תמר שוורץ נולדה במושב קטן שהיה ממוקם ליד כפר-סבא.
אביה אף הוא נולד באותו מושב. כשבגר, הוריו בנו לו יחידת-סמך בצמוד לביתם - ושם הוא התגורר עד ששניהם מתו. לאחר מכן, הוא עבר להתגורר במבנה המרכזי. שתי אחיותיו לא רצו להתגורר במושב. הן העדיפו מגורים בעיר הגדולה. הן קיבלו מאביה של תמר את חלקן בשוויו של הבית - ופרשו לדרכן.
לימים, הן הצטערו על ההחלטה הזאת, שכן ערכם של הבתים במושבים זינק לגבהים בלתי נתפסים. רבים מן המושבים, אלה שהיו סמוכים לערים גדולות, בעיקר, הפכו לשכונות מגורים יוקרתיות. בתי-המידות שנבנו בהן קסמו לכל מי שביקש לעצמו מרחבים ירוקים. על חקלאות אף אחד כבר לא דיבר שם.
חזונם של ראשוני-הציונות לקשור את היהודים השבים למולדתם לאדמה דעך בלחץ המודרניזציה שינקה לתוכה את יושבי-הארץ.
דני גדל בדרום תל אביב. בשכונה קשת-יום שרוב תושביה, באותה עת, וגם שנים רבות לאחר מכן, היו בני עדות-המזרח. שם לא חילקו הרשויות הממלכתיות אדמות בחינם למי שהתגורר במקומות האלה בשנים שבהן גבלו השכונות הדרומיות של תל אביב בעיר הערבית הסמוכה.
הטיעון שגם התושבים האלה סייעו בשמירה על אדמות המדינה היהודית העתידה לקום נדחו על הסף. לתושבים האלה פשוט לא היה את הגב הציבורי שהיה לבני המושבים והקיבוצים.
אביו של דני היה בן שנה כשמשפחתו הגיעה מסלוניקי. סבו וסבתו של דני מצד אימו לא שרדו את מחנה-הריכוז שאליו הם נשלחו בזמן מלחמת-העולם השנייה.
עד לשנים האחרונות הוא עבד במחסן לחומרי-הדברה. מחלת הריאות שהוא סבל ממנה יוחסה על-ידי הרופאים לאוויר המזוהם במקום העבודה שלו. מסכות להגנה מפני האוויר המזוהם, הרווי ברעלים, לא ניתנו לעובדים.
המוסד לביטוח לאומי העניק לו דרגת-נכות לא-גבוהה, מה שהשאיר את המשפחה תלויה לחלוטין בכושר השתכרותה של אימו, ילידת ירושלים, בת למשפחה שהייתה מן הראשונות שעברה להתגורר מחוץ לחומות העיר העתיקה.
אימא של דני ניהלה פעוטון בדירת-המשפחה. לדירה הייתה צמודה חצר קטנטנה ושם הציבה אימו כמה משחקים שאותם היא רכשה בפרוטות מידי פחח מקומי שבנה אותם עבורה. דני ואחותו סייעו בצביעת המשחקים בצבעים עליזים. העירייה סירבה להתיר לה לנהל בביתה פעוטון - וההתכתשויות המשפטיות נמשכו שנים.
דני לא אהב אותן. הן השאירו בו חותם של התנכלות-לשמה לאימו מצד פקחי-העירייה. הוא שנא את המקרים שבהם התדפקו הפקחים האלה, אטומי-המבט, הלבושים במדים מקומטים, על דלת הדירה - והוא תיעב את הפתקים האדומים שהודבקו על הדלת של דירתם.
המעטפות הירוקות שנשלחו אל אימו מעת לעת אף פעם לא בישרו טובות. היו בהן תמיד הודעות רשמיות מסוגים שונים. מעולם לא הייתה בהן בשורה מסוג של 'אושרה בקשתך'. תמיד ההודעות היו מנוסחות בלשון מאיימת, בוטה, נוזפת.
הוריו של דני עשו מאמצים רבים כדי שדני לא יצא ל'תרבות רעה', כמו שהם נהגו לכנות זאת, כפי שקרה לרבים מן הילדים של השכנים.
