בווין: "דם יישפך בארץ-ישראל"

ב-5 ביולי 1945 ניצחה מפלגת הלייבור בבחירות בבריטניה, והמפלגה השמרנית עברה לאופוזיציה. מעתה היו האישים הקובעים בשאלת ארץ-ישראל – ראש-הממשלה, קלמנט אטלי, ושר-החוץ, ארנסט בווין. לתנועה הציונית – ובייחוד למנהיגיה, אנשי תנועת העבודה – היו ציפיות גדולות מממשלה זאת. במצע-הבחירות של מפלגת הלייבור נכללו כמה סעיפים פרו-ציוניים, ובנאומי-הבחירות של מנהיגיה נשמעה נימת אהדה לציונות. כגודל הציפיות כן גדלה האכזבה. מדיניותה של ממשלת אטלי-בווין – שהייתה אנטי-ציונות בעליל, אף שבקבינט ישבו השרים הפרו-ציונים, יו דלטון ואניירין ביוואן – סיכנה את כל הישגי הציונים. אחרי מלחמת העולם השנייה הייתה בריטניה לבעלת-ברית זותרה של ארצות-הברית במאבק הבין-גושי, והואצו תהליכי נסיגת הקולוניאליזם האירופי בכלל, והתפרקות האימפריה הבריטית בפרט. ממשלת הלייבור קיבלה על עצמה, ביודעין, את משימת ההתפרקות הזאת; לא השמירה על האימפריה הייתה משימתה הלאומית, אלא בניית תשתית למדינת הסעד הבריטית, שבניה התעייפו, לא רק מהמלחמה, אלא גם מהאחריות הגלובאלית. המבוכה, ושינוי התפיסות, הם סימני-ההיכר של התקופה ההיא. מדינאים הסבירו את מהלכיהם בשיקולים צבאיים; אנשי-צבא הציעו שיקולים מדיניים. חשיבותה של הכריזמה האישית גברה. שר-החוץ החדש, ארנסט בווין, הקרין ביטחון עצמי. ראש-הממשלה, אטלי, ושרים אחרים, האמינו שהוא יוציא את בריטניה מן הבוץ. בווין, שפעל על-פי אינטואיציה, תמרן את כל הקבינט למדיניות ארץ-ישראלית, שנָגדה, לא פעם, את דעתם של רוב השרים האחרים. ביקורת על המדיניות הזאת כתב אחד מבעלי התפקידים המרכזיים בדרמה, ראש המטה המלכותי הבריטי, פילדמרשל ברנרד לו מונטגומרי, בספר-זיכרונותיו: "בארץ-ישראל היה צורך לקבל החלטה מדינית. טיב ההחלטה לא היה מענייני, אבל חוסר התקיפות של הווייטהול¹ והיעדר קו מדיני ברור, היו סיבת מותם של חיילים בריטים צעירים. אלה הדברים אשר נגדם לחמתי. אפשר ללמוד הרבה משיטות טיפולה של ממשלת-העבודה בבעיה הזאת, ובעיקר אפשר ללמוד מהן כיצד אסור לטפל בעניינים כאלה."² מונטגומרי הציע בזמנו לדכא בכוח את המאבק היהודי ו"להפעיל ביעילות את הצבא הבריטי בארץ-ישראל." במברק ששלח ללונדון ב1946, אחרי ביקורו בארץ-ישראל, כתב: "כל הטיפול בארגונים המזויינים הלא-חוקיים בארץ-ישראל לוקה בחוסר אומץ, ושיטותיו – המוטעות מיסודן – לא יביאו תוצאות טובות."³ תפיסה אחרת מציג מסמך אסטרטגי-מדיני שנכתב באפריל 1948. מחבר (או אולי מחברי) המסמך הזה טוען, שעד מלחמת-העולם השנייה בלם המזרח-התיכון את ההתקפות של נפוליאון, של וילהלם השני ושל היטלר על בריטניה הגדולה, אך אחרי מלחמת-העולם השנייה נשקפת הסכנה העיקרית מברית-המועצות, והמזרח-התיכון איבד הרבה מערכו האסטרטגי; ברית-המועצות יכולה להתקדם מערבה, בדרכים אחרות. אמנם, המזרח-התיכון נשאר גורם חשוב בציר לונדון – ולינגטון (ניו-זילנד), אך חשיבותו האסטרטגית של הציר לונדון – קייפטאון גדולה יותר. מלחמת העולם השנייה הוכיחה את מיעוט חשיבותה של תעלת-סואץ בימי מלחמה. ברית-המועצות מסוגלת לאיים על המזרח-התיכון במטוסים מבסיסים ביוגוסלביה ובקווקז, ולהתקדם אליו ביבשה במהירות דרך טורקיה ואירן, "וכל צבאות-ערב לא יעמדו מול דיביזיה רוסית משוריינת אחת. הם ייכנעו מיד." לכן על בריטניה להציב את הבסיס הצבאי הראשי שלה לא במזרח-התיכון, אלא באפריקה. חשיבותו העיקרית של המזרח-התיכון היא בשדות-הנפט, אך ספק אם ברית אנגלו-אמריקנית תמנע את השתלטות הרוסים עליהם. המגבלות של הרוסים (ב-1948) הן אורך קווי-האספקה והמחסור באניות. עם ירידת חשיבותה האסטרטגית של ארץ-ישראל, לא כדאי לבריטניה להחזיק בה מאה אלף חיילים. דעת-הקהל מפגרת, בדרך כלל, אחרי ההתפתחויות, לכן התנגדו רבים לנסיגה מארץ-ישראל, "אבל הטרור היהודי, והשימוש שעשתה בו העיתונות הבריטית, הגבירו את הרצון להתפנות, ואפילו השמרנים ביותר כבר השלימו אתו." החלטתה הנחושה של בריטניה להתפנות מארץ-ישראל הבהילה את ארצות-הברית, שחששה מחלל ריק במזרח-התיכון, והיא הפעילה לחץ כבד על בריטניה להישאר, נאמר במסמך. הלחץ הזה הרגיז את הבריטים; הם עדיין לא הפנימו שאין הם שווי-ערך לאמריקנים, וגם מדיניותה של ארצות-הברית כלפי ארץ-ישראל הרגיזה אותם. ארצות-הברית סירבה להשתתף באחריות. הפער בין עמדת הסטייט-דפרטמנט ובין עמדת הנשיא והקונגרס, בעניין זה, לא הפיג את רוגזם של הבריטים. שר-החוץ, ארנסט בווין, דחה בעקשנות, גם את לחץ האמריקנים וגם את תביעת יהודי ארצות-הברית, להקים מדינה יהודית בחלק מארץ-ישראל. אחרי מלחמת העולם השנייה החמיצה בריטניה הזדמנות; אילו הסכימה אז לעלייה של שלושים או ארבעים אלף יהודים לארץ-ישראל, מדי שנה, היה לחץ העקורים באירופה פוחת, ועליית יהודים בשיעורים כאלה לא הייתה מסכנת את הרוב הערבי בארץ. משרד-החוץ הבריטי לא הסכים למכסת עליה כזאת. תוך כדי ויתוריה על שליטתה הישירה במדינות המזרח-התיכון סיפקה להן בריטניה נשק ומומחים, וקיבלה מהן בסיסים, נמלים, זכויות שימוש במסילות-ברזל ואפשרות להשפיע על מדיניות החוץ שלהן.