"רוצח" ארלוזורוב היה סוכן של ארגון ההגנה

התפתחות ארגוני הביטחון של יהודי ארץ-ישראל – "השומר" ואחר-כך ה"הגנה" – לא הדביקה את קצב האירועים ההיסטוריים, אך המודיעין של ארגונים אלה פיגר אחריהם עוד יותר. הסימנים המעידים שבישרו את העימותים האלימים בין הערבים ליהודים היו רבים, אך היהודים טעו בפיענוחם לא פעם ולא פעמיים. דוד רמז¹ אמר פעם שהיעדר הידיעה הוא כוח;² בהתעלמות של המתיישבים הראשונים מעוצמת ההתנגדות הפוטנציאלית של ערביי הארץ והאזור, למגמותיהם הלאומיות, אפשר לראות הדחקה מפני הייאוש. כשחדרה – לאחר זמן רב – ההכרה בתופעת ההתנגדות הערבית לתודעת יהודי ארץ-ישראל, לא היו להם כלים להתמודד אתה. אמנם כבר בשנים הראשונות של ההתיישבות היו ציונים שדיברו וכתבו על איבת הערבים לתנועה הלאומית היהודית – אחד-העם במאמרו "אמת מארץ-ישראל", בסוף המאה התשע-עשרה;³ אליהו ספיר איש ירושלים בשנת 1900;⁴ זאב ז'בוטינסקי בשנת 1903;⁵ יוסף קלוזנר⁶ אחרי הפרעות ביהודי יפו בשנת 1908,⁷ וראש המשרד הארץ-ישראלי ארתור רופין, הראשון שחקר בשיטתיות את "השאלה הערבית" בתחילת המאה הנוכחית⁸ – אבל רוב אנשי העלייה הראשונה והשנייה ראו בפגיעות ביהודים וברכושם לא תופעה של לאומנות, אלא תופעה פלילית שאפשר להתגבר עליה. סיבה נוספת לאיחור בהקמת המודיעין של ה"הגנה" הייתה הסלידה המסורתית של היהודים מפני ריגול ומלשינות. התפתחותן של זרועות המודיעין ב"הגנה" הייתה תגובה מאוחרת ולא מספקת. מכיוון שאנשי העלייה השנייה הנהיגו את היישוב עד מלחמת העצמאות לפחות, להיעדר הידע התלוותה תופעה חמורה עוד יותר: אי-הבנת הציבור הערבי בארץ-ישראל ושל ארצות ערב, תרבותן ומנהיגיהן. חוקר ההיסטוריה של המודיעין ביישוב, פרופ' יואב גלבר, סיכם:

• "אמנם היו יחידים מקרב הדור השני של מושבות העלייה הראשונה ומקרב חלוצי העלייה השנייה, שהבינו את הצורך בהכרת השכנים ומנהגיהם, ומקצתם אף חיפשו תשובות לצורך הזה בהתקרבות אל הערבים, בלימוד שפתם ובחיקוי אורח-חייהם, אולם הידע שנרכש בדרך זו נותר על-פי רוב בתחום ההווי והפולקלור, והצטמצם בעיקר למגזר הבדווי והכפרי. אפ-על-פי-כן נחשבו מעטים אלה – בעיני עצמם, וביישוב החדש בכלל – כבקיאים וכמומחים בענייני הערבים, שכן רוב אנשי העלייה השנייה והשלישית היו חסרי כל ידע והבנה של העולם שבו חיו שכניהם הערבים. העולים שהגיעו בגלי עלייה מאוחרים יותר, נקלטו לתוך התשתית הפיסית והכלכלית שהקימו העליות? החלוציות והכרתם את הערבים הייתה קלושה עוד יותר. אפילו לקראת סיומה של מלחמת העולם השנייה, הצביע אליהו ששון, ראש האגף הערבי במחלקה המדינית של הסוכנות, על הבורות הרווחת בתחום זה: 'ידיעת ציבורנו את הערבים היא מבהילה. כמעט כל אנשי התעשיה, המסחר, החקלאות, הרפואה, הספר וכו' שלנו מתפרנסים ממושגים קלושים, ממעשיות, מהסתכלות שטחית, ומשום כך אפשר להניח בוודאית שיש לכולם דעה משובשת על הערבים. ומתוך זה שאין כל האנשים האלה יודעים את הערבים כראוי, לא רק מנעו מעצמם את אפשרות הגישה אליהם... אלא גם מנעו מאת התנועה אינפורמציה ביטחונית חברתית וכלכלית מוסמכת'".⁹

