"הפסיפס" - תיאטרון ישראלי חדש

אמת מרה, ההולכת ומצטברת וכבר קרובה מאוד למסה קריטית של מְרֵרָה ועומדת להישפך לארץ, היא זו שהתיאטרונים הגדולים בישראל, הנתמכים על-ידי המדינה בסכומי עתק ואמורים להיות תיאטרונים אמנותיים, הפכו זה מכבר לתיאטרונים מסחריים; המשקיף מן הצד על התיאטרונים הללו, רואה חיות משונות שראשיהן מסחריים, גופיהן ממסדיים, רגליהן מדשדשות עמוק בקופה הציבורית וזנבן מכשכש לקהל-שבוי של ועדי עובדים; החיות המשונות הללו משוכנות בביברים עצומים ומפוארים, ומנהיגיהן הנצחיים, עתירי השכר, מעבירים את רוב זמנם במלחמות אגו, בהתנצחויות על תקציבים מהעוגה הציבורית, ובהגדלת מחזוריהן הכספיים מתצוגות מסחריות להמונים; קהל גדול שרובו מובל להצגות בעיניים עצומות לרווחה, כעדר על-ידי משכוכית, על-ידי ראשי ועדי עובדים ומאכערים למיניהם. לכן לא פלא שלעתים יותר ויותר רחוקות אפשר לראות בביברים הללו הצגות שהן פרי בחירה אמנותית אמיצה וליהוק מעניין ומרענן, המבוסס על בחירות חופשיות של שחקנים, באודישנים שהם גם פתוחים וגם אמיתיים, להבדיל אלפי הבדלות מאודישנים למראית-עין, ובלשון הגששים "אודישנים כאילו"... ברוב המקרים מועלות בתיאטרונים הצגות המיועדות מלכתחילה לקהל הניזון בעיקר מטלנובלות ומתוכניות מסוג "האח הגדול", כי למזון הזה, שהוא הכי קל לעיכול והכי פחות מזין, הרגילו אותו מנהלי התיאטרונים הנצחיים במשך שנים רבות. ברוב המקרים, גם כשמעלים, למשל, סאטירות פוליטיות או חברתיות, האמורות לזעזע את הקהל ולהוציא אותו מאדישות מצטברת למה שמתרחש סביבנו, משייפים את שיניהן ומקצצים את ציפורניהן כדי שיתאימו למה שמכונה "מופעים לכל המשפחה"; לכן גם מלוהקים בהן שחקנים המוכרים לרוב המשפחות מסדרות טלוויזיוניות פופולריות, מטלנובלות עתירות דוגמנים ודוגמניות, וממופעי סטנד-אפ טלוויזיוניים לזקן ולטף, זאת בנוסף לפרסונות שהם, מסיבה זו או אחרת, חברי מעגל סגור של שחקנים קבועים שהצטברו במשך שנים בכל אחד מהתיאטרונים הממוסדים, אם תרצו או לא תרצו: מוטציה של שיטת "הקואופרטיב" שעל-פיה נוצרו בעבר הרחוק גופים כמו "הבימה" ו"אגד" (שחקנים "חיצוניים" הניגשים כיום לאודישנים, אם וכאשר אלה מתקיימים בכלל, יודעים במה דברים אמורים). על-רקע נדוש ומתבלה זה, שמחתי לשמוע על הקמת תיאטרון ישראלי חדש, "הפסיפס", שמייסדיו מצהירים כי, בשונה מהתיאטרונים הממוסדים הקיימים, יהיה בית חם ופתוח לשחקנים עצמאיים; יעלה באופן עקבי הצגות אמנותיות מהמחזאות הקלאסית והמודרנית, המקומית והעולמית, שאינן הליכה "על בטוח"; יקיים אודישנים פתוחים ואמיתיים לליהוק של כל הצגה והצגה; יעסיק מגוון רחב של יוצרים ואמנים מכל התחומים, לפי כישרונותיהם וכישוריהם, בלי הבדל מוצא, דעה וקשרים משפחתיים ואחרים; יעלה בפני תלמידי בתי הספר התיכוניים, כתיאטרון-קריאה, באמצעות "אנסמבל הקראות", את המחזות הכלולים בבחינות הבגרות; יטפח נוער בכל רחבי הארץ, ובראש ובראשונה בעיירות הפיתוח, להכרת המחזאות המקומית והעולמית באמצעות אנסמבל ההקראות, שיכלול את מיטב השחקנים הוותיקים והחדשים, ויקיים השתלמויות במקצועות הבמה לסוגיהם השונים. בשיחה שקיימתי איתו אמש, אמר לי המנהל האמנותי של "הפסיפס": "אותן סיבות שהביאו להקמת "התיאטרון הקאמרי" כנוסף לתיאטרון "הבימה", למרות שגם אז הורמו קולות רבים בשאלה "לשם מה תיאטרון נוסף לתיאטרון הלאומי?", ואותן סיבות שהביאו להקמת תיאטרון "גשר" בעקבות בואה של העלייה הגדולה ממדינות חבר העמים, על שלל האמנים שהתיאטרונים הרפרטואריים הקיימים היו חסומים בפניהם – יצרו זה מכבר מקום לתיאטרון רפרטוארי גדול נוסף". יו"ר "הפסיפס", ד"ר אלי גנץ, הוסיף שאנסמבל ההקראות לתלמידי בתי הספר התיכוניים, הוא מחויב-המציאות לנוכח התדלדלות השפה והידרדרות "הבנת הנקרא" בקרב הנוער. לאור המציאות המשתנה, גידול האוכלוסיה, המספר ההולך וגדל של יוצרים ויצירות ושל שחקנים המסיימים מדי שנה בשנה את בתי-ספר למשחק – היוזמה להקמת תיאטרון רפרטוארי גדול נוסף היא אכן חיובית ביותר ונכון להגדיל ולומר שאין מנוס ממנה. לא נותר לי אלא לאחל לתיאטרון "הפסיפס" שיצליח להקים ולקיים את כל הבטחותיו במציאות החברתית והתרבותית המורכבת והמסובכת של הימים האלה והזמן הזה.