מתח ומסתורין ב"נובמבר"

המציאות היא בדיוק מה שמעיק על חיינו, כך החליט אנדרס ולוורדה בעודו פוסע בלי למהר מתחנת המטרו "וינטרוס" עד לביתו, בשכונת מורטלאס שבמדריד. הוא הביט אל הקרקע במבט מהורהר: לאחרונה הוא הלך והשתכנע שהדבר היחיד שיש טעם לעשותו הוא לחשוב, שכן עשיית דברים נראית כעניין שאבד עליו הכלח, ואם אדם זז הרי שסופו נגזר עליו פשוט מכוחה של אינרציה. בינתיים, באוזניות נגן התקליטורים הנייד, להקת ה"רמונס" הרעימה בצלילי "בליצקריג בופ", והוא חש כאילו כוח בלתי-נראה מנסה לקבע אותו לבטון ולהשאירו שם, תקוע לנצח. עוד עץ בשורת העצים החולים שסביבם קמו מערבולות של עלים מתים. בדמדומים הישנים עינייך האירו כוכבים מול הלילה. השיר לא היה טוב במיוחד, אבל זה לא חשוב: הוא לעולם לא ישלח אותו. אם כי, אולי יתחב אותו למעטפה ויכתוב את הכתובת בכתב מרובע ומסודר. ייתכן שהוא אפילו יגיע לדרגה הקיצונית המגוחכת וידביק על המעטפה בול של ארבעים סנט ויעמיד פנים שהוא יוצא לעשות סיבוב, עד כדי כך הגיעו הדברים. הוא ייגש לתיבת הדואר; סתם תיבת דואר יפה ולגלגנית, צבועה בצהוב שעליה מוטבעים קרן הציידים וכתר ו"דואר ספרד" באותיות כחולות. ואז הוא ישוב לביתו, המעטפה בכיס מעיל-הרוח מרובה הרוכסנים שקיבל במתנה מאביו. והוא לא יתלונן. לא הייתה שום סיבה להתלונן או לשמוח. הוא ישוב אל אביו ואל פריץ החתול ואל הספרים והתקליטים: השתקפויות של עולם שנבנה במיניאטורה. שקוע בין צללים, נעלם באש אחרונה, אני מלטף את ידך. כעת אני יכול למות. כשהגיע הביתה כיבה את הנגן, קוטע בפתאומיות את שלושת האקורדים הצורמים שהרכיבו את Now I wanna sniff some glue. אביו המתין לו בנעלי בית, צופה בעוד תוכנית בסדרה האינסופית של סרטי תעודה בערוץ נשיונל ג'אוגרפיק. ניחוח העשב המתקתק שעלה מן המריחואנה צף באוויר העומד. פריץ ניגש, גבו כפוף, והוא מתחכך ברגלו. אנדרס ליטף אותו בחזרה והביט בטלוויזיה בהיסח-הדעת, שם הופיע ברדלס בתנוחת פיסול מוזרה, אורב לעדר של איילות. "שלום. חזרת מאוחר מאוד." "כן, היו לי תרגילים בפקולטה." "ראית? לא ייאמן. החיות האלו יכולות לרוץ במהירות של יותר ממאה ועשרים קילומטרים בשעה." כאילו שמע את הדברים, הברדלס החל במרוץ מטורף אחר אחת מאיילות תומפסון, שהצליחה תמיד לחמוק ממנו פעם אחר פעם, ברגע האחרון, בתנועות זיגזג לא צפויות. לבסוף, השתרע החתול הגדול על אדמת הסוונה הלוהטת, כשהוא מתנשף. "לא תמיד הטובים מנצחים," קבע אנריקה. "אתה רוצה לאכול ארוחת ערב? הכנתי בקלה בשום, טוב מאוד." "אולי מאוחר יותר," השיב אנדרס. "הנה, שני אירו מפינלנד. ההוא מהקיוסק נתן לי אותם עבורך." "את זה אין לי. לאוסף. אתה גם לא נראה