הגדה של פסח. שלוש מילים מלאות הוד, משמעות וזיכרון. שולחן ערוך, משפחה, ריחות מענגים. מילים וטעמים. ספרים מוכתמים ביין. דפים מצהיבים ונוסחים מחודשים.
תמונה: סבא וסבתא והמון דודים. או אולי אימא, אבא, ילדה ושני זרים. ויכול גם להיות: חדר אוכל בקיבוץ. כולם חברים. ערב של ניגודים. מלא בזיכרונות קולקטיביים ואישיים.
זיכרון אישי. תמונה: אני ילדה צעירה, חכמה. מעט תמימה, הולכת לבית הספר. שם לומדת מקרא ותנ"ך והיסטוריה. יודעת לשנן. מתרגלת מניה של תאריכים חשובים. לומדת לענות תשובות ארוכות, מורחבות, מורכבות. מלאות. אך לא יודעת לשאול!
"ילדה טובה" מכנים אותי כולם. אך אני לא שלמה. משהו בי חסר.
בחינוך הליבראלי בו זכיתי ללמוד, התקיימו שיעורי גמרא, גם לבנות. ידענו לתרגם מארמית לעברית. לקרוא בחופשיות בכתב רש"י ולהתפלפל בסוגיות שונות בגמרא, אותן הבנו דרך קריאה בראשונים ואחרונים [1].
מוריי הרבו לשאול: "מה היה קשה לרש"י? למה התכוון המשורר? למה התכוון האמן ביצירתו? מה רצה כותב המאמר להביע?" הם אף פעם לא שאלו אותי מה קשה לי בטקסט, למה אני מתכוונת ואיך אני מרגישה כשאני נדרשת לקרוא, להתפלל, לקיים הלכה זו או אחרת.
היכן אני? היכן החיבור שלי? מה הקשר שלי לאורח החיים בו אני חיה? מה הקשר שלי למקרא, לתלמוד, ללימוד, להלכה, להיסטוריה, לספרות, לתרבות בה אני חיה ורוצה לחיות?
כשבגרתי והתחלתי את לימודיי האקדמיים, ביניהם לימודי מגדר, נחשפתי למגוון רחב יותר של שאלות, אך בעיקר ליכולת לשאול. לשאול "מדוע". מדוע בחר המחבר לספר סיפור זה ולא סיפור אחר? מדוע בחר ההיסטוריון להאיר דמות זו, מקום זה, אירוע זה ולא אחר? מדוע בחר האמן בזווית הראייה אותה בחר?
וניתן מקום גם לשאול: "איך". איך כל זה קרה? מה היו התהליכים התרבותיים והחברתיים שהובילו לכתיבה זו, לראייה זו?
לשאלת ה"אין" התוודעתי בשלב מאוחר יותר. נזקקתי לעוד בשלות כדי לשאול גם על ה"אין". מה אין בסיפור ומה חסר בו? מי בסיפור נוכח ומי נפקד? למי ניתנת הבמה המרכזית ומי לא מוזכר אפילו ברקע? הבנתי כי לשאול על החצי המדובר פירושו לבחור לא להתייחס לחצי המושתק.
העיסוק בהוראה ובטיפול חיזקו אצלי ידיעה זו. חיזקו אצלי את ההבנה כי אל הדברים שניתן לראות, לשמוע, לחוש, ניתן להתייחס, ניתן לטפל בהם. אבל את הדברים שהתלמיד, הלימוד, הטיפול והחיבור לא חשפו, חובה לשאוף לחשוף. חובה אותם לחקור, לדרוש ולשאול. כי שם, בדרך כלל, נמצאת אמת גדולה יותר, נמצא שורש עמוק יותר, נמצאת סיבה טובה יותר, לדבר הפשוט שכל אחד יכול לראות.
הנישואים ולידת בניי חייבו אותי לבחור. לבחור את הדרך בה אני רוצה לגדל את ילדיי. לבחור את הסיפורים אותם אני רוצה לספר. לבחור האם לשים בסופם סימן קריאה או להשאיר מקום לשאלה.
הבנתי כי ביכולתי לבחור מה אני רוצה להציב במרכז הסיפור ומה בשוליים. מה אני רוצה להאדיר ואילו דברים להקטין. אילו ערכים אעביר לילדיי כשאנכיח או אשתיק דמויות. כשאשאיר רווחים או אמלא. כשאציב עצמי במלואי כאישה או אמלט אל הצל.
ואם בשגרה עולות השאלות, על אחת כמה וכמה בליל הסדר. הלילה בו חובה על כל הורה לחבר את ילדיו לעבר המשותף לנו כעם. בערב בו חובה לשאול וחובה לענות, בלילה בו כולנו ילדים השואלים "מה נשתנה?" ו"מה העבודה הזו לכם?" ומרור זה "על שום מה?" ואיזה מין בן או בת אני? ומה כתוב בהגדה? ואיך כל זה קשור אליי? ומי בחר לכתוב ולהכניס להגדה טקסט זה או אחר? מה לא נכנס? ומי לא נכלל בערב הזה, בו הזיכרון הוא לא רשות אלא חובה כלפי העבר, ההווה והעתיד המשותף?
ברור היה לי כי לא אוכל לקיים כל אלו מבלי שאזכיר את כל אותן הנשים שעשו, חלמו, טיפלו, לחמו, למדו ולימדו, קראו, מרדו, ילדו, נאבקו, חידשו ודרשו. אותן נשים שהן אמותיי. ואמותיהם של אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן, דוד ושמואל... ובניי.
"וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם..." (שמות יג, ח).
"וכָל הַמַּרְבֶּה לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח" (מתוך ההגדה).
עיקרו של ליל הסדר. הוא סיפור הסיפור. חז"ל הפכו את ליל הסדר מלילה שבמרכזו קורבן הפסח, כפי שהיה בתקופת בית המקדש, ללילה של חינוך הילדים וחיזוק ההזדהות עם סיפור עמנו. העיקרון החינוכי שקבעו חז"ל הוא שיש להתייחס ליכולות השונות של כל אחד ואחד מהמשתתפים היושבים סביב השולחן ולתחומי העניין שלו, "לפי דעתו של הבן אביו מלמדו" (משנה פסחים י, ד).
ולפי דעתה של הבת אימהּ מלמדתה.
חיבור זה: "וְהִגַּדְתָּ לְבִתְּךּ", רוצה לחשוף. שואף לשפוך אור אל חייהן של נשים שעליהן כמעט ולא כתבו. שדמותן כמעט ולא ידועה. ששמותיהן אולי נשכחו. שדמותן אבדה. שקולן הושתק. שפועלן לא הונצח. שעבודתן לא הוערכה. שחיו בתקופות שונות בהיסטוריה היהודית. שפעלו בתחומים שונים ומגוונים. שיצרו וחידשו והעזו.
סיפורן של נשים אלו נושא, במרכיבים השונים הקיימים בו, חלקים מן הזיכרון הקולקטיבי שלנו, שלא היה שלם בלעדיהן. חלקים מההיסטוריה שלנו, שהינה חלקית בלעדיהן. מהשורשים שלנו, הקטועים בלעדיהן.
בכל סיפור ישנם פרטים המרכיבים את תמונת העבר של עמנו ונתונים המרכיבים את הווייתנו וזהותנו בימינו.
תקצר היריעה מלהזכיר את כולן. הבחירה הייתה קשה. את מי להזכיר ואת מי לא. מי תיכנס ומי לא ולמה. מה יהיו הקריטריונים עליהם אבסס את החלטותיי. שפע הנשים אליו הגעתי. שפע הסיפורים והתזכורות שפתחו במילים "עליהן לא כתבו...", שהסתיימו בתקווה כי "העוול יתוקן והמעוות יתקון", רק חיזקו בי את הידיעה כי הסיפור אותו אני רוצה לספר צריך להיות מסופר.
לא כספר עיון למעוניינים להרחיב דעת, אלא כחלק מהאתוס המרכזי של עמנו. כחלק מליל הסדר, מהלילה בו מתחייבים הורים וילדים לדעת את העבר, בכדי לחיות את ההווה ולבסס את העתיד.
הבחירה הייתה בסופו של דבר בחירה נשית-אינטואיטיבית. ניסיתי להרגיש האם אני מתחברת אל אותה דמות. האם אני מרגישה חיבור בין פועלה לטקסט. בבחירה האינטואיטיבית הנחתי את היסוד לקריאה אינטואיטיבית, לקריאה שתפעיל את כל החושים.
הסיפור שלהן נועד לכל בת, על-מנת שתוכל למצוא את הדמות אליה תרגיש קרובה ושייכת. לכל בן, שיוכל לפתח הקשבה לאחרות ולאחרת. לכל קורא, שיוכל להרגיש איך בסיס זהותו מתרחב ומתמלא בתכנים חדשים.
על כל אחת מהן כתבתי מעט, כמעט ברמז, בכדי להשאיר מקום לדמיון, לשאלות ולחקר שלכם הקוראים, השומעים. כי גם הסיפור שאני בחרתי לספר אינו הסיפור השלם, האמתי, אלא בסופו של דבר - הוא הסיפור שלי.