מיתוס וכלכלה

מה ההסבר למעשה הזוועה של ליקאון? ייתכן שהוא קרא בספר לימוד בכלכלה על שיווי משקל מפריד (ראו פרק חמישי) והחליט להפעיל מכניזם לגילוי האמת על אבי האלים. במצב של שיווי משקל מפריד, בן תמותה היה מת ממכת החרב של ליקאון, או אוכל צלי בלי לדעת מה טיבו, ומגלה כי הוא בן תמותה ולא אל. אבל בעצם עריכת המבחן לזאוס הפריך ליקאון את ההנחה שבני אדם הם רציונליים, שהיא אחת מהנחות היסוד בניתוח הכלכלי. אילו ליקאון היה רציונלי הוא לא היה מעלה על דעתו להפעיל מכניזם לגילוי אמת על מי שעשוי להיות זאוס. רציונליות היא הנחת יסוד בדיון הכלכלי הקלאסי, ולפיה אנשים מקבלים החלטות על בסיס מידע מוצק, ומתנהגים באופן שיספק להם מקסימום עושר במינימום מאמץ. המודלים הכלכליים מניחים שקיים 'אדם כלכלי', 'הומו אקונומיקוס", שהחלטותיו מבוססות על שיקול רציונלי טהור.

בעשור האחרון הפכה הרציונליות לנושא מחקר רב תחומי, בו עוסקים חוקרים מתחומים שונים: מתמטיקה, תורת המשחקים, מדעי המחשב, פילוסופיה, פסיכולוגיה, ביולוגיה, כלכלה, סטטיסטיקה, מנהל עסקים, משפטים ופוליטיקה. הנחת הרציונליות זכתה לביקורת של כלכלנים רבים, ביניהם זוכי פרס נובל בכלכלה אמריטיה סן, ג'וזף שטיגליץ ודני כהנמן. מחקריהם הפריכו את הנחת הרציונליות והצביעו על התנהגות לא רציונלית, כמו אלטרואיזם, נטילת סיכונים בשוק ההון וקבלת החלטות על בסיס רגשי. כך התפתח תחום מחקרי חדש - כלכלה התנהגותית, ופותחו מודלים כלכליים המבוססים על אי רציונליות ועל רציונליות חלקית. מחקריהם של כהנמן ועמוס טברסקי, וכן של דן אריאלי, הצביעו על התנהגות לא רציונלית שיש לה דפוסים קבועים, וטענו כי העובדה שהתנהגותנו מושפעת מרגשות ודחפים יותר מאשר משיקולים רציונליים מסייעת לנו לאהוב, לבטוח בזולת ולהסתגל לשינויים. חרף הביקורת על הנחת הרציונליות, הממצאים האמפיריים המפריכים אותה והמחקר התיאורטי המציע מודלים חלופיים, הרציונליות נותרה הנחה סמויה בשיח הכלכלי.

