המחשבה הראשונה העוברת בראשו של כל מי שרואה בסרטון הזוועה את הבריון המכה באכזריות את ה"משיח" באמצע רחוב תל אביבי הומה-אדם היא: איך, לעזאזל, אף אחד לא התערב לעצור את הזוועה? אך אני מאמין כי בעצם כולנו יודעים טוב מאוד את התשובה. והתשובה היא כי בעוד הבריון שנעצר שוחרר כבר למחרת לביתו ואולי יזדקן הוא ונזדקן אנחנו בטרם יקבל - אם בכלל - איזה עונש מגוחך; הנה, אילו החליט איזה עובר-אורח לעשות מעשה והיה נוטל קרש גדול ומרסק אותו בתנופה על גבו של הבריון, מיד הייתה כל מערכת אכיפת החוק כולה קמה בזעם להתייחס אל אותו אזרח כאילו היה ג'ק המרטש, להתייחס אליו כאל הנורא שבפושעים, כאל אויב העם, ובלי ספק היה זה מבלה שנים ארוכות ורעות מאחורי סורג ובריח, ומקלל בכל שנייה את הרגע בו החליט שלא להפנות, כמו כולם, את מבטו הצידה.
הגיע הזמן שהמחוקק בישראל - רק הוא יכול - ישנה את זה. הגיע הזמן שייקבע בחוק, חד-משמעית, כי כאשר יוכח שאדם עשה את אשר צריך כדי להפסיק פשע שמתבצע מול עיניו, המדינה תעניק תעודת הוקרה לאותו אדם, ולא כתב אישום. רק ביום בו יקום המחוקק ויקבע בחוק כי זכותו וחובתו של כל אדם ישר לפעול בכל הנחרצות הנדרשת כדי להפסיק את ביצועו של פשע המתרחש אל מול עיניו, רק אז ייעלמו מרחובותינו מחזות הזוועה אשר לא ייאמנו, בהם אדם ישר מותקף, ואיש מהעוברים והשבים אינו נוקף אצבע להצלתו, בשל הידיעה כי מי שיתערב להצילו הרי הוא, ולא הפושע, הוא שיעבור אחר-כך על-ידי שלטונות החוק שבעה מדורי גיהינום.