אנשי הישוב הישן חיו בקרבה לערבים והיו גם מושפעים מהם: האיכרים, אנשי המושבות הראשונות, העסיקו פועלים ושומרים ערבים, והשומרים היהודים הראשונים במושבות למדו את שפת השכנים ואת אורחות-חייהם. לארגון "השומר" הייתה בזמנו תוכנית להקים את ארגון "הרועה", ומאחר שהרועים הערבים, שהרבו בנדודים, היו, למעשה, אנשי מודיעין, ייעד "השומר" תפקיד דומה לרועים העברים. חלום "הרועה" לא התממש – מחוסר כסף וכוח-אדם – אבל חברי "השומר" ליקטו מידע על חייו ומנהגיו של העם השכן,¹⁰ וכמה מהם המשיכו בכך אחרי פירוק ארגונם; ותיקי "השומר" מילאו, בימי המנדט הבריטי, תפקידי מוכתרים – אחראים על הקשר עם השלטונות ועם השכנים הערבים בגליל-העליון, בעמק יזרעאל, בחיפה, בעמק-חפר ובגוש-עציון. בימי מלחמת העולם הראשונה הקימה "הקבוצה היפואית" כעין שירות ידיעות, בראשותו של דוד תדהר,¹¹ שניסה לבדוק את הלכי-הרוחות ביפו הערבית,¹² וקבוצת ניל"י – שאספה ידיעות למען הבריטים – צברה ידע גם על המתרחש בקרב הערבים.¹³ מנהיג ניל"י, אהרון אהרונסון, הקים ב-1917, ליד המפקדה הבריטית ביפו, "משרד יהודי", שאנשיו אספו מידע מעבר לקווי-הטורקים.¹⁴ הישוב העברי לא ניצל את הידע של ניל"י, מפני שהשלטונות הטורקיים חשפו אותה וחיסלוה, וגם בגלל הסתייגותו ממנה. בשלהי מלחמת העולם הקימו ד"ר מונטגיו דוד אידר¹⁵ וזאב ז'בוטינסקי, "לשכת מודיעין" ליד ועד-הצירים, בראשותו של לוי שניאורסון,¹⁶ שהיה חבר ניל"י: משרד זה לא האריך ימים בגלל סירובו של ראש ועד-הצירים, מנחם אוסישקין, לשתף פעולה עם איש ניל"י.¹⁷ מאז ייסוד ארגון ה"הגנה" (בדצמבר 1920) אספו חבריו ידיעות על המתרחש ברחוב הערבי ובחוגי הממשל והמשטרה הבריטיים. במחוזות ה"הגנה" הוקמו – בנפרד וללא תלות זו בזו – יחידות המודיעין (שירות הידיעות. ש"י) העובריות. יחידות אלה לא היו כפופות למטה מרכזי, ואנשיהן היו "משוגעים לדבר" ונחשבו לתימהוניים, ולא כולם התאימו לתפקידי ביון. בשנים 1919-1918 אירעו בארץ-ישראל כמה פיגועים אלימים. הערבים היו התוקפים, היהודים היו המתגוננים. הפיגועים היו הקדמה ל"מאורעות" 1921-1920 אך היהודים לא קראו את האותות, וה"מאורעות" הפתיעו אותם. אחרי שנת 1921 באו שבע שנים שקטות יחסית (1929-1922) ומנהיגי הישוב האמינו Pax Britannica¹⁸ יאריך ימים ושנים, אף שהאנטי-ציונות גברה במגזר הערבי. בקיץ 1929 לא ידעו מנהיגי הישוב וראשי ה"הגנה" שמשהו מתבשל, ורובם נסעו לקונגרס הציוני הט"ז בציריך שבשוויץ. אליהו גולומב חזר מן הקונגרס יומיים לפני פרוץ ה"מאורעות"; דב הוז יצא ללונדון