שלטונו של זאוס מאופיין ברציונליות, סדר וצדק - בניגוד לשלטונו השרירותי של הטיטאן קרונוס. זאוס נבחר לתפקידו כאבי האלים על-ידי אחיו, בני קרונוס, לאחר שגבר על הטיטאנים, על טיפון הנורא ועל הענקים. היו לזאוס די תבונה ואיפוק כדי לשתף את כל האלים בשלטון. הוא חילק את השליטה על העולם בינו ובין אחיו פוסידון והאדס בהטלת גורל (ראו פרק שלישי), הקצה תחומי אחריות וחילק כיבודים לאלים האחרים, והותיר את זכויות היתר של כמה מהאלים הקדומים. זאוס אינו מעל 'חוק' הגורל, הוא מקבל אותו. הוא שליט סמכותי, ודי במבט עינו, כלומר במכת ברק, כדי לאכוף את הסדר האולימפי. הוא ממעט להפעיל אלימות, ומעדיף עורמה ותושייה, אך יודע לגייס כוח כשהוא נזקק לו. כשנזקק לכוח ברוטלי במלחמתו בטיטאנים הוא גייס לשם כך את בעלי מאה הזרועות ואת הקיקלופים, שהפקידו בידיו את הנשק האולטימטיבי - הברק. הוא הכניס הליך שיפוטי ליישוב מחלוקות בין אלים ללא אלימות. היריבים גמעו ממי הסטיקס, הנהר הסובב את השאול, ונשבעו בפני סטיקס, אלת השבועה, שהצדק אתם. אלים שנשבעו לשקר או הפרו שבועה שקעו בתרדמה למשך שנה, ואחריה גלו מהאולימפוס לתשע שנים. זאוס ניהל את העולם האנושי באופן לא שרירותי. החוקים היו מעטים וברורים. הפשעים הגדולים שעונשם מוות היו רצח בן משפחה, קורבן אדם, היבריס כלפי האלים והפרת שבועה. האריניות, אלות הזעם והנקמה, היו ממונות על נקמה במפרי החוקים 'הטבעיים', ברוצחים, בשקרנים ובמפרי שבועות, פשעים שהעונש השכיח עליהם היה מוות בהכשת נחש. קורבן אדם נחשב תועבה לאלים, ומי שהקריב את בנו או בתו לאלים על-מנת לרצותם, כדי להבטיח ניצחון במלחמה או לשכך סערת ים, נענש באופן חמור. אגממנון שילם בחייו על הקרבת בתו איפיגניה ערב צאתו למלחמת טרויה. היבריס כלפי האלים נחשב לחטא החמור ביותר שעונשו מוות, וגם מלכים ובני אלים נענשו עליו בחומרה. זאוס עצמו דאג להענישם במקרים רבים. חמישה מהפושעים הגדולים במיתולוגיה מרצים עונש נצחי בשאול: הדנאידות, סיזיפוס, טנטלוס, איקסון וטיטיוס. הדנאידות שואבות מים מנהר הסטיקס בכלים מחוררים כדי למלא אמבט שלעולם לא יתמלא, בגלל רצח חתניהן בערב הכלולות. סיזיפוס מגלגל סלע במעלה ההר לנצח משום שגילה לאבי נערה שנחטפה את זהות החוטף - זאוס, ומשום שהיתל במוות שנשלח להביאו לשאול ואסר אותו באזיקים. טנטלוס סובל צמא ורעב נצחיים ואינו מצליח להגיע למים בתוכם הוא עומד ולפרי על הענף שנמצא מעל ראשו ממש, משום ששחט את בנו והגיש את בשרו לאלים כדי לבזותם. איקסון, הרוצח הראשון של בן משפחה, דחף את חותנו לבור מלא פחמים לוהטים. איש לא הסכים לטהר את הרוצח, אך זאוס חמל עליו וערך לו טקס טיהור באולימפוס. איקסון כפוי הטובה ניסה לאנוס את הרה, ונענש בקשירה לגלגל בוער בשאול ובנשיכות נחש. טיטיוס הענק ניסה לאנוס את האלה לטו בדרכה לדלפי. בנה אפולו הרג אותו בחץ וחנית, והוא רותק ביתדות בשאול ושני נשרים ניזונו מכבדו. זאוס העמיד גבולות ברורים שאין לעבור. בן תמותה שחצה את הגבול בין העולם האנושי לאלוהי שילם בחייו, בין אם ביקש לראות אל ללא כסות אפיפנית (התגלות אל לבן תמותה כדמות אנושית) כמו סמלה, ובין אם החזיר מת לתחייה כמו אסקלפיוס, בנו של האל אפולו, שספג מזאוס מכת ברק ומת. זאוס התאהב בסמלה, בת קדמוס שהרתה לו, והבטיח להיענות לבקשה שלה. הרה ביקרה את סמלה בדמות זקנה ושכנעה אותה לבקש מזאוס שיתגלה לפניה בדמותו האלוהית. נאמן להבטחתו, הופיע בפניה זאוס כברק ושרף אותה. הוא חילץ את העובר מקרבה, שתל אותו בירכו, פרף את הפתח בסיכות זהב ובתום ההיריון חילץ מירכו את האל דיוניסוס.