טוב, בן. אתה מרגיש בסדר?" "ברור. אל תדאג, אנריקה." אנדרס שוב הביט בבחילה הישנה שניכרה בפניו של אביו אבל לא היה יכול לעשות דבר כדי להקל עליו: הוא לא היה מסוגל לקרוא לו אבא בדיוק כפי שהוא לא היה מסוגל לקפוץ ולנחות בבת-אחת על הירח. זאת לא הייתה שאלה של חיבה או של חוסר חיבה, אלא מנהג ישן שמבלי משים הפך לטבע. "אתה רוצה? אני הולך לעשן אחת." אנריקה ולוורדה שלף מכיס הפיג'מה שלו שתי סיגריות מריחואנה שהוכנו בקפידה, עם פיות ביתיות מבריסטול. אנדרס שוב שאל את עצמו מתי הייתה הפעם האחרונה שהוא ראה אותו לבוש במשהו שהוא לא פיג'מה או חלוק. כמה זמן חלף מאז יצא לאחרונה מהבית? לפחות ארבע, אולי חמש שנים. הוא לקח את הסיגריה והדליק אותה, יושב על הספה מהורהר. באותו רגע עלה בידו לזכור את הרגע בדיוק: היה זה ב-11 במרץ. ה-11 במרץ 2003, כמובן. אביו חשב לנסוע לאלקלה דה אנרס ביום שני או שלישי כדי לבקר את הדוד חוליאן, האח העשיר שהעביר להם מספיק כסף כדי שכוכב רוק נשכח ובנו המתבגר יוכלו לשרוד (או להתקיים כמו צמחים, לפי מצב הדברים), בלי להיות רדופים יתר על המידה בחשש שבסופו של דבר ימצאו את עצמם חיים מתחת לאיזה גשר. אנריקה התכוון לשוב למדריד בשעה מוקדמת מאוד, ברכבת הפרברים הראשונה שהוא יצליח לתפוס: זאת, כמובן, רק לאחר שהוא יודה לאחיו על שפע הטוב שהוא מרעיף עליהם מאז ומעולם, תוך שהוא מבטיח הבטחה עמומה לחפש עבודה בהקדם האפשרי – לא העבודה הקודמת, לא, עבודה אמיתית – ולהפסיק עם המריחואנה אם לא בגללו אז בגלל אנדרס המסכן, שלא אשם בשום אופן שאני הייתי טיפש כל החיים, אפס שפעם חשב שהוא מישהו וכעת חי מזיכרונות ומנדבות. הדוד חוליאן שוב יקבל את כל השקרים הללו בחיוך מתוח, מעט מבויש ובה בעת בתחושה של הקלה, בעודו מסיט את מבטו. הדבר קרה כבר עשרות פעמים; היה זה חיווי שאפשר לבדוק אותו ולחזות אותו ללא קושי, בדיוק כמו חוק הכבידה. עם זאת, ברגע האחרון, אחד השינויים הפתאומיים במצב-הרוח של אנריקה גרם לו לדחות את הביקור אצל אחיו לשבוע שלאחר מכן. הביקור הזה כבר לא היה עתיד להתקיים, אם כי הדוד חוליאן ימשיך להפקיד מדי ראשון בחודש את הסכום הקבוע – לעתים מעט יותר, כמעט תמיד בחג המולד – בסניף הבנק המתאים. הוא בוודאי יעשה זאת תוך שהוא שואל את עצמו בכל רגע מדוע הוא כזה אידיוט ולא נותן לאחיו חסר התועלת להירקב אחת ולתמיד, זאת כדי להיתקל בתשובה הרגילה: בגלל הילד, בגלל הילד. וכך, בבוקר יום חמישי האחד-עשר במרץ, אנדרס הלך לבית-הספר כרגיל, אבל כשדון מתיאס, המורה לתולדות האמנות, אמר שבשלב זה נספרו כבר יותר משישים הרוגים, הוא חזר הביתה כמעט מייד. במוחו נערמו תמונות אבסורדיות ומטילות אימה: אביו