בשליחות מפלגת "אחדות-העבודה"; שאול אביגור שהה בפולין בשליחות "החלוץ"; פנחס רוטנברג נסע לחו"ל, ימים אחדים לפני פרוץ ה"מאורעות", וכך ניהלו את הקשרים של הישוב העברי עם השלטונות הבריטיים, בשבוע ה"מאורעות", שלושה פקידים שלא היו להם לא סמכות ציבורית ולא מעמד בכיר: מנהל-החשבונות של ההנהלה הציונית, ישעיהו ברוידא; עורך-הדין שלמה הורביץ, ומנהל בנק "אנגלו-פלשתינה", אליעזר הופיין. חבר נשיאות הוועד הלאומי, יצחק בן-צבי, שחזר ארצה יומיים לפני פרוץ ה"מאורעות", סייע להם.¹⁹ אחרי ה"מאורעות", בשנת 1929, הקים יו"ר ההנהלה הציונית בארץ-ישראל, אלוף-משנה פרדריך הרמן קיש, שירות חשאי, שהאזין לשיחות הטלפון של מנהיגים ערבים.²⁰ היה זה צעד נוסף לקראת הקמת שרות-ידיעות ארצי. גם מאורעות 1929 הפתיעו את היישוב היהודי והוא נתפס בלתי מוכן. התוצאה הבולטת ביותר היא הטבח בחברון וחיסול קהילת יהודי חברון. ב"מאורעות" 1929 איבד הישוב היהודי את תמימותו בנושא היחסים עם הערבים, ואמונתו בישועת הבריטים נתערערה. כלקח מן ההפתעה, הקימו המוסדות היהודיים גרעין של שירות ידיעות, להשגת "ידיעות חשאיות בארץ ובארצות השכנות... על הפעולות הפוליטיות הנעשות בחוגי הערבים".²¹ אחרי ה"מאורעות" ניסו מנהיגי תנועת הפועלים לקשור קשרים עם השכנים וללמוד את אורחות-חייהם. דב הוז הקים אז את הארגון קצר-הימים "ברית פועלי ארץ-ישראל", שנועד לאגד את פועלי שני העמים במעין אחווה מעמדית; אליהו אפשטיין (אילת) חקר, מטעם מוסדות הישוב, את חיי הפלאחים והבדווים. הוא למד באוניברסיטה האמריקנית בביירות את מדעי המזרח, וקשר קשרים עם מנהיגים ערבים. אהרון-חיים כהן, בן העדה הפרסית ואיש ירושלים, חדר – בשליחות המחלקה המדינית של הסוכנות – לאספות של ערבים ואסף מידע על המתרחש בקרבם; יהודים שהתגייסו למשטרה הבריטית בשליחות ה"הגנה" השיגו מידע משטרתי בנושא זה. אפרים דקל (קרסנר) היה האיש הראשון שהקדיש את כל זמנו לשירות-הידיעות של ה"הגנה". דקל, שעלה לארץ-ישראל מרוסיה ב-1921 והצטרף למשטרה היהודית החצי-אוטונומית (שלא היו לה סמכויות רבות) של תל אביב, אסף מידע מיהודים ששירתו במשטרה, וגם משוטרים ומקצינים בריטים, ומסר אותו למרכז ה"הגנה" ולמפקדת המחוז שלה. גם סוחרים יהודים שהיו מבקרים בכפרים הערביים, הביאו לו ידיעות, ויחד עם חצקל איש-כסית הקים ארגון של מלצרים ועובדי-בתי-מלון, שחבריו עקבו אחרי האורחים והציצו במזוודותיהם. חברי ה"הגנה" במחוז תל אביב תודרכו למסור למפקדיהם כל ידיעה בעלת ערך ביטחוני שהגיעה לאוזניהם, במקומות מגוריהם או בעבודתם, ודקל היה נפגש כל יום ג' בשבוע עם המפקדים, בגימנסיה "הרצליה", ומקבל מידיהם את החומר. במחוז הצפון קשר מזכיר מועצת פועלי חיפה, אבא חושי (בשנות העשרים), יחסי ידידות עם דרוזים וערבים רבים. חושי הביא לארץ-ישראל יהודים