מזכיר הליגה הערבית: "בשבילנו קיים רק מבחן הכוח!"

המנהיג הבכיר של ערביי ארץ-ישראל, חג' אמין אל חוסייני, ישב בפרוץ מלחמת העצמאות בקהיר, אבל הצבא הערבי המאוחד התארגן למלחמה נגד יהודי ארץ-ישראל בדמשק. היה זה "צבא-ההצלה". אחד ממקימי הצבא הזה, הפלדמרשל (משיר) העירקי, טהא אל-האשמי, סיפר: "הגעתי לדמשק אחרי ישיבת-אונס ממושכת באיסטנבול. כוונתי הייתה להשתקע בסוריה. וכאן נודע לי שהליגה הערבית החליטה לתת נשק לתושבי פלשתין ולתמוך בהם בכסף ובאנשים, כדי שיגנו על מולדתם הערבית. כחודשיים אחרי שהשתקעתי בדמשק נכחתי בישיבה בארמון נשיאות הרפובליקה הסורית. נכחו גם מועין אל-שאדי, ג'מיל מרדם (ראש הממשלה). פאוזי אל-קאוקג'י וכן עיזאת דרוזה (נציג ערביי ארץ-ישראל). דובר על האפשרות לעזור לערביי פלשתין. הנשיא שוקרי אל כואתלי ציין שמשרד-ההגנה הסורי כבר מגייס מתנדבים להגנת פלשתין. ג'מיל מרדם אמר כי הוועדה הטכנית שהקימה הליגה הערבית לארגון הגנת פלשתין עומדת להתכנס בביירות, וכי הוא כבר ביקש מממשלת עירק נציג מטעמה לכינוס זה. מרדם שאל, אילו הוראות עליו לתת לנציג הסורי. "אמרתי לנאספים: הניחו לוועדה הצבאית להחליט מה שתחליט, הניחו לליגה הערבית לעשות כרצונה, וראשי מדינות ערב יוכלו להמשיך להיפגש ולהזדמן בינם לבין עצמם. העניין אינו סובל דיחוי... אני מציע להתחיל מיד בגיוס המתנדבים, באימוניהם, בחימושם ובציודם. אם יראו מדינות ערב את פעולתה של סוריה, תלכנה בוודאי אף הן בעקבותיה, ותגייסנה את המתנדבים. ב-ו באוקטובר 1947 התכנסנו לישיבה בביתו של פאוזי קאוקג'י. נכחו: מועין אל מאדי ועיזת דרוזף. חיברנו תזכיר אל נשיא הרפובליקה הסורית. ובו דרשנו: "להקים ועדה מרכזית בדמשק, שתרשום את המתנדבים למלחמה בפלשתין. "להקים ועדה מקצועית שתבדוק את הנשק שבמחסני הצבא הסורי, תיתן למתנדבים את הנשק הראוי לשימוש ותשלח את הנשק הטעון תיקון לסדנאות של הצבא הסורי. "להטיל על משרד ההגנה לרכוש נשק ותחמושת למען ההתנדבות. "להקים מפקדה צבאית, עם מפקד וקציני-מטה, שתטפל בבעיות הפיקוד, האימונים, הציוד והמזון. "נקראתי אל הנשיא שוקרי אל כואתלי. ראש-הממשלה ג'מיל מרדם ושר-ההגנה אחמד שרבתי ישבו שם. נתבקשתי בנוכחותם לפקח על אימון המתנדבים, ציודם וחימושם. קיבלתי תפקיד זה בגאווה רבה. לא קיבלתי מינוי רשמי בכתב; הסתפקתי בהוראה בעל-פה."¹ באותו חודש התכנסה מועצת הליגה הערבית בעליי. ואישרה את החלטות בלודן, עם התוספת: "מאחר שהממשלה הבריטית הצהירה כי בדעתה לסיים את המנדט ולפנות את פלשתין, ולנוכח מציאותם של ארגונים טרוריסטיים המסכנים את שלום ערביי הארץ, רואה הוועדה צורך בצעדים צבאיים של המדינות הערביות לכל אורך הגבול הפלשתיני. הוועדה מציעה שמועצת הליגה הערבית תקבל החלטה מתאימה, כדי שהמדינות הערביות ישתפו פעולה במילוי חובה זו."² בעליי הוחלט אפוא – בפעם הראשונה בפורום בין-ערבי מחייב – שמדינות ערב תתערבנה במישרין בסכסוך הצבאי.

