כבוד האדם במשפט

הזכות לכבוד מעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שם נכתב כי: 1. זכויות היסוד של האדם בישראל מושתתות על ההכרה בערך האדם, בקדושת חייו ובהיותו בן-חורין, והן יכובדו ברוח העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל.

1א. חוק-יסוד זה, מטרתו להגן על כבוד האדם וחירותו, כדי לעגן בחוק-יסוד את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

2. אין פוגעים בחייו, בגופו, או בכבודו של אדם באשר הוא אדם.

3. אין פוגעים בקנינו של אדם.

4. כל אדם זכאי להגנה על חייו, על גופו ועל כבודו. עם זאת, הזכות לכבוד לא נולדה עם חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אלא אך ורק עוגנה בחקיקת היסוד, לאחר שהוכרה, פעם אחר פעם, בפסיקה, מטבע היות מדינת ישראל מדינה דמוקרטית. כבר בראשית שנותיה של המדינה נפסק כי לשוטר אין סמכות להורות לעציר לנקות את תאו, ובכך לפגוע בכבודו, וזאת בהיעדר הסמכה מפורשת בחוק (ע"פ 40/58 היועמ"ש נ' זיאד, פ"ד יב 1358). כבר בשנת 1980 קבע השופט ברק (כתוארו אז) בעניין בג"צ 355/79 קטלן נ' שירות בתי הסוהר , פ"ד לד(3) 294 (1980) כי:

• כל אדם בישראל נהנה מזכות יסוד לשלמות גופנית ולשמירת כבודו כאדם. זכויות אלה כלולות "במגילת הזכויות השיפוטית" - כלשונו של חברי הנכבד, הנשיא לנדוי בבג"צ 112/77 פ"ד ל"א(3), 657 - אשר הוכרה על-ידי בית משפט זה. הזכות לשלמות גופנית וכבוד האדם היא אף זכותו של העציר והאסיר. חומות הכלא אינן מפרידות בין העציר לבין כבוד האדם. משטר החיים בבית הסוהר מחייב, מעצם טבעו, פגיעה בחירויות רבות מהן נהנה האדם החופשי (ראה בג"צ 269/69 פ"ד כ"ג(2), 233 ; בג"צ 881/78 פ"ד ל"ג(1), 139), אך אין משטר החיים בבית הסוהר מחייב שלילת זכותו של העציר לשלמות גופו ולהגנה בפני פגיעה בכבודו כאדם. החופש נשלל מהעציר. צלם האדם לא נלקח ממנו. ביצוע חוקן בעציר ללא הסכמתו ושלא מטעמים רפואיים, פוגע בשלמותו הגופנית, מחלל את צנעתו, ופוגע בכבודו כאדם. על חדירה שכזו לנבכי גופו של האדם אמר השופט פרנקפורטר (Frankfurter) בפרשת Rochin v. People of California 342 U.S 165; S.Ct 205 כי: "This is conduct that shocks the conscience” (p.209) על כן, כדי ששלטונות בית הסוהר יוכלו לבצע חוקן ללא הסכמתו של העציר, ובכך להצדיק מעשה פלילי ועוולה אזרחית של תקיפה, עליהם להצביע על הוראה חקוקה המאפשרת להם לעשות כן.

כבוד האדם הוא ערך עליון המוכר משכבר הימים לא רק בפסיקה הישראלית, אלא גם ביהדות. בבג"צ 355/79 קטלן נ' שירות בתי הסוהר, פ"ד לד(3) 294 (1980) סוקר השופט חיים כהן את היחס לערך 'כבוד הבריות' ביהדות:

• והנה באו חכמים וקבעו כלל גדול זה: "גדול כבוד הבריות, שדוחה לא-תעשה שבתורה" (ברכות י"ט ב', ועוד)... המושג של "כבוד הבריות" לא הוגדר מפורשות, אך מכל המקרים אשר בהם דובר במקורות ניתן להסיק שפגיעה בכבוד זה היא כל מעשה המביא אדם לידי בזיון או בושה או מבוכה. כך ראו פגיעה בכבוד הבריות בנטילת בגדו מעל אדם ברשות הרבים (מנחות ל"ז ב'), או בעיכובו של אדם מלעשות צרכיו (עירובין מ"א ב'). מת שהסריח בבית ונמצא מתבזה בין החיים והם מתבזים ממנו, מותר להוציאו בשבת משום כבוד הבריות (בלשון הרמב"ם, הלכות שבת כ"ו כ"ג, על-פי שבת צ"ד ב').

על הזכות לכבוד כתבו המחברים קרמניצר, שנור וגנאים (חאלד גנאים, מרדכי קרמניצר ובועז שנור לשון הרע - הדין המצוי והרצוי (2005) ) כי:

• הכבוד הינו אחד האינטרסים הבסיסיים והחשויבם לעצם קיומו של הפרט ולהתפתחותו. הוא מאפשר לפרט להגשים את עצמו בחיים החברתיים. הזכות לכבוד, במובן הכבוד האנושי, החברתי והמוסרי, הינה זכות יסוד חוקתית של הפרט ומוגדרת באופן זה במפורש בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. הכבוד אינו רק עיקרון אובייקטיבי המנחה את המחוקק, אלא גם זכות סובייקטיבית של הפרט המעניקה לו את הרשות ואת היכולת לתבוע את קיומה ואת כיבודה. מכוח הדוקרטינה של "התחולה העקיפה של זכויות היסוד במשפט הפרטי" חייב גם הפרט לכבד את הזולת ולא לפגוע בכבודו. הכבוד כזכות סובייקטיבית של הפרט כלפי רשויות השלטון אוסר על רשויות השלטון לפגוע בכבודו של הפרט (התחולה הישירה של זכויות היסוד בין הפרט לבין רשויות השלטון לפי סעיף 11 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו), וכן חייבות רשויות השלטון למנוע פעולה של פרטים הפוגעת שלא כדין בכבודו של הפרט (העיקרון של חובת רשויות השלטון להגן על קיומן של זכויות היסוד ומימושן). על הכבוד האנושי, החברתי והמוסרי נאמר שהם "חשובים לעיתים לאדם כחיים עצמם, הם יקרים לו לרוב יותר מכל נכס אחר. בתודעתנו החברתית תופס שמו הטוב של האדם מקום מרכזי, הוא "אחת מזכויות היסוד שבמשטרנו המשפטי", ומהווה אבן יסוד וערך חברתי מרכזי בשיטה המשפטית של כל חברה שוחרת חופש. הכבוד כערך חברתי "כולל בחובו בין השאר את האינטרס לכבוד אישי, לגאווה אישית ולהכרה אישית בין בני-אדם. הוא משתרע על יחס הכבוד והערכה כלפי האדם מן הסובבים אותו.

המחברת אורית קמיר, בספרה "שאלה של כבוד", מבחינה בין ארבעה סוגי כבוד: א. הדרת כבוד (honor), אשר מבטאת כבוד 'גברי', לאומני, אשר מושג בקרבות ובכיבושים, ומאפיינת חברות מסורתיות, שבהן הגברים צריכים להוכיח "גבריות", והנשים צריכות להוכיח "צניעות" ואם צניעותן מחוללת, לא כבודן הוא זה שנפגע אלא כבוד הגבר אליו הן "שייכות". ב. כבוד סגולי (dignity), אשר מבטא את כבודו של אדם באשר הוא אדם. לשיטתה: "כיוון שהכבוד הסגולי הוא תכונה ערכית, נקבע כי הוא מכיל באופן אינהרנטי זכויות יסוד: לחיים, תזונה נאותה, מחסה, חירות משעבוד, חרדה או כאב לא הכרחיים; זכויות שליטה בגוף ובחירה אם וכיצד לממש נטיות מיניות; זכויות של חופש תנועה, אוטונומיה וחופש ביטוי הנחוצים להגדרה עצמית (בדרגה כלשהי שיש לפרטה); זכויות לחופש מגע עם בני אדם אחרים, לחופש פולחן דתי או הימנעות ממנו, וכיוצא באלו". ג. כבוד מחיה (respect), מתייחס לשיטתה של קמיר, לתנאים שכל פרט סבור שנחוצים לו לשם מימושו העצמי המירבי הן כאינדיבידואל, והן חכבר בקבוצות ההשתייכות השונות. כבוד מחיה, מחייב, לכן, יחס סבלני ומקבל בין אדם לחברו; הכרה בזולת כמות שהוא; התחשבות בו כפי צרכיו; קבלתו העמוקה, על שונותו ומאפייניו הייחודיים, מתוך חמלה ומיעוט שיפוטיות. ד. הדרת כבוד (glory), היא כבוד האדם במובנו הדתי של המונח, אשר נובע מנוכחותו של צלם אלוהים באדם. מן הזכות לכבוד נגזרות שורה ארוכה של זכויות: הזכות לשם טוב, הזכות לשלמות הגוף, הזכות לאוטונומיה אישית, הזכות לפרטיות והזכות לקיום בכבוד - חלקן מעוגנות בחקיקה הראשית: בהיעדרן של זכויות יסוד רבות ב'חוקה המטריאלית' של מדינת ישראל, תפס בית המשפט העליון את הזכות לכבוד ככזו שממנה נגזרות שאר זכויות היסוד: הזכות לקיום בכבוד, הזכות לשוויון וחופש הביטוי; בכך ניסה בית המשפט העליון להתגבר על היעדרן של זכויות יסוד מסוימות ב'חוקה המטריאלית' (חוקי היסוד).