מסלוניקי והכניס אותם לעבודה בנמל. יהודים אלה התיידדו עם פועלים דרוזים, וחושי היה מבקר בכפרי הדרוזים, ואף יצא לשליחות להר-הדרוזים שבסוריה ולריכוזי-דרוזים בלבנון. אף שתיאם את פעולותיו עם המחלקה המדינית של הסוכנות, שמר חושי על עצמאותו, סמך רק על הנאמנים לו, ולא תמיד קיבל את מרות ה"הגנה". לפיכך החליט מרכז ה"הגנה" למנות איש-מודיעין משלו בחיפה, לכל אזור הצפון. תפקיד זה הוטל (ב-1932 ) על האדריכל עמנואל וילנסקי (ילן). ילן היה מדווח על ממצאיו לאליהו גולומב ומקבל ממנו הוראות. את עבודתו האזרחית – שותף במשרד אדריכלים עם יוחנן רטנר (לימים ראש מפקדת ה"הגנה") – לא עזב, ואת הש"י החיפאי הקים בשעות הפנאי שלו, ולא קיבל שכר מה"הגנה". לעומת זאת שילמה ה"הגנה" שכר ליוסף דוידסקו,²² שעבד במטה המחוז של המשטרה הבריטית, קשר קשרים עם בריטים ואסף מידע. בשנת 1933 התמנה שאול אביגור (מאירוב), מקבוצת כנרת, לרכז הפעילות המודיעינית של ארגון "ה"הגנה"".²³ הוא קיבל מידע מיהודים שקשרו יחסי עבודה או יחסי שכנות עם ערבים: אלכסנדר זייד ובניו משייח'-אברק (טבעון); חיים שטורמן מעין-חרוד, יוסף פיין מדגניה, משה פייטלסון מטבריה, נחום הורביץ מכפר-גלעדי, ואחרים. הידיעות זרמו מאביגור אל אליהו גולומב ודב הוז, ואפרים דקל רשם אותן. בשנות השלושים הראשונות, הוציאה ה"הגנה" ליקוטי-ידיעות על המתרחש בין הערבים על סמך ממצאים אלה, ולעלונים אלה ניתן השם "סקירה".²⁴ בשנת 1933 מינה ראש המחלקה המדינית בסוכנות היהודית משה, שרת (שרתוק), שהחליף את חיים ארלוזורוב שנרצח באותה שנה, את אליהו ששון, לראש "האגף הערבי" שבמחלקה. ששון, יליד דמשק, היה חבר בתנועה הלאומית הסורית בעלומיו, ערך את עיתונה "אל-חיאת" והתרועע עם אנשים שמילאו אחר-כך תפקידים מרכזיים בתנועה הלאומית הערבית. כשדיכאו הצרפתים את מרד האמיר פייסל, ביולי 1920, ברח ששון לטורקיה ואחר-כך עלה לארץ-ישראל.²⁵ כראש "האגף הערבי" בסוכנות היהודית הייתה לו השפעה על יחסי היהודים והערבים בארץ-ישראל ועל היחסים בין יהודי ארץ-ישראל ובין מדינות ערב. בשנות העשרים האחרונות ובשנות השלושים הראשונות החריפו הניגודים בין הישוב ובין המפלגה הקומוניסטית הפלשתינית – שקשרה את עצמה, באידיאולוגיה ובמעשה, עם החוגים הערביים הלאומניים, לרבות קבוצות שהצדיקו טרור נגד יהודים – ואנשי ה"הגנה" עקבו אחרי חבריה. במקביל שתלה המפלגה הקומוניסטית כמה מחבריה בתוך ארגונים יהודיים – לרכות ה"הגנה" – לשם איסוף מידע ולשם השפעה, והייתה סכנה שהמידע שנאסף על-ידי אותם אנשים, יסתנן אל ערבים עוינים, או ייפול בידי המשטרה הבריטית, שחברי המפלגה הקומוניסטית היו יעדיה המודיעיניים. כשהחריפו היחסים הפנימיים בתוך הישוב היהודי, עקבו אנשי ה"הגנה" אחרי הארגונים הפורשים, אצ"ל ולח"י, וכן אחרי חברי המפלגה הרביזיוניסטית.

