הנציב העליון: "ישראל תהיה מדינה נאצית"

באוגוסט 1939, זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, הציע נשיא ההסתדרות הציונית, פרופ' חיים ויצמן, לראש ממשלת בריטניה, נוויל צ'מברלין, להקים כוח יהודי לוחם בארץ-ישראל, במסגרת הצבא הבריטי.¹ משרד המלחמה אישר עקרונית את ההצעה, אבל פקידי משרד החוץ ומשרד המושבות חיבלו בה, ונתנו לכך שלושה טעמים: "היהודי אינו איש לוחם; אחרי המלחמה עלולים היהודים לנצל את הצבא כדי להשתלט על ארץ-ישראל; הקמת הכוח היהודי תעורר את איבת הערבים."² גם את ההצעה להקים צבא יהודי מפליטים ומנתיני ארצות ניטרליות דחו הבריטים, ולעומת זאת הסכימו להקים יחידות ארץ-ישראליות מעורבות, של יהודים וערבים, ולקבל שירותים ממומחים יהודים, מגויסים ואזרחים, במסגרת הצבא. עשרים אלף חיילים בריטים מאומנים חנו בארץ-ישראל בעיצומם של הקרבות בחזית המערב, ולא השתתפו במלחמה. כשנבחר וינסטון צ'רצ'יל לראשות הממשלה, באמצע 1940, לאחר שצרפת הוכרעה על-ידי גרמניה הנאצית במבצע "אבחת המגל", הוא רצה לשלוח אותם לחזית. אך שר המושבות, ג'ורג' לויד, התנגד ונימק: אם יפונה חלק מהצבא הבריטי מארץ- ישראל, יקום בה כוח יהודי, בניגוד לעקרונות "הספר הלבן". לויד דרש להתנות את פינוי החיילים באי-הקמת כוח כזה. גם ראשי-המטות בלונדון ומפקד הצבא הבריטי במזרח-התיכון, גנראל ארצ'יבאלד פרסיבאל הייוול, התנגדו להקמת כוח יהודי, וטענו כי לאימון אחד-עשר גדודים חדשים יידרשו לפחות שישה חודשים, כי בטווח הקרוב לא יסייעו גדודים אלה למאמץ המלחמה, אלא יפריעו לו, וכי פינוי הצבא הבריטי מארץ-ישראל יתפרש בעיני מדינות האזור – ובמיוחד בעיני טורקיה – כהזנחתן. איננו מכירים את הפוטנציאל הצבאי של היהודים, אמר גנראל וייוול, וספק אם אומנם אפשר לסמוך עליהם. אין לנו די נשק ותחמושת בשביל חיילינו, ואל לנו להסתבך בהרפתקה עם היהודים. הבריטים גם לא היו בטוחים לגמרי בנאמנותם הפוליטית של יהודי ארץ-ישראל, שרבים מהם באו ממזרח-אירופה ומגרמניה. צ'רצ'יל הביע את אכזבתו מעמדת אנשי הצבא, אך לא כפה עליהם את דעתו. אחרי נפילת צרפת נזהר צ'רצ'יל מעימותים חריפים עם אנשי הממשל ועם הצבא. בשנים 1941-1940 המשיכו מנהיגים ציונים, בראשות ויצמן, בהשתדלויותיהם לקבל את הסכמת הבריטים להקמת יחידות צבאיות יהודיות. הבריטים נתנו הבטחות³ ועוררו תקוות, ובשלב מסוים אף דובר על דיביזיה יהודית,⁴ אך ב-13 באוקטובר 1941 דחה הקבינט סופית את התוכנית והחליט להסתפק בעידוד היהודים להתגייס כיחידים, וכן להיעזר בטכנאים ובבעלי מקצוע יהודים, בלי לתת פרסום לגיוסם.⁵ מחאה חריפה על ההחלטה הזאת נשמעה לא רק בעולם היהודי. כמה מעיתוני בריטניה הצטרפו למוחים, והתעמולה האינטנסיבית למען הקמת הצבא היהודי נשמעה גם בבריטניה וגם בארצות-הברית. באוגוסט 1942 החליטו הבריטים, כפשרה, להקים רגימנט⁶ ארץ-ישראלי מגדודים יהודיים וערביים. לא לכך שאפו היהודים. רק באוגוסט 1944 נאותה ממשלת צ'רצ'יל להקים את החטיבה היהודית הלוחמת ("הבריגדה"), שחייליה נשאו את נפשם להשתתף במלחמה ממש, ובחזית, והנהלת הסוכנות השתדלה למענם בזירה המדינית. שאיפת חיילי החטיבה נתמלאה רק בחלקה. הם השתתפו בקרבות מעטים בלבד, וממילא צברו רק מעט ניסיון, שהיה כה חשוב לקראת מלחמת העצמאות. המאבק על הקמת הבריגדה ועל קיומה היה ביטוי לשתי כמיהות: להילחם נגד הנאצים, ולבנות צבא יהודי, מן היחידות העבריות הללו, בעזרת הבריטים.⁷ שתי כמיהות אלה התממשו רק במידה מעטה.

על יחסם של הבריטים למגויסים היהודים מארץ-ישראל, סיפר ישראל ברנע, שהתגייס, עם פרוץ המלחמה לצבא הבריטי ופיקד על פלוגת-תובלה של יהודים ארץ-ישראלים:

• "לקראת הפלישה לאיטליה חנינו במדבר המערבי. אחרי שהשתתפנו בקרבות חשנו שרכשנו זכות להניף דגל, והנפנו את הדגל הציוני במחנה. ואז קיבלתי את הפקודה: 'הובא לידיעתנו שכמה יחידות מארץ-ישראל מניפות דגל יהודי. דגל זה איננו מהסמלים המאושרים בצבא הוד-מלכותו. עליך להפסיק זאת מיד. דווח ביצוע.'
  "קראתי לבחורים והסברתי להם את המצב. אם אסרב, אעמוד לפני בית-דין ואודח מתפקידי, ואז ימונה לפלוגה מפקד בריטי. אני אחשב לגיבור לאומי, אך הנזק יהיה רב. הוויכוח היה סוער. רציתי להישאר בפלוגה. היא הייתה מאורגנת להפליא, חיי התרבות בה היו ערים, ביצענו היטב תפקידים באזורי קרבות, והשתתפנו בהעברת נשק ל"הגנה".
  "החלטתי לציית, אך לכתוב מכתב-מחאה. מעשה חריג בצבא הבריטי. וכך ניסחתי את המכתב: הבד"א (בעלי דרגות אחרות. כך נקראו כל החיילים שלא היו קצינים בצבא הבריטי.) דחו את הפקודה בשאט-נפש. לולא הרצון להילחם היינו בוחרים לעמוד לפני בית-דין. סגני, יוסף נחמיאס, 'התפוצץ' בגלל חריפות הביטוי הזה. למחרת נקראתי אל הקולונל. בחדר-ההמתנה אמר לי השליש: 'השתגעת? כך כותבים ?' השבתי: 'אם מישהו השתגע זה לא אני. המפקדים אינם מבינים מה זה דגל לאנשים היוצאים לקרב.' הוא חייך ואמר: 'אל תתייחס לזה ברצינות.'
