פרשת בר-און–חברון

בשלהי 1996 הודיע היועץ המשפטי לממשלה מיכאל בן-יאיר על כוונתו לסיים את תפקידו. ב-10 בינואר 1997, במהלך ישיבת ממשלה, הציגו ראש הממשלה נתניהו ושר המשפטים צחי הנגבי את מועמדם לתפקיד – עו"ד רוני בר-און. הממשלה אישרה את המינוי ובר-און נכנס לתפקידו. מינויו של בר-און התקבל בהפתעה על-ידי בכירים במערכת המשפטית ובראשם נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק, שהביע באוזני שר המשפטים את התנגדותו למינוי. עד לאותה עת מונו לתפקיד היועץ המשפטי משפטנים בעלי שם שצברו ניסיון רב במערכת הציבורית או באקדמיה. בין קודמיו בתפקיד של בר-און ניתן למנות את: מאיר שמגר שכיהן כפרקליט הצבאי הראשי לפני כן, משה בן-זאב שכיהן לפני כן כשופט בבית המשפט המחוזי, ואת אהרן ברק שניהל קריירה אקדמית מזהירה טרם מינויו לתפקיד. אל מול אלה בלט חוסר ניסיונו של בר-און שעסק עד לאותה עת בעיקר בפרקטיקה פרטית וכן היה חבר פעיל בסניף מפלגת הליכוד בירושלים. ההפתעה ממינויו של בר-און התגבשה במהירות לביקורת עזה מצד בכירים במערכת המשפטית, באקדמיה וכן מצד התקשורת. יש לציין כי כמעט למן ראשית כהונת ממשלת נתניהו הראשונה זכו מרבית החלטות ראש הממשלה לביקורת עזה מצד התקשורת, ועוצמת הביקורת נגד מינויו של בר-און מצד התקשורת לא חרגה מכלל זה. עדות לעוצמת הביקורת ניתן למצוא בדבריה של המשפטנית פרופסור רות גביזון, אשר ביחס למינויו של בר-און אמרה: ״הפער בין דרישות התפקיד לרקורד המוכח של האיש הוא כל־כך גדול עד שיכול להיות ששיקול הדעת במקרה זה הוא לא רק בלתי ראוי - אלא מגיע לדרגה של אי־חוקיות״. הביקורת נגד המינוי, כמו גם עתירות שהוגשו בעניין לבג"ץ, הביאו את בר-און להיכנע ולהתפטר מן התפקיד כעבור יומיים בלבד. לאחר פרישתו החליטה הממשלה למנות לתפקיד את השופט אליקים רובינשטיין (אז שופט בבית המשפט המחוזי).

מלבד הביקורת נגד התאמתו של בר-און לתפקיד, נשמעה בשיח התקשורתי ביקורת רבה של האופן בו הובא המינוי לאישור הממשלה. בין היתר נטען כי המינוי הובא להצבעה במחטף, ללא שהופיע בסדר יומה של הממשלה (ההצבעה שולבה בלו"ז תחת הסעיף – שונות), כי ההצבעה עצמה נעשתה ללא דיון מעמיק וכן כי במהלך הדיון שכן נערך טענו כמה משרי הממשלה, ובהם השר דן מרידור נגד המינוי והצביעו נגדו. במישור אחר נטען כי כאשר הציג שר המשפטים צחי הנגבי את המינוי המיועד יצר אצל השומעים מצג שווא, כאילו נשיא בית המשפט העליון ברק תומך במינוי. טענה זו התבססה על כך שבראשית הדיון, בתשובה לשאלתו של השר אביגדור קהלני, האם המינוי נעשה על דעת ראש הממשלה, ענה השר הנגבי: "וגם הבאתי אותו לידיעת נשיא בית המשפט העליון וכמובן לידיעתו של היועץ המשפטי לממשלה שבירך על כך". בהקשר זה יש לציין כי שר המשפטים לא היה חייב בגילוי עיקרי שיחתו עם ברק, וכי כאמור לעיל לא אמר במפורש כי ברק תומך במינוי. בימים לאחר מכן העיתונאי יואב יצחק פרסם בחשיפה בלעדית בעיתון "גלובס" את הפרוטוקול המלא של הדיון בממשלה סביב המינוי. מן הפרסום התברר כי בניגוד לטענות – התקיים בישיבה דיון ענייני ומעמיק. עם זאת התגלה, כי כמה מהשרים ביקשו לדחות את ההצבעה ולקיים סביב המינוי דיון נרחב יותר. כך למשל צוטטה השרה לימור לבנת בפרוטוקול: ״אני רוצה להציע לדחות את ההכרעה. אני חושבת שמינוי מהסוג הזה מאוד לא ראוי או מאוד לא רצוי שיתקבל בהצבעה של מספר חברים מצומצם תוך הימנעות והבעת אי־נחת...". דברים ברוח דומה אמרו גם השרים אביגדור קהלני ויהושע מצא. בסוף הדיון, כאמור לעיל, אושר המינוי ברוב הבא: 12 שרים הצביעו בעד, אחד (השר בני בגין) הצביע נגד וחמישה שרים נמנעו (השרים דוד לוי, דן מרידור, לימור לבנת, זבולון המר ויצחק לוי). חשיפת הפרוטוקול המלא, שהעלתה גם כי בניגוד לטענות השר מרידור, מבין המבקרים הבולטים למינוי, לא הצביע נגדו (אלא נמנע בלבד) יצרה מבוכה ציבורית לא מבוטלת עבור כמה משרי הממשלה. כפועל יוצא ממבוכה זו, עלתה דרישה לחקור מי הדליף את הפרוטוקול. בהנחיית היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין הוקם צוות חקירה מיוחד. במסגרת החקירה נחקרו והעידו מרבית שרי הממשלה וכן ראש הממשלה נתניהו, כמו גם עובדים בכירים במשרד ראש הממשלה. במסגרת החקירה נדרש העיתונאי יואב יצחק לגלות כיצד הגיע לידיו פרוטוקול הממשלה, אך הלה סירב ושמר על חיסיון מקורותיו. לבסוף הסתיימה החקירה ללא חשיפת מקור ההדלפה.