⁴ ארנסט בווין, ראש מקבלי-ההחלטות בנושא המזרח-התיכון בעולם החופשי, שהבין ולא הבין את חשיבות גורם האנרגיה בעתיד, לא התרשם מנכונות היהודים להיות הכוח הראשי של "ברית משמר-הנפט". הוא העדיף לנסות לכרות ברית עם כל מדינה ערבית לחוד, ולהסתמך על "הרצון הטוב הערבי". כשנכשל ניסיון זה, תלה בווין את האשמה ביהודי ארץ-ישראל, ביהודי ניו-יורק ובנשיא האמריקני, הרי טרומן, ופלט הערות בנוסח "אמרתי לכם." בסכסוך הארץ-ישראלי ובציונות ראה בווין את המפריעים העיקריים להקמת מערך-הגנה פרו-בריטי של מדינות עצמאיות במזרח-התיכון. ממשלת אטלי לא יכלה להתכחש להצהרת-בלפור, מפני שרוב עסקני מפלגת-הלייבור ורוב חברי הקבינט היו אוהדי הציונות. ממשלה זאת לא הסכימה לכפות על הערבים פתרון שהם מתנגדים לו. כל זמן שקיווה שהאמריקנים יתמכו בפתרון כפוי, משך בווין לכיוון האוטונומיה החבלית, אבל בסוף 1946 ובתחילת 1947 כבר היה ברור שארצות-הברית לא תשתף את צבאה בכפיית פתרון, ובוודאי לא בכפיית פתרון אנטי-ציוני, כך שהעברת הנושא למסגרת בינלאומית, כלומר לאו"ם, כבר הייתה בלתי-נמנעת. ספק אם ממשל בריטי אחר היה מאמץ מדיניות אחרת. האלטרנטיבה לממשלת אטלי-בווין הייתה ממשלה שמרנית של צ'רצ'יל-אידן; מדיניותו של אידן בתקופת המלחמה הייתה פרו-ערבית, לא פחות מזאת של בווין אחריה, ואף שצ'רצ'יל נחשב ל"ציוני", ואטלי לא, הייתה בתוך מפלגת-הלייבור יותר תמיכה בציונות מאשר במפלגה השמרנית. נראה שלא ממשל זה או אחר ולא איש זה או אחר התוו את מדיניות בריטניה כלפי ארץ-ישראל וכלפי הציונות, אלא מעמדה החדש של בריטניה בעולם אחרי מלחמת העולם השנייה, ועייפותה מחובותיה כמעצמה עולמית. עם זאת אין ספק שאטלי ובווין קבעו את הסגנון ואת העיצוב הסופי של המדיניות הזאת, ובעיקר את שיטות ביצועה.

ארנסט בווין לא הכיר את אביו וגדל בתנאי-מצוקה. בנעוריו השתייך לקהילה דתית שהתנ"ך היה ציר חייה הרוחניים, ונושא דרשתו הכנסייתית הראשונה היה "ארץ-ישראל התנ"כית". בילדותו חילק בקבוקי-חלב לבתים. ויום אחד הסתכסך עם אישה יהודייה, בגלל בקבוק שנשבר, והיא כינתה אותו בכינוי-גנאי; לימים אמרו חבריו בממשלה כי זאת הייתה סיבת "הקיבעון האנטי-יהודי" שלו. ל"תקרית בקבוק החלב" אולי הייתה השפעה על יחסו של בווין ליהודים, אך אי-אפשר להסביר בה את יחסו העוין לציונות ולישוב היהודי אחרי מלחמת העולם השנייה. בין תקופת ילדותו ובין התקופה שאחרי המלחמה, גילה בווין מספר פעמים אהדה לישוב העברי. למנהיג-פועלים בקנה-מידה לאומי היה בווין בשנת 1930. כשעמד בראש איגוד פועלי-התובלה, ביקשה ממנו מפלגת-הלייבור להציג את מועמדותו מטעמה לבחירות-המשנה באזור וייטצ'פל, שארבעים אחוזים מבוחריו היו יהודים. בווין סירב, ואז ביקשו מנהיגי הלייבור משליח-ההסתדרות בלונדון, דב הוז, שהיה ידידו של בווין להשפיע עליו. הוז דיווח על כך לחבריו בארץ-ישראל, ואלה דנו בשאלה אם מותר לתנועת-העבודה הארץ-ישראלית להתערב בענייניה הפנימיים של מפלגת-הלייבור. לבסוף הודיע בווין לאנשי מפלגתו – בעצה אחת עם דב הוז – שהוא מסרב להיות מועמד בוויטצ'פל, הציע מועמד אחר במקומו, והודיע כי יתמוך במועמד המוצע בתנאי שממשלת רמזי מקדונלד – שהייתה ממשלת-מיעוט לייבוריסטית – תחזור בה מתמיכתה ב"ספר הלבן" השני, של לורד פספילד באוקטובר 1930, שהגביל את רכישת הקרקעות בארץ-ישראל על-ידי יהודים ואת ממדי העלייה.⁵ בחירות-המשנה בוייטצ'פל היו חשובות מאוד למפלגה. ובווין קיבל את ההבטחות שביקש.⁶ כושר-החשיבה של בווין היה מרשים, אך השכלתו הפורמלית הצטמצמה בלימודי קריאה, כתיבה וחשבון. האנגלית הייתה שפתו היחידה. והוא לא חיבב את העסקנים האינטלקטואלים של האיגודים המקצועיים, שרבים מהם היו יהודים. במיוחד תיעב את יושב-ראש הוועד-הפועל של מפלגת הלייבור, הרולד לסקי, היהודי. כשהתמנה בווין לשר-החוץ (ביוני 1945) כבר הייתה מאחוריו קריירה מזהירה: ב-1931, בימי המשבר הכלכלי העולמי, היה נציג האיגודים המקצועיים ב"וועדת מק-מילן", שגדולי הבנקאים ואנשי-המשק הבריטים השתתפו בה. הכלכלן המהולל, ג'ון מיינארד קיינס, היה חבר בוועדה זו, שהייתה "הסמינר הפרטי" שלו בכלכלה מודרנית. לימים אמר קיינס, כי בווין היה היחיד מחברי הוועדה שהבין את תורתו. ב-1940, כשהקים צ'רצ'יל את ממשלתו הקואליציונית, דרש לצרף אליה את בווין, אף שלא היה חבר פרלמנט. ראשי מפלגת-הלייבור הציבו את בווין לבחירה באחד המחוזות הבטוחים שלהם, והוא שירת כשר העבודה והשירותים הסוציאליים. בממשלת צ'רצ'יל היה אחראי על משק-המלחמה, וגייס – בהצלחה רבה – את המשק האזרחי למאמץ-המלחמה. בספטמבר 1940, כשהוחלט להקים בארץ-ישראל יחידות צבאיות מעורבות, יהודיות-ערביות, הציע בווין שמספר המגויסים היהודים יהיה זהה למספר המגויסים הערבים מארץ-ישראל. כך התכוון לשכך את התנגדות הערבים ואנשי-הצבא הבריטים לגיוס היהודים. הוא התנגד להגבלת מספר המתגייסים היהודים, והציע שאם מספרם יהיה גדול מזה של המגויסים הערבים יישלחו ה"עודפים" לשרת במצרים.⁷

