הלכת אטינגר

באותה פרשה נדון גם הפיצוי בגין נזק לא ממוני, והקושי לכמתו. כשמדברים בדיני הנזיקין על נזק לא ממוני מתכוונים לרוב ל"כאב וסבל" ול"קיצור תוחלת חיים", שני נזקים שקשה לאמוד אותם בממון, אך היות שמהות דיני הנזיקין היא לפצות בכסף על מה שלא ניתן לאמוד בכסף כאשר לא ניתן להשיב את המצב לקדמותו, הניסיון המלאכותי באותה עת לכמת כאב, סבל וקיצור תוחלת חיים הופך לשגרה בדיני הנזיקין. נכתב באותה פרשה:

• "יש הנרתעים מפני הענקת פיצוי בגין נזקים לא-ממוניים, בשל הקושי להעריך את שיעורם, שכן 'שום כסף לא ישווה לאבדן חיים ולא יפצה על שלילת טוב החיים'. עם זאת, מושרש הפיצוי בגין ראש הנזק של קיצור או אבדן תוחלת חיים במשפטנו; אף הגישה, הפרדוקסאלית-משהו, לפיה יש להמעיט בפיצוי בגין ראש-נזק זה דווקא משום הקושי באומדן שיעורו – אבדה מכוחה. הצורך בפיצוי מדוד אינו בהכרח גם צורך בפיצוי מתון. אכן, בדברי חקיקה מסוימים, שומת הנזק הלא-ממוני נעשית על-פי שיטה תעריפית, ולא אינדיבידואלית (ראו חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975; תקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו-1976; חוק האחריות למוצרים פגומים, תש"ם-1980). זניחת המידה המתונה והמרתה במידה הראויה באה לכלל ביטוי, מטבע הדברים, במשפט הישראלי, כמו-גם בשיטות משפט אחרות, במגמה של הגדלת סכום הפיצוי בגין ראשי-הנזק הלא-ממוניים. מגמה זו קיבלה ביטוי בפסיקה".

באשר לפיצוי בגין כאב וסבל נפסק כי:

• "בעיקרון, הפיצוי בראש-נזק זה נעשה, בשיטתנו, לפי השיטה הסובייקטיבית-פונקציונלית. ההלכה שנפסקה היא כי אין לפסוק פיצויים בגין כאב וסבל, מקום שהכרתו של הניזוק ניטלה ממנו מרגע הפגיעה ועד לרגע המוות. בענייננו, לא הוכח כי למנוח הוסבו כאב וסבל בגין התאונה, ואף אם נראה בזמן שחלף בין התאונה לבין המוות – שבו כפי הנראה היה המנוח מחוסר-הכרה – כבר בגדר "קיצור תוחלת החיים" – הרי שתוספת זו היא מזערית ואין בה כדי לשנות את שיעור הפיצוי בראש-נזק זה".

הלכת אטינגר התפרסמה בגין הלכת השנים האבודות אשר צמחה מתוכה, ואשר הביאה את חברות הביטוח לכלכל מחדש את תקציבן ולהעלות את שיעור הפרמיות שלהן, בידיעה שעתה ייאלצו לשלם בגין אובדן השתכרות בשנים האבודות. מאז הינתן הלכת אטינגר, נדונה הלכת השנים האבודות רבות בפסיקה ופותחה בדרכים שונות: נפסק כי יש לפצות גם על אובדן פנסיה ו/או קצבת נכות בשנים האבודות, ונפסק כי אין להפלות – כאשר הוא נפטר הוא ילד רך בשנים – בין ילד ממשפחה מבוססת לבין ילד ממשפחה ענייה או מקבוצת מיעוט, שכן לכל הילדים זכות לחלומות, לשאיפות ולסיכוי שווה, ו"הלכת השנים האבודות אינה צריכה לגנוז את חלומות הילדים". אותה פרשה התגלגלה בפעם השנייה אל פתחו של בית המשפט העליון, וזאת לאחר שבפעם הראשונה קבע בית המשפט העליון כי בית המשפט המחוזי ישום את הנזק לאור הלכת השנים האבודות. משפחתו של המנוח ערערה על אומדן הנזק של בית המשפט המחוזי לבית המשפט העליון, שכן אטינגר מגיע ממשפחה מבוססת, ובית המשפט העליון קבע כי כפי שאין לשלול מילד ערבי פיצוי לפי השכר הממוצע במשק מכוחה של הלכת השנים האבודות, אך ורק משום שבני המגזר הערבי לרוב משתכרים פחות, כך אין להעניק לילד ממשפחה מבוססת פיצוי מוגבר: בכך יישם בית המשפט העליון עיקרון סוציאלי של שוויון.