ב-16 בינואר 1997 הובא להצבעה בכנסת הסכם חברון. הסכם זה הסדיר את העברת חלק משטחה של חברון לשליטת הרשות הפלשתינית, כהמשך של תהליך אוסלו. ההסכם אושר ברוב ניכר של 87 תומכים מול 17 מתנגדים (בזכות הצבעת סיעת העבודה האופוזיציונית בעד ההסכם). סיעת ש"ס הצביעה בעד ההסכם.

עשרה ימים לאחר מינויו של בר-און פרסמה אילה חסון, אז הכתבת הפוליטית של הערוץ הראשון, במהדורת "מבט" ידיעה דרמטית ובה הציגה את פרטי העסקה הפוליטית שהובילה לטענתה למינוי. על-פי הידיעה שפרסמה חסון, ראש הממשלה נתניהו ביקש לגבש רוב בכנסת בהצבעה על הסכם חברון על-רקע הרצון לגבש רוב התגבשה עסקה בין נתניהו לסיעת ש"ס על פיה ש"ס תצביע בעד הסכם חברון ובתמורה ימנה נתניהו את בר-און לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה. כמו-כן טענה חסון בכתבתה כי דרישתה של ש"ס למינויו של בר-און נולדה מיוזמתו של יו"ר המפלגה אריה דרעי (ושר הפנים לשעבר), אשר עמד באותה למשפט באשמת קבלת שוחד. טרם המינוי, כך גרסה חסון, הצליח דרעי, בתיווכו של איש העסקים וחבר הליכוד דודי אפל, להגיע להסכמה עם בר-און כי בשעה שזה האחרון ייכנס לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, הוא יעשה שימוש בכוחו על-מנת להוביל את הפרקליטות לחתימה על עסקת טיעון נוחה עם דרעי או לחלופין לנקיטת גישה נוחה ומקלה במשפט.

הידיעה שפרסמה חסון הובילה לגל של ביקורת ציבורית ודרישה לחקירת הפרשה. מספר ימים לאחר פרסום הידיעה הורתה פרקליטת המדינה עדנה ארבל (באותה עת כיהנה גם כמ"מ היועץ המשפטי לממשלה) למשטרה לפתוח בחקירת האירועים. את החקירה הרגישה הוביל תת-ניצב יעקב גרוסמן, סגן ראש אגף החקירות. בתום החקירה, אשר נמשכה כשלושה חודשים, העבירה המשטרה לפרקליטות המלצה להעמיד לדין את נתניהו, הנגבי, מנכ"ל משרד ראש הממשלה אביגדור ליברמן ואת דרעי עצמו, בעבירות מרמה והפרת אמונים. בין היתר נאמר בהמלצות המשטרה: "התנהגותו של ראש־הממשלה, אשר הטיל בישיבת הממשלה את כל כובד משקלו לאישור מינויו של בר־און, על-אף שידע כי מינוי זה נדחף על־ידי דרעי מתוך מניעים אישיים פסולים של מי שנתון במשפט פלילי, וזאת מתוך התעלמות מעצת יועציו המשפטנים אשד טענו כי מינויו של בר־און אינו ראוי, מביאה אל המסקנה כי התנהגותו של ראש־הממשלה מגיעה עד כדי מרמה". יש לציין כי ממצאי החקירה איששו את עיקרי הטענות שהועלו בפרסומיה של אילה חסון. ב-20 באפריל 1997 פרסמו היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין ופרקליטת המדינה דאז עדנה ארבל, את החלטתם שלא להעמיד לדין את נתניהו, ליברמן והנגבי, בנימוק של היעדר ראיות מספקות. בנוגע לדרעי קבעו השניים כי ישנה עילה להעמידו לדין. את החלטתם פרסמו השניים בפורמט חדש בזירה המשפטית שכונה – דוח ציבורי. על-אף שההחלטה המשפטית בפועל הייתה כאמור להימנע מהעמדה לדין, כלל הדוח ביקורת קשה נגד המעורבים בפרשה ובעיקר סביב נאותות הליך המינוי: בין היתר נאמר בדוח כי: "המניע העיקרי לרצונו של ראש הממשלה למנות את בר-און נעוץ היה בטעם נסתר שראש הממשלה לא גילה". במסיבת העיתונאים סביב פרסום הדוח אמרה ארבל בין היתר: "לצערנו, מהראיות עולה החשש כי אנשים שעמדו לדין פלילי חברו יחד כדי לקבוע מי יהיה היועץ המשפטי לממשלה מתוך אינטרסים אישיים תוך שימוש בקשרים ובכוח פוליטי ואף הצליחו בכך". מטרת הדוח הייתה לתת משקל והד ציבורי לביקורת היועץ המשפטי לממשלה, זאת על-אף שלביקורת זו לא היה כל השלכה משפטית ועל אף שפרסום ביקורת ציבורית אינה נחשבת לאחד מתפקידיו של היועץ המשפטי לממשלה (תפקיד זה מסור בעיקר בידי מבקר המדינה). החלטת הפרקליטות הועמדה במבחן בג"ץ בעקבות עתירה שהוגשה בעניין זה. בהחלטתם קבעו שופטי בג"ץ כי ההחלטה עומדת במבחן הסבירות ועל כן דחו את העתירה.

אל מול הטענות והחשדות לעבירות פליליות שעלו נגדו במסגרת הפרשה טען ראש הממשלה נתניהו כי אומנם טעה בשיקול דעת בנוגע להליך מינויו של בר-און, אך דחה על הסף את הטענות בדבר קיומה של עסקה וביצוען של עבירות פליליות. את הפרסומים בפרשה וההד התקשורתי הנרחב שניתן לה תיאר נתניהו כניסיון של עיתונאים להפילו מן השלטון, זאת בשל עמדותיו הימניות. בין היתר אמר נתניהו בעניין זה כי: "כמה מאנשי התקשורת, במיוחד בערוץ הראשון, אינם מוכנים להשלים עם החלטת הבוחר בבחירות האחרונות".

בעקבות הביקורת שנמתחה סביב הליך מינוי היועץ המשפטי לממשלה, מינה שר המשפטים צחי הנגבי ב-1997 ועדה ציבורית בראשות נשיא בית המשפט העליון בדימוס מאיר שמגר, שהופקדה לבחון סוגיות שונות בנודע למשרת היועץ המשפטי לממשלה, ביניהן גם הליך המינוי לתפקיד. בשנת 2000 אימצה הממשלה את המלצת הוועדה לגבי הליך המינוי וקבעה כי הממשלה תמנה את היועץ המשפטי מתוך מאגר מועמדים שיקבע על-ידי ועדה ציבורית-משפטית בלתי תלויה, כמו נקבעו שורה של כללי סף נדרשים למועמד לתפקיד. מימוש ההחלטה להעמיד את אריה דרעי לדין בעקבות הפרשה נדחה, בין היתר בעקבות הרשעתו במשפט השוחד ועונש המאסר שנגזר עליו. בשנת 2003 הודיע לבסוף היועץ המשפטי לממשלה כי אין בכוונתו להעמיד לדין את דרעי על מעורבותו בפרשה. ספיח נוסף לפרשה עלה כאשר איש העסקים דודי אפל הגיש תביעת דיבה נגד הכתבת אילה חסון. ביוני 2004 דחה בית המשפט המחוזי את התביעה וקבע כי לחסון עומדת הגנת "אמת דיברתי" וכי גרסתו של אפל ביחס למעורבותו בפרשה אינה אמינה. עם זאת מתח השופט ביקורת מסוימת על התנהלותה האתית של חסון: "מפנה אני את תשומת לבם של הנתבעים לאי קיום החובה שהייתה מוטלת עליהם על-פי כללי האתיקה העיתונאית לקבל גם את תגובתו של התובע לדברים שפורסמו על-אודותיו ובשמו".