בבריטניה נחשב בווין לשר חוץ טוב, שנכשל בעניין אחד בלבד: בעיית ארץ-ישראל. גם הוא עצמו אמר כי לדעתו היה זה כישלונו היחיד: נראה שהכישלון הזה הכעיס אותו עד מאוד, ואולי זאת סיבת ביטוייו הבלתי-דיפלומטיים, שבגללם יצא לו שם של אנטישמי. בכמה ממעשיו היה יותר מקורטוב של אי-הבנת המניעים והרגישויות של היהודים, אחרי השואה, ושל אי-הבנת מצבם המיוחד של האמריקנים בנושא זה. באמצע 1946 אמר בן-גוריון לקבוצת עסקנים ציונים בניו- יורק: "בווין אומנם לא יבנה ליהודים כבשנים, כמו היטלר... אולם לבד מכך הוא מסוגל עתה לכל דבר."⁸ באיגרת ששלח ב-27 ביוני 1947 לשר-החוץ האמריקני, ג'ורג' מרשל, טען בווין שההגירה הבלתי-לגאלית של יהודים לארץ-ישראל ממומנת בכספים אמריקנים, וביקש ממנו לאסור את איסוף-הכספים למטרה זו.⁹ צעד זה, וצעדים דומים שלו, המעידים על חוסר הבנת הליכי הממשל האמריקני, עוררו עליו את שנאת יהודי אמריקה, והדברים הגיעו אל העיתונות, שתיארה אותו כמדינאי בלתי-שקול. ראוי לציין את האנטי-קומוניזם של בווין. בתזכיר פילוסופי-למחצה, "האיום על ציוויליזציית המערב", (מ-3 במארס 1948) – החמישי בסדרת תזכירים שהגיש לקבינט בנושא זה – כתוב, כי מיום שהוחל במימוש תוכנית-מרשל לשיקום אירופה, מנהלת ברית-המועצות מלחמת-עצבים, שמגמתה היא להשליט דיקטטורה קומוניסטית על כל ארצות אירופה, וחיסול ציוויליזציית-המערב; ייתכן שהבאות בתור, אחרי צ'כוסלובקיה ופינלנד, יהיו צרפת ואיטליה. אם לא יינקטו אמצעים נגדה מיד, תפעיל ברית-המועצות באירופה את "המכונה הקומוניסטית", הכפופה לה, ותשיג יתרונות פוליטיים ואסטרטגיים שיובילו לדיקטטורה עולמית, או ל"חברה מאורגנת עולמית". תגובת-הנגד האפשרית היחידה היא הקמת גוש מערבי חזק.¹⁰ אף שקשה לומר שהיה זה פחד-שווא, אין ספק שהוא התפתח והיה לאובססיה. בווין מצא עקבות רוסיים גם במקומות שלא הייתה לברית-המועצות דריסת-רגל בהם. בדוח לקבינט בנושא "מפלגות קומוניסטיות מחוץ לגוש הקומוניסטי", (שהגיש לקבינט ב-13 בספטמבר 1948). יש "גילוי" פיקנטי: מפקד אצ"ל, מנחם בגין, היה, לפי דוח זה, חבר המפלגה הקומוניסטית בפולין, וניהל מגעים עם המפלגה הקומוניסטית בארץ-ישראל בתחילת 1948. בציונות (שנולדה במזרח אירופה), בתנועות ההתיישבות העובדת ובעולים היהודים מארצות הגוש הקומוניסטי, ראה בווין הוכחות חותכות לתחזיתו: המדינה היהודית, כשתקום, תהיה דמוקרטיה עממית ותיספח לגוש המזרחי. בדיון עם משלחת אמריקנית רמת-דרג, שהתנהל בלונדון ב-20 בדצמבר 1948, הביע בווין ספק אם תכבד מדינת-היהודים את האינטרסים האסטרטגיים של המערב. הוא ציין שרוב תושביה של המדינה היהודית יהיו ילידי מזרח אירופה, וניבא שהיא תהיה קומוניסטית תוך חמש שנים, מפני שיהודים מארצות-הברית, מבריטניה ומצרפת אינם עולם אליה. "בן-גוריון ותומכיו המתונים כבר אינם בטוחים שינצחו בבחירות הבאות (במארס 1949)." אמר בווין, "וסביר להניח שאחרי שתי מערכות-בחירות יתפסו הקומוניסטים את השלטון, וישראל עוינת תחסום את הדרכים העיקריות במזרח."¹¹ הקיבעון האנטי-קומוניסטי והקיבעון האנטי-אינטלקטואלי של בווין, ולפחות מאז היותו לשר- החוץ, וגם הקיבעון האנטי-ציוני שלו, הוליכו את מדיניותו הארץ-ישראלית מדחי אל דחי. יועציו טעו בהערכותיהם, והחלטותיו הולידו את התוצאות הבלתי-רצויות ביותר לבריטניה. הפינאלה הקפריזי של מדיניות זאת היה דרישתו שבריטניה תצביע נגד הצעת החלוקה בעצרת או"ם ב-29 בנובמבר. בעניין זה כבר לא סייעה לו הכריזמה, והקבינט דחה את דרישתו. אילו קיבל הקבינט הבריטי את הקו של בווין, הייתה בריטניה נרשמת בהיסטוריה כמדינה המערב-אירופית היחידה שהצביעה נגד הקמת מדינת-ישראל.¹² "אויב" נוסף ראה בווין בראש-ממשלתו, קלמנט אטלי. בניגוד לבווין היה אטלי בן למשפחה אמידה ובעל השכלה גבוהה, וזמן-מה היה מרצה למדעי-החברה בבית-הספר הלונדוני לכלכלה. מ-1940 היה חבר בממשלת צ'רצ'יל, ומ-1942 היה סגן ראש-הממשלה ומילא את מקומו של צ'רצ'יל – שהרבה בנסיעות – כמה וכמה פעמים. שלא כבווין התנגד אטלי לציונות כבר משנות העשרים. התנגדותו זאת הייתה מפוכחת ועקבית, בלי מעלות ומורדות, אף שדיבר לעתים באהדה על הציונות, משיקולי-בחירות, ולא התפתחה לשנאה. וכשעלו, לעתים, האינטרסים של הציונות בקנה אחד עם יעדיו המדיניים, השתדל לקדמם. ידועה אמרת-הכנף של צ'רצ'יל: מכונית ריקה הגיעה למשרד ראש-הממשלה, וקלמנט אטלי יצא ממנה. ראש-הממשלה האפור והמאופק התמקד בענייני פנים וטיפל בעיקר בעיצוב מדינת-הסעד, ואת רוב ענייני החוץ הניח לבווין. הוא סמך עליו והאמין בכוחו לחלץ במהירות את בריטניה מן המושבות, ומהתחייבויותיה הבינלאומיות המכרסמות בתקציב. בשבוע שבו העבירה בריטניה את בעיית ארץ-ישראל לאו"ם, החליט אטלי לתת את השלטון על הודו להודים ולהעביר לארצות-הברית את משימת מילוי ההתחייבויות שנתנה בריטניה ליוון. גם את הפרשה הארץ-ישראלית רצה לסיים מהר. על כן הפעיל לחץ על בווין. לבווין היה קשה לעמוד בלחץ הזה.

אלה פעולותיה של ממשלת אטלי למען פתרון בעיית ארץ-ישראל: הקמת הוועדה האנגלו-אמריקנית; השתתפות בוועדת המומחים שבחנה את אפשרויות יישום המלצותיה של הוועדה האנגלו-אמריקנית; אירוחה של ועידת-לונדון. לקראת השלב הראשון (שנציגי הסוכנות לא השתתפו בו) אספו הבריטים ממצאים מודיעיניים רבים במזרח-התיכון. ראש צוות המודיעין הפוליטי במזרח-התיכון, בריגדיר קלייטון, שישב בקהיר, סיכם את הממצאים ושלח את הסיכום ללונדון ב-30 באוגוסט 1946.קלייטון הגיע למסקנה: אי-אפשר להמשיך במדיניות "הספר הלבן", ויש שתי אפשרויות. "לתת לעניינים לזרום, כמו שעשינו בעשרים ותשע השנים האחרונות, או לקבוע מדיניות." הוא העדיף את האפשרות השנייה. "בזמן האחרון גמרו הציונים אומר להקים מדינה ריבונית, יהיה גודלה אשר יהיה, לכן הם מסכימים לחלוקה," כתב קלייטון. "הם ינסו להרחיב את גבולות מדינתם. ודאי יהיו פילוגים בתוכם בגלל העמדה כלפי החלוקה, וכיום קשה להעריך מה תהיה עוצמת המתנגדים לה. ויצמן, שהתנגד לחלוקה בעבר, תומך בה כיום. יתנגדו לה הקיצוניים, אצ"ל, לח"י והרביזיוניסטים. אלה קבוצות מיעוט, אך יש להן כוח. ייתכן שתתחולל מלחמת-אזרחים בין היהודים לבין עצמם, בדומה למה שקרה באירלנד ב-1921. "מנהיגי ערביי ארץ-ישראל יתנגדו לחלוקה... והם לא ניחנו בחוכמת-הפשרה. כמה ממנהיגי מדינות-ערב רוצים בחלוקה בסתר-לבם, ומקווים שהיא תשים קץ לסכסוך המשבש את החיים באזור, אך ספק אם יהיה להם עוז לתמוך בה בגלוי. אני מתכוון לשרים אחדים בלבנון, בעבר-הירדן ובמצרים, ואולי גם בערב הסעודית ובעירק. הממשלות של מדינות אלה (פרט לממשלת ערב הסעודית) אינן די חזקות לעמוד מול ההאשמה בבגידה שיטיחו בהן האופוזיציות." קלייטון טען שחלוקת ארץ-ישראל לא תשקיט את הסכסוך היהודי-ערבי. ושהפתרון היחיד, והמתאים לאינטרס הבריטי, הוא השלמת מדיניות "הספר הלבן" (בהקמת מדינה אחת בארץ- ישראל), הוא סבר ש"יימצאו גם יהודים שיתמכו בפתרון כזה," אבל "ודאי תסכל אותו ההתנגדות של הציונים ותומכיהם."

"יש סיכוי שאיסמעיל צידקי פחה (ראש ממשלת מצרים דאז) ישכנע כמה מחברות הליגה הערבית לתמוך בחלוקה, אם יקבל בתמורה ויתורים בנושא הבסיסים הבריטיים במצרים", כתב קלייטון. "לצידקי פחה ולמצרים אין אינטרס אמתי בארץ-ישראל. אם תתגשם החלוקה, צפויות צרות מהיהודים. הם יראו בשטח שיקבלו קרש-קפיצה, ואם יישארו ישובים שלהם בשטח הערבי, הם עלולים למלא את התפקיד שמילא חבל הסודטים בצ'כוסלובקיה, לפני מלחמת העולם השנייה. כדי לקדם את פני הרעה, יש לפַנות את הישובים הללו, ואין ספק שתהיה התנגדות רבה לכך. אפילו יקבלו הציונים את החלוקה, למראית-עין, הם לא יוותרו על חלום המדינה היהודית על שתי גדות הירדן. ייתכן שבסופו של דבר יימצא פתרון שמי לבעיה, ולא פתרון ערבי-יהודי."¹³ מהדוח הרב-משמעי הזה בחר בווין בסעיפים האנטי-ציוניים בלבד, וקבע על-פיהם את עמדתו בימי ועידת-לונדון. מסמכי ממשלת בריטניה – בייחוד מסמכי משרד-החוץ שהותרו לעיון – מלמדים כי אחרי שהעבירה בריטניה את בעיית ארץ-ישראל לאו"ם, היא התנהגה כילד קפריזי המצפה שכל העולם יבקש ממנו סליחה ומחילה, על שפגע בו ולא הכיר בצדקתו. זמן-מה השתעשעו אנשי משרד-החוץ הבריטי בתקווה שבריטניה לא תחויב לקבל את החלטות או"ם. את הרעיון הזה דחו מומחי המשפט הבריטים מיד. אחר-כך הורו אנשי משרד-החוץ לנציגי בריטניה באו"ם להפגין ניטרליות, התנכרות וזלזול. במברק ששלחו אנשי המשלחת הבריטית מהמושב המיוחד של עצרת או"ם בניו-יורק ללונדון (באפריל-מאי 1947) כתוב: "מגנים אותנו מפני שאיננו מתחייבים מראש לקבל את החלטות העצרת." תשובת המשרד: "אל תסטו מעמדת ההתנכרות."¹⁴ משרד-החוץ סיפק מידע לוועדת אונסקו"פ73, אך לא ניסה לפעול מאחורי הקלעים כדי להשפיע עליה ולכוונה לקראת הפתרון הרצוי לו. אפשר לפרש את התנהגותו זאת כהגינות, אך גם אפשר לראות בה את המשך הקפריסה או הנחה מראש שממילא לא יהיו תוצאות לעבודת הוועדה; לבריטים היה ניסיון רב בוועדות-סרק. לקראת סוף אוגוסט, כשהתקרב מועד פרסום מסקנות ועדת-אונסקו"פ, גברה העצבנות במשרד-החוץ הבריטי. מומחיו סברו שהוועדה עשויה להמליץ על אחת מארבע הצעות: א. הקמת מדינה אחת בארץ-ישראל, על בסיס אוטונומיה חבלית; ב. חלוקה; ג. נאמנות בינלאומית; ד. נאמנות בריטית. הם הציעו שממשלת בריטניה תשמור לעצמה את הזכות לסרב לקבל את הפתרון שיומלץ עליו ואת האחריות לביצועו, ועם זאת טענו כי לא רצוי ששליחי בריטניה יצביעו באו"ם נגד הפתרון שהוועדה תמליץ עליו. אם יטיל או"ם על בריטניה להמשיך לשלוט בארץ-ישראל – אמרו המומחים – תהיה מסגרת השלטון נאמנות רגילה, לא "נאמנות אסטרטגית" ולא מנדט, כלומר, פחות יתרונות אסטרטגיים לשליט. אם יוחלט על חלוקה, או על מדינה אחת בארץ-ישראל, תישאר לבריטניה זכות פורמלית להשאיר את כוחותיה באזור, אבל מימוש הזכות הזאת עלול לסבך אותה בסכסוך היהודי-ערבי. המצב הרצוי – המשך המנדט – יטפח רגשות אנטי-בריטיים ביהודים, בערבים ובאמריקנים. ממילא לא תוכל בריטניה להחזיק בבסיסים הארץ- ישראלים זמן רב, ומוטב שתקים בסיסים אחרים בכווית ובקירינייקה. אם לא תעבור ארץ-ישראל לשלטון או"ם, עלולה ברית-המועצות למלא את "החלל הריק במזרח התיכון." לנציגי בריטניה באו"ם הציעו המומחים להימנע מהצבעה על מדינה אחת בארץ-ישראל או על חלוקת ארץ-ישראל, ולהעמיד תנאים אם תבקש העצרת מבריטניה להמשיך לשלוט בארץ, או לקבל נאמנות עליה מטעם או"ם. אלה התנאים: תקופת השלטון – או הנאמנות – לא תימשך יותר משנתיים: או"ם יקבע את שיעורי העלייה: המדינות החברות באו"ם יתחייבו לא לסייע לעליה הבלתי-חוקית. אם תתקבל ההצעה האבסורדית – להקים מדינה יהודית בכל ארץ-ישראל המערבית, יהיה על הנציגים להודיע שבריטניה תפנה את כוחותיה מהארץ מיד.¹⁵

לקראת מושב העצרת עדיין לא ידעו בווין ויועציו מה תהיינה המלצות ועדת-אונסקו"פ. אך מאחר שלא הרשו לעצמם לבוא אל הדיונים בלי ניירות-עבודה, הכינו "מסמך ספקולטיבי מאוד." נכתב שם, שאם בעצרת תוצע חלוקת הארץ, מוטב שבריטניה לא תתמוך בהצעה ולא תתנגד לה, כדי שלא ישתבשו יחסיה, גם עם הערבים וגם עם המדינה היהודית שתקום. התחזית שנרשמה במסמך הספקולטיבי: "הניסיון לממש את החלוקה יעורר את המהומות שמתכננים אנשי המופתי. הטרוריסטים היהודים יגיבו על מהומות אלה בכוח, ויבקשו סיוע מהאוכלוסייה היהודית, ואפשר להניח שבקשתם תיענה, מפני שאפילו הסוכנות היהודית תתנגד לחלוקה שתעניק ליהודים מדינה זעירה. בתקופה שאחרי החלטת החלוקה יישפך בארץ-ישראל יותר דם מאשר בתקופת המרד הערבי... אם לא תתקבל החלטה בעצרת, ייתכן שבריטניה תתבקש להמשיך לשלוט בארץ-ישראל, וזאת תהיה ההזדמנות שלה להציג דרישות. המשלחת הבריטית לאו"ם לא תצהיר על עמדתה, אך אין טעם להתנגד להצעה בלי לפעול נגדה, לכן עליה לפעול מאחורי הקלעים."¹⁶ למרות ההערכות שהקמת מדינה עברית בחלק מארץ-ישראל תגרור מלחמה קשה, הגיעו היהודים בלתי מוכנים. האחריות ואשמה מוטלים בראש וראשונה על דוד בן-גוריון ועל חבריו להנהגה, שהאמינו כפי שמאמינים ממשיכי דרכם היום, שמהלכים מדיניים ימנעו שפיכות דמים, ולכן לא כדאי לבזבז משאבים להכנות למלחמה. ב-18 בספטמבר 1947, שבועיים אחרי פרסום דוח ועדת אונסקו"פ, הגיש בווין לקבינט הערכת-מצב והצעת מדיניות: על-פי המלצות ועדת-אונסקו"פ תימשך תקופת-המעבר שנתיים, ובתקופה זאת תותר עליית מאה וחמישים אלף יהודים. אם תימשך תקופת-המעבר יותר משנתיים, יעלו שישים אלף יהודים בשנה. הגבולות שנקבעו בחלוקת ארץ-ישראל רצויים ליהודים ולא רצויים לערבים, יותר מכל הגבולות שהוצעו בכל תוכניות-החלוקה הקודמות. או"ם יכיר במדינות העצמאיות, רק אחרי שהן תחתומנה על חוזה כלכלי זו עם זו. ירושלים ושטח קטן סביבה יהיו בשלטון או"ם, וייכללו באיחוד הכלכלי של ארץ-ישראל. כל ההחלטות הללו אינן צודקות, וערביי ארץ-ישראל ודאי יילחמו נגדן, בתמיכת מדינות ערב. לדעת ראשי-המטות, תידרש דיביזיה לכפיית ההסדר. התוצאות ארוכות-הטווח יהיו חמורות עוד יותר: במדינה היהודית יהיה עודף אוכלוסייה, ומפלגותיה הלאומניות ילחצו עליה להרחיב את גבולותיה. הערבים יחזירו ליהודים באותה מטבע, והערבים שיישארו בגבולות המדינה היהודית, יהיו גורם אירידנטי.¹⁷ סיוע של בריטניה לאכוף את החלוקה יעורר את התנגדות המדינות הערביות. הזכויות הצבאיות שתציע המדינה היהודית לבריטניה יהיו פיצוי עלוב על אובדן רצון הערבים להקים מערכת-הגנה יציבה במזרח-התיכון. לכן, אם יוקם כוח בינלאומי לכפיית החלוקה, מוטב שבריטניה לא תשתתף בו. אם לא יפתור או"ם את בעיית ארץ-ישראל, תתפנה בריטניה ממנה בלי תנאים ובלי הסכם בין הצדדים. תקופת הביניים, עד הפינוי, ודאי תהיה קשה. מדינות ערב תתערבנה, ואולי אף תילחמנה זו בזו. אבל בריטניה תסכן פחות חיילים, תינתק מן הבעיה, ואולי תשקם את יחסיה עם מדינות ערב. אחרי ניתוח זה של כל האפשרויות, יתרונותיהן וחסרונותיהן, המליץ בווין: לפנות את ארץ- ישראל בהקדם האפשרי, אם לא יהיה הסדר, ולהודיע שבריטניה מקבלת את רוב מסקנות ועדת- אונסקו"פ, ושהיא לא תכפה הסדר בכוח, אלא תניח לגורם אחר לעשות זאת.¹⁸ ב-18 בספטמבר הגישו ראשי המטות הצבאיים מסמך לקבינט, ובו ניתוח דוח ועדת-אונסקו"פ והערכת חשיבותה האסטרטגית של ארץ-ישראל. ראשי-המטות טענו שהוועדה נתנה ליהודים את המקסימום, שמתנדבים ממדינות ערב עתידים להילחם בארץ-ישראל, ושעבדאללה ודאי ינצל את ההזדמנות וינסה להגשים את "חזון סוריה הגדולה". ארץ-ישראל חשובה לבריטניה, כמרחב-הגנה על מצרים ובגלל צינור-הנפט עירק-חיפה, ועל בריטניה להשתדל שתישארנה לה זכויות צבאיות מלאות בה, זכות להשתמש בנמלי עזה וחיפה ובשדות-התעופה, בסיסים בלוד, בחיפה. בעזה. בטול-כרם ובבית-שאן וחופש תנועה לגייסותיה. "אם לא תמלאנה דרישות אלה תיפגע יכולתנו להגן על ארץ-ישראל ועל המזרח-התיכון כולו, ואנו מדגישים שעל בריטניה לשמור על הרצון הטוב של העולם הערבי."¹⁹

במהלך המהלכים המכריעים בניו-יורק, לקראת אישור הצעת החלוקה בעצרת או"ם, דיווח שגריר בריטניה בוושינגטון, לורד אנוורצ'פל, במברק סודי למשרד-החוץ בלונדון, על הדיונים שהתנהלו ב-24 כאוקטובר 1947 ב"שיחות-וושינגטון", כלומר בפגישות החשאיות של פקידים ואנשי צבא בכירים משתי מעצמות המערב, שניסו לתאם ביניהם מדיניות במזרח-התיכון. אילו ידעו אז משה שרת, אבא הילל סילבר ונחום גולדמן – שעמדו בראש משלחת הסוכנות לעצרת או"ם בלייק-סאקסס – מה מתרחש בוושינגטון הסמוכה, ודאי היו ספקנים יותר באפשרות הקמתה של המדינה היהודית בארץ-ישראל. אולי טוב שלא ידעו. יש ואי-ידיעה היא יתרון. במברק הנ"ל כתוב: "חילופי-ההסברים על בעיות ארץ-ישראל היו מעניינים וכנים, והוסכם בין הצדדים שהם לא ייכללו בחלק הרשמי של השיחות.²⁰ האמריקנים אמרו מיד שבנושא ארץ-ישראל לא יהיו ישירים כמו בנושאים האחרים, מפני שהם מתנגדים למדיניות של ממשלתם כלפיו. הם האזינו בהתרגשות ובהסכמה לטענתנו שמדיניות זאת עלולה לסכן את מעמד שתי מעצמות המערב באזור. הוכחנו להם שחוסר-היכולת להביא את היהודים והערבים לפתרון מוסכם הוא סיבת החלטת ממשלת הוד-מלכותו לפנות את ארץ-ישראל, וכי זאת החלטה סופית. תגובתם היא דיכאון." אחרי שלושה שבועות, ב-14 בנובמבר, סיכמו מומחי משרד-החוץ הבריטי את התרשמותם משיחות וושינגטון במלים אלה: "נראה שאין לארצות-הברית מדיניות מזרח-תיכונית, ושהיא מחפשת מדיניות כזאת. למחלקות שונות בממשל האמריקני יש דעות שונות, ודעת אנשי-הצבא שונה מזאת של אנשי משרד-החוץ. האמריקנים הודו בשיחות שמסוכן לפעול באזור חיוני כזה בלי מדיניות בסיסית. הם גם הודו שלא ניסו בעבר לגבש מדיניות כוללת בנושא הזה, ושאפילו המועצה לביטחון לאומי שלהם לא דנה בו. 