הצעתו של דני לשופט רבינוביץ הייתה פשוטה למדי; חרותה של רותי, בתו היחידה של השופט רבינוביץ, מי שבפניו נקבע משפטו של מרציאנו, תמורת מחיקת כתב-האישום נגדו.
השופט רבינוביץ לא ידע, כמובן, שאין שום מקריות בקביעת משפטו של מרציאנו דווקא בפניו. דני, לעומת זאת, חשד שיש חוסר-מקריות בכל הפרשה -אולם הוא לא אמר דבר בעניין זה לשופט רבינוביץ. הרגשה לא-נוחה מסוימת ליוותה אותו נוכח הזריזות הלא-אופיינית של מערכות אכיפת-החוק.
גם סמיכות הזמנים בין הנסיעה של רותי לארה"ב לבין קביעת המשפט בפני השופט רבינוביץ הטרידה אותו. למוד ניסיון, דני ידע שאין מקריות בחיים. אם דברים קורים - מישהו גורם להם לקרות. דני ניסה ללמוד אם גם השופט רבינוביץ מרגיש כמוהו - אבל הדבר לא עלה בידו.
כך או כך, כמה זוגות עיניים צפו בפגישה המוזרה בכיכר. זוג אחד היה שייך לחוקר הפרטי שדני ביקש ממנו להיות עד למפגש בינו לבין השופט; שני הזוגות האחרים היו של צעיר וצעירה מן היחידה הסמויה.
יואל בן-שטרית, מפקדה של היחידה הזאת, ביקש מהם לעקוב אחר מה שמתרחש בעת המפגש הזה.
לאחר שאנשי היחידה הסמויה השיגו את מזוודת-המזומנים ושמו אותה בחדר שאליו הגיע מרציאנו, החליטו המפכ"ל ויואל בן-שטרית לראות לאן כל זה יוביל.
המפכ"ל היה בטוח שמרציאנו יפעל באמצעות דני בן-אור. יואל בן-שטרית קיווה שזה לא יקרה.
הוא פגש בעת האחרונה כמה פעמים את תמר - אולם הוא קיווה שהקשר המתחדש ביניהם לא יהיה בנוי על הריסות-חייו של בעלה.