  "הכניסו אותי אל המפקד, כמו טוראי, בשמאל-ימין. עמדתי לפניו דום והוא נתן לי חתיכה מהשכל שלו: 'באיזה צבא למדת לכתוב בסגנון כזה למפקדיך?' שתקתי. הוא המשיך: 'דבר אחד אומר לזכותך, אתה ופקודיך רוצים להילחם. אינני מעמיד אותך למשפט. ראה את עצמך כנזוף.'
  "חזרתי אל הפלוגה. האווירה הייתה עכורה. הבחורים לא ידעו את כל הפרטים, ואחדים מהם ראו בי נכנע ובוגד. יצאנו לחזית. נסענו בשיירה שישה ימים. כל שעה הרגשתי כאילו מישהו מתכוון לתקוע בי כדור. שלחתי את אחד הקצינים לארץ-ישראל, כדי שישאל את משה שרת כיצד היה עלי להגיב. שרת לא היה בארץ. את מקומו מילא דב יוסף, שפסק: 'להניף דגל.' הייתי על סף היאוש. לפני שהגעתי לטריפולי השיג רץ את הפלוגה. ומסר לי מברק ממשה שרת מלונדון: 'בעניין הידוע שדיבר עליו בן-צבי (הקצין ששלחת): פעלת בדיוק כפי שצריך. אני מטפל בעניין. החזק מעמד.'
  "נולדתי מחדש. קראתי לבחורים. נתתי להם לקרוא את המברק, והאווירה השתפרה. אחר-כך הגיע אלינו משה שרת בעצמו ושוחח עם הפלוגה. 'אתם אמנם. לפי שעה, חיילים בלי דגל,' אמר, 'אבל בקרוב יהיה גם דגל, ובינתיים אתם עושים שליחות לאומית שאין דומה לה.'"⁸

ראש ממשלת בריטניה בשנות מלחמת העולם השנייה, וינסטון צ'רצ'יל, היה מעורב בעניין הציוני מגיל צעיר. רבים מידידי-נעוריו היו יהודים. בתחילת הקריירה הפוליטית שלו, בראשית המאה, נאם צ'רצ'יל בפרלמנט נגד הגבלת הגירתם של יהודים לבריטניה. ותקף, בשל הגבלה זאת, את ראש-הממשלה, לורד בלפור. ב-1908 כתב למנהיגי יהודי בריטניה כי הוא אוהד את שאיפותיהם הלאומיות, וכי אם יחזרו היהודים לארץ-ישראל יהיה זה מאורע היסטורי כביר. מדינה יהודית עצמאית – כתב צ'רצ'יל – תהיה גשר תרבותי בין אירופה לאסיה. אחרי "מאורעות" 1921-1920 הוא ביקר כשר-המושבות בארץ-ישראל, סייר בחיפה, בראשון-לציון ובירושלים, והודיע לערבים שאנגליה לא תיסוג מהצהרת-בלפור, וכי עליהם להשלים אתה. אך לציונים אמר שאין לממשלה כוונה להקים מדינה יהודית בקרוב. כך ניסה להרגיע את שני הצדדים. ב-1922 פירסם את "הספר הלבן"⁹ הראשון לארץ-ישראל, שניכרה בו השפעת הנציב העליון הראשון, הרברט סמואל, היהודי. בקובץ-חוקים זה קבע צ'רצ'יל שעבר-הירדן וארץ-ישראל הן ארצות נפרדות, שאין לבריטניה כוונה להקים מדינה יהודית בארץ-ישראל, ושעליית היהודים אליה תוגבל לפי "יכולת-הקליטה" של הארץ. עיקרון אחרון זה הדריך את מדיניות-העלייה של הבריטים, עד שפורסם "הספר הלבן" של מאי 1939. צ'רצ'יל סייע לפנחס רוטנברג – מול התנגדות בית-הנבחרים הבריטי השמרני – להשיג זיכיון להקים תחנת-כוח לייצור חשמל בארץ-ישראל, והיה בעד דיכוי המרד הערבי של שנת 1936.¹⁰ ד"ר מיכאל כהן סבור שצ'רצ'יל, "אימפריאליסט, שראה את הציונות ככלי-שרת בידי האימפריה הבריטית," העמיד, זו מול זו, את חולשת הערבים ואת הדינאמיות של הציונים, והגיע למסקנה שהיהודים הם המסוגלים להקים במזרח-התיכון את הבסיס שהבריטים יישענו עליו. צ'רצ'יל אהד את הציונות, אך לא עד כדי ויתור על אינטרס בריטי כלשהו למענה. אחרי מלחמת-העולם השנייה, כשהגיע למסקנה שהשלטון על ארץ-ישראל אינו מביא תועלת לבריטניה, דרש להעביר את המנדט עליה לארצות-הברית.¹¹ צ'רצ'יל התנגד ל"ספר הלבן" של 1939, גם עם פרסומו וגם אחרי שנבחר לראש-ממשלה, אך הסתגל למציאות. כשהיה ראש-ממשלה, נזקקו יהודי אירופה למקלט יותר מאי-פעם. אחרי שנכנסה מכונת ההשמדה הנאצית להילוך גבוה צומצמה העלייה לארץ-ישראל; צ'רצ'יל, שידע על השמדת היהודים, לא ניסה אפילו לצמצם את ממדיה על-ידי פגיעות במתקני ההשמדה. לאלה, מנסים לדון אותו לכף זכות, בטענה שלא גורל היהודים עמד בראש דאגותיו, אלא הניצחון במלחמה, אפשר להשיב שלא היה ניגוד בין הניצחון הזה ובין מדיניות פרו-ציונית. נראה שצ'רצ'יל לא חשב שהאינטרס של הציונים – גם אם הוא מוצדק – שווה בנזק העימות עם חברי קבינט בכירים, עם פקידים בכירים ועם אנשי-צבא, ומסתבר שאנשים אלה העלימו ממנו פרטים לא מעטים, ולא ביצעו כמה מהוראותיו.¹² האיש, שבידיו הופקד ביצוע המדיניות, ושלא פעם גם קבע אותה, היה הנציב העליון לארץ- ישראל. ממארס 1938 עד אוגוסט 1944 היה זה הרולד מק-מייקל. באיגרת ששלח אל שר-המושבות ג'ורג' לויד. ב-4 בספטמבר 1940, הביע מק-מייקל את תקוותו שאחרי המלחמה תימצא ארץ אחרת ליהודים, שוודאי "לא ירצו להיות דחוקים כסרדינים בארץ-ישראל."¹³ לפי נתנאל קצבורג היה יחסו של מק-מייקל לבית הלאומי עוין. לחובתו יש לזקוף במידה רבה את הקיטוב שחל ביחסי הישוב עם ממשלת-המנדט, בתקופת המלחמה."¹⁴ איש-מפתח במדיניות הארץ-ישראלית היה לורד מוין, ידידו של צ'רצ'יל, שר-המושבות, והמשנה לשר-המדינה במזרח-התיכון, ואחר-כך שר-המדינה במזרח-התיכון, שנרצח בקהיר בידי אנשי לח"י. בתזכירו "מדיניות יהודית", שהגיש לקבינט בספטמבר 1941, הזהיר לורד מוין מפני הקיצוניים, ויצמן ובן-גוריון, והציע ליישב, אחרי המלחמה, את העקורים היהודים במקומות ההרוסים באירופה, וכן באמריקה הדרומית ובמדגסקר. וכן ביקש מצ'רצ'יל להזהיר את ויצמן שלא לטפח חלומות על עליה גדולה לארץ-ישראל.