אחד מהישגי המודיעין בשנת 1932 היה גילוי רוצחי יהודים שהשתייכו ל"אגודת השייח'ים מגודלי הזקן". מנהיג האגודה היה השייח עז אל-דין אל-קאסם. האוגדה החלה במעשי רצח לאומניים באפריל 1931. אז הם רצחו, בשערי קיבוץ יגור, שלושה מחברי המשק.²⁶ באחד הלילות הסתננו כמה מחברי אגודה זאת למושב נהלל וזרקו פצצה לתוך חדר-השינה של בית משפחת יעקובי. יוסף יעקובי ובנו דוד נהרגו. בחקירת הרצח נוצר שיתוף פעולה בין המשטרה הבריטית לבין אנשי ה"הגנה", שאול אביגור ועמנואל ילן. החוקרים עלו על עקבות מוחמד עיסא מהכפר ציפורי, ובביתו נמצאה פצצה דומה לזאת שנזרקה בנהלל. הוא נעצר, ואחד מקציני-המשטרה הערבים, חלים באסטא, התחזה כעציר ושמע שיח-אסירים, שבו התפאר עיסא ברצח המשפחה היהודית. דוידסקו הביא את באסטא אל עמנואל ילן, ובאסטא דיווח לילן על ממצאיו. אחרי חצי-שעה נרצח באסטא, בוואדי ניסנאס. כמה מאנשי האגודה נעצרו, ושמו של מנהיגם, שייח' עז א-דין אל קאסם, נזכר במשפטם. שניים מהרוצחים נידונו למוות, אך הבריטים חדלו לחקור את פרשת האגודה הטרוריסטית, כנראה בגלל צו מגבוה, ושייח' עז א-דין אל קאסם המשיך בהטפותיו ובמעשי הטרור שלו בצפון הארץ. בנובמבר 1935 איתר אותו כוח בריטי על הגלבוע. בקרב שהתפתח הוא נהרג, יחד עם ארבעה מאנשי חבורתו. הוא נקבר בבית קברות מוסלמי בישוב היהודי נשר והפך לגיבור לאומי של הפלשתינים. בזמן האינתיפאדה הראשונה, נטל הפלג הצבאי של החמאס את השם "גדודי עז א-דין אל-קסאם". רקטות ה"קאסם" הנורות מרצועת עזה לישראל, קרויות על שמו.²⁷ אם בן-גוריון ואנשיו היו עוסקים פחות בהשמצת ז'בוטינסקי ואנשיו, ויותר באיום הערבי על שורשיו הדתיים, היה סיכוי שהם יקראו את הכתובת על הקיר בפעילות הטרור של עז א-דין אל-קאסם. אז הם היו מכינים את ארגן ה"הגנה" טוב יותר למאורעות 1939-1936 ולמלחמת העצמאות. המידע היה בידיהם, אך הם לא הבינוהו, כי לא התעניינו בו. כך נהגו ממשיכי דרכו של בן-גוריון, גולדה מאיר ומשה דיין, אחרי שלושים ושבע שנים, לפני מלחמת יום הכיפורים: כל המידע על המלחמה הממשמשת ובאה היה בידיהם, אך עניינים היה איך להביס את מנחם בגין בבחירות הבאות, ולא במלחמה הבאה. אותם דברים אמורים לגבי ישראלים רבים היום, שאינם מבינים כי עז א-דין אל-קאסם עדיין חי ובועט, ויבעט עוד בעתיד.

