עיקרון תום הלב

סעיף 12 לחוק החוזים מטיל על צד לחוזה את החובה לנהוג בתום לב במשא-ומתן לקראת כריתתו של חוזה. סעיף זה מגן על אינטרס ההסתמכות של צד לחוזה, קרי: ההוצאות שהוציא צד לחוזה בכדי לקיים את החוזה, הויתורים שביצע בכדי לקיים את החוזה (לדוגמא עזיבת מקום עבודתו הקודם בכדי להיות זמין למקום עבודתו החדש וכדומה). לעומת זאת, סעיף 39 לחוק החוזים מגן גם על אינטרס הציפייה של צד לחוזה, היינו, הציפיה שלו, במסגרת החוזה, להפיק רווחים או תועלת אחרת מקיום החוזה. אשר על כן, צד אשר הפר את חובת תום הלב במשא-ומתן חב פיצויים שליליים לבעל חוזהו, וזאת בכדי לפצותו על הפגיעה באינטרס ההסתמכות שלו, וזאת לעומת צד אשר הפר את החובה לקיים את החוזה בתום לב, ואשר חב פיצויים חיוביים לבעל חוזהו, היינו עליו להעמיד את בעל חוזהו באותו מקום שהיה אלמלא הופר החוזה. עם זאת, הדיכוטומיה בין הפרת החובה לנהוג בתום לב במשא-ומתן לקראת כריתתו של חוזה טושטשה בדנ"א 140/99 קל בניין בע"מ נ' ע.ר.מ רעננה לבניה ולהשכרה, תק-על 99(2), 772: באותה פרשה נפסק כי צד אשר מפר את חובת תום הלב במשא-ומתן לקראת כריתתו של חוזה מתוך הנחה כי יוכל לעמוד בעלות ה'פיצויים השליליים', יחוייב גם ב'פיצויים חיוביים' ( או בפיצויי קיום) ולא רק ב'פיצויי הסתמכות' לבעל חוזהו.

מהי החובה לקיים חוזה בתום לב? הנשיא (בדימ.) אהרן ברק הגדיר חובה זו כחובה לנהוג לאור הכלל ולפיו "אדם לאדם – אדם", להבדיל מן הכלל "אדם לאדם - מלאך", או: "אדם לאדם זאב". כך לדוגמא נפסק בע"א 829/80 שיכון עובדים בע"מ נ' שרה זפניק, פ"ד לז(1) 579, כי עמידה על קוצו של יוד של החוזה תוך התעלמות גמורה מן האינטרסים של הצד שכנגד מהווה "קיום חוזה שלא בתום לב". עם זאת, עמידה על זכות חוזית כשלעצמה אינה נחשבת כהיעדר תום לב. עד כמה עיקרון תום הלב עוצמתי בדיני החוזים ניתן ללמוד מע"א 986/93 יעקוב קלמר נ' מאיר גיא ואח'פ"ד נ(1) 185, שם נפסק כי במקרים של חוסר תום לב קיצוני, עיקרון תום הלב אף יגבר על דרישת הכתב שבסעיף 8 לחוק המקרקעין, התשכ"ט – 1969 (להלן: "חוק המקרקעין"), כמו גם מבג"צ 59/80 שירותי תחבורה ציבוריים נ' בית הדין הארצי לעבודה, תק-על 80(3), 987 שם נפסק כי הפרת עיקרון תום הלב תוביל אף לבטלות הפעולה אשר בוצעה שלא בתום לב.

עיקרון תום הלב אינו מוגבל אך ורק למשא-ומתן לכריתת חוזה כמו גם לביצועו של חוזה, אלא חולש על המשפט האזרחי בכללותו, וזאת מכוח סעיף 61(ב) לחוק החוזים אשר קובע כי: תחולה

(ב) הוראות חוק זה יחולו, ככל שהדבר מתאים לעניין ובשינויים המחוייבים, גם על פעולות משפטיות שאינן בבחינת חוזה ועל חיובים שאינם נובעים מחוזה. מכוח סעיף 61(ב) לחוק החוזים כל סעיפי חוק החוזים חלים, אם כן, בשינויים המתחייבים על כל פעולה משפטית אשר אינה נובעת מחוזה. הגם שסעיף זה מחיל את כל חוק החוזים על "כל פעולה משפטית שאינה נובעת מחוזה" – בפועל השתמשה הפסיקה בסעיף זה בעיקר בכדי להחיל את עיקרון תום הלב על המשפט האזרחי בכללותו; על דוקטרינת תום הלב נאמר כי היא "אחת מאותן דוקטרינות כלליות החלות בכל תחומי המשפט... על פיה, כל בעל זכות (במובנה הרחב) צריך להפעיל את זכותו בתום לב" (ע"א 2643/97 גנז נ' בריטיש וקולוניאל חברה בע"מ, פ"ד נז(2) 385, 400), אשר חלה על "כלל המערכת המשפטית בישראל" (ע"א 700/81 פז נ' פז, פ"ד לח(2) 736, 742), ואשר "חותכת את משפט ישראל כולו לאורכו ולרוחבו, מלוא כל הארץ כבודה" (השופט מ' חשין ברע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון, פ"ד נה(1) 199, 230). ברוח זו קבע השופט אהרן ברק (כתוארו אז) בר"ע 305/80 רפאל שילה ו-2 אח' נ' שלמה רצקובסקי ואח', פ"ד לה(3), 449 כי "חובתו זו של בעל דין להפעיל את כוחותיו המשפטיים-דיוניים בדרך מקובלת ובתום לב, מטילה עליו את החובה לפעול, כפי שבעל דין הגון וסביר היה פועל במקומו". הגם שברק גרס בפסק דין זה כי המבחן להפעלת מבחן תום הלב הינו מבחן אובייקטיבי המבקרים את גישתו גרסו כי לא ניתן להפעיל את מבחן תום הלב אלא באופן סובייקטיבי, ועל כן, החלת עיקרון תום הלב במשפט האזרחי ממוטטת את הודאות (ראה ביקורת בהמשך).

עיקרון תום הלב, אם כן, מהווה עיקרון על הן במשפט הציבורי, והן במשפט הפרטי, וזאת דרך סעיף 61(ב) לחוק החוזים אשר 'מזרים' את עיקרון תום הלב מדיני החוזים אל המשפט האזרחי בכללותו. עם זאת, עיקרון תום הלב אינו חל על המשפט הפרטי אך ורק מכוח סעיף 61(ב) לחוק החוזים, אלא הוא מעוגן גם בחיקוקים ספציפיים. כך לדוגמא קובע סעיף 9 לחוק המקרקעין כי: התחייב אדם לעשות עיסקה במקרקעין ולפני שנגמרה העיסקה ברישום חזר והתחייב כלפי אדם אחר לעיסקה נוגדת, זכותו של בעל העיסקה הראשונה עדיפה, אך אם השני פעל בתום-לב ובתמורה והעיסקה לטובתו נרשמה בעודו בתום-לב - זכותו עדיפה. סעיף 9 לחוק המקרעין מהווה חלק ממערכת דינים אשר קרויה דיני העסקות הנוגדות ואשר מתייחסת למצבים שבהם אדם התייחב לעשות עסקה, במקרעין, במטלטלין או אף בסוד מסחרי עם שני אנשים שונים אשר לא ידעו אחד על קיומו של השני. לפי דינים אלו הראשון בזמן גובר אלא אם השני שילם את מלוא התמורה ופעל בתום לב. הגם שתנאי השתכללות עדיפות ה'רוכש השני' משתנים מסיטואציה לסיטואציה בתוך 'דיני העסקות הנוגדות' עיקרון תום הלב עובר כחוט השני בכל הדינים הנוגעים למצבים הללו. כך לדוגמא נפסק בע"א 328/94 יפה מילר נ' אילן יוסף ואח', פ"ד נ(3), 378 כי מקום בו לרוכש השני נודע ברגע האחרון כי המוכר התחייב למכור את הנכס לרוכש הראשון, הוא פועל שלא בתום לב אם הוא רושם את העסקה בכל זאת. לא תמיד קרוי עיקרון תום הלב ב"שמו המפורש". ישנם חיקוקים אשר מחייבים התנהגות בתום לב אך אינם משתמשים בצמד המילים תום לב. כך לדוגמא סעיף 14 לחוק המקרעין אוסר על שימוש לרעה בזכות במקרקעין, ובכך הוא מהווה נגזרת של עיקרון תום הלב וספציפיקציה של עיקרון זה, הגם שאינו משתמש בביטוי "תום לב" מפורשות.

עיקרון תום הלב מבטא את המעבר של המשפט האזרחי, ולמעשה המשפט שלנו בכלל, מפורמליזם לערכיות. בעוד שבמאה ה-19, על הקפיטליזם הדורסני שבה, נשלט המשפט הארחי בידי עיקרון "יזהר הקונה" הרי שהמשפט של המאה ה-20 החדיר יותר ויותר ערכיות לשיטת המשפט שלנו. המבטא המובהק ביותר של מגמה זו בשיטת המשפט שלנו הינו נשיא בית המשפט העליון (בדימ.), אהרן ברק, אשר חולל מהפכות הן במשפט הציבורי (כאשר החדיר למשפט זה את עיקרון הסבירות לאורו צריכה לפעול הרשות) והן במשפט הפרטי, בו חיזק הן את הפרשנות התכליתית לחוזים, והן את עיקרון תום הלב כעקרון מנחה בשיטת המשפט שלנו. ברק קבע בע"א 294/91 חבר'ה קדישא גחש"א קהילת ירושלים נ' ליונל אריה קסטנבאום, פ"ד מו(2) 464, כי מושגי שסתום במשפט האזרחי, כגון "תום לב", "תקנת הציבור", "רשלנות" ו"סבירות" יהוו צינורות להזרמת ערכי היסוד של המשפט הציבורי (לרבות עקרונות היסוד אשר מעוגנים בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו) אל תוככי המשפט הפרטי: היות והמשפט הפרטי אינו מחייב את צד א' לכבד את זכויות היסוד החוקתיות של צד ב' קבע ברק כי "החובה לנהוג בתום לב" תתפרש לעיתים במשפט כ"חובה לכבד את זכויות היסוד של הזולת". מגמה זו שהחיל הנשיא (בדימ.) ברק על המשפט הפרטי והציבורי היוותה מקור לביקורת כלפי בית המשפט העליון. נטען כי השימוש במונחי שסתום עמומים מידי כגון "תום לב", "סבירות" וכיוצא באלו, מפקיר את ההכרעה השיפוטית לשיקול דעתו של השופט אשר לדעת המבקרים, עלול להיות סובייקטיבי ולבטא את ערכיו האישיים.