¹⁵ שר-החוץ בממשלת צ'רצ'יל, אנתוני אידן, התעניין, כאמור, בעיקר בגזרה האירופית, וסמך על יועציו האנטי-ציונים, בכל ענייני המזרח-התיכון. הוא צידד במדיניות "הספר הלבן", והכשיל יוזמות פרו-ציוניות של שרים אחרים. כשנה וחצי לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, תמך אידן בהקמת ברית המדינות הערביות (גלגולה האחרון של ברית זו היה הליגה הערבית, שהוקמה במארס 1945), אף שמומחי משרדו טענו כי ברית זאת מנוגדת לאינטרס הבריטי. לעומת זאת ציינו המומחים שהמגמות הפאן-ערביות במזרח התיכון הן גורם של קבע, ושלא כדאי לבריטניה להתנגד להן בגלוי.¹⁶ במאי 1941 הצהיר: "ממשלת הוד-מלכותו תתמוך בכל תוכנית לאיחוד ערבי, שתזכה להסכמה כללית."¹⁷ ובספטמבר 1941 חיוותה ועדת שרים (אידן – חוץ; אמרי – הודו; מוין – מושבות; ליטלטון – המזרח-התיכון) את דעתה, שלתוכנית הפדרציה הערבית יש "יתרונות גדולים מבחינת פתרון בעיית ארץ-ישראל."¹⁸ בפברואר 1943, הצהיר אידן שוב בבית-הנבחרים על תמיכתו באיחוד ערבי. ויתור על מדינה יהודית עצמאית, או על בית לאומי יהודי אוטונומי, לא נראה לו מחיר כבד מדי עבור "ארצות-הברית" של מדינות-ערב, בחסות בריטניה. נקל לשער כמה נדהם כשקרא את המצע של הליגה הערבית, שלא היה אפשר לטעות בנימתו האנטי-בריטית. בשנות הארבעים, כשהסתמנה במדיניות הציונית מגמה להעביר את האוריינטציה מלונדון לוושינגטון ולניו-יורק, הסתמנה במקביל מגמה במדיניות ממשלת בריטניה לקרוא לממשלת ארצות-הברית להשתתף באחריות על ארץ-ישראל, וכך לזכות בתמיכתה. מאבק על חסדי ארצות-הברית התחולל בין התנועה הציונית ובין ממשלת בריטניה, שראתה את בעיית ארץ-ישראל כעניין שבינה ובין ארצות-הברית בלבד.¹⁹ המאבק הזה ממחיש את המהפך שחל בפוליטיקה הבריטית, בין תקופת הצהרת-בלפור ובין תקופת "הספר הלבן": בימי מלחמת-העולם הראשונה ניסו הבריטים להסתייע ביהודים, כדי להשיג אהדה בארצות-הברית; ואילו בימי מלחמת העולם השנייה ניסו אנשי משרד החוץ הבריטי להבאיש את ריח הציונות בארצות-הברית.

ב-16 באוקטובר 1941 כתב הנציב העליון, הרולד מק-מייקל, אל שר-המושבות, לורד מוין, כי "הארגונים היהודיים" מטילים "פיקוח כמעט-נאצי" על יהודי ארץ-ישראל. וכי המנהיגים הציונים מתכוונים להקים בה מדינה נציונטל-סוציאליסטית, ולא בית לאומי. מסמך זה נשלח אל השגריר הבריטי בוושינגטון, שנתן אותו לעיון לנשיא רוזוולט ולעוזריו.²⁰ יש להניח שמסמך זה ודומיו השפיעו על התפתחות מגמה אנטי-ציונית במשרד החוץ האמריקני, שניכרים בה עקבות, עד עצם כתיבת שורות אלה, אחרי 74 שנים. באוקטובר 1942 דיווח הציר הבריטי בוושינגטון, רונלד קמבל, לסגן שר החוץ האמריקני, סאמנר וולס, על ידיעות סודיות שהגיעו אליו: יהודים קיצוניים מצטיידים בנשק. כדי להשתמש בו נגד בריטניה. מקור הידיעות הללו היה הרולד מק-מייקל. הדיפלומטים הבריטים ביקשו מעמיתיהם האמריקנים להגביל את חופש-הביטוי של הציונים בארצות-הברית. והשגריר הבריטי בוושינגטון, ג'ורג' הליפקם, אף הציע שהממשל האמריקני "יאמר למנהיגים הציונים לסתום את הפה. אם אין הם רוצים לסכן את ביטחונם של הישובים היהודיים בארץ-ישראל ואת מעמדם של היהודים בארצות-הברית." הליפקס ביקש מצ'רצ'יל להסביר לרוזוולט שהתעמולה הציונית מסכנת את המאמץ המלחמתי.²¹ כדי להוריד את הפרופיל של הממסד הציוני, קשרו הבריטים קשרים עם ציונים מתונים ועם יהודים אנטי-ציונים בארצות-הברית, וסייעו לערבים להגביר את תעמולתם בה, במישרין ובעקיפין, גם במסעי-תעמולה של שליחים בריטים פרו-ערביים. בסוף 1943, למשל, נסעה לארצות-הברית סופרת המסעות, פריה סטארק, שהתמחתה ופרסמה ספרים על החיים במרחב הערבי. במלחמת העולם השנייה היא שרתה במשרד התעמולה הבריטי. כתועמלנית רשמית היא, ארגנה במימון ממשלת בריטניה, אספות וכינוסים, ולימדה בהם זכות על "הספר הלבן". לערבים תושבי ארץ-ישראל – טענה סטארק – יש זכות להתיר או לדחות את ההגירה אליה.²² בהתמודדות בין הציונים לבריטים בגזרה האמריקנית, מילא צ'רצ'יל תפקיד מוזר. אף שטען כי אחת מסיבות תמיכתו בעמדות הציונים היא השפעתם של יהודי ארצות-הברית על מדיניותה, ואף שמָחה לא פעם בחריפות על הניסיונות להסית את הממשל האמריקני נגד הציונות, לא שינה משרד-החוץ של ממשלתו את טקטיקת התעמולה הבריטית האנטי-ציונית בארצות-הברית. בהתמודדות הזאת ספגה הדיפלומטיה הבריטית את אחת המכות הקשות שלה מידי הדיפלומטיה הציונית. היא שכנעה רק את המשוכנעים – את פקידי משרד-החוץ האמריקני, שהיו אנטי-ציונים מלכתחילה – ולא השפיעה על מרכזי הכוח האמתיים: הבית-הלבן, הקונגרס ואמצעי-התקשורת. המסע האנטי-ציוני של הבריטים בשנות המלחמה פעל כזריקת-חיסון: הוא הכין את ציוני אמריקה למאבקיהם הגדולים, שהחלו אחרי סיום מלחמת העולם. אבל הזרעים שזרעו התועמלנים הבריטים נגד הציונות, לא לגמרי נעלמו. הם אחד המקורות של השמאל האנטי-ישראלי היום.