ב-16 ביוני 1933 נרצח ראש המחלקה המדינית של הסוכנות, חיים ארלוזורוב, על שפת-ימה של תל אביב, יומיים אחרי שחזר ארצה מברלין, שם ניהל משא-ומתן עם השלטונות הנאצים בקשר להעלאת יהודי גרמניה לישראל, עם חלק מרכושם.²⁸ אנשי המפלגה הרוויזיוניסטית, בראשות זאב ז'בוטינסקי, התנגדו לכל מגע עם גרמניה הנאצית, וביקרו קשה את המגעים. חריפה במיוחד הייתה הביקורת של אנשי סיעת "ברית-הבריונים". מנהיגה, אבא אחימאיר, פרסם מאמרים חריפים נגד "ההעברה". בביקורות נכתבו ביטויים חריפים כגון "ברית סטלין-בן-גוריון-היטלר" ו"סכין בגב האומה". בן גוריון ניצל את ההזדמנות כדי לפגוע ביריבו הפוליטי, זאב ז'בוטינסקי, ובמפלגה הרוויזיוניסטית שבראשה עמד. למחרת התפרסם בעיתון ההסתדרות "דבר" מברק מבן גוריון ששהה בווילנה. במברק הביע בן-גוריון רגשות צער ואבל, ובסופו המלים: "אל נקם". לפי החוקר יוסי רגב, "בן גוריון בווילנה כבר החליט שהרצח הוא מעשה ידי הרביזיוניסטים. זאת הייתה 'הגושפנקה לעלילת הדם'".²⁹ שלושה שבועות אחרי הרצח פרסם בן-גוריון מאמר בעיתון ההסתדרות "דבר", בשם: "אני מאשים", ובו תקף את ז'בוטינסקי וחבריו על שהסיתו לרצח. כך נהג בן-גוריון אחרי חמש עשר שנים, גם פרשת דיר יאסין ובפרשת אלטלנה (שידונו בהמשך הסדרה), כדי לפגוע ביריבו הפוליטי, מפקד אצ"ל, מנחם בגין, שהקים אז את מפלגת "חרות", ובן גוריון חשש שבגין ומפלגתו יזכו בבחירות שהתקיימו אחרי תום מלחמת העצמאות. אחד מחוקרי המשטרה הבריטית היה חבר ה"הגנה" הקצין היהודי, יהודה ארזי. השלטונות הבריטיים העמידו למשפט שלושה רביזיוניסטים, חברי "ברית הבריונים": אברהם סטבסקי, אבא אחימאיר וצבי רוזנבלט. אברהם סטבסקי יצא חייב בדין ונידון למוות. הוא ערער לפני בית המשפט העליון, וערעורו נתקבל. ה"הגנה" הטילה על שאול אביגור לחקור בפרשה, בנפרד מחקירת המשטרה הבריטית. לאחר ש"חקר", קבע אביגור כי הרוויזיוניסטים רצחו את ארלוזורוב. למיטב ידיעתי, הדוח של אביגור עדיין חסוי. ארזי לעומתו הצהיר פעמים אחדות, גם אחרי הרצח וגם אחרי קום המדינה, כי אביגור טועה ומטעה, וכי לא הרוויזיוניסטים רצחו אותו. עקב פרסום חוות דעתו זאת פוטר ארזי מן המשטרה הבריטית, ומן ה"הגנה" הוא הוחרם לזמן מה, ואחרי הקמת המדינה הוא לא שולב בצמרת הממסד, כיתר בעלי התפקידים הבכירים ב"הגנה".³⁰ מברקו ומאמרו החפוז של בן-גוריון, והעימות בין ארזי לאביגור, מעלים את האפשרות שמדובר בקונספירציה של בן-גוריון, לטפול על ז'בוטינסקי ומפלגתו עלילת דם, כדי לסלקו כיריב פוליטי העלול לגבור עליו בהסתדרות הציונית. לפי החוקר אריה יצחקי, "בשנות השמונים פניתי לארכיון הלאומי של בריטניה וביקשתי לחקור תיק מסוים על רצח ארלוזורוב. התשובה הייתה 'תבוא בשנת 2033', כלומר כאשר יחלפו מאה שנים מאז הרצח. כמי שלא