בשלב מסוים דני אפילו נשלח לפנימייה כדי להרחיק אותו מהאזור. הפנימייה הייתה ממומנת בידי מחלקת הרווחה של עיריית תל אביב, מה שגרם לכך שמי שהגיע אליה, כחניך, כבר היה מסומן כמי שיש בו פוטנציאל של הסתבכות עם החוק. גם המדריכים לא היו מן המעולים שיש לממונים על רשויות הרווחה להציע. רבים מהם היו, הם-עצמם, בעבר, חניכים באותה פנימייה. יש שראו בכך יתרון - אבל לא דני. לאחר שנה אחת בלבד הוא פרש מן המקום - וחזר לרחובות שבהם הוא גדל.
אחותו הקטנה של דני, חדווה, נשארה בבית. היא לא הייתה על שום מסלול של הסתבכות אפשרית עם רשויות החוק. לא הייתה בה את אותה רוח סוערת שפעפעה בדני כל העת ואיימה לפרוץ החוצה. דני, לעומת זאת, היה גם היה על סף של נפילה לכל מיני מהמורות.
אופיו הסוער, המבקש לבלוע את כל העולם בבת אחת, העיד על כך שהוא תמיד יהלך על חבל דק. המקצוע שבו הוא בחר, בעת שהוא נרשם ללימודי המשפטים, היה תפור למידותיו. עורך דין, שעוסק בייצוג מי שהסתבך בפלילים, הוא תמיד קצת מזה וקצת מזה - וכזה היה דני כל ימיו.
גם חבריו של דני מהשכונה, שחלקם היו יותר מבוגרים ממנו וכבר עברו אי-אלו היתקלויות עם החוק סייעו בעיצוב אישיותו הלא-רגועה. הם נהגו לגרור אותו, כבר בגיל צעיר, לכל מיני מאורות אפלות שבהן התגודדו סוחרי-סמים קטנים. ניידות של המשטרה נהגו לפקוד את המקומות האלה מפעם לפעם.
באחד מן המקומות האלה, דני איבד את בתוליו, באורח הכי משפיל שרק אפשר להעלות על הדעת.
רומנטיקה בוודאי שלא הייתה שם; רק לכלוך וזוהמה וריחות רעים. הוא היה אז כבן חמש-עשרה. הצעירה שעימה זה קרה הייתה מבוגרת ממנו, לפחות, בשנה. על כל פנים, כך היא טענה באוזניו, כשהיא ניגשה אליו בעת שהוא ישב ליד הבר ושתה משקה שאסור למכור לבני גילו. דני שאל את הצעירה שאחזה בזרועו לגילה בגלל שהוא קרא בעיתונים שאסור לשכב עם מי שטרם הגיעה לגיל מסוים גם אם היא הסכימה לכך.
קראו לכך, בלשון החוק, בעילה אסורה בהסכמה.
לימים, כשדני זכה ברישיון שלו לעסוק בעריכת-דין, הוא טען, לא-אחת, באוזני שופטים עד כמה אבסורדית היא העבירה הזאת כשמייחסים אותה לשני אנשים בוגרים רק בגלל שיש פער במעמדם, למשל, במקום עבודתם. "אם הדברים נעשו בהסכמה", שאל דני, להנאת שומעיו באולם בית המשפט, "אז למה זה אסור". השופטים רק חייכו למשמע הדברים.
איש מהם לא התכוון לענות לדני ברצינות.
מה שדני לא ידע, באותו שלב, בעת שהצעירה המיוחמת-כביכול ניגשה אליו, הוא שחבריו שילמו לה כדי שהיא תגרור אותו לחצר שמאחורי מועדון-הסנוקר. באותו מקום, ליד פחי-האשפה הפתוחים למחצה, עמדה מעין-ספה שבוודאי ידעה ימים יפים יותר - והכל נגמר תוך פחות משתי דקות. הצעירה ניגבה את עצמה במטפחת מזוהמת שאותה היא הציעה גם לדני.
דני חזר לחבריו מלא בגאווה - אבל עד מהרה התבררה לו האמת. חבריו התגלגלו מצחוק. דני קצת כעס בתחילה אבל אחר כך הוא הצטרף אל חבריו תוך שהוא מבטיח לעצמו שבעתיד הוא לעולם לא ישכב עם בחורה בנסיבות כאלה. לא תמורת תשלום - ולא בכלל.
את הכלל הזה הוא קיים באדיקות רבה עד לעת האחרונה. בדירת-המסתור הוא ביקש לעצמו הנאות שבעדן הוא היה צריך לשלם - והרבה. אולם בשלב הזה של חייו, זה כבר לא הפריע לו.
את מה שהוא רצה להוכיח לעצמו, הוא השיג.