלצות הללו, המושל וכלבו, מצאו להן פורקן בצורת התעללות בעוברים ושבים, וגם עכשיו, בהעלותי את תמונתם לנגד עיניי, אני מצטמרר לנוכח החיזיון האלים ההוא, של מושל שמשסה את כלבו בעובר אורח תמים, מפילו אפיים, נושך אותו בכל חלקי גופו..."(עמ' 53), וגם כקורא טקסט זה, למרות היותי אוהב בעלי חיים, עולות לי בראש דווקא תמונות שונות לגמרי...
תמונה קשה אחרת עולה מתיאור הצבת התנאי ע"י הממשל הצבאי לאחי המחבר, צודקי, שנחשד שיש לו רובה-"מסור לנו את הרובה, ונאפשר לך להיות מורה".צודקי סירב להודות שהוא מחזיק רובה, ולכן הודיעו לו שלא יוכל לשמש מורה, חרף היותו אחד הבודדים שהתגאו בתואר " משכיל עם תעודה", כלומר, כזה שסיים את חוק לימודיו"(עמ' 59). לא פלא לאחר דברים אלו שהמחבר מתאר כך את היהודי בספרו:"הדימוי של היהודי עבורי היה פרצופו של המושל הצבאי, האישיות שלו, וגם כך ראיתי בעיני רוחי את היהודים: פראים, לא טובים, שיש להם כלבים, עם מדים"(עמ' 68).
עד כמה היה עולמו של המחבר מוזר ואף הזוי, ניתן ללמוד מכך שבתקופה היותו סטודנט הכיר נערה יהודיה - "דוד, כך הצגתי את שמי, דוד ולא וליד, הרי לא רציתי להסגיר את זהותי, שמי דוד ואני מעירק" (עמ' 80). הזוי וגם כואב היה עולמו של המחבר כשניגש עם חבריו לתחנת המשטרה במגרש הרוסים בעת מבצע קדש, באשר לא היה ברור להם אם הם צריכים להישאר בירושלים או לחזור לכפרם-"בתחנת המשטרה במגרש הרוסים ציפתה לנו קבלת פנים איומה. השוטרים הכניסו אותנו לאחד החדרים העלובים שאפיינו את התחנה , התחילו להרביץ ולא הפסיקו גם כאשר נפלנו על הרצפה. אז רמסו אותנו ברגליהם. עד היום, בכל פעם שאני נזכר בסצנה ההיא, האלימה, כואב לי בצלעות, ומגע נעלי העור של השוטר בבטני טרי כאילו דרך עלי היום"(עמ' 87). האלימות לא נפסקה שם והמשיכה מצד מפקד משטרת טייבה "שוטר מג"ב שהיה ידוע באלימותו" (עמ' 87).
היריעה קצרה מלסקור את דרכו הפוליטית של צאדק, ודומה שתחילת דרכו במפ"ם, אינה כלל מובנת מאליה. היה לו קשר עם גבעת שמואל, קיבוץ שנבנה בחלקו על אדמות הכפר צרקס (עמ' 92). בפגישה עם עיתונאי "על המשמר", לטענה ש-6,000 דונם הופקעו לטובת קיבוץ שובל ענה העיתונאי לטרוניה:"הם מפקיעים ולוקחים ואנחנו כותבים שמפ"ם נגד...מה איכפת לנו, להם יש תפקיד ולנו יש תפקיד". וכיצד מסכם שיחה זו המחבר?-"הרושם שעלה מהשיחה הזו היה רושם של דו פרצופיות, של מסרים כפולים, אולי של עיתונות מטעם"( עמ'-92- 93).וכל זה לא מפריע לצאדק למצוא צדדים טובים מאוד אצל מפ"ם " למשל התנגדותם לממשל הצבאי, ההתנגדות להסתדרות העובדים שלא קיבלה לשרותיה ערבים."
במסגרת בירור הטענות בין מפ"ם למק"י, הוא מעלה לא פחות ולא יותר מאשר האפולגטיקה הבאה ביחס לטענה שמפ"ם מפקיעה ומיישבת על אדמות הערבים:"טענה לא נטולת אמת, ועם זאת עבורנו, הפלשתינים, מפ"ם והקיבוצים עם כל הצביעות (שאנו, כאמור, גם כן שיחקנו בה תפקיד) היוו את הגוף המתאים ביותר, שמייצג יותר מכל את השקפותינו"(עמ' 102).
צאדק שוכח לציין שגם "השומר הצעיר" לא קיבל אליו ערבים והם היו במסגרת משל עצמם שנקראה "הנוער ערבי החלוצי". מה קרה לשוויון של הסוציאליסטים עם עמיתיהם לדרך? על כך לא כותב צאדק אפילו מילה אחת.לא ברור גם איך זה מסתדר עם השירים שהם שרו במסגרת זו-" אחד השירים הפופולריים ביותר ששרנו במסגרת הנוער הערבי החלוצי הורכב מהפזמון החוזר " נאצר, נאצר, אתה נגד האימפריאליזם, אתה נגד הציונות"(עמ' 104).לטיף דורי ויוסי אמיתי, מנעו את המשך שירת סוף הפזמון..
מי שיצלח לקרוא את כל הספר (המתפרק יותר ויותר ככל שמדפדפים בו), ייהנה מן הסתם מעדות של בן התקופה, על תקופתו. אין יותר מדי כותבים פוליטיים ששפת אימם ערבית שכתבו את זכרונותיהם.