מקבל סירובים מהסוג הזה, ערערתי על התשובה וביקשתי שוב. קיבלתי תשובה בעל פה והיא, שהחומר לא ייפתח לעולם מטעמים של פגיעה בכבוד הלאומי. לפי יצחקי, הבריטים רצחו את ארלוזורוב, כי הוא התייאש מן התקווה שהבריטים יגשימו את הצהרת בלפור והתעקש לחולל מרד נגדם ³¹. אותי מעניין במחקר זה לא מי רצח את ארלוזורוב, שזה נושא נקודתי שחשיבתו ההיסטורית מוגבלת, אלא האם הייתה קונספירציה לניצול הרצח, כדי לחסל פוליטית את זאב ז'בוטינסקי ואת הימין הישראלי, כפי שסיכם יוסי רגב במחקרו הנ"ל: "ארלוזורוב המֵת הרס את הלגיטימיות של הימין הציוני, העניק לתנועת העבודה הגמוניה בלתי מופרעת של 44 שנה, ושלח את הרוויזיוניסטים ואת יורשיהם אל ישימון האופוזיציה. הם יצאו משם רק ב-1977". ב-1982 מנתה ממשלת ישראל, שבראשה עמד מנחם בגין, ועדת חקירה ממלכתית, בראשות שופט בית המשפט העליון דוד בכור, לחקור "מי רצח את ארלוזורוב?". בתום שלוש שנים קבעה הוועדה שסטבסקי ורוזנבלט לא רצחו את ארלוזורוב, ושלא היה בסיס לחשדות נגדם. היא לא הצליחה לקבוע מי כן רצח.³² אם לא היה בסיס, איך קבע בעל פרס ישראל (אביגור)³³ "על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה", שהשניים רצחו ומה המשמעות ההיסטורית של קביעה זאת? במחקרי על המודיעין בארגון ה"הגנה" ראיינתי את זאב שרף, שבתקופת היישוב היה, בין היתר, מזכיר שירות הידיעות של ה"הגנה", ואחראי על המחלקה שעסקה ביהודים, ושתלה בין השאר סוכנים בארגונים יהודיים, כברית הבריונים, קומוניסטים, אצ"ל, לח"י וכו'. סוכנים אלה נקראו "חסידים". שרף העיד כי אברהם סטבסקי, שנידון למוות על רצח ארלוזורוב, היה "חסיד". מידע זה, שלא פורסם עד כה _(2015), שופך אור חדש על הפרשה, ומחזק את הגרסה שמדובר בקונספירציה של בן-גוריון עם הבריטים, לרקום עלילת דם על ז'בוטינסקי ומפלגתו, וה"חסיד" סטבסקי נבחר למשימה. העובדה שסטבסקי גם נידון למוות וגם זכה בערעור ושוחרר לאחר שמילא את משימתו מחזקת את המידע שמסר שרף. התפקיד שמילא שאול אביגור בפרשה הכשירה אותו להתמנות באוגוסט 1933 לנציג ההסתדרות במפקדה הארצית של ה"הגנה". הוא מינה את ראובן זסלני (שילוח) לרכז הידיעות המודיעיניות שזרמו מן הסניפים ומן המומחים. תקציב למשרה זו לא היה. ולפרנסתו עבד שילוח גם במחלקה הערבית של ההסתדרות.³⁴ אחרי מלחמת העצמאות הטיל בן-גוריון על שילוח להקים את "המוסד", ובמקביל מינה אותו כממונה על שירותי המודיעין. הקשר: בן-גוריון-אביגור-שילוח, מלמד שארגון ה"הגנה" והמודיעין שלו היו בראש ובראשונה פוליטיים. בן-גוריון ניצל אותם בהצלחה לחיזוק מעמדו. המחיר ששולם היה – מודיעין לא מקצועי, שלא רק הטעה את בן-גוריון לקראת מלחמת העצמאות, אלא שמורשתו מסבירה בין היתר את המחדל המודיעיני הגדול, לקראת מלחמת יום הכיפורים.