הקמת "צבא-ההצלה" והחלטת-עליי, שהצבאות הסדירים של מדינות ערב נזכרים בה, פתחו את תהליך הפקעת הטיפול בבעיית פלשתין מידי הפלשתינים, שהביא להפקעת פלשתין מידיהם. "התערבות זו של הליגה-הערבית בניהול המאבק של פלשתין," טוען מאיר פעיל. "החלה, בחיי המעשה, לגרום ניכור גדול והולך בינה ובין הוועד הערבי העליון, והיא הייתה אחת הסיבות העיקריות לאנרכיה הארגונית ששררה בקרב הלוחמים הערבים בארץ-ישראל בחודשים הראשונים של מלחמת העצמאות. המעשים שנבעו מניכור זה הם הוכחה בולטת לניגוד האינטרסים שהעמיק והלך בין הליגה הערבית – שייצגה באותם חודשים את האינטרס המאוזן של מדינות ערב בפרשת פלשתין – לבין הוועד הערבי העליון, שהיה המוסד היחיד אשר שאף לפלשתין עצמאית בגמר פעולות האיבה."³ המופתי הירושלמי, חג' אמין אל-חוסייני, ואיש-הצבא הסורי, פאוזי קאוקג'י, השתתפו בוועידת עליי. האינטרסים שלהם היו מנוגדים. יחסיהם האישיים לא היו תקינים, אבל ברגע ההתלהבות של הקמת "צבא-ההצלה" השתדלו להפגין אחווה למראית-עין. למופתי, שרצה להשתלט על כל התהליכים המדיניים והצבאיים הקשורים בארץ-ישראל, היה מועמד משלו לפיקוד על "צבא-ההצלה", קרובו, עבד אל-קאדר אל-חוסייני. אך הסורים והעירקים, ששלטו בצבא זה, רצו במפקד משלהם. חג' אמין הכריז באופטימיות: "תקיפות ערביי פלשתין הוכפלה היום וידם גברה, הודות לשיתוף-הפעולה של המדינות הערביות והודות לתמיכתם האיתנה של הערבים בפלשתין. ערביי פלשתין, אשר ידעו אתמול להקריב את חייהם על הגנת ארצם, יקריבו את עצמם גם מחר בשדות-הקטל, בבת-צחוק על שפתיהם. הם יודעים שמותם – פירושו חיים למדינתם. בכיתי מהתרגשות בראותי את התנדבות הנוער בסוריה ובלבנון, ובראותי את חברי המג'לס (בית הנבחרים) בשתי המדינות מצהירים בבתי-הנבחרים שלהם, בדמשק ובביירות, על החלטת בני עמיהם להיות מוכנים לכול, כדי להציל את פלשתין מאסון החלוקה. לבבות ערביי פלשתין פועמים בשמחה למראה שיתוף-הפעולה, עזרתן ותמיכתן של מצרים, סעודיה, ירדן, עירק, תימן וכל המדינות האחרות. אי-אפשר שתבוא כליה על פלשתין, כל עוד עומד מאחוריה כוח מלא אמונה כזה. יש בידי אוסף של מסמכים סודיים חשובים, המעידים על התככים הציוניים. אפרסם אותם בזמן המתאים, כדי שיידע העולם באיזה נשק נלחמו הציונים הללו, ואיך הוליכו שולל את המדינות והממשלות. "הרכבת ממשלה ערבית לאומית היא עניין שדנים בו. ואשר יוחלט עליו בהסכמת כל מדינות הליגה הערבית. אני מלא אמונה בניצחוננו."⁴