'אילו היינו מגבשים מדיניות כזאת בעוד מועד,' הם אומרים. 'היו מהלכינו אחרים.'" סיכום זה נכתב כשבועיים לפני ההצבעה בעצרת או"ם, שבה מילאו האמריקנים תפקיד מכריע מאחורי הקלעים, במאמץ להשיג רוב של שני שלישים להצעת החלוקה. ראש המשלחת האמריקנית בשיחות וושינגטון היה תת-שר-החוץ רוברט לובט, שניהל את מדיניותה בנושא ארץ-ישראל ובנושא הלובי הציוני בארצות-הברית. שבוע לפני השיחות, ב-8 באוקטובר, אמר שר-החוץ בווין לאנשי צוות-החשיבה שלו: "היחסים בין שתי המעצמות השתפרו והיריבות ביניהן חלפה. השאלה היא כמה משאבים כלכליים יש לנו כדי להבטיח את הישארותנו במזרח התיכון, ואני מקווה שבשיחות נקבל תשובה על שאלה זאת... אנחנו רוצים שהמזרח-התיכון יישאר אזור השפעה בריטי. לפיכך איננו מעוניינים לשתף בו כוחות-צבא אמריקנים. בעניין זה עלול להתעורר קונפליקט... יש להביא את האמריקנים לכך שיתמכו בנו בכסף." כשנתקבלו הדיווחים הראשונים משיחות וושינגטון, נתבקשו שגרירי בריטניה במדינות הערביות לחוות את דעתם בעניין זה, וכולם עד אחד דיווחו שהיריבות בין בריטניה ובין ארצות-הברית במזרח-התיכון לא חלפה, ושכל אחת משתי המעצמות מעוניינת לסלק מהאזור את בת-תחרותה ולהיבנות מכישלונה. אם רוצה ארצות-הברית להפגין סולידאריות עם בריטניה – אמרו השגרירים – אדרבה, תשתתף נא במשא-ומתן המייגע על נוכחותה הצבאית של בריטניה במצרים, או על זיכיונות-הנפט, ותתמוך במדיניותה – הבלתי-פופולרית – של בריטניה בארץ-ישראל. לפני שיחות וושינגטון אמרו אנשי צוות-החשיבה הבריטי: "המזרח-התיכון חשוב לבריטניה כמפגש של שלוש יבשות, שני ימים ונתיבי-האוויר העולמיים, ובמצב הנוכחי ('המלחמה הקרה') הוא חשוב גם לארצות-הברית. מקורות-הנפט שבו חיוניים לשתי המעצמות... אם תפרוץ מלחמה בינינו ובין ברית-המועצות, נוכל לתקוף אותה מהאוויר רק מבסיסים במזרח-התיכון, אף שהוא חשוף להתקפות-האוויר שלה ומוּעד לחדירתה. לכן על שתי המעצמות לטפח, בעוד-מועד, לא רק את יחסיהן עם עמי-האזור (שרובם ערבים, או לפחות מוסלמים), אלא גם את השלום בין עמים אלה לבין עצמם, ולהפחית עד המינימום את סכסוכיהם הפנימיים. עליהן לדאוג לכך שהמצב הכלכלי והחברתי של מדינות ערב לא יזמין פעילות קומוניסטית, ושתושביהן יהיו פתוחים לרעיונות מערביים. למערב דרושים בסיסים במזרח-התיכון, ועל בריטניה לקבל בו זיכיונות-נפט ותנאים מסחריים מועדפים. לבסיסים הצבאיים שבמצרים אין חלופה שוות-ערך." ואמנם, במשא-ומתן שניהלה עם ממשלת מצרים, דרשה בריטניה בסיסים צבאיים באזור תעלת-סואץ, והתייעצויות הדדיות ממוסדות, בענייני הגנה. מצרים דחתה את הדרישות ה"מינימאליות" הללו. אנשי צוות-החשיבה הביעו חשש מפני תביעות נוספות של מצרים בסודן, והתלוננו על ארצות- הברית שאינה תומכת בבריטניה במגעיה עם מצרים, ואולי אף מנסה להכשילה, כדי לתפוס את מקומה. הם טענו שאם תיאלץ בריטניה לפנות את מצרים, יהיה עליה לחפש בסיסים אלטרנטיביים, ומאחר שהבסיסים בארץ-ישראל אינם באים כחשבון – אחרי מה שקרה בעצרת או"ם באשמת ארצות-הברית – לא נשאר לה אלא לחזק את בסיסיה בסודן ובקירינייקה, בתקווה שהאמריקנים לא יתפתו לשתף פעולה עם המצרים, באינטריגות נגדה. בסוף שנת 1947 סברו הבריטים שבסיסיהם במפרץ הפרסי בטוחים, "בתנאי שהרגשות האנטי- בריטיים והאנטי-אמריקנים בעולם הערבי לא יתפתחו עד כדי סיכון מעמדנו בכל האזור", וקיוו להשיג בסיס-משנה בעדן. לעומת זאת, לא קיוו להשיג בסיסים בסוריה ובלבנון, "בגלל הזיכרונות המרים מימי השלטון הצרפתי," ולא העזו לנסות להשיג בסיסים צבאיים באירן ובאפגניסטן, פן תתפתה ברית-המועצות לנסות ולקבל בהן בסיסים דומים (לכן הסתפקו בתוכנית להכניס כוח צבאי לדרום אירן בשעת חרום, כדי להגן על שדות הנפט). נכסיהם האסטרטגים בעירק היו שני שדות-תעופה ורשות להניע גייסות, והיה ברור שעירק תדרוש את הזכות להשתמש בשדות-התעופה שבתחומה גם לצרכיה שלה. זמן-מה לפני שיחות-וושינגטון הציעו מדינאים עירקים לבריטניה תוכנית של מערכת הגנה למזרח-התיכון, ובה תפקיד לכל אחת ממדינות האזור והסכם דו-צדדי של כל אחת מהן עם בריטניה. ראשי-המטות סירבו לעיין בהצעה זאת לפני שייפתרו הבעיות בארץ-ישראל ובמצרים. הבריטים ביקשו מממשלת עירק לא לתת פרסום לתוכנית, ולהורות לנציגיה הדיפלומטיים לגשש בנושא זה בארצות-ערב האחרות. הם קיוו שמצרים, המסרבת לחתום על חוזה צבאי גלוי עם בריטניה, תסכים להיות קשורה אתה בתוכנית-ההגנה הכוללת. בגישושים אצל מזכיר הליגה הערבית המצרי, עזאם פחה, נתגלו סימנים חיוביים. עזאם סיפר אחר-כך שהתוכנית מצאה-חן בעיני ראש ממשלתו, נוקרשי פחה. הבריטים גם קיוו שתוכנית ההגנה הכוללת תפיג את חששותיו של איבן-סעוד מפני יריבו ההרפתקן עבדאללה, מלך עבר-הירדן, וכי הוא יפעיל את השפעתו בסוריה ובלבנון כדי לסייע לתוכנית. לפני צאתה לוושינגטון נפגשה המשלחת הבריטית לדיון לא-פורמלי עם השגריר האמריקני בלונדון. מסקנת המשתתפים בדיון: יש להשתית את הברית במזרח-התיכון על חוזה בין בריטניה ובין כל אחת מארצות האזור. ורצוי שארצות-הברית תישאר בצל. בדיוני-ההכנה בבריטניה, לקראת שיחות-וושינגטון, דובר על בניית הצבאות הערבים ועל אימונים. בסוף 1947 לא חזו הבריטים מה שיקרה בשנת 1948; הם הציעו שמשלחות צבאיות מבריטניה ומארצות-הברית יאמנו את הצבאות של מדינות המזרח-התיכון, והחליטו לדרוש מארצות-הברית לשלוח ציוד וקצינים לסודן, לעבר-הירדן ולעירק, בלי לנסות לערער את אחיזת בריטניה בארצות אלה. בנושא סוריה, שלאף לאחת משתי המעצמות לא הייתה בה אחיזה, נאמר: "תחרות רגילה על אספקת נשק לסוריה לא תזיק, אם יוחלט מראש לא לתת לה יותר מכמות מסוימת." "לבריטניה יש מעמד איתן ברוב ארצות-האזור, פרט למצרים," כתבו מומחי משרדי החוץ וההגנה בלונדון. "איננו סבורים שארצות-הברית מסוגלת להשיג מעמד דומה בזמן מתקבל. על הדעת, ותחרות פרועה בין שתי המעצמות תהיה בזבוז-מאמץ. אם תצליח ארצות-הברית בתחרות כזאת תהיה התוצאה הרס השפעתנו... ארצות-הברית יכולה לשכנע את מצרים להרים את תרומתה להגנת האזור תמורת ויתורים מסוימים... אין להתעלם מסכנת הקיצוניים מימין ומשמאל. לקנאות הדתית יש משקל לא מועט במזרח-התיכון. והקושי העיקרי של ממשלת בריטניה – ביחסיה עם ממשלות האזור וביחסיה עם ממשלת ארצות-הברית – הוא בעיית פלשתינה. אף שאנשי הסטייט-דפרטמנט מבינים זאת, ראוי להדגיש את מרכזיותו של גורם זה בעיני כל מדינות ערב. על ארצות-הברית להבין שתמיכתה בציונות מסכנת את נכונות הערבים לשתף פעולה עם מעצמות המערב, ושבלי שיתוף-פעולה כזה יהיה קשה מאוד לקיים את מעמדנו האסטרטגי והפוליטי במזרח-התיכון. במניעת תמיכתה מבריטניה בנושא המצרי לא תאזן ארצות-הברית את אי- הפופולריות שלה בגלל עמדתה בנושא הפלשתיני." על הליגה הערבית כתבו המומחים: "הקמנו אותה מפני שסברנו שהיא תקום ממילא, ומוטב, לכן, שניתן לה יד. בתוך הליגה יש ניגודים חזקים, אף שעד עתה היא פעלה רק נגד צד שלישי... יחסינו עם הליגה – שמצרים שולטת בה – מעורערים. אבל אם היא תתפרק ייתכן שיקום גוף גרוע ממנה. כמה סימנים מראים שבריטניה וארצות-הברית מזוהות בתודעת כל אחד מהעמים הערביים עם יריבו הערבי. בריטניה מזוהה עם עירק ועם עבר-הירדן, וארצות-הברית מזוהה עם מצרים. סוריה וערב הסעודית... עלינו להגיע להסכם עם האמריקנים, כדי שלא יעודדו תהליכים שיביאו לפירוק הליגה." שיחות-וושינגטון נפתחו ב-16 באוקטובר. יום לפני כן התכנסו בניו-יורק כל חברי משלחת בריטניה לאו"ם, בראשות שר-המושבות ארתור קריץ'-ג'ונס, והטיחו דברי ביקורת נגד ארצות-הברית, שבאשמתה נקלעה בריטניה למצב "הילד הקפריזי". בשיחות-וושינגטון הייתה האווירה אחרת: אנשי-הצבא האמריקנים הסכימו לכל טענות עמיתיהם הבריטים וקיבלו את דעתם: המשימה הראשונה במעלה היא שמירת מעמדה של בריטניה במצרים ובמזרח-התיכון, ויש להקים בסיס בריטי בקירינייקה. יותר מכל האמריקנים שהשתתפו בשיחות-וושינגטון, היה ראש מחלקת המזרח הקרוב, לוי הנדרסון, הפרו-בריטי ביותר. במברק שנשלח ב-18 באוקטובר 1947 כתב לורד אנוורצ'פל שאנשי-הצבא האמריקנים תומכים בהנדרסון, אף ש"אגפים אחרים במשרד-החוץ ובממשל האמריקני מתחשבים יותר מדי בדעת-הקהל המקומית ובמדיניות-הפנים של ארצות-הברית. עם זאת איננו מוותרים על ההזדמנות לנצל את קו-המחשבה שלו (של הנדרסון)". שני הצדדים בשיחות הגיעו להסכמה מלאה בנושא ארץ-ישראל, אבל כבר לא יכלו לשנות את מהלך-המאורעות. הדיונים, שנמשכו שבועיים, סוכמו בשלוש קביעות-החלטות: א. ביטחון המזרח-התיכון חיוני לארצות-הברית, לבריטניה ולשלום העולם. ב. השלום במזרח-התיכון יישמר רק אם בריטניה תקיים בו את עמדותיה האסטרטגיות החזקות. ג. על שתי המעצמות לא לפעול זו נגד זו. ועליהן לסייע זו לזו ככל האפשר.²¹

לקראת מלחמת-העצמאות ראו בן-גוריון וחבריו, בבריטניה, את אויב הציונות, ובבווין אנטישמי מסוכן. המחקר מלמד שהבריטים, אשר פעלו בהתאם לאינטרסים שלהם, האמינו, או רצו להאמין, שאינטרסים אלה אינם נוגדים, בסופו של חשבון, את האינטרסים של יהודי ארץ-ישראל, וכך, כפי שסבורים, אחרי שבעים שנה, ראשי מדינות המערב, לרבות בריטניה וארצות-הברית. להלכה, היו לממשלת בריטניה, על-פי הלך הרוחות ששלט בה ב-,947. שלוש אפשרויות פעולה: א. לתמוך – בגלוי ובכוח צבאי – בעמדת הערבים (אילו עשתה כך היה מצבו של הישוב היהודי קשה ביותר, והבריטים היו עלולים להאריך את משך שלטונם בארץ-ישראל, ולמנוע את הקמת מדינת ישראל, בשנת 1948). ב. להתפשר עם הציונים ולקבל כמה מתביעותיהם, כגון התרת עלייתם של מאה אלף עקורים. (אילו עשתה כך, סביר להניח שהפתרון המדיני היה נדחה, ומדינה יהודית לא הייתה קמה בה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948). ג. להסתלק מהאחריות, לא לתמוך במישרין ובכוח צבאי אף באחד מהצדדים, ולהכריז על ניטראליות. ממשלת אטלי-בווין בחרה באפשרות השלישית. היא עשתה זאת משום שארץ-ישראל – שנדונה שוב ושוב בקבינט ובפרלמנט – לא נראתה לה חיונית לביטחון הלאומי של בריטניה. טיפולה של ממשלת אטלי-בווין בבעיית ארץ-ישראל הושפע מעייפותם של הבריטים מהמלחמות ומהאימפריה. בריטניה הייתה מעוניינת לכרוך את הנושא הארץ-ישראלי עם המאבק המשותף שלה ושל ארצות-הברית נגד ברית-המועצות וגרורותיה. בעיית ארץ-ישראל הייתה, על כן, אחד הנושאים המשניים, והרגישים, ביחסי בריטניה עם ארצות-הברית. רגשות ודעות קדומות היו מעורבים במדיניותה של בריטניה כלפי ארץ-ישראל והציונות, אבל לא הם שהנחו את המדיניות הזאת, אלא האינטרסים הבריטיים הלאומיים. האינטרסים האלה הובילו אותה להסתלקות מהמנדט על ארץ-ישראל, לפינוי צבאה מהארץ, ולהכרזה על ניטראליות כלפי היהודים והערבים. כיום, לאחר מעשה, מבינים הכול, שהמדיניות הניטרלית שלה שֵרתה למעשה את מטרות הציונות, והייתה עדיפה – מנקודות מבטה – על פני שתי האפשרויות האחרות. ולפיכך אפשר לקבוע, ולו גם על דרך הפרדוקס, שהישוב העברי והתנועה הציונית נסתייעו במהלכיה של בריטניה, בניגוד לכוונתה, במאבק על המטרה: הקמת המדינה היהודית. ____ [בשבוע הבא: השפעת "המרד הערבי" במחצית השנייה של שנות השלושים על הכנות היישוב העברי למלחמת העצמאות; הנזק שגרמו הערבים לעצמם במרד; ארבעת הנאמנויות של ערביי ארץ-ישראל; חוסר הבנה מערבית וישראלית את התרבות הערבית, המוסלמית והמזרח תיכונית אז והיום; האב המייסד של האומה הפלשתינית חאג' אמין אל חוסייני; היסוד הדתי בסכסוך היהודי ערבי/פלשתיני; תמיכת הפלשתינים בנאצים, פגישת אל חוסייני עם היטלר וביקורו באושוויץ יחד עם אייכמן.]

1. הווייטהול (באנגלית: Whitehall) היא דרך ברובע וסטמינסטר שבלונדון, בירת הממלכה המאוחדת. דרך זו יוצאת מכיכר הפרלמנט לכיוון צפון ועד דרך צ'רינג קרוס וכיכר טרפלגר. ברחוב זה מצויים מרבית מבני ממשלת בריטניה, ולכן מהווה השם "ווייטהול" כינוי לממשלת בריטניה. בקצה הצפוני של הרחוב, במקום המפגש בין הווייטהול לכיכר טרפלגר מצוי פסלו של המלך צ'רלס הראשון. 2. זכרונות פילדמרשל מונטגומרי. מערכות. 1959, עמ' 373 ו417-40. 3. פילדמרשל מונטגומרי זיכרונות עמ' 411; ביקורת כזאת משמיעים לא אחת קצינים צה"ל בכירים בשרות פעיל – בחדרי חדרים, ובדימוס – בפומבי. זהו אחד המאפיינים של הדמוקרטיה המפרידה בין הדרג המדיני לדרג הצבאי. 4. Cunnigham papers – BOX OS 126.4 גישה זאת של משרד-החוץ ליחסי בריטניה עם המדינות הערביות והמוסלמיות אינה מפתיעה, ואי-אפשר לטעון ששר-החוץ ארנסט בווין יזם את המדיניות הזאת לבדו. 5. יגאל עילם, היסטוריה מדינית, 1922-1918, בתוך: תולדות היישוב היהודי בארץ-ישראל מאז העלייה הראשונה, (עורך: משה ליסק), תקופת המנדט הבריטי, חלק ראשון, הוצאת האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים ומוסד ביאליק: ירושלים, תשנ"ד-1994, עמ' 222-139."הספר הלבן" של פאספילד איבד מחריפותו הודות ל"איגרת מקדולנד, שהיה ראש ממשלה. באגרת ששלח לוויצמן, קבע מקדולנד: "ממשלת הוד מלכותו תמשיך לנהל את פלשׂתינה בהתאם לתנאי המנדט, כפי שאושרו על-ידי מועצת חבר הלאומים. זוהי התחייבות בינלאומית שנסיגה ממנה אינה באה בחשבון." (נוסח האיגרת באנגלית באתר האו"ם) 6. ב-1963 כתב בן-גוריון למנדל זינגר: "הגורם העיקרי בהפלת הספר-הלבן של סידני וב (כפי שנקרא אז באופן רשמי לורד פאספילד) היה... ארנסט בווין. עד כמה שדבר זה לא נראה מוזר לאחר מה שאנו יודעים על בווין כשהיה שר-החוץ בממשלתו של אטלי... והדבר הזה עשה בווין למען דב הוז שהיה ידידו הטוב." המסמך מצוי בארכיון הקיבוץ המאוחד. 7. 65. Hansard Parliamentary Debares, Vol. 426, pp. 1258-1261; Vol. 460, p. 956 ראה: אליעזר ליבנה, הערך "ארנסט בווין" האנציקלופדיה העברית, כרך 7. עמ' 762-759 8. עמיצור אילן, אמריקה, בריטניה וארץ-ישראל, עמ' 234. 9. FRUS 1947, Vol. 5, p. 1112 (מסמכי משרד החוץ האמריקני) 10. The Threat on Western Civilisation – Memo by S.O.S. for F. Affairs; (גנזך המדינה הבריטי – מסמכי הקבינט) 11. FO 371/68512 דוח מודיעין בריטי, כנראה ממארס 1948, "קבוצות שמאלניות בקרב יהודי פלשתינה", נמצא ב0371/696334- FO 12. על כך סיפר דוד הורוביץ לדוד בן-גוריון ב-31 כדצמבר 1947. באותו יום חזר הורוביץ מלונדון, אחרי שנפגש עם רוב האישים הבכירים הקשורים בפרשת ארץ-ישראל. המידע שהביא מהימן, בדרך כלל. הדברים כתובים ביומן דב"ג, 31 בדצמבר 1947. חיזוק לגרסת הורוביץ אפשר למצוא בתזכיר שכתב יועצו של בווין, הרולד בילי, ב-12 באוקטובר 1947, שבו הציע להצביע נגד הצעת החלוקה האמריקנית, בישיבת תת-ועדה של או"ם שדנה בעניין זה. 371/61948 FO 13. Cunnigham papers – Box 6, File J,DS 126.4 14. 140; 28/4/1947 Annex II, Copy of Telegram No. 1253 of 24.4.1947 C.P. (47) 129/18 Memo 15. (E 7622/7633/31) 371/61948 FO 16. 75. FO 371/61948 17. אירידנטה: התלכדות קבוצה לאומית המצויה במדינה אחת (לרוב קבוצה שהיא מיעוט), מתוך שאיפה להסתפח למדינה אחרת (בדרך כלל בעלת גבול משותף) שבה מהווה לאום זה רוב או מחזיק בשלטון. 18. 1947 CAB.129/21 Memo C.P. (47) 259 18 September היהודים, כאמור, טעו בהערכת כוונותיה של ממשלת בריטניה בימים ההם בכלל, ובכוונותיו של ארנסט בווין בפרט. 19. 77. 1947 CAB.129/21 Annex I Appendix C.P. (47) 262 18 September 20. דהיינו: הפרוטוקול הרשמי מפוברק. על פרוטוקולים מסוג זה מסתמכים רוב ההיסטוריונים. 21. החומר של ועידת-וושינגטון נמצא בתיקים 371/61558/61559 FO