הרציונליות שזאוס השליט בעולם לא מנעה מהאלים, ובמיוחד מזאוס עצמו, להפגין התנהגות לא רציונלית, להיות יצריים ומונעים על-ידי רגשות כמו קנאה, כעס ונקמה. זאוס לא עמד בפני תאוותו לנערות יפות, והפעיל רפרטואר שלם של תכסיסים ותחפושות כדי לממש אותה. הוא התחפש לאמפיטריון המאוהב כדי לפתות את אלקמנה (אמו של הרקלס), לברבור כדי לאנוס את לדה (אמם של הלנה, קליטמנסטרה והתאומים קסטור ופולוּקְס), לשור כדי לאנוס את אירופה (אמו של מינוס) ולגשם כדי לאנוס את דנאה (אמו של פרסאוס). אבל ייתכן שזאוס היה רציונלי במימוש תאוותיו, שהרי יכול היה לעשות זאת מבלי לסבול עונש או גינוי. הבנים שנולדו מתאוותו לבנות תמותה היו גיבוריה המהוללים של יוון. יש דמיון רב בין הערכים עליהם מושתת המשטר הקפיטליסטי לאלו המאפיינים את משטר האלים האולימפיים. שני המשטרים מקדשים רציונליות, יעילות, הצטיינות, יוזמה, חופש כלכלי, תחכום, תושייה, ערמומיות, הצלחה כלכלית ותוקפנות, משתמשים בתמריצים כלכליים ומעניקים תגמולים נאים להצלחות. שני המשטרים מטפחים תרבות צריכה נהנתנית.

זאוס אחראי לצדק ומעניש קשות את מי שפוגע בו. שתי אלות הצדק אחראיות על הצדק בשני מובניו - האלוהי והאנושי. תמיס, אלת הצדק, החוכמה והעצה הטובה, שצפונות הגורל נהירים לה, היא אלה טיטאנית, בתם של אורנוס (שמים) וגאיה (ארץ), ואמו של פרומתאוס. תמיס היא התגלמות הצדק האלוהי, שחל גם על האלים. דיקה, בתם של תמיס וזאוס, היא אלת הצדק האנושי, המוסר והנורמות החברתיות, האחראית למניעת הטיית דין. היא אחראית לתקינות בנוהג, בחלוקה, בעיתוי ובמדידה. המושג 'צדק חברתי' לא היה מוכר ליוונים. צדק היה מזוהה עם סדר, עם נורמות חברתיות ועם איזון. הסיודוס מתאר את הצדק כניגודו של הרשע וההיבריס. הצדק שמגלמת דיקה הוא המושג הקרוב ביותר לצדק חברתי. דיקה התהלכה בין בני האדם 'עטופת ערפל' והשגיחה שלא יטו משפט. כאשר התרחש עיוות דין, הייתה מתיישבת דיקה לימינו של זאוס ומגלה לו את העוול שנעשה: גם האלה הבתולה, דיקה – הצדק, בת זאוס נערצה ונכבדת בקרב אלי האולימפוס, ובכל עת שפוגע בה איש במרמה מחוצפת היא מתיישבת מיד לצד זאוס בן קרונוס אביה ומגלה את מחשבת העוול כדי שאותו עם אז ישלם על זדון שליטיו שבנפש נפשעת את המשפט מעקמים ומטים מדרכו את הצדק, נא הישמרו מכך שליטים, עשו דין ביושר. הקריאה "העם דורש צדק חברתי" היא תמצית המחאה החברתית של קיץ 2011 בישראל. תנועת המחאה שיצאה משדרות רוטשילד בתל אביב ב-14 ביולי נולדה כמחאה אותנטית של צעירים וסטודנטים מהמעמד הבינוני נגד מחירי הדיור ויוקר המחיה, וגייסה את משתתפיה באמצעות הרשת החברתית פייסבוק. בזאת היא דומה למהפכת היסמין בתוניס, למהפכת הלוטוס במצרים, למחאת ה-15 במאי בספרד ולתנועת "לכבוש את וול סטריט" במנהטן. מכיכר פורטה דל סול במדריד, מכיכר תחריר בקהיר, מפארק זוקוטי במנהטן ומשדרות רוטשילד בתל אביב יצאה קריאה דומה: להציב סדר יום לאומי חדש ולממש צדק חברתי. בשעה שדברים אלו נכתבים המאבק עדיין בעיצומו, וככל הנראה הוא יחולל שינוי אמיתי. תנועת המחאה העולמית היא קריאת תיגר על תפיסת העולם הכלכלית השלטת, על אי השוויון העצום בחלוקת ההכנסות, על השתלטות קומץ טייקונים על המשק, על שוק ההון, על הפוליטיקה ועל התקשורת והשיח הציבורי. זוהי מלחמתם של הצעירים המשכילים והיצירתיים שמוצאים עצמם - עם עבודה או בלעדיה - חסרי אופק, חסרי תקווה וחסרי פחד.