דודו טופז, הילד הקטן שרוצה התייחסות ושלא קיבל מספיק, שרוצה שיאהבו אותו ושלא קיבל מספיק, שרוצה להיות מקובל ושלא היה לו מספיק, ולכן הוא מרביץ. דודו טופז משקף את דפוס ההתנהגות האינסטינקטיבי שגורם לו לפעול באופן אוטומטי מאז שנולד, ושאיתו הוא חי ללא כל מודעות עצמית למעשיו. כי אם הוא היה מודע למעשיו, הרי הוא לא היה עושה את מה שעשה.
כשמסתכלים על דודו טופז, כביכול רואים בן אנוש מבוגר שצבר ניסיון חיים וידע במהלך חייו, אבל הוא בסך-הכל הילד הקטן של אימא שתקוע מבחינה רגשית בעברו כילד, כבן במשפחה שיש בה רגשות, יצרים ושכולם רוצים ונלחמים להשיג התייחסות ואהבה, שחי בחברה שנלחמת על התייחסות ואהבה בכל תחום ותחום בחיים, כמו בילדות שלנו במשפחה ואם לא מקבלים, אז מקללים ו/או בוכים ו/או כועסים ו/או מרביצים, כמעט כמו כולנו.
כמעט כולנו כאלה, לא? רק שהוא מפורסם, והרוב לא. רק שדודו טופז היה אלים באופן פיזי, והרוב עושה זאת בדרכים אגואיסטיות, אינטרסנטיות ומניפולטיביות אחרות, והכל כדי להשיג התייחסות ואהבה, מה שנקרא רייטינג.
לכן, הענשה והחמרה אולי יפחידו את דודו טופז, ואולי יחנכו אותו, ואולי יאלפו אותו או יתכנתו את דודו טופז להתנהג אחרת וישפטו אותו וישלחו אותו לכלא, אבל אם כחברה לא נבין שאורח החיים שלנו האמוציונלי והלא רציונלי גורם סבל לכולנו, לא נתקדם לשלב התפתחותי מתקדם יותר.
תארו לכם שלאחר כל הגילוי והחשיפה למעשיו ובקשת הסליחה מצידו, נסלח לדודו טופז ונשחרר אותו ללא כל משפט וללא כל עונש, אז מה יקרה אז לדעתכם? מכל הבחינות: מבחינתו של דודו טופז, מבחינתה של הנפגעת, ומבחינה חברתית?
האם כחברה נלמד לסלוח ולא לשפוט ולהעניש?
ברצוני להבהיר שאני לא ממליץ להתנהג כמוהו, ואני לא בעד התנהגות אלימה מכל סוג שיש. אבל, הרוגע לדעתי נמצא בהבנה שצריך לבקש סליחה ולדעת לסלוח.