בעוד אחד מהדחפים הבלתי-מוסברים שלו, עם פרצוף הטיפש המקסים שהיה לו תמיד כשהיה אפוף במריחואנה, לוקח את המטרו לתחנת "אטוצ'ה" מוקדם מאוד, כן אדוני, אני מתכוון להפתיע את אחי חוליאן. קודם לכן, התמונה המשובשת של אנריקה בארבע בבוקר צופה בערוץ הקניות, עם משטח התרגול "ניו ליין" שלנו תשיג שרירי בטן מדהימים, והרעיון הגאוני עולה במוחו בעוד הבלונדינית החטובה קופצת קפיצות קטנות ומחייכת על המרקע, כשעל דמותה מוקרן סמל של טלפון. מחר אלך לבקר את חוליאן. אבל הרי עכשיו כבר מחר. טוב, עוד סיגריה טובה ואני מתכונן, ברור שכן. שום דבר מכל זה לא התרחש, אבל אנדרס לא היה מסוגל להפסיק לחשוב על הדברים הללו וכן על דברים חמורים יותר שהוא לא שכח, בעוד ידיו רועדות והמפתח מסרב להיכנס למנעול, בעקשנות המטופשת שיש לחפצים דוממים. לבסוף עלה בידו להיכנס והוא חווה שבריר שנייה של הקלה כשראה את אביו צמוד לטלוויזיה, פניו לבנים כסיד. פנים שאמרו אני נכנע, אני לא יכול יותר, זה הקש ששבר את גב הגמל. ואז אנריקה ולוורדה אמר משהו שאנדרס עוד לא היה מסוגל להבין, ושהחריד אותו אך ורק בשל העובדה שלא הייתה בו כל משמעות. "זה לא היה הוא. הייתי רואה את הדגל." הוא לא אמר "איזו חבורה של מנוולים", וגם לא "צריך לתלות את כולם על אותה הקורה", ואפילו לא "אנשים מסכנים, איזה דבר נורא". רק אותו משפט אבסורדי על איזה דגל בעוד המרקע מתמלא רכבות אדומות ולבנות, מרוסקות לרסיסים, צעצועיו של איזה ילד שהשתגע. צלליות חדות באורח נורא של אלמונים מדממים ונאנקים, ואחרים משוטטים ללא מטרה כמו אוטומטים או מתים-חיים. ועוד תמונות חסרות הקשר: בחור במקטורן כחול וקול כשל כבשה שמבטיח, מול צרור מיקרופונים, ש-ETA ישלם ביוקר רב על מה שהוא עשה. עוד אנשים רצים לעבר הרכבות או לעבר מתחם הספורט כשעל גבם שלטים שכתוב עליהם ,SAMUR¹ כבאים, שוטרים באפודות זוהרות. מוסרים לנו פרטים נוספים על הפיצוץ בתחנת סנטה אאוחניה. ואנדרס ואנריקה יושבים קפואים מול הטלוויזיה, כמו שני ארנבים באמצע כביש מהיר, מהופנטים על-ידי הפנסים שעתידים לדרוס אותם. איש הרוק הזקן היה הראשון להגיב. הוא כיבה את הטלוויזיה במחי-יד והכניס לנגן את הסוויטות לצ'לו של יוהן סבסטיאן באך. הוא לא אמר מלה נוספת עד שעת לילה מאוחרת. הוא קם מהכורסה רק כדי לשוב ולשים את הדיסק כשהגיע לסופו. והשעה ללכת לישון הגיעה באורח לא-צפוי בחדרו של אנדרס – שבאותו רגע סיים לקרוא מהדורת-כיס של "לוכד החלומות" של סטיבן קינג – והוא אמר לו, בכל הצלילות בעולם: "לא אצא עוד מהבית הזה, לעולם. לילה טוב, בן." אלו כל הדברים שהם החליפו ביניהם באותו יום. אבל אנריקה ולוורדה עמד בהחלטתו במשך תקופה ארוכה.