"מאורעות 1936" הפתיעו את ה"הגנה" ואת הישוב, למרות שפחות משנה לפני כן הזהיר אביגור את שרת ש"המצב לדעתי מחמיר עד מאוד. ההרגשה הכללית בקרב שכנינו שהארץ עומדת לא בפתח של מהומות פנימיות, כי אם ערב מלחמה, ועד כמה שהידיעות מגיעות אלינו גם ההכנות הן בכיוון הזה".³⁵ חודש לפני פרוץ המאורעות דווח לאביגור שלוש פעולות נעשות מתוך "מרץ קדחתני: ארגון אימון זיון... יש הוכחות כי הדבר נעשה מתוך ארגון מחושב. אירביד שבעבר-הירדן משמשת מקום חשוב למכירה... הנשק מובא למקום מסוים (ידוע המקום) וממקום זה נשק מתחלק לכל קצווי הארץ."³⁶ מסתבר שהידיעות לא הפכו למודיעין בגלל חוסר הבנה של מקבלי ההחלטות במערכת הביטחון של היישוב, ובגלל מאמציהם להבטיח את שלטונם ולא לבנות גוף מודיעיני מקצועי. ארבעה ימים לפני שפרצו "המאורעות" ביפו, ב-15 באפריל, ירו ערבים על מכוניות של יהודים שנסעו בכביש טול-כרם -ג'נין, ושני יהודים נהרגו. אחד מהם, ישראל חזן, היה יוצא סלוניקי. הלוויתו נהפכה להפגנה סוערת של סלוניקאים, אנשים חסונים וחמי-מזג. בדרכה של הלוויה נזדמנו ערבים מיפו, והסלוניקאים היכו אותם. פח'רי נשאשיבי, שהתחרה עם המופתי על המנהיגות, הפיץ ביפו שמועת-שווא, כאילו יהודים רצחו ארבעה ערבים מהחורן. ה"הגנה" הכריזה על כוננות בתל אביב. ב-18 באפריל הודיעו אנשי שירות-הידיעות התל אביבי למפקדת תל אביב שהמתיחות ביפו חלפה, והכוננות בוטלה. ב-19 באפריל פרצו ה"מאורעות" ביפו. בדירת משפחה יהודית יפואית, מול המסגד הגדול, היו שליחי הש"י מתארחים מדי יום שישי בשבוע וצופים ביוצאים מן התפילה, ובכל פעם, כשראו כי המתפללים נרגזים ונלהבים, היו מטלפנים אל המפקדה בתל אביב, שהייתה מכריזה על כוננות. ביום שישי שחל ב-17 באפריל, לא הרגישו שליחי הש"י בתכונה כלשהי, ולא הזהירו את המפקדה.³⁷ שבוע אחרי פרוץ ה"מאורעות" אמר אליהו גולומב בישיבת הוועד-הפועל של ההסתדרות: "הניסיון לעורר מהומות נמשך זה כבר. ואנחנו התייחסנו לזאת בקלות."³⁸ מפקד הש"י של תל אביב, אפרים דקל, סיפר: "הש"י והמחלקה הערבית של הסוכנות לא ידעו לקבוע את המועד המדויק של תחילת ה'מאורעות'. האווירה הייתה רוויית שנאה. האות ניתן ארבעה ימים לפני פרוץ ה'מאורעות' ביפו, כשנרצחו שני יהודים בטול-כרם... אך לא הצלחנו לגלות מתי בדיוק יפרצו ה'מאורעות' ומה יהיה היקפם. ולא ידענו כי מאחורי המסיתים עומדים מארגנים איטלקים וגרמנים."³⁹ מפקד ה"הגנה" בתל אביב, אלימלך זליקוביץ, אמר בסוף אותה שנה: "לא הייתה אינפורמציה ברורה. היה אפשר ללמוד על המצב מהסימנים. אבל הוכחות לא היו לנו, ולא יכולנו לקבוע את הזמן המדויק של התפרצות ה'מאורעות'... אומרים כי אנשים ציביליים ידעו על התחלת ה'מאורעות'."⁴⁰ בסוף שנות השלושים, בימי התיישבות "חומה ומגדל", הקימו, המחלקה הערבית של הסוכנות והמפקדה הארצית של ה"הגנה", את המחלקה ליחסