תמר ודני היו נשואים למעלה מעשר שנים. לפני זאת, הם גרו ביחד בדירה שכורה במשך תקופה ארוכה למדי. דני עבד, חלקית, בחנות לכלי-עבודה. תמר לא עבדה. הוריה נתנו לה את חלקה בשכר-הדירה. כשדני החל לעבוד כעורך-דין, לאחר שהוא עבר בהצלחה את בחינות הכניסה ללשכת עורכי-הדין, מצבם הכלכלי השתפר במעט – והם החליטו למסד את הקשר ביניהם.
דני הציע לתמר להינשא לו בעת שהם טיילו בפארק הירקון. תמר לא היססה לרגע. עורך-הדין יפה-התואר שעמד לצידה רצה בה – והיא הייתה מוכנה להיות שלו.
עם זאת, תמר אף פעם לא הצליחה לגמרי להסתיר את מה שהיא הרגישה כלפי עבודתו של דני וכלפי חבריו מן העבר או כלפי מכריו מן ההווה. דני הרגיש בכך, כמובן, והצביעות שבהתנהגותה הייתה, לעתים, מוציאה אותו מדעתו.
זה גרם יותר מכל לריחוק הגובר והולך ביניהם. תמר חדלה לשאול את דני, כשהיה חוזר הביתה בשעות מאוחרות של הלילה, או לפנות-בוקר, חבוט, לא-ממוקד, היכן הוא היה. לעתים הוא לא חזר בכלל – וגם אז תמר לא שאלה, כשהיא ראתה אותו מגיע בבוקר, טרוט-עיניים, מדוע חולצתו מקומטת או מדוע הוא מדיף ריחות כל-כך לא נעימים. היא רק ביקשה שבבקרים, כשהבנות מתעוררות, שדני יימצא בבית. דני הבטיח – אבל הוא לא תמיד קיים.
בעיקר, בעת האחרונה, לאחר שהוא התוודע לבילויים שיובאו ממחוזות רחוקים, מפתיעים בחיוניות הממכרת שלהם, ארוטיים עד כדי טירוף – ולמכרים מסוג שונה.
אבל כל אלה, הביקורים בדירת-המסתור, והמכרים החדשים, שאחד מהם, לפחות, הוא פגש לראשונה בבית של הוריה של תמר, התרחשו בשעות אחרות של היממה; למעשה, בשעות הלילה המאוחרות.
בשעות היום דני לא חדל מלעשות את כל שביכולתו כדי לקדם את ענייניהם של לקוחותיו תמורת הרבה מאוד כסף אם כי בשלב מסוים דני הרגיש שמשהו ביכולתו לפעול ביעילות, ובנחישות, מעט נסדק.
הוא ייחס את זה לעייפותו, אבל זה היה, כנראה, משהו יותר יסודי. השחיקה הנפשית לא נגרמה רק בגלל העייפות הפיזית שהוא הרגיש לאחר לילות סוערים בדירת-המסתור.
דני הבטיח לעצמו לבחון את הדברים בשלב כלשהו, בעזרת איש-מקצוע, אולי, אבל הוא אף פעם לא מצא את הזמן לכך. ייתכן גם, שהסיבה לכך שדני לא פנה לאיש-מקצוע הייתה נעוצה בעובדה שהוא פשוט חשש מפני מה שהוא עלול לגלות על עצמו. גם עצם המחשבה שאיש זר ישמע ממנו מה מציק לו, לא נראתה לו כמשהו שהוא מוכן לו נפשית. כמו אנשים רבים, שנמצאים במצבים דומים, החשש מפני ההתערטלות והחיטוט בתוככי תת-המודע, היה גדול יותר מן הצורך למצוא פתרונות.
גם סגן-השר יצחק אלבוכר, שאותו דני פגש בבית של הוריה של תמר, בן-בריתו של דני ושותפו לשכירת דירת-המסתור, היה מגיע, בדרך כלל, רק לאחר חצות. לפעמים סגן-השר היה מגיע קצת מאופר בפניו לאחר ראיון בטלוויזיה. הצופים בוודאי לא ידעו לאן מועדות פניו לאחר סיום הראיון. הנהג ושומר-הראש נהגו להמתין במכונית-השרד עד שסגן-השר היה יורד מן הדירה שאליה הוא עלה.
לפחות פעמיים הם נאלצו לתמוך בסגן-השר כדי שלא ימעד על המדרכה. באחת הפעמים הבחינו הנהג ושומר-הראש בסימן מוזר על לחיו ובכתם דם על חולצתו. הם לא שאלו, כמובן, שאלות. זה לא היה מתפקידם. מה שכן, שניהם הבחינו בדמויות שמקיימות מעקב על הבניין שבו נמצאת הדירה.
בהזדמנות אחת הם ראו גם חבר-כנסת חומק פנימה. שומר-הראש של סגן-השר צילם אותו בעזרת הטלפון-הנייד שלו והעביר את התמונה לממונים עליו.
אחרי זמן-מה, שומר-הראש והנהג, מי שכבר ניחשו במה מדובר, החליטו לדווח על מה שהם ראו למי שהיה אחראי על ביטחון השרים וסגני-השרים במשרד ראש הממשלה. הלה, לאחר בירור עם מי שהיה ממונה עליו, הורה לשניים לנצור את הדבר בליבם ושלא לספר לאיש, לרבות לסגן-השר, כמובן, על מה שהם ראו. "מדובר במשהו שהוא לא בתחום סמכותי. יש מי שמטפל בזה", הודיע האחראי לנהג ולשומר-הראש.