וינסטון צ'רצ'יל היה, כאמור, אחד מהחידות הגדולות בדרמה המזרח-תיכונית. אהדתו לציונות מתאשרת מעדויות אישיות, מהמסמכים הסודיים שנחשפו מאז, ומכתבי הביוגרף היהודי שלו, מרטין גילברט, שהיה ציוני, חקר ופרסם ספרים רבים על השואה ועל הסכסוך היהודי-ערבי.²³ אבל במדיניות ובמעשה של ממשלתו היו מרכיבים אנטי-ציונים. כשדן הקבינט בתזכיר של שר-המושבות, לורד מוין ("מדיניות יהודית"), ב-2 באוקטובר 1941, אמר צ'רצ'יל שאם תנצחנה בריטניה וארצות-הברית במלחמה, תהיה הקמתה של מדינה יהודית גדולה בארץ-ישראל נושא לדיון בוועידת-השלום.²⁴ הדבר נודע לבלנש דאגדייל, ידידתו של ויצמן ואחייניתו של לורד בלפור.²⁵ המקורות הטובים של ויצמן היו לו לרועץ, בגלל המִתאם הנמוך שבין המידע שסיפקו לו, ובין המגמות האמתיות של המדיניות הבריטית. ויצמן ידע מה מתרחש ברובד העליון של הממשלה, אך לא תמיד תאם המידע הזה את מגמות המדיניות הבריטית בדרגים המבצעיים. לא בלי צדק, ראה ויצמן את עצמו כמוסמך לחזות מראש את מהלכי בריטניה, יותר מכל המנהיגים הציונים, אך למרבה האירוניה התאמתו דווקא התחזיות של אלה שהכירו את הבריטים פחות ממנו. לא דעת-הקהל הבריטית – שאהדה את הציונות או שהייתה אדישה כלפיה – התוותה את מדיניות בריטניה בארץ-ישראל, אלא שר החוץ ועוזריו הבכירים, דיפלומטים אנשי-צבא, והנציב העליון בארץ-ישראל שטעו בפענוח ההתפתחויות במזרח-התיכון. בעצם ימי הקרבות העזים נגד גרמניה, ב-2 ביולי 1943, הקדיש צ'רצ'יל את ישיבת קבינט- המלחמה המצומצם, לדיון בבעיית ארץ-ישראל. היה זה הדיון המקיף הראשון בדרג הממשלתי העליון, בנושא זה, מאז ההחלטה על מדיניות "הספר הלבן". והייתה זאת הפעם הראשונה שנושא זה עלה על סדר-היום של הקבינט, אחרי אוקטובר 1941 (בישיבה של אוקטובר 1941 נדונו דרכי המלחמה נגד העלייה הבלתי-חוקית, שלילת הקמתו של 'צבא יהודי' במסגרת הצבא הבריטי, והחמרת העונשים על החזקת נשק בלתי-חוקי בארץ-ישראל). צ'רצ'יל הזכיר את מחויבותה של בריטניה להצהרת-בלפור וגינה את "הספר הלבן." רוב חברי הקבינט השתתפו בדיון. ולבסוף נתקבלה הצעת סגן ראש הממשלה ומנהיג מפלגת הלייבור, קלמנט אטלי, להקים ועדת-קבינט חשאית, שתדון בבעיית ארץ-ישראל ובמדיניות ארוכת-הטווח כלפיה (בדיון זה הציע שר-המדינה למזרח-התיכון, ריצ'רד קייסי, להשתלט על מצבורי-הנשק של ה"הגנה", וצ'רצ'יל דחה את הצעתו. אף שהיו כמה חיפושי נשק בארץ-ישראל – אחד מהם ברמת-הכובש באוקטובר 1943 – לא נעשה בה מבצע-חיפוש בקנה-מידה גדול, עד "השבת השחורה"). צ'רצ'יל עצמו מינה את חברי ועדת-המשנה, רובם פרו-ציונים, או מהתומכים בחלוקת ארץ- ישראל. בראשה עמד שר הפנים, הרברט מוריסון, וחבריה היו שר-המושבות, קולונל אוליבר סטנלי; השר לענייני האווירייה, ארצ'יבלד סינקלר; השר לענייני הודו, ליאופולד אמרי; הלורד-שומר-החותם, רוברט קרנבורן, וסגן שר-החוץ ריצ'ארד לאו, שייצג את עמדת השר אנתוני אידן. באוקטובר צורף לוועדה לורד מוין. מוריסון, סינקלר ואמרי, היו ידועים כאוהדי הציונות, וגם חברי ועדה אחרים היו מהמתנגדים ל"ספר הלבן". הוטל עליהם לבדוק את המדיניות בארץ-ישראל, על-סמך דוח ועדת-פיל, וכן את סיכויי ההתיישבות בנגב, ואת האפשרויות ליישב יהודים במושבות האיטלקיות לשעבר, קירינייקה, טריפוליטניה (שבתחומיה של לוב) ואריתריאה (שבתחומי אתיופיה) .²⁶ הקמת הוועדה הייתה סוד כמוס, אך אמרי הדליף את הסוד לוויצמן ואמר לו שנשקלת תוכנית חלוקה.²⁷ מעניינת, אף כי חסרת משמעות מעשית, הייתה עמדתו של ליאופולד אמרי, שהתיישבה עם תפיסות המקסימליסטים הציונים. באיגרתו אל ראש-הממשלה, שנשלחה ב-4 באוקטובר 1941, נאמר שהמדיניות האידיאלית בטווח הרחוק היא לתת ליהודים את כל ארץ-ישראל המערבית, ולהעביר את אוכלוסייתה הערבית לעבר-הירדן ולסוריה, אך מאחר שבריטניה לבדה אינה יכולה להגשים תוכנית כזאת, הפתרון הריאלי יהיה חלוקת הארץ.²⁸ לחשאיות של דיוני ועדת-מוריסון היו תוצאות, שאת חומרתן לא חזו הבריטים מראש. אחד החוקרים העריך: "היעדר כל אות מוסמך מצד ממשלת בריטניה שהיא מתעתדת לבטל את 'הספר הלבן', העניק לה – הן בעיני הציונים והן בעיני הציבור והמדינאים בארצות-הברית – דמות שתאמה להפליא את המושגים הוולגריים ביותר על ה'אימפריאליזם הבריטי-המקיאווליסטי'. מגני בריטניה טענו שדיבוריהם של חברי הקבינט על סבל העם היהודי, וביקורתם על 'הספר הלבן', הם מס-שפתיים. משנראה לכול, כי אין בדעתם לשנות מדיניות זו, נתקבלו הדיבורים כמסך-עשן, שתכליתו לחפות על השאיפה העירומה לשלטון עולמי בכל מחיר. לתדמית זו היה חלק בהתפתחותו של רגש האיבה האנטי-בריטי, הן מצד הישוב היהודי בארץ והן בארצות-הברית."²⁹ בסוף דצמבר 1943 סיכמה ועדת-מוריסון את מסקנותיה, ובינואר 1944 דן בהן הקבינט. הוועדה המליצה לחלק את ארץ-ישראל בין היהודים לערבים ולתת ליהודים את מה שהציעה להם ועדת- פיל, בתוספת אופציה על הנגב. צ'רצ'יל דרש לאמץ את המסקנות הללו מיד ולאשר אותן. שר-החוץ אידן וראשי המטות הצבאיים התנגדו, אך הפעם לא התחשב צ'רצ'יל בדעת ראשי המטות הצבאיים. בין פברואר לאוקטובר 1944 ניהלו המתנגדים מדיניות-השהיה, והשגרירים הבריטים במזרח-התיכון שלחו (ביוזמת אידן) תזכירים לממשלה נגד תוכנית הוועדה, והזהירו מפני המלחמה שתתלקח במזרח הערבי. לקראת נובמבר התכנסה הוועדה שוב, וצמצמה את השטח המיועד ליהודים, כדי להתפשר עם מתנגדיה מבית, ואף-על-פי-כן לא אישר הקבינט את החלטותיה. לקראת סוף 1944, ראו מקורבי צ'רצ'יל, בהמלצות ועדת-מוריסון, בסיס למדיניות חדשה בנושא ארץ-ישראל, והמחלוקת, בין מחייבי המדיניות החדשה הזאת לבין שולליה, התמקדה במועד ההכרזה עליה. באוקטובר דרש שר-המושבות, אוליבר סטנלי, לקבל החלטה מיד: הוא כתב בתזכירו כי המצב בארץ-ישראל מחייב "החלטה בהקדם על המדיניות, ואף שכולנו היינו מעדיפים לדחות את ביצוע המדיניות החדשה עד סיום המלחמה נגד גרמניה, אין ברירה אלא לפעול לפני כן."³⁰ היה זה אחרי שלושה ניסיונות של אנשי לח"י להתנקש בחיי הנציב העליון מק-מייקל. נראה שסטנלי התרגש מאוד מן הניסיונות הללו; על האחרים הם השפיעו פחות. דרישתו, על כל פנים, החריפה את המחלוקת. פרופ' חיים ויצמן נפגש בעניין זה עם שרים ועם אישי ממשל בריטים בכירים, והגיע עד צ'רצ'יל. "קיבלתי הבטחות ידידותיות מפי מר צ'רצ'יל בפגישה קצרה בספטמבר 1944; ושוב, ביתר פרטים, בצ'קרס, במקום שסעדתי עמו ועם חבורה קטנה, שכללה את אחיו, ג'ון צ'רצ'יל, מר ג'ון מרטין ומייג'ור תומפסון. ב-4 בנובמבר 1944." כתב ויצמן. "מר צ'רצ'יל השמיע דברים מפורשים בשיחה אחרונה זו."³¹ הייתה זאת אחת השיחות הדרמטיות בקריירה של ויצמן: צ'רצ'יל הציע לו לא לצפות לשינוי המדיניות בקרוב. על שינוי כזה יוכרז רק אחרי הניצחון על גרמניה ואחרי הבחירות בבריטניה, ויש להתייעץ בעניין זה עם ארצות-הברית; "העם היהודי, שחיכה אלפיים שנה יכול לחכות עוד שישה חודשים." אמר צ'רצ'יל (על-פי תזכיר סודי ששלח ג'ון מרטין, מזכירו של צ'רצ'יל, ג'ורג' גטר, מנכ"ל משרד-המושבות). ויצמן שאל מה יהיה העיקרון של המדיניות החדשה. ואז הודה צ'רצ'יל שוועדת-הקבינט אומנם דנה בנושא ארץ-ישראל, ציין שהוא אוהד הציונות, והביע את דעתו שיש לכלול את הנגב במדינה היהודית. ויצמן לא הביע דעה בעד החלוקה או נגדה, אך ביקש להקצות ליהודים שטח די גדול, שיהיה אפשר ליישב בו כמיליון עקורים בזמן קצר.³² "זו הייתה. בכללה, שיחה ארוכה וידידותית מאוד," כתב ויצמן בזיכרונותיו. "זה גם היה אחד המקרים הנדירים שבהם לא דיבר מר צ'רצ'יל כל הזמן. יצאתי מן הפגישה מעודד מאוד. וכעבור זמן קצר נתתי עליה דין-וחשבון לחבריי."³³

באמצע 1944 הגביר לח"י את התקפותיו על יעדים ואישים בריטיים בארץ-ישראל. מפקדיו לא ידעו כנראה דבר על ועדת-הקבינט ועל המאבק הפנימי בלונדון. שלוש פעמים (ביולי – אוגוסט 1944) ניסו אנשי לח"י להתנקש בחייו של הנציב העליון מק-מייקל,³⁴ כאמור. הם לא ידעו שהנציב האנטי-ציוני היה, בשלב ההוא, בעד הקמת מדינה יהודית בחלק משטח ארץ-ישראל: באותה שנה החליטו לרצוח את לורד מוין, שסימל את השלטון הבריטי במזרח-התיכון ושהוא הואשם על ידם בדבקות ב"ספר הלבן," באחריות לטביעת מעפילי "סטרומה" ובהבעת דעות אנטישמיות בבית-הלורדים. הם לא הביאו בחשבון – ואף לא ידעו – שהוא חבר ועדת-הקבינט לענייני ארץ-ישראל, ושהוא בעד חלוקת הארץ. חבר מרכז לח"י, נתן ילין-מור, כתב שעוד ב-1941, כשמינו הבריטים את אוליבר ליטלטון לשר-תושב לענייני המזרח-התיכון, הציע אברהם שטרן ("יאיר") לחסלו. "מכה רבת-רושם, בטרם תתארך ידנו, ועד שיוכל אגרופנו הקמוץ להכות בלונדון, לקח לעולם ולישוב העברי, כי לא נגד הממשל הבריטי בארץ-ישראל אנו לוחמים, אלא נגד בריטניה, שמרכזה בלונדון. אות ומופת לעמים המשועבדים, שהנה קמנו למרוד באימפריה האדירה ושלא נרתע עד אשר נשיג את עצמאותנו."³⁵ בשנת 1941 עדיין היו אלה דיבורים בלבד; ב-6 בנובמבר 1944 כבר ירו אליהו חכים ואליהו בית-צורי בלורד מוין, בקהיר.³⁶ גם הם וגם שולחיהם לא ידעו שיומיים קודם לכן אמר צ'רצ'יל לוויצמן: "בסוף המלחמה תקבלו את השזיף הגדול שבפודינג." ההתנקשות בחיי לורד מוין החרידה את מנהיגי הישוב העברי, וגם אצ"ל הסתייג בפומבי מן המעשה הזה, מחשש שהבריטים יגיבו עליו באמצעי דיכוי תקיפים כלפי כל הישוב, ושיתקפח כל סיכוי לשיתוף-פעולה אתם במלחמה נגד הנאצים. אצ"ל, שניהל אז משא-ומתן עם לח"י על איחוד, ראה במעשה הזה תקיעת סכין בגב והפרת אמון. לורד מוין נרצח זמן-מה אחרי שהביא יואל ברנד מהונגריה את הצעת אדולף אייכמן להחליף מיליון יהודים בעשרת אלפים משאיות וציוד אחר. על לורד מוין הוטל לטפל ב"פרשת ברנד", אבל לא הוא קבע את המדיניות הבריטית כלפי "עסקת-המשאיות", אלא ועדת-שרים לענייני פליטים, בראשות שר-החוץ אנתוני אידן. ועדה זאת דנה בנושא זה ב-31 במאי 1944, וקבינט-המלחמה דן בו ב-1 ביוני. כל השרים, חברי הוועדה, הגדירו את העסקה כסחיטה, וטענו שאסור להסכים להצעה. אידן אמר, "הצעה זו נועדה להביך את בעלות-הברית ולהפריע להמשך המלחמה... ממשלת הוד-מלכותו אינה יכולה להרשות זאת לעצמה," וחברי ועדת-השרים הביעו את החשש: "אם תתבצע העסקה, נעמוד מול לחץ לקבל פליטים רבים בארץ-ישראל ונסבך מאוד את המצב, מפני שנעבור את המכסה "בתקופה קריטית."