הלכת גורדון

מר גורדון נעצר כיוון שלא שילם קנס על חנייתה של מכונית במקום אסור: המכונית הייתה שייכת לו בעבר, הוא העביר בעלות לאחר, אולם הרישומים לא היו מעודכנים במשרדי העירייה: מר-גורדון פנה רבות לעירייה בעניין זה ואף הביע חששו שייעצר, אולם הרישומים טרם עודכנו. גורדון פנה בעקבות מאסרו לעירייה לבקשת פיצויים: משזו נדחתה, פנה לבית משפט השלום בתביעה לתשלום פיצויים בסך 15000 שקלים על מאסרו. התביעה נדחתה על הסף בבית המשפט השלום. בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור: נקבע כי רשות ציבורית אחראית בגין שימוש רשלני בסמכויותיה: מידת הזהירות הנדרשת משתנה ממקרה למקרה; במקרה דנן כאשר גורדון התריע בפני המשיבה על התקלות במשרד הרישוי נוצרה עבורה חובה לבדוק את מקור התקלה ולמנוע את הישנותה; כמו-כן נקבע כי בראש נזק כללי אין צורך לפרט את מידת הנזק.

אך ורק לעיתים נדירות בקשת רשות ערעור בגלגול שלישי, קרי, בסוגיה אשר נדונה הן בבית משפט השלום והן בבית משפט המחוזי, תתקבל. על הסוגיה לחרוג מד' אמות המקרה הקונקרטי של הצדדים, ולהעלות שאלה משפטית אשר חורגת מעניינם של הצדדים ואשר יש לה עניין ציבורי. לעירית ירושלים היה עניין רב מאד בהגשת הערעור, שכן לו פסק דינו של בית המשפט המחוזי היה נותר על מכונו, פירושו של דבר הוא שאזרחים רבים יוכלו לתבוע את הרשויות המוניציפליות בגין התרשלות אשר גרמה להם נזקים. בין היתר העלתה עירית ירושלים – בבקשת רשות הערעור שלה, את השאלות הבאות: האם ישנה עילת תביעה ברשלנות כלפי רשות? ואם כן, האם נהגה הרשות ברשלנות בהסתמכה על נתוני מחשב של משרד הרישוי? האם הטרדה גרידא כתוצאה מהגשת תביעה יכולה להיות נזק בר פיצוי? והאם הנזק הנובע ממעצר רחוק מידי ממעשה העירייה? עירית ירושלים טענה בבקשת רשות הערעור, שנתקבלה, כי לא מתקיימים במקרה הנדון יסודות עוולת הנגישה, כיוון שאין כאן זדון, וכי בכל מקרה של מעצר שווא ניתן להיפרע לפי סעיף 80א לחוק העונשין, וכן כי העירייה לא התרשלה שכן היא אינה חבה חובת זהירות לאזרח הפרטי, כי היא הייתה רשאית לסמוך על רישומי משרד הרישוי, כי נזק ממעצר אינו נזק, וכי באי התייצבות המערער לשמפט נותק הקשר הסיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק. השופט ברק, אשר קיבל את בקשת רשות הערעור של העירייה, נדרש לטענותיה אחת לאחת.

בעוד שעוולת הנגישה מתייחסת למקרים ספציפים שבו נפתח כנגד אדם הליך נפל פלילי, או בתחום פשיטת הרגל או הפירוק, וההליך גרם לו נזק וחיבל באשראי שלו ובשמו הטוב, עוולת הרשלנות מתייחסת להפרת חובת הזהירות באופן כללי. האם – משלא נכנס מקרהו של מר גורדון אל גדרי עוולת הנגישה, שכן לא היה זדון במעשי העירייה, הוא רשאי לתבוע את העירייה ברשלנות? זוהי שאלת היחס בין עוולות המסגרת לבין העוולות הפרטיקולריות, או כדברי השופט ברק: "האם כל עוולה משתלטת על תחום מחיה מסוים או שמא אפשרי שמערכת עובדות נתונה תתאים למספר עוולות?", האם החוק מקים הסדר שלילי? האם מעוולת הנגישה אנו למדים כי כל מקרה של פתיחת הליך נפל פלילי אשר אינו נכנס לגדרה, מונע מן הנפגע לתבוע בגין הליך-נפל-זה במסגרת אחרת? ברק מציין כי בדיני הנזיקין קורה לא אחת כי מערכת עובדות מסוימת נכנסת גם לדרי העוולות הספציפיות, וגם לגדרי עוולות המסגרת, וכי השימוש בעוולת הרשלנות, כעוולת מסגרת, נפוץ מאד בדיני הנזיקין. מסקנתו של ברק היא כי אם אירוע מסוים אינו נכנס בגדרי עוולה אחת, ניתן לנסות להכניסו בגדרי עוולה אחרת, לרבות עוולת מסגרת, או כלשון פסק הדין: "העוולות הפקודת הנזיקין אינן "איים" של אחריות שכל המוצא עוגן באחת מהן, אינו יכול, בעת ובעונה אחת, להטיל עוגן גם באי אחר". חשוב, לשיטת ברק, כי דיני הנזיקין יהיו גמישים וכי הם יתאימו לצרכי החיים המשתנים. פרשנות גמישה של החוק, לשיטתו, אינה עוקפת את החוק אלא היא מאפשרת להעניק את מלוא ההגנה לאינטרסים המוגנים על-ידי פקודת הנזיקין. עוולת הנגישה, לשיטת ברק, אינה הסדר שלילי, ואם הליך נפל פלילי אינו נופל לגדרה (משום שתנאיה נוקשים ומצומצמים), הרי שהנפגע רשאי לתבוע את המעוול בגין עוולת הרשלנות. באותו האופן קובע השופט ברק כי אין בכוחו של סעיף 80(א) לחוק העונשין, אשר מאפשר למי שניזוק מהליך שווא פלילי לקבל פיצוי מהמדינה, למנוע תביעה ברשלנות מהנפגע מאותו הליך סרק פלילי. לשיטת ברק הליך במסגרת סעיף 80(א) לחוק העונשין אינו מאפשר לניזק לקבל את מלוא הפיצוי בגין נזקו, ועל כן אינו יכול להוות תחליף להליך האזרחי. הוא מאפשר (אך אינו מחייב) לניזק מהליך נפל פלילי לקצר את הדרך לקבלת פיצוי, אולם אין הליך מסוג זה שולל את זכאותו של הניזק לפיצוי שלם אשר ניתן להשיג דרך דיני הנזיקין. לאחר שהשופט ברק קובע כי אי-התקיימות יסודות עוולת הנגישה אינה מונעת מן הנפגע לתבוע את הרשות אשר פתחה כנגדו בהליך נפל פלילי בעוולת הרשלנות, הוא נפנה לבדוק באם נתקיימו במקרה הנדון יסודותיה של עוולת הרשלנות.

בכדי להוכיח קיומה של רשלנות יש להוכיח קיומה של חובת זהירות, התרשלות ונזק, וכן להוכיח קשר סיבתי "עובדתי" ו"משפטי" בין ההתרשלות לנזק. האם חלה במקרה הנדון חובת זהירות מושגית של העירייה כלפי האזרח? חובת הזהירות המושגית הינה חובה בין סוגי מזיקים לסוגי ניזוקים אשר נקבעת עפ"י כללי מדיניות שיפוטית, לדוגמה בין מורה לתלמיד, בין רופא וחולה, בין הורה וילדו וכו': שיקולי מדיניות שיפוטית נוטלים בחשבון את הנטל הכלכלי אשר יוטל על סוגי המזיקים השונים, את האיזון הראוי בין אינטרסים מתנגשים, את השתנות ערכי החברה עם הזמן וכדומה. לשיטת ברק, "ביסוד חובת הזהירות המושגית וביסוד חובת הזהירות הקונקרטית עומדת החובה לצפות והיכולת לצפות: רק על נזק שקיימת חובה לצפותו מחייבים בפיצויים: אין מטילים חובה לצפות נזק אם לא ניתן לצפותו: לא כל נזק שניתן לצפותו מטילים חובה לצפותו". אי לכך, על עירית ירושלים חלה חובת זהירות מושגית אך ורק אם היא יכולה לצפות את הנזק. משמצא ברק כי חלה על עירייה חובת זהירות מושגית כלפי האזרח, הוא מוסיף כי "אין להימנע מלהטיל על רשות ציבורית חובת זהירות מושגית" וכי "עיקרון השוויון מחייב כי חובה שתוטל על הפרט תוטל גם על רשות ציבורית". ברק מוסיף כי רשות ציבורית יכולה להיות מפזר נזק טוב, וכן כי שורה של פסקי דין ישראלים הכירה בחובת הזהירות המושגית של הרשות כלפי הפרט. עוד קובע ברק כי היות וחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה), התשי"ב – 1952 קבע כי במקרה של התרשלות עובד ציבור לא תעמוד לעובד זה הגנת תום הלב או הגנת הסמכות או מחשבה בתום לב כי הוא פועל בסמכות, ואם כך קבע חוק מיוחד אשר עוסק ברשלנותם של עובדי ציבור, לא ניתן 'לעקפו' בדלת האחורית על-ידי שלילת אחריות מעובד ציבור לפי פקודת הנזיקין. ברק מסים דבריו בכך שלא זו בלבד שרשות פטורה מחובת הזהירות – דווקא הסמכות המוקנית לה מחייבת מנגנוני בקרה בדמות הטלת חובת הזהירות עליה. נכון, מוסיף ברק, הטלת חובת זהירות על רשות תביעה פלילית עלולה לרפאות את רוחם ואת ידיהם של העוסקים בתביעה הפלילית, היא מקימה סכנה של הצפה בתביעות של כל מי שיזוכה, והיא פוגמת בעיקרון סופיות הדיון בהליך הפלילי. אולם, ניסיון החיים הוכיח כי הסרת חסינות לאחריות בנזיקין מעובדי מדינה לא הביאה להצפה בתביעות או לרפיון ידם של עובדי מדינה, ולעניין החשש מפגיעה בעיקרון סופיות הדיון, קובע ברק, כי אם ניתן להטיל אחריות נזיקית בגין התרשלות על תובע אזרחי, אין כל מניעה כי אחריות זו תוטל גם על תובע פלילי. הוא מסכם דבריו באלו המילים:

• "הטלת חובת זהירות מושגית על רשויות התביעה תביא אותן להתנהג ביתר זהירות כלפי האזרח; מידת הזהירות המצופה מרשות התביעה היא מידת זהירות המצופה מרשות סבירה; לא כל טעות היא בגדר התרשלות; אסור שרכושו וזכויותיו של הפרט יהיו הפקר."

לאחר שקבע ברק כי חלה על עירייה חובת זהירות מושגית ביחסיה עם האזרח, וכי מאותו הרגע בו נודע לה על הטעות בזיהוי מר גורדון בשל התקלה הטכנית במחשב, היה עליה לצפות את נזקו מקרות תקלה כזו, ולכן העירייה חבה חובת זהירות קונקרטית למר-גורדון.

השופט ברק מציין כי "התרשלות היא סטייה מרמת ההתנהגות של האדם הסביר", וכן כי "האדם הסביר הינו יציר כפיו של בית המשפט". עם זאת, קובע ברק, בית המשפט יקבע אמות מידה כלליות בלבד, ומטבע הדברים לא יוכל להתייחס לכל מצב ומצב קונקרטי. לגופם של דברים קובע ברק כי עירית ירושלים "טמנה ראשה במחשב", כלומר, הסתמכה על רישומי המחשב כאשר נודע לה מפי מר-גורדון כי רישומים אלו יסודם בטעות. מנגד פנתה העירייה למשטרה ולבית המשפט במטרה למנוע מצב שבו חף מפשע יועמד לדין, ועל כן אין לתת תשובה מוחלטת על שאלה זו.

"האם הטרדה גרידא כתוצאה מתביעה יכולה להיות נזק בר פיצוי?" שואל ברק. מר גורדון טוען כי סבל נפשית, איבד את ריכוזו בעבודה, איבד זמן וכסף, וכן שמו הטוב נפגע כששכנים חזו ו/או שמעו אודות מעצרו. האם נזק נפשי בלבד, שאינו מלווה לנזק גופני הינו בר פיצוי? כך מוגדר "נזק" בפקודת הנזיקין: "אובדן חיים, אובדן נכס, נוחות, רווחה גופנית או שם-טוב, או חיסור מהם, וכל אובדן או חיסור כיוצאים באלה". השופט ברק מזכיר את הקושי העובר כחוט השני לאורך כל תביעות הנזיקין לגלם את הנזק הלא רכושי בכסף: ברק מזכיר כי על קושי זה, לגלם בכסף "כאב וסבל" המלווים לנזק גופני ו/או רכושי התגברו השופטים לאורך הפסיקות, למרות הידיעה כי "בכסף אין פיצוי של ממש": השופט ברק אינו רואה סיבה מדוע, אם ניתן להעריך כאב וסבל כשבאים בתוספת לנזק רכוש וגוף, לא יהה ניתן להעריכם בנפרד. "זאת יש לעשות", קובע השופט ברק, ועל-כן ברק משיב בחיוב על השאלה אם נזק לא רכושי/ גופני הינו נזק בר פיצוי: נזק זה הינו אכן בר פיצוי! אולם יש לשקול שיקולים של מדיניות שיפוטית אם ראוי לפצות בגין כאב וסבל בעוולת הרשלנות: גם על כך משיב השופט ברק בחיוב: כבודו, נוחותו, שלוות נפשו של אדם חשובים כמו רכושו וגופו, ולכן שיקולים של מדיניות שיפוטית מחייבים פיצוי גם על נזק זה, וגם כשהוא בא כשלעצמו, ולא בתוספת לנזק אחר. הוא חותם את דבריו באלו המילים:

• "סכומו של דבר: נזק-לא רכושי גרידא אף הוא נזק לעניין עוולת הרשלנות, והוא בר-פיצוי אם על אדם סביר מוטלת החובה (המושגית והקונקרטית) לצפות להתרחשותו בשל ההתרשלות. חובה כזו מוטלת על רשות התובעת בפליליים כלפי מי שהוטרד כתוצאה מהליך פלילי המושג נגדו בטעות ומתוך התרשלות".

ברק קובע כי גם אם גורדון לא התייצב למשפטו לא נותק הקשר הסיבתי, שכן עצם הפעלת ההליך בהתרשלות על-ידי עירית ירושלים יצרה שרשרת של נסיבות, ומר-גורדון הניח כי עירית ירושלים תפעל לביטול גזר הדין כפי שעשתה כבר קודם לכן, ועל כן הקשר הסיבתי אינו מתנתק.