כתיבה על צילום היא משימה לא פשוטה. מאחר שהצילום, לפחות הצילום הקונבנציונלי, מתעד דבר-מה במציאות קיימת, הכתיבה עליו עשויה להיגרר בקלות לתיאור נרטיבי של מושאי הצילום ומניה וביה - לעיסוק במציאות המתועדת. מה מעמדו של הצילום שעה שתפקידו מתכווץ לכלל גירוי למעשה החורג ממהותו של הצילום ככזה, כלומר, מהווה עילה לדיבור עליו, דיבור שאפשר כי ימיר את ההתבוננות בו?
כתיבה על צילום מתעד, שיוצרו מודע לפרקטיקה האמנותית שבה הוא שקוע ואף מנסח את מה שיש לו לומר עליה בעצמו, היא משימה קשה אף יותר. לשם מה כתיבה על מה שהאמן לא רק יצר כיצירת אמנות, אלא האיר גם בכתב את מניעיו לעשייתה, העיר עליה את הערותיו, פענח את אשר יש לפענח ואף הקדיש מחשבות כלליות על האקט האמנותי, על הקשריו ההיסטוריים והתרבותיים?
הכתיבה על מכלול יצירתו הצילומי של חנן גטריידה קשה במיוחד: לא זו בלבד שכתב כבר בעצמו על צילומיו, על מניעי עשייתו ועל תשוקתו למעשה הצילום, לא זו בלבד שניסח את מחשבותיו אודות שדה הצילום הישראלי, על ההיסטוריה והסוציולוגיה שלו - בספרו "ומתוק האור וטוב לעינים", חנן גטריידה גם סיווג כבר את הז'אנרים השונים שמרכיבים את מפעלו הצילומי, קטלג אותם ואף עמד על ההיגיון המונח ביסוד השילוב והמיזוג שלהם.
עניין הסיווג והקטלוג מעוגן בעיקרו בביוגרפיה של חנן גטריידה, וליתר דיוק בהוויית חייו החורגת מעבר לצילום, אך בד-בבד גם משתקפת בו. אין זו אמירה מובנת-מעליה, שהרי, ככלל, יש להפריד בין היוצר לבין יצירתו, ולו במובן הבסיסי שההיגיון הפנימי של יצירת האמנות, האוטונומיה שלה כמערכת של ארגון חומרים קומפוזיטורי, מתכונן כדבר-מה "חסין" מפני מה שחיצוני לה, זר לה - יצירת האמנות אינה מצייתת אלא למה שנובע בהכרח מההיגיון המנחה את מה שהיא מכילה כיחס דיאלקטי בין צורה ותוכן. זה ללא ספק נכון גם לגבי מפעלו הצילומי של חנן גטריידה; ובכל זאת, דומה כי בהקשר הנדון כאן, יש סיבה טובה להזכיר את העובדה, שהאמן הוא חבר קיבוץ קבוצת שילר, שצילומיו עסקו במשך שנים רבות בתיעוד חיי הקיבוץ ואנשיו בפרט, ובצילום נופי הטבע והחקלאות של ישראל בכלל;
בנופי תעשיה ותחנות כוח, בהווייתם של אנשים בסביבת עבודתם ובצורות החיים של משפחות בישראל, ואפילו - כמעין "חריגה" מהז'אנרים האחרים - בצילום בתי העלמין הצבאיים של הבריטים מתקופת המנדט. הקשר בין כל אלה ברור מאליו: חנן גטריידה הוא צלם-אמן ישראלי - ישראלי מ"זן" מסוים, ילידו של דור מסוים ומגלמה של הוויית חיים מסוימת בישראל.
האם זה הופך את חנן גטריידה ליוצר אידיאולוגי? תלוי במושג האידיאולוגיה שמשתמשים בו לשם אפיון זה. אם המושג מכוון למכלול ערכים, אמונות והשקפות, הרי שכן - צילומיו של חנן גטריידה אכן משקפים מכלול שכזה: יש להניח, למשל, שתיעוד חיי הקיבוץ ואנשיו נובע מזיקתו (האוהדת) של האמן להקשרי המציאות שבה חי ופעל הוא עצמו במשך שנות חייו, מציאות בה הקים את משפחתו, גם כהמשך מורשת הוריו שהצטרפו בשעתו אל מקימי קיבוץ קבוצת שילר. אם, לעומת זאת, משתמשים במושג האידיאולוגיה במובנו כתודעה כוזבת, הרי שהמבחן אינו זה שבזיקה האותנטית בין חייו של האמן ותכני אמנותו, אלא זה שבחדירת יסודות הטרונומיים, זרים לעניין, אל תוך העולם האוטונומי של האמנות, לשון אחר: בהכפפת תכני הצילום האמנותי להיגדים חוץ-אמנותיים, אשר מסתברים מצדם כמכתיבי היחס בין צורה ותוכן. מדובר בעניין סבוך למדי, שלגביו אין להפעיל אלא את מה שמכונה "מבחן התוצאה".
והתוצאה, אי-אפשר לומר זאת אחרת, פשוט מרהיבה. בין אם מדובר בצילומי "תעשיה", ב"אנשים בעבודה", ב"אנשים בצורות חיים שונות", ב"נופים" או במה שמכונה בפי חנן גטריידה "קרוב לבית" - אין ולו צילום אחד בכל התחומים הללו, שאינו מוקפד מבחינת קומפוזיציית התמונה ושאינו מציית ציות אובססיבי-כמעט לכללי האסתטיקה, בבואו להטעין את הדימוי המתועד ביופי מפעים.
היופי עשוי להימצא באוביקט עצמו (כמו בצילומים פנורמיים של תחנות כוח [תעשיה 3] או של אחת מארובותיהן [תעשיה 1]); באווירה הייחודית שנוצרת, אפילו באורח קונטינגנטי, בהקשרי עבודה מזדמנים (אנשים בעבודה 1, 4, 15, 54); בקונסטלציות (האתניות) של מאפייני הוויות חיים שונות (אנשים בצורות חיים שונות 17, 18, 30); או בטבע משכר-ביופיו, שחנן גטריידה מתמסר לו ללא עכבות וללא ציות לאיסורים אופנתיים בעניין זה (נופים 25, 30, 132, קרוב לבית 21).
יפי דימוייהם של האוביקט הציוויליזטורי, של ההוויה החברתית, של הטבע, ואכן, של "בני-האדם" - נסוך על צילומיו של האמן בבחינת עיקרון היסוד המכפיף את מושאי צילומיו השונים והנבדלים לאוטונומיית האסתטיקה.
יהיה מי שיבקש לראות דווקא בכך פגם אמנותי. ניתן להעלות את הביקורת, כי אסתטיזציית המפעל ומקום העבודה כשם שהדגשת יפי הטבע תוך התעלמות מהקשרי ההתעמרות הציוויליזטורית בו; ההימשכות לחינניות אתנית כשם שההתפעמות מיפי המראות "קרוב לבית", מעלימים את מה שהמפעל התעשייתי והוויית העמל בחברה הקפיטליסטית צופן בחובו באורח מהותי: את הניצול החברתי ואת הסבל האנושי, את ניכור הנחמה הסובייקטיבית שבפרטי ואת ההתפייסות האידיאולוגית עם הקיים.
ובכן, נכון. מראית-העין היפה, זאת ידעו כבר הרומנטיקנים הגרמנים, הינה שקרית מעצם היותה מראית-עין. יופייה מכזב ביחס לממשי, מסיט את תשומת-הלב מן המציאותי, מוליך שולל באמצעות רגשנות מתפעמת, נוסטלגיה מזויפת ומניפולציה אינטרסנטית של החושים. ואולם, גם זאת ידעו, גם זאת הבליטו והדגישו אותם רומנטיקנים: מראית-העין היפה הינה גם בגדר חריגה מעבר לקיים, סימונו של האוטופי באמצעות ה"כאילו", ה"שווה בנפשך ש...", האופק האמנציפטורי של האפשרי בהוויית האדם.
אמנות המאה ה-20 נטשה רובה ככולה את כפל-המשמעויות הזה של היופי ושל האסתטי כמדיום של תפישת העולם. היא ביקשה להיפרע מן המסורת הרומנטית, אף פיתחה רגישות-יתר לכל מה שנראה בעיניה כקיטש, כסנטימנטלי, כיפה-לשם-היופי וכאמנותי-לשם-האמנות. לא לגמרי ברור, האם תוצאות מגמתה המתמשכת אכן משקפות את כוונותיה המקוריות. וממילא לא ברור מה מעמדו של היופי בחשבון-הנפש שהאמנות העכשווית מוצאת עצמה עורכת בשנים האחרונות. נכון, יופי צרוף שאינו מותיר מקום לרפלקסיה אודות היותו כזה, עשוי להידרדר בקלות לספירת חרושת-התרבות המניפולטיבית ולמחוזות חושניות ריקה המשתבחת-בעצמה. אלא שמפעלו הצילומי של חנן גטריידה מתמודד היטב עם סכנה זו - באורח אוביקטיבי: מעבר לרוח הטובה והאופטימיזם הנושבים מתמונותיו (מן הסתם עדות להשקפת עולמו של האמן), צופנים בחובם צילומיו של חנן גטריידה את המתח הדיאלקטי שבין נראותו של היפה לבין התודעה בדבר ממשותה של הוויית החיים המסומנת ומסוגננת על-ידי אותו יפה.
בעולם של מאבקים מעמדיים וסכסוכי עבודה, מוצאת עצמה התודעה החשופה ליפי אתרי אותם מאבקים והאנשים המאכלסים אותם כנתונה בסד של אמביוולנטיות מתמשכת; חיי הקיבוץ שובי-הנפש, כפי שהם משתקפים בצילומיו המרהיבים של חנן גטריידה, אינם יכולים להיקלט עוד באור תמים נוכח קריסתו של עולם הקיבוצים בעשור האחרון; והשגב של הטבע ושל דימויי ה"קרוב לבית" חייב להתעכר לאור העובדה האוביקטיבית שהטבע הממשי כבר מזמן זועק את מה שדימויי היופי שלו מסתירים ושה"קרוב לבית" שקרי ביחס למושג "הבית" לאור היעדר השלווה והביטחון שהחברה הישראלית נתונה בו מאז קיומה, וביתר שאת בעשורים האחרונים.
האם חנן גטריידה התכוון לכל אלה? לא בטוח. אך מפעלו הצילומי מדבר מתוך ובעד עצמו, אולי אפילו כנגד כוונת המשורר.