עבדאללה מלך עבר הירדן, השתדל בכל מאודו להכשיל את הקמת הממשלה הפלשתינית. מזכיר-הליגה, עזאם פחה, שנסע לרבת-עמון וניסה לשכנע אותו לשנות את עמדתו, העלה חרס בידו. עבדאללה טען שממשלה ערבית פלשתינית לא תזכה להכרה בינלאומית ותמריץ את הציונים להקים ממשלה משלהם, וכך תונצח החלוקה. חברות הליגה האחרות לא העזו לעשות דבר בניגוד לדעת עבדאללה, שצבאו נחשב לחזק שבצבאות הערביים.⁵ לאיש השגרירות הבריטית ברבת-עמון, אמר עזאם פחה כי חג' אמין רכש ניסיון רב בעשר השנים האחרונות, אך לא למד דבר מהניסיון הזה: לדעת חג' אמין על הצבאות הערביים להתנפל על הישוב היהודי ולחסלו, ברגע שיפנו הבריטים את הארץ, ושהוא אינו מבין כמה קשה לחסל שבע מאות אלף אנשים חמושים ונחושי-החלטה. "חג' אמין עלול להזיק לעניין הערבי לא פחות מאשר ליהודים," אמר עזאם, "לכן אני מתנגד להקמת ממשלה פלשתינית זמנית בארץ-ישראל. בעתיד תהיה כל התערבות צבאית מתואמת בין מדינות ערב." – "מדוע משתפת הליגה הערבית פעולה עם חג' אמין?" שאל איש השגרירות. – "חג' אמין מלהיב את דמיון ההמונים, ואיננו יכולים להיפטר ממנו: כל זמן שיש יהודים קיצוניים, כמו אצ"ל ולח"י, רצוי שגם לערבים יהיו קיצוניים," השיב עזאם פחה. על תמיכת ארצות-הברית ביהודים דיבר עזאם פחה במרירות, אך הודה שהערבים אינם יכולים להגיב עליה כראוי, מפני שחרם כלכלי נגד האמריקנים יפגע במחרימים יותר מאשר במוחרמים.⁶ במסיבת-עיתונאים בעליי נשאל פאוזי קאוקג'י, המועמד לפיקוד על "צבא-ההצלה", מתי יסתערו הערבים על פלשתין, והשיב: "היא (ההסתערות) תהיה כשיחליטו עליה מוסדות הליגה הערבית. אם הם יחליטו מחר, נסתער מחרתיים. אנחנו מוכנים זה שבועות, ומספר אנשינו גדל מדי יום ביומו. אם אציין עתה מספר, הוא יוכפל בעוד שעה. אינני שם לב לגודל הכוחות של הציונים. אנחנו יכולים לטחון את כוחותיהם, ויהיו כמה שיהיו. היום אנו כאן ומחר נהיה על אדמת פלשתין. אנו נכספים לפרוץ אל גבולותיה. המתנדבים כבר חולקו לגדודים. פלוגות ומחלקות, ואחרים נמצאים בתהליך התארגנות. אני דורש כי המדברים ישתקו, וכי יישמעו רק קולות המטיפים לג'יהאד, הזועקים למלחמה. אני דורש להשמיע שירים שיעוררו את גבורת הלוחמים הנוהרים לשדות-הקרב. תמו ימי הלשון והעט, זאת השעה של הרובה, החרב והתותח. אני מברך כל מתנדב שיבוא אלינו. המעשה שלו חשוב מאלף נאומים."⁷ בוועידת עליי נבחרה ועדה טכנית-צבאית לארגון העזרה שיגישו מדינות ערב לתושבי ארץ- ישראל ולפיקוח על הוצאת הכספים. מקום מושבה של ועדה זאת נקבע בקהיר, ולחבריה נבחרו אמיר-לווא (אלוף) איסמעיל ספואת, סגן הרמטכ"ל העירקי: עקיד (אלוף-משנה) מחמוד אל-הינדי מהצבא הסורי: מוקדם אל-רוכאן (סגן-אלוף) ושאוכת שוכרי מהצבא הלבנוני. נבחרו אליה גם בהג'את סבארה מעבר-הירדן, שלא השתתף בדיונים, וסובחי אל-חדרא מארץ-ישראל, שהוחלף בעיזת דרוזה. ספואת – איש הצבא הבכיר שבחברי הוועדה הטכנית-צבאית, בדרגת אלוף (לואא'), הגיש את הדוח הראשון שלו למועצת הליגה הערבית ב-9 באוקטובר 1947. בדוח כתוב כי ליהודים יש שבעים אלף לוחמים ויתרון ברור על-פני ערביי ארץ-ישראל. ספואת השווה את המוסדות הצבאיים והאזרחיים של שני הצדדים ואת מקורות הכספים, הציוד, הנשק וכוח-האדם המאומן, וציין כי היהודים יכולים להביא תגבורת וציוד מעבר לים.⁸ הוא הציע לגייס מיד מתנדבים, לאמנם ולציידם. ולשם כך להקים סגל מדריכים של קצינים וסמלים: לרכז את הצבאות הערביים הסדירים בקרבת גבולות פלשתין: להקים מפקדה משותפת לכל הכוחות הצבאיים והצבאיים-למחצה: לצייד מיד את ערביי ארץ-ישראל בתשעה-עשר אלף רובים וכן במקלעים, ברימונים, בחומרי-נפץ ובתחמושת: להקציב להגנת פלשתין מיליון לירות שטרלינג ולהעמיד סכום זה לרשות הוועדה הצבאית; לגייס את חילות-האוויר הערביים למניעת החשת תגבורת ליהודים. מכל ההמלצות הללו קיבלו הפוליטיקאים רק אחת: להקציב את מיליון הלירות. לאחר שהוגש הדוח, הייתה הוועדה הטכנית אמורה להתפרק. אבל הפוליטיקאים לא הצליחו להגיע להסכמה על הקמת מפקדה משותפת, והוועדה לא התפרקה, אלא קיבלה את תפקידי הביצוע והייתה למפקדה העליונה-למעשה. היא התמקמה באל-קדסיה, במרחק שנים-עשר קילומטרים מדמשק, אספה ידיעות על הכוחות היהודיים, דאגה לאימון המתנדבים (שכמה מהם הגיעו לסוריה לפני שנתקבלו ההחלטות) ולהעברת הנשק לערביי ארץ-ישראל, והקימה בארץ-ישראל ועדות לאומיות, שגייסו מתנדבים. מאמציה להקים מפקדה משותפת בארץ-ישראל נכשלו. בדוח שנשלח מהשגרירות הבריטית בביירות למשרד-החוץ בלונדון, ב-29 באוקטובר, כתוב שהליגה החליטה בעליי לא להפעיל צבאות סדירים לפני שייצאו הבריטים מארץ-ישראל, גם אם תתקבל החלטה אנטי-ערבית באו"ם; לעומת זאת קשה לדעת אם חיילי קאוקג'י יוחדרו או לא יוחדרו לארץ-ישראל, ו"אין החלטה ברורה בעניין זה." ראש ממשלת לבנון, ריאד ביי אל-צולח, אמר לשגריר הבריטי, כי לדעתו יכולים ערביי ארץ-ישראל להתמודד עם היהודים, ולעומת זאת אמר עזאם פחה לשגריר האמריקני שמהומות בארץ-ישראל יזיקו לעניין הערבי ויזמינו את הקיצוניים שבמחנה המופתי ללחוץ על מנהיגם לפעול. השגריר הבריטי הציע למשרד-החוץ להסביר לשליטי מדינות ערב שכל פעילות צבאית לפני תום המנדט תזיק להם.⁹ יומיים לפני החלטת 29 בנובמבר הגיש ספואת לליגה דוח נוסף, וגם בו ציין את היתרון הצבאי של היהודים. ראוי לנצל את שאיפת ערביי פלשתין להילחם, לאמן אותם ולספק להם נשק – כתב ספואת – אך כל אלה לא יביאו את הניצחון. יש להפעיל צבאות ערביים סדירים. ולהטיל עליהם לנצח את היהודים במהירות מרבית, מפני שמדינות ערב אינן ערוכות למלחמה ממושכת. יש להקים מפקדה כללית של הצבאות הסדירים ולהכפיף אליה את יחידות-המתנדבים. בתוכנית מבצעית, שצירף ספואת לדוח, הוזכרה, בפעם הראשונה, חטיבת-מתנדבים ערבית, כיחידה צבאית במלחמה הצפויה.¹⁰