³⁷ זמן-מה לפני רצח לורד מוין, נקבע מועד לישיבת הקבינט שעמדה לאשר את המלצות ועדת- מוריסון על חלוקת ארץ-ישראל ועל הקמת מדינה יהודית עצמאית אחרי המלחמה, ומזכיר הקבינט כבר חילק לשרים תזכירים בעניין זה. אבל אחרי הרצח הסיר צ'רצ'יל את הנושא מסדר-היום, דחה את אישור הקמת הבריגדה היהודית³⁸ ואמר, כי אף שתמך בציונות שנים רבות, אולי ישקול עתה מחדש את עמדתו.³⁹ יורשו של לורד מוין, סר אדוארד גריג, התנגד לחלוקה. בסוף 1944 היו לצ'רצ'יל עניינים נוספים לענות בהם, והשפעת משרד-החוץ על מדיניות בריטניה כלפי ארץ-ישראל גברה. אל ועידת-השלום בפוטסדם הגיעה בריטניה בלי תוכנית מגובשת בנושא זה. אין לקבוע בוודאות כי רק בשל רצח לורד מוין לא היו המלצות ועדת הקבינט בעניין ארץ-ישראל למדיניות הרשמית של ממשלת צ'רצ'יל ושל ממשלת-אטלי שירשה אותה. הרי בין הגשת ההמלצות ובין הרצח הייתה לקבינט של צ'רצ'יל שהות לאשרן: הוא לא עשה זאת. עד הרצח היה "המאזן הציוני" של צ'רצ'יל חיובי. בימי המלחמה לא נכנע צ'רצ'יל לקואליציה הפרו-ערבית של שר-החוץ ושר-המושבות, שראשי-המטות ורוב הפקידים תמכו בה, ומנע אישור פומבי של עקרונות "הספר הלבן"; הוא סיכל מהלכים לקראת ממשל ערבי בארץ-ישראל ואישר גיוס כעשרים ושבעה אלף חיילים יהודים מארץ-ישראל לצבא הבריטי, ואת הקמת החטיבה היהודית הלוחמת; אף שהמגבלות על העלייה ועל רכישת קרקעות נשארו בתוקף, הייתה משמעותן המעשית מצומצמת (העלייה נתמעטה ממילא, בשל הנסיבות; במחצית הראשונה של המלחמה היה הים-התיכון סגור לתנועה אזרחית, ובמחציתה השנייה כבר היו רוב ארצות מזרח-אירופה תחת שלטון נאצי, שלא אפשר, בדרך-כלל, ליהודים לצאת מהן. כדי לענות על השאלה מדוע לא יזמה בריטניה הצלת יהודים ומדוע הכשילה את שליחותו של יואל ברנד, יש להביא בחשבון לא רק את "הספר הלבן" אלא גם את יחסן של בעלות-הברית להצלת יהודים בימי המלחמה, שלא מניעים הומניסטיים קבעו אותו, אלא שיקולים אסטרטגיים, וגם את האדישות כלפי גורל היהודים ויותר משמץ אנטישמיות). בשנים 1947-1939 רכשו יהודים שלוש מאות עשרים וחמישה דונם בארץ-ישראל, מזה מאתיים שבעים וחמישה דונם ב'שטחים האסורים', לפי תקנות הקרקע של "הספר הלבן."⁴⁰ הלורד מוין נרצח, כאמור, כשעמד הקבינט לדון בהמלצות ועדת-הקבינט בראשות מוריסון, וכנראה גם לאשרן. בין שהרצח שימש תירוץ לצ'רצ'יל, ובין שהיה סיבה ישירה ובעלת משקל להקפאת המדיניות או לשינויה, אין ספק שהוא גרם נזק חמור ליחסים של הישוב עם בריטניה, ופגם בתדמיתו בעיני צמרת הממשל האמריקני; בתוך הישוב הוא הרחיב את התהום בין ה"הגנה" ובין "הפורשים." הבריטים לא נקמו ביהודים במישרין, אף שהייתה סכנה כזאת; מפקדי-הצבא במזרח-התיכון דרשו נקמה, והצביעו על תקדים: כשנרצח מושל סודן ומפקד הצבא האנגלו-סודני, גנרל לי סטאק במצרים, בשנת 1924, ביצעו בה הבריטים פעולות עונשין. מפקדי-הצבא דרשו להעניש את היהודים. כדי שהטרור לא ישלוט, וכדי שהערבים יראו שהבריטים אינם מפלים בין טרוריסטים לטרוריסטים. הם הציעו להפסיק כליל את העלייה, לבצע חיפושי-נשק בקנה-מידה גדול, ולפרק את הישוב היהודי מנשקו. צ'רצ'יל השיב להם: אם יכריזו הבריטים מלחמה על יהודי ארץ-ישראל יצטרפו רובם אל הקיצוניים, ואז לא יימצאו באזור די כוחות-צבא לדיכוי מאבקם, ויהיה צורך להביא לשם כך חיילים מחזית-איטליה. אף-על-פי-כן דרשו המפקדים באזור לקבל את ההצעה. מאחר שגם ראשי-המטות התנגדו לה, היא לא נתקבלה. טעם נוסף לדחיית הצעת מפקדי הצבא היה, החלטת הנהלת הסוכנות היהודית לשתף פעולה עם הבריטים במלחמה נגד הפורשים. כבר ביום הרצח החליטה הנהלת הסוכנות בירושלים למסור את הפורשים לשלטונות. פרוטוקול מלא של ישיבה זאת נפל בידי הבולשת הבריטית, והיא שלחה אותו אל אנשי צמרת הממשל בלונדון (ייתכן שהיה לבריטים מודיע בפורום העליון של המוסדות הלאומיים היהודיים, ואולי הייתה זאת הדלפה מכוונת); אלה הגיעו למסקנה שהסוכנות מוכנה, באמת ובתמים, ללחום נגד הפורשים, ויש לתת לה הזדמנות לעשות זאת.⁴¹ ה"הגנה" לא שיתפה את השלטונות בשלב הראשון של ה"סזון",⁴² שהחל לאחר רצח לורד מוין, אבל בשלביו הבאים עקבו אנשי שירות הידיעות של ה"הגנה" אחרי אנשי אצ"ל והסגירום לבריטים.

בשנות מלחמת-העולם השנייה, הביע וינסטון צ'רצ'יל, פעמים רבות בדבריו, אהדה לציונות, אך עשה מעט. רק החלטה אחת, בעלת חשיבות לציונות, העביר צ'רצ'יל בממשלתו: להקים חטיבה צבאית יהודים (בספטמבר 1944). הוא לא ביטל את הספר הלבן; הוא סירב לבקשת מנהיגי הישוב, להפציץ את מחנות-הריכוז באירופה. הוא לא אפשר לניצולי השואה להיכנס לארץ ישראל תוך כדי המלחמה ובעיקר בסופה ובכך דן אחדים מהם למוות והיה שותף לרציחתם.⁴³ לפי עדות הביוגרף של צ'רצ'יל מרטין גילברט שהוקרנה השבוע בסרט "צ'רצ'יל והיהודים" בערוץ הראשון, צ'רצ'יל אפשר לכמה עשרות ניצולי שואה להיכנס לארץ ישראל מעל המכסה. אף אם זה נכון מדובר בטיפה ביום. גילברט גם העיד שצ'רציל היה מעוניין להפציץ את מסילות הברזל בדרך למחנות ההשמדה אך צורכי המלחמה מנעו זאת. זה תרוץ עלוב המעיד יותר לרעה על גילברט ועל צ'רצ'יל, שהרי כראש ממשלה וכמצביא המלחמה יכול היה לכפות על חיל-האוויר הבריטי לבצע את המשימה. רצח לורד מוין ודאי שאינו יכול לשמש אליבי לעניין זה. אחרי שהובסו השמרנים בבחירות, ב-1945, וצ'רצ'יל היה לראש האופוזיציה, הוא ניתק את קשריו עם הציונים, ואפילו עם ידידו חיים ויצמן. ב-1 באוגוסט 1946, אחרי "השבת השחורה" והפיצוץ במלון "המלך דוד", אמר צ'רצ'יל בנאומו בפרלמנט: "אם לא תישא ארצות-הברית עמנו בעול העניין הציוני, כפי שיוסכם, עלינו להודיע שנחזיר את המנדט לאומות המאוחדות ונפנה את ארץ-ישראל תוך זמן קצוב... אילו הייתה לי הזדמנות להתוות את כיוון המאורעות אחרי הניצחון במלחמה, לפני שנה, הייתי מסייע בנאמנות לרעיון הציוני כפי שהגדרתיו. לא זנחתי עמדה זו היום, אם כי אין זה הזמן המתאים ביותר לחשוף זאת." באותו נאום הסביר צ'רצ'יל את כוונתו: "איחוד נרחב, מערכת פדראלית יהודית-ערבית של ארבע או חמש ארצות במזרח התיכון." נראה שהוא רמז לתוכנית "הסהר הפורה" של נורי אל-סעיד, אך ספק אם רבים ממנהיגי הציונות היו מסכימים, בשנת 1945, שזה "רעיון ציוני". סביר יותר להניח שרובם היו רואים אותו כאנטי-ציוני. בקיץ 1948 ניסה ויצמן לחדש את קשריו עם צ'רצ'יל. "צ'רצ'יל לא שלח לו איגרת, לא כשנוסדה המדינה, ולא כאשר נבחר לנשיא," כתב ריצ'רד קרוסמן. לאוהדי הציונות במפלגה השמרנית אמר צ'רצ'יל: "מעמד ארץ-ישראל כיום מבחינת בריטניה, הוא אסון תהומי. ואיני יכול להתעסק בו שוב, או לחדש את מאמצי שנמשכו עשרים שנה... אין לי אלא לסלקה מדעתי עד כמה שאוכל." בינואר 1949 הציבו הבריטים כוח-משימה בעקבה שבירדן. צעד זה התפרש כאזהרה כלפי ישראל. בשמי סיני התחולל קרב אווירי בין מטוסים ישראלים למטוסים בריטים. טייסים ישראלים הפילו ארבעה מטוסים בריטים, ומטוס בריטי חמישי נפגע באש מן הקרקע. אחרי אירועים אלה אמר צ'רצ'יל בישיבת הפרלמנט: "אני בטוח שיכולנו להסכים, מיד אחרי המלחמה, לתוכנית הלוקה שהייתה יותר נוחה לערבים." קלמנט אטלי: "ירשה לי הג'נטלמן הנכבד לשאול – אם חשב שהדבר ניתן להיעשות, מדוע לא עשה אותו אחרי המלחמה, הרי היה בשלטון?" צ'רצ'יל: "העולם והאומה זכו לברכה אין קץ – הנהגתו של הג'נטלמן הנכבד. אני משוכנע שיכולנו להסכים מיד לאחר המלחמה על תוכנית חלוקה, שהייתה מקובלת יותר על הערבים, מזאת שגררה אותם עתה למלחמה."⁴⁴ מדבריו ומהתנהגותו של צ'רצ'יל אפשר להגיע למסקנה שהוא היה שמרן אימפריאליסטי מן האסכולה הישנה, על-אף קשריו האישיים עם מנהיגים ציונים רבים והערכתו הרבה לוויצמן. אילו היו השמרנים מנצחים בבחירות, וצ'רצ'יל היה ראש ממשלת בריטניה אחרי מלחמת-העולם השנייה ובימי מלחמת העצמאות, ספק רב אם הוא היה נוח ליהודים יותר משהיה אטלי. ספק גדול עוד יותר אם שר החוץ השמרן, אנתוני אידן, היה נוח לציונים יותר משהיה ארנסט בווין. על השאלה: האם צ'רצ'יל היה אויב או ידיד, ניתן להשיב, כי הוא קודם כול הוא היה ידיד של עצמו, ואחר כך ידיד של בריטניה. הוא היה אינטלקטואל ביטחוני נדיר בקרב מנהיגים בכלל, ובמאה העשרים בפרט. כאינטלקטואל, הוא העריך יהודים וממילא גם ציונים. משיקולים אסטרטגיים של בריטניה, כפי שהוא פרש, הוא הזיק למטרות הציוניות במשך כל המחצית הראשונה של המאה העשרים. השוואת צ'רצ'יל לסטלין מעניינת: סטלין התנגד לציונות בכל מאודו. אך משיקולים אסטרטגיים, ברגע של אמת, הוא תמך בציונות ובהקמתה של מדינת ישראל. השוואה זאת מלמדת, שאת המציאות האנושית מניעים שיקולים אסטרטגיים, ולא סימפטיות אישיות. ____ [בשבוע הבא: למרות הערכות מומחים צבאיים כי חלוקת הארץ והקמתה של מדינה יהודית בארץ ישראל תגרור מלחמה עם הרוגים רבים, הגיעו היהודים למלחמה בלתי מוכנים; מדיניותו של שר החוץ הבריטי ארנסט בווין כלפי הקמתה של מדינה עברית; הממסדים הביטחוניים והמדיניים בבריטניה ובארצות הברית מתנגדים להקמתה של מדינה עברית; הטרור של אצ"ל ולח"י הכריע את הכף בהחלטת ראשי בריטניה לסיים את המנדט ולברוח מארץ-ישראל.]

1. על פרשת המאמצים להתגייס לצבא הבריטי ראה ספרו של מיכאל כהן, עמ' 124-98; יואב גלבר, מקומה על ההתנדבות לצבא הבריטי במדיניות הציונית והיישובית 1942-1939, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור, האוניברסיטה העברית, אפריל 1977; יואב גלבר, ההתנדבות; ארכיון ויצמן, מכתב חיים ויצמן לסיר נוויל צ'מברלין,? 29 באוגוסט 1943. 2. ר. מיינרצהאגן, יומן, עמ' 132. 3. Baffy, The Diaries of Dugdale 1936/1947, Valentine Mitchell, London, 1973, p. 175. 4. ארכיון ציוני מרכזי, 4/302.24, דיווח ששלח חיים ויצמן להנהלת הסוכנות היהודית ב-16 בספטמבר 1949. 5. PREM 4/52/5, p. 1352. 6. רגימנט, יחידה צבאית המורכבת מגדודים ופלוגות שמפקדה הוא בדרך כלל קולונל. 7. ספר תולדות ההגנה, ג/1 עמ' 778 ואילך. 8. ראיון עם ישראל ברנע ב-23 בפברואר 1978. 9. כינוי לתעודה ממשלתית בריטית רשמית (בעטיפה לבנה) שנכללים בה חוקים או הנחיות חשובים. יש להבדיל בין "הספר הלבן" שפרסם צ'רצ'יל ב-1922 ובין "הספר הלבן" שפורסם כשנת 1939. 10. סדרת הרצאות של הביוגרף הרשמי של צ'רצ'יל, שנפטר בשבוע שעבר, פרופ' מרטין גילברט, האוניברסיטה המשודרת של גלי-צה"ל ואוניברסיטת תל אביב, ב-1980. 11. הראיון הנ"ל של מיכאל כהן; גבריאל כהן, צ'רצ'יל ושאלת ארץ-ישראל 1942-1939, יד בן-צבי, תשל"ו. עמ' י"ג. 12. סדרת ההרצאות הנ"ל של מרטין גילברט. 13. 75872/115 CO 733/444, part I, (מסמכי משרד המושבות הבריטי). 14. 33. נתנאל קצבורג, מדיניות במבוך. עמ' ט"ז. 15. 52/5/2 PREM (מסמכי ראש הממשלה הבריטי). 16. 29.9.1939 FO 371/23239 Memorandum by Bagallay. 17. 36. 52/5/2. PREM. 18. 37. גבריאל כהן, צ'רצ'יל, עמ' מ"א. 19. גבריאל כהן, דיון מטעם קתדרה. 20. נתנאל קצבורג, מדיניות במבוך, עמ' מ"ד ואילך. 21. Freya Stark, Dust in the Lion’s Autobiography 1936/1946, London, 1961. 22. CAB 65/19; J. F. Geniesse, Passionate Nomad: The Life of Freya Stark, Random House, 2001. 23. אתר הבית של מרטין גילברט [קישור]. 24. CAB 65/19. 25. יומנה של בלנש דגדייל, עמ' 187;CAB 65/39/92(43)2; דין-וחשבון של ועדת-הקבינט, 20 בדצמבר 1943; 43/29 (M) P 95/14 CAB. 26. גבריאל כהן, הקבינט הבריטי ושאלת ארץ-ישראל – אפריל-יוני 1943, אוניברסיטת תל אביב – הקיבוץ המאוחד, 1976, עמ' 76: ראה גם ספרו הנ"ל של מיכאל כהן, פרק 9. 27. יומן דגדייל. עמ' 206. 28. נתנאל קצבורג. מדיניות במבוך, עמ' 17. אמרי, שעמדתו הפרו-ציונית הייתה תקיפה ביותר, היה יוצא-דופן: מאחר שהמיעוט המוסלמי הגדול בהודו אהד את ערביי ארץ-ישראל, נטו השרים האחרים לענייני הודו לתמוך בעניין הערבי, כדי להשיג אהדה, או לפחות שקט, בתחום שלטונם. אולי הייתה סיבה אישית לרצונו לפצות את היהודים, כעין כפרה על מעשי בנו, ששירת את הנאצים. 29. עמיצור אילן. אמריקה, בריטניה וארץ-ישראל, עמ' 140-139. 30. תיקי ועדת הקבינט CAB 66/56. 31. חיים ויצמן. מסה ומעש. עמ' 425-424. 32. נתנאל קצבורג, מדיניות במבוך, עמ' 53-52. 33. חיים ויצמן, מסה ומעש. עמ' 425. 34. אורי מילשטיין. דב הבלונדיני, רמדור, 1968, עמ' 42 ואילך. 35. נתן ילין-מור, לוחמי חרות ישראל, שקמונה, 1974, עמ' 210 ואילך. 36. מערכות ארגון צבאי לאומי, 5. עמ' 95-77. 37. J.S. Conway’ “Between Apprehension and Indifference Allied Attitude to the Destruction of Hungarian Jewry”, The Wiener Library Bulletin, 1937/74, Vol. XXVII, New 38. 4/52/1 PREM 39. טיימס, 18 בנובמבר 1944. 40. גבריאל כהן, צ'רצ'יל, עמ' ל"ב. 41. הראיון הנ"ל עם מיכאל כהן. 42. הכוונה לניסיונות לחסל את אצ"ל ולח"י באמצעים אלימים. 43. לפי עדות הביוגרף של צ'רצ'יל מרטין גלברט שהוקרנה השבוע בסרט "צ'רצ'יל והיהודים" בערוץ הראשון, צ'רצ'יל אפשר לכמה עשרות ניצולי שואה להכנס לארץ ישראל מעל המכסה. אף אם זה נכון מדובר בטיפה ביום. גיברט גם העיד שצ'רציל היה מעוניין להפציץ את מסילות הברזל בדרך למחנות ההשמדה אך צורכי המלחמה מנעו זאת. זה תרו עלוב המעיד יותר לרעה על גילברט ועל צ'רצ'יל, שהרי כראש ממשלה וכמצביע המלחמה יכול היה לכפות על חיל-האוויר הבריטי לבצע את המשימה. 44. גנזך המדינה, 10/164.