עיקרון השוויון הוא עיקרון מרכזי בשיטת המשפט הישראלית, הגם שאינו מעוגן ב
חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וזאת עקב נסיבות הפשרה הפוליטית אשר הובילו - בהצבעה לילית - לכינונה של "המהפכה החוקתית". עם זאת, עיקרון השוויון מעוגן בחקיקה רגילה - בחוקים רבים - אשר אוסרים אפליה - כמו גם בליבת שיטת המשפט - בתי המשפט קבעו פעם אחר פעם, שהגם שעיקרון השוויון אינו מעוגן בחוק היסוד - הוא עיקרון מרכזי בשיטת המשפט הישראלית - הן משום שהוא היסוד והבסיס לכל שיטת משפט ומשטר דמוקרטית-ליברלית, והן משום שהוא נגזר - במישרין או בעקיפין - מערך
כבוד האדם.
אנו מבחינים בין
שוויון חוקתי אשר דן בפגיעה בזכויות יסוד על-רקע גזע, מין, נטייה מינית או גיל - לבין
שוויון מנהלי אשר הוא טכני/פורמלי ביסודו ואשר אינו נועד להתגבר על אפליה היסטורית של קבוצות מיעוט על בסיס גזע/מין/דת/נטייה מינית, אלא אך ורק נועד להסדיר 'כללי משחק הוגן' במשפט המנהלי - כך לדוגמה דיני המכרזים מחייבים לנהוג בפרמטרים שוויוניים בין כל המציעים - ואין בכללים אלו כל עירוב של סוגיות התברות על אפליה היסטורית וכדומה.
עוד אנו מבחינים בין
שוויון זכויות מדיני - ולפיו - כל אחד זכאי לבחור ולהבחר (ראה לדוגמה
בג"צ 98/69 אהרן א' ברגמן נ' שר-האוצר ו-מבקר המדינה, פ"ד כג(1), 693 (1969) שם נפסק כי חוק מימון המפלגות סותר את עיקרון השוויון), לבין
שוויון זכויות חברתי - בהקשר של הזכות לדיור, לתעסוקה, להזדמנויות שוות וכו'.
כמו-כן אנו מבחינים בין
שוויון פורמלי, אריסטוטלי - שפירושו יחס שווה לשווים, לבין
שוויון מהותי - אשר דורש יחס שווה בתוצאה, אשר לעיתים יחייב יחס שווה לשונים תוך נטילה בחשבון של נקודות פתיחה בלתי שוויוניות:
כאשר אנו דנים בשוויון - אנו דנים גם ב
אפליה מתקנת - היינו - באפליה מתוכננת וממוסדת לטובת האוכלוסיה המופלית, וזאת כדי להתגבר על המציאות הנוכחית שבה לאוכלוסיית הרוב קרש-קידום 'טבעי' מכוחן של שנים - בהיסטוריה - שבהן זכו לעליונות, וגם ב
אפליה סמויה או
אפליה עקיפה - אשר במסגרתה - גם אם קבוצת הרוב מתווה קריטריונים "נייטרלים" לכאורה לקבלה לארגון/למוסד/למשרה מסוימת, קריטריונים אלו למעשה 'נתפרו' כך שיתאימו עצמם לחברי קבוצת הרוב.
המשפט מודע למלכוד של אפליה עקיפה, נוקט צעדי מנע: כך לדוגמה מכוח סעיף 2(ג) ל
שוויון הזדמנויות בעבודה, התשמ"ח - 1988 "אין רואים הפליה כאשר היא מתחייבת מאופים או ממהותם של התפקיד או המשרה", ברם, סעיף 9 לחוק זה מטיל על מפרסם המודעה/המעביד להוכיח כי השוני רלוונטי, וכי "האפליה מתחייבת ממהותם של התפקיד/משרה".
על עיקרון השוויון נאמר בפסיקה כי הוא "נשמת אפו של המשטר החוקתי שלנו כולו" (
בג"צ 69/98 ברגמן נ' שר האוצר, פ"ד כג(1) 693, 698 (1969)); "עיקרון מן הראשונים במלכות - משכמו ומעלה גבוה מכל שאר עקרונות" (
בג"צ 2671/98 שדולת הנשים בישראל נ' שר העבודה והרווחה, פ"ד נב(3) 630, 650 (1998)); "הוא מונח ביסוד הקיום החברתי. הוא מעמודי התווך של המשטר הדמוקרטי" (
בג"צ 4112/99 עדאלה נ' עיריית תל אביב-יפו, פ"ד נו(5) 393, 415 (2002);
בג"צ 10026/01 עדאלה נ' ראש הממשלה, פ"ד נז(3) 31, 39 (2003)).
יש הרואים את עיקרון השוויון כמכנה המשותף וכבסיס לכל זכויות-היסוד של האדם ולכל שאר הערכים שביסוד הדמוקרטיה (
יצחק זמיר ומשה סובל "השוויון בפני החוק" משפט וממשל ה 165, 166 (תש"ס)).
החובה לנהוג בשוויון משמעה מתן יחס שווה לשווים ויחס שונה לשונים. מכאן שהצד השני של השוויון הוא ההפליה, שהיא יחס שונה ובלתי הוגן לשווים, כאשר ההכרה בעילת ההפליה נותנת ביטוי מעשי למעמדו הרם של עיקרון השוויון.
על פגיעה בעיקרון השוויון נאמר כי היא "הרע-מכל-רע" (
בג"צ 7111/95 מרכז השלטון המקומי נ' הכנסת, פ"ד נ(3) 485, 503 (1996)); ההפליה עשויה להוביל להשפלה ולפגיעה בכבוד האדם (
בג"צ 4541/94 מילר נ' שר הביטחון, פ"ד מט(4) 94, 132 (1995)); ו"אין לך גורם הרסני יותר לחברה מאשר תחושת בניה ובנותיה, כי נוהגים בהם איפה ואיפה" (
בג"צ 953/87 פורז נ' ראש עיריית תל אביב-יפו, פ"ד מב(2) 309, 332 (1988)).
בוודאי כך מקום שהמדובר בהפליה "גנרית" הנמצאת ב"גרעין הקשה" של ההפליה בשל מאפיין בזהותו של אדם, כמו למשל, בין היתר, דתו, גזעו או מינו. על הפליה שכזו נאמר כי היא "פוצעת אנושות בכבוד האדם" (
אהרן ברק שופט בחברה דמוקרטית 142 (2004)).
באותה רוח נאמר, כי "...הפליה (אמיתית או מדומה) מוליכה אל תחושה של קיפוח ותסכול, תחושת-קיפוח ותסכול מישירים אל קנאה. ובבוא קנאה תאבד תבונה [...] נכונים אנו לשאת בעול ובסבל ובמצוקה אם נדע כי גם זולתנו - השווה לנו - כמותנו ועימנו; אך נתקומם ולא נשלים במקום בו יקבל זולתנו - השווה לנו - את שאנו לא נקבל" (
בג"צ 1703/92 ק.א.ל. קווי אוויר למטען נ' ראש הממשלה, פ"ד נב(4) 193, 204 (1998)).