דיפלומטים ציונים בלונדון ניסו לבוא בדברים עם מזכיר הליגה, עזאם פחה, ובין ועידת צופר לוועידת עליי, ארגן העיתונאי ג'ון קמחי פגישה במלון "סבוי" שבלונדון, בין מנהל המחלקה הכלכלית של הסוכנות, דוד הורוביץ, וקצין-העיתונות שלה, אבא אבן, לבין מזכיר הליגה. הפגישה התקיימה ב-19 בספטמבר 1947. עזאם פחה קיבל את פני שלושת היהודים באדיבות רבה: דוד הורוביץ היה ראשון המדברים. "היהודים הם עובדה קיימת במזרח התיכון," אמר הורוביץ. "במוקדם או במאוחד יהיה על הערבים להשלים עם עובדה זו ולהתחשב בה... אתם, הערבים. לא תוכלו למגר או להשמיד יותר מחצי מיליון נפש. אנו רוצים בתום-לבב בהסכם עם הערבים, ואף מוכנים להקריב קורבנות למענו. הסכם זה סופו שיבוא, בהכרח, במוקדם או במאוחר: אם כן, מדוע להקדים לו שפיכות-דמים? בדרך להסכם כזה אין אינטרסים סותרים יסודיים ומכשולים שאי-אפשר להתגבר עליהם. איננו להוטים אחרי התפשטות, כיבוש או שיעבוד הזולת. מבקשים אנו להשתלב במסכת חיי המזרח, השתלבות שתהיה בה ברכה לנו ולכם... אני מבין שאין אתה חפץ לסמוך על הבטחות והבעת-רגשות בעלמא. לפיכך אנו מוכנים להציע תוכנית ממשית לתיאום האינטרסים ולשלום של אמת בין שני העמים. "בתוכנית הזאת יהיו שלושה חלקים: הראשון מדיני, היינו: קשר עם הליגה הערבית, מושתת על מערכת חובות וזכויות מוגדרות; השני ביטחוני, שיפיג את חשד-השווא שאתם חושדים במזימות התפשטות מדומות שיש לנו, כביכול, אף שחוזרים אנו ומצהירים שכל כוונתנו אינה אלא קליטת מאות אלפי אחינו, בתחומים שנקבעו לנו, והפריית השממות. ואף שכל ניסיון מצדנו לחרוג ממסגרת זו היה נתקל בהתנגדות העולם כולו, אנו מוכנים לתת ערבויות של ממש, הן מצדנו והן מצד האומות המאוחדות. ולבסוף, ייכלל בתוכנית סעיף כלכלי, שיעובד בשיתוף מלא בין הצדדים ויטפל בפיתוח מתואם של המזרח-התיכון, שיביא ברכה ורווחה להמוני ערבים". לעזם לא הייתה סמכות ללכת לקראת הדיפלומטים הציונים. הוא לא היה אחד ממקבלי ההחלטות בליגה הערבית, אלא רק מזכיר-ממונה, שייצג בראש ובראשונה את האינטרסים של ארצו. אף-על-פי-כן תשובתו מעניינת:

• "העולם הערבי אינו במצב-רוח פשרני. ייתכן שתוכניתך, מר הורוביץ.,ראציונאלית, אך גורלם של עמים אינו נחתך על-פי ההיגיון. עמים אינם מוותרים לעולם. בדרכי שלום או פשרה לא תשיגו דבר. אולי אתם יכולים להשיג משהו, אבל רק בכוח נשקכם. אנו ננסה למגר אתכם. אינני בטוח שנצליח, אבל ננסה. הצלחנו לגרש את הצלבנים, ולעומת זאת איבדנו את ספרד ואת פרס. ייתכן שנאבד גם את ארץ-ישראל, אולם השעה כבר מאוחרת מדי לפתרון בדרכי-שלום."

אבא אבן אמר שדוח ועדת-אונסקו"פ עשוי להיות מצע לפשרה. "מדוע לא נעשה לפחות איזה ניסיון להגיע להסכם על היסודות האלה? מכל מקום. הצעתנו היא טיוטה ראשונה בלבד, ונקדם בברכה כל הצעה מצדכם." לפי דוח שכתב אבא אבן אחרי הפגישה (ושלח אותו לירושלים אחרי ארבעה ימים) אמר מזכיר הליגה לו ולהורוביץ: "הערבים אינם חוששים מההתפשטות היהודית. הם כועסים על עצם נוכחות היהודים בקרבם, כגוף זר אשר נכנס ללא הסכמתם, והמסרב לסגל לעצמו את אורח-חייהם".

הורוביץ, שמקור יניקתו היה תנועת "השומר הצעיר" ושהיה בשעתו איש השמאל הציוני ב"גדוד העבודה", חבר ביתניה וקיבוץ בית-אלפא, ואחר-כך פקיד בסוכנות, ראה בעזם לאומני קיצוני בעל תפיסה פאשיסטית, והגיב בהתמרמרות כנה: "אתה מאמין בכוח הזרוע?! לא חלה, לדעתך, כל התקדמות ביישובן של שאלות השנויות במחלוקת בין עמים שונים?" עזאם הסביר לו את השקפת-עולמו, המושתתת על האמונה בכוח: "כל עם שואף להתפשטות ולמלחמה, למען ענייניו החיוניים. ייתכן שאף אני איני מייצג, במלוא מובן המלה, את הרוח החדשה המפעמת בקרב בני-עמי. בני הצעיר, השואף קרבות, מייצג אותה יותר ממני. הוא כבר אינו מאמין לנו, בני הדור הישן. כשחזר מאחת ההפגנות הסוערות של הסטודנטים נגד הבריטים אמרתי לו שלדעתי יצאו הבריטים ממצרים גם בלי הפגנות, והוא שאל בתימהון: 'אבא, באמת אתה פרו-בריטי כל-כך?' הכוחות המניעים את העמים אינם כפופים לשליטתנו. הם אוביקטיביים. בעבר אולי הייתה אפשרות להגיע להסכם, אילו הייתה ההתמזגות מלמטה; כיום אין זה עוד בגדר האפשר. אתם מדברים על המזרח-התיכון, בשבילנו המושג הזה אינו קיים. אנחנו מכירים רק במושג 'העולם הערבי'. הלאומיות היא הכוח הגדול המניע אותנו. אין אנו זקוקים לפיתוח כלכלי. בשבילנו קיים מבחן אחד בלבד, מבחן הכוח. אילו הייתי מנהיג ציוני אולי הייתי מתנהג כמוכם. לכם אין ברירה. מכל מקום, הבעיה תיפתר אך ורק בכוח הנשק. הפוליטיקה איננה עניין להסכמים סנטימנטליים. היא תוצאת מאבק-כוחות. השאלה היא אם הכוח שתצברו כדי להקים את המדינה היהודית יהיה גדול מהכוח שנגייס כדי למנוע את הקמתה. אם אתם רוצים במדינתכם, עליכם לנסות להשיג את מבוקשכם. יהיה זה חסר תועלת אם תבקשו ממני את הנגב בטענה שהוא ריק ושומם. אתם יכולים להשיג את הנגב רק אם תקחו אותו. אם אתם די חזקים – או אם תגייסו שותפים חזקים, כגון בריטניה, אמריקה, רוסיה והאומות-המאוחדות – תצליחו. אם לא, תיכשלו. אבל אל תבקשו מהערבים להסכים לתהליך זה". על העתיד הרחוק אמר עזאם: "אינני יכול לנבא אם בנקודה כלשהי נתחיל להתרגל גם לכך שחלק מארץ-ישראל אינו בידינו. לא נראית אפשרות כזאת. כל זמן שארבע מאות אלף מאחינו יהיו אזרחים בלתי-רצויים במדינתכם, הם לא יכירו בה לעולם. ולעולם לא יעשו שלום." בהזדמנות זאת סיפר עזאם שחג' אמין אל-חוסייני עשה רווחים בהברחת חשיש, אבל "אין בכך כלום," מפני ש"ההיסטוריה היא המטלטלת אנשים לעמדות ולתפקידים, ולמופתי עצמו אין חשיבות. הוא לא יוצר תנועה היסטורית, אלא תוצר שלה. אסור לנו לייחס אפילו חשיבות קלה לעמדות האישיות של מנהיג ערבי זה או אחר. כולם נשלטים ומונעים בידי כוחות היסטוריים – קרא להם 'אלוהים', 'טבע' או 'היסטוריה' – ומניעים אלה ימריצו את הערבים להילחם גם נגד המאחז היהודי, בין שתתרום הלחימה הזאת לאינטרסים שלהם ובין שלא." בסוף השיחה אמר עזאם כי אפשרי רק פתרון אחד בדרכי שלום; אם יסכימו היהודים להסתפק ב"אוטונומיה יהודית" במסגרת החברה הערבית. לתוכניות הציוניות ולרעיונות בדבר חלוקת הארץ לא יהיה מקום במסגרת הזאת. הדוח של אבן: "אנחנו יכולים לבחור בדרך הזאת (אוטונומיה יהודית בתוך חברה ערבית) או לנסות את הדרך האחרת ולגייס כוח רב ככל האפשר כדי לדכא את ההתנגדות הערבית. אנחנו יכולים לבקש את הסכמת הערבים רק אם נתכחש לציונות. אם לא נתכחש, תקוותנו היחידה היא בגיוס כוח פוליטי שידו על העליונה. אבל אין אנו יכולים ללכת בעת ובעונה אחת גם בדרך השנייה ולזכות בהסכמה הערבית". הורוביץ סיכם, אחרי שנתיים: "כולנו חשנו במלוא משקלה ההיסטורי של פגישה דרמטית זו. יחד עמה הלך לעולמו הניסיון האחרון לגשר על התהום. נהרסה האשליה האחרונה שיושג פתרון בדרך של הסכם שלום."¹¹

ב-8 באוקטובר 1947 נפגש עזאם פחה בקהיר עם הבריגדיר קלייטון וסיפר לו כי שוחח בלונדון עם אבא אבן ועם יהודי נוסף, "ששמו פרח מזיכרוני," וכי הבין מן השיחה הזאת שהיהודים לא יוותרו על תביעתם למדינה. הוא סיפר לקלייטון כי הסביר לאבן ולחברו שאם יסכימו היהודים למדינה פלשתינית, תקהה במשך הזמן המרירות כלפיהם והם יוכלו להשיג אוטונומיה, ואולי אפילו מדינה, במסגרת הפדרציה הערבית. אבל כיום הפער בין הצדדים כל-כך גדול עד שאין טעם, לדעתו, בשיחות ביניהם.