כל שנה, בימים הנוראים, מתחיל תהליך ההתלבטות שלי: האם להשתתף בטקס הכפרות? או אולי רק לשלם ושמישהו אחר יעשה זאת במקומי? או אולי, וכך קרוב לודאי יהיה, לא להשתתף בטקס הברברי הזה כלל?
לפני שהחל תהליך חזרתי בתשובה, לא היתה כל בעיה. מעולם לא חשתי כל צורך להשתתף בטקס כזה, ורגשותי כלפיו היו מהולים בבוז ובגועל נפש. כצמחונית מושבעת נראה לי התהליך הזה נורא ואיום, ולא האמנתי שיש בו תועלת כלשהיא.
כשהתחלתי ללמוד קבלה, קיבלתי על כך הסברים שונים ומשונים. מחיתי, כעסתי, התווכחתי. בסופו של דבר החלטתי לנסות להשתתף בטקס כזה. המורה שלי אמר שזה מאוד חשוב, שזה מכפר על העוונות. בלב כבד ובחוסר רצון הלכתי לפנות בוקר, עם חשכה, עם עוד מאות אנשים להצטופף ולחכות בתור כדי לקחת תרנגולת, אשר את רגליה הקשורות אחזיק בידי עד שיגיע תורי לתת אותה לשחיטה.
קשה לתאר מה התחולל אז בתוך לבי. זוועה כזו לא חשתי מימי. בידי אני מחזיקה תרנגולת מפרפרת שנראית מפוחדת ומסכנה להחריד. בשלב מסויים ביקשתי מחברה שכבר עשתה זאת שתחזיק את התרנגולת עבורי ותלך אתי אל השחיטה. היא הסכימה. שעות ארוכות עמדנו בתור ולבי מפרפר ובוכה, כיצד מצאתי את עצמי במצב נורא כזה.
כשהגענו אל השוחט, לאחר הסיבובים המוכרים, נערף ראשה של התרנגולת המסכנה תוך שניה, אך גופה המשיך לפרפר כאילו היא עוד בחיים. כל התפילות וכל הכוונות לא עזרו לתחושת הקבס שהרגשתי. חשתי שעשיתי עוון נורא. לא רק שלא כופר לי דבר, אלא שלרשימת העוונות הבלתי נגמרת שלי התווסף עוד עוון: עוון התעללות בתרנגולת חפה מפשע.
דמותה של התרנגולת המפרפרת רדפה אחרי בהקיץ ובחלום, וגרמה לי לחוש אשמה ואחריות לגורלה המר. מאז איני משתתפת בטקס הזה, מתוך עיקרון. הוקל לי כשקראתי במאמר שיש רבנים ופוסקים חשובים כמו ר' יוסף קארו, הרשב"א, הרמב"ן ורש"י וגם רבנים בני זמננו שהרגישו בצער שאנו גורמים לבעלי החיים ופטרו אנשים מן המצוה הזו.
אותי לימד הדבר להקשיב ללבי. לא לעשות דברים כרובוט, רק מפני ש"צריך לעשות". כל המטרה של החזרה בתשובה היא לגרום לאדם להיות אדם טוב יותר, לא צייתן יותר. אדם שמקשיב ללבו ובוחן את מעשיו. עליו לשאול את עצמו האם המעשה שהוא עושה גורם לו להיות אדם טוב יותר, האם המעשה שהוא עושה בא מתוך כוונה טובה, מתוך "ואהבת לרעך כמוך".
ההסבר שניתן לי היה שבכך שאנו עושים את הטקס הזה ולאחר מכן אוכלים את התרנגולת מתוך כוונה, אנו עוזרים לניצוץ הבורא שבה להשתחרר ובגלגול הבא היא תבוא לעולם הזה כאדם. נאמר לי גם שהתרנגולת מחכה לטקס הזה כי הוא מחלץ אותה מגורל קשה.
ייתכן שזה נכון, אבל התרנגולת שהחזקתי בידי לא נראתה כמי שמחכה לטקס הזה בכיליון עיניים. היא נראתה סובלת ומתייסרת, כשמי שגורמת לה את הסבל והייסורים זו אני בכבודי ובעצמי.
לבי אמר לי לבחון את המעשה, ולהחליט - האם אני עוזרת לתרנגולת הזו, או גורמת לה עוול? במצב המודעות הנוכחי שלי, מה שאני רואה הוא את העוול שאני גורמת לה, לא את העזרה שאני מושיטה לה.
ברגע שאוותר על המכשירים הנפלאים שיש בתוכי, על לבי ועל מוחי, שבעזרתם ניתנה לי היכולת להבחין בין טוב וברע ולבחור ביניהם, ואציית בצורה עוורת למה שאומרים לי, יכול הדבר להביא לתוצאות חמורות מאוד.
כל הדתות הפנטיות מסתמכות על ציות עוור לצו, שנאמר שהוא צו אלוהי. אסור לנו שזה יקרה אצלנו. במיוחד שיש רבנים בעלי סמכות שמרגישים את העוולה שאנו גורמים לבעלי חיים.
רק כאשר נהיה השופטים והשוטרים של עצמנו ,ניקח אחריות למעשינו ולא ניתן לאנשים אחרים להחליט בשבילנו נוכל להביא את הגאולה לעולם.