זוהיר בהלול יקר

אכן שכנים אנו, חיים ונושמים את אותו האוויר, אך ביום בו אתה ובני עמך, באלות, גרזנים, אבנים וקריאת-מסגד "איטבח אל יהוד" חצית את גבול ה"ביחד", נותק חבל הטבור בינינו. זה היום שבו הפכנו מישות אחת הגרה, חיה, נושמת, אוהבת את אותה עיר - ל"אחרים". וביום פרידה זה יש לי כמה שאלות אל האצבע המאשימה שלך. על איזה קיפוח בדיוק אתה מדבר במנשר הכל-כך עכואי שלך? על איזה עוני? ומאיפה אתה מכיר אותו, את העוני? מתי רעבת? מתי עשית מעשה למען רעבי עירך? (הערבים, לא היהודים) מתי אספת אל ביתך את המקופחים ועזרת להם לצמוח? מתי הפנת אצבע מאשימה-בוחנת, אל עצמך ועמך? מתי, לפני ההכרזות הכל כך רהוטות שלך, עשית ספירת מלאי של הטבות למקופחים, בהןם הצד היהודי הוא הצד הנותן וצד המקופחים מקבל. כמה תרומות תרמת למקופחי עירך? אין ספק שאתה רהוט. אתה מפורסם, אתה איש העולם, אבל ביום שבר גדול התגלית כאיש קטנוני, מקופח. אכן כהגדרתך, המטוס מתרסק ולך, ידידי היקר, יד מחבלת בו! אבל, שלא כמו מקופחים סדרתיים, אנחנו היהודים יודעים לקום, להרים ראש, לנער אבק, להפיק לקחים, לפעמים כואבים, לנגב דמעות להפשיל שרוולים ולהשכיל. להשכיל לחבֵּר את שברי המטוס, לצבוע אותו, לשכלל אותו, ולנסוק. וכשאנחנו היהודים נמריא שוב, והרי ברור לך שנמריא, אתה המקופח שוב תשב שם על אחד המושבים במטוס, תבכה על הקיפוח, תהדק חגורת בטיחות, תבכה ותמריא, במטוס הזה שאנחנו שיפצנו. אז המשך לבכות, לרחם, להאשים, להיות מקופח רהוט, ומכאן, מהעיר ששנינו מאד אוהבים, אני מוסרת לך ... להתראות בטיסה הבאה. ממני תושבת העיר עכו בילי אלרום elrombilly@gmail.com