¹² בראיון עם חסנין הייכל, שהתפרסם ב"אח'ר סאעה" הקהירי ב-27 במאי 1953, טען עזאם כי ב-1947 הציע שצבאות-ערב ייערכו לאורך גבולות ארץ-ישראל, וכי בפעולות הצבאיות ישתתפו רק כוחות גרילה של ערביי ארץ-ישראל ומתנדבים שיקבלו מימון ממדינות ערב. הוא היה בטוח שהלגיון העבר-ירדני יפלוש לארץ-ישראל. אך פלישת צבאות מדינות ערב האחרות הפתיעה אותו. ב-14 במאי – יום הכרזת העצמאות – הסביר עזאם, לדבריו, לנשיא סוריה ולמלך עבדאללה, שאין טעם בפלישה. בספרו של דן קורצמן על מלחמת-העצמאות מסופר כי ב-27 בנובמבר, יומיים לפני החלטת החלוקה, הגיע שליח בהול לביתו של אחמד אל-אימאם, נאמנו של חג' אמין בחיפה, ומסר לו איגרת מן המופתי: האימאם התבקש לפנות אל ד"ר מרדכי עליאש ולהציע לסוכנות היהודית לנהל שיחות סודיות עם חג' אמין, לפני ההחלטה הסופית באו"ם, בלי מתווכים ובלי השתתפות מדינות ערב והליגה הערבית. השליח ביקש תשובה תוך עשרים וארבע שעות. אימאם המופתע מילא את הפקודה. תוך כמה שעות כינס בן-גוריון את הנהלת הסוכנות בירושלים, ולאחר דיון ממושך הוחלט להשיב כי הסוכנות מוכנה לנהל משא-ומתן עם כל מנהיג ערבי, חוץ מחג' אמין אל-חוסייני.¹³ ____ [בשבוע הבא: תפיסת הביטחון של אבות הציונות ושל מנהיגי היישוב היהודי; ארגון "השומר", הציונות במלחמת העולם הראשונה, תפיסותיהם של בן-גוריון, ז'בוטינסקי וטרומפלדור; הקמת ארגון ההגנה בשנות העשרים; תפקוד "ההגנה" מהקמתה ועד מלחמת העצמאות; יצחק שדה]

1. יומנו של טהא האשמי. "פרקים ממלחמת פלשתינה", אג"מ/מה"ד, מחלקת היסטוריה, תיק 133/479, עמ' 6-5. 2. מאחורי הפרגוד", עמ' 18. 3. מאיר פעיל. "הפקעת הריבונות". 4. אברהים קודלפת, בעיתון הירדני אל-בלארי, 16 בנובמבר 1953. 5. יוסף נבו. עבדאללה וערביי ארץ ישראל. 6. 71/61839 FO. 7. אברהים קודלפת, בעתון הירדני אל-בלאדי. 8. מאחורי הפרגוד, עמ' 67-66. 9. 1947 FO 371/61836. 10. יומנו של טהא האשמי. 11. דוד הורוביץ, בשליחות, עמ' 258-256: צבי לביא, "כשמזכיר הליגה הציע אוטונומיה יהודית בארץ-ישראל", מעריב, 27 באפריל 1979. 12. 68. FO/371/61836 שיחה עם עזאם פחה. 13. שריף א-שאנטי, אל-יום, יפו, 27 ביולי 1950. מופיע ב-Dan Kurzman, Genesis 1948, New American Library, 1970, p. 41. דן קורצמן העיד כי ניסה לבדוק את אמינות הסיפור וכי הישראלים לא הכחישו אותו. לסיפור זה לא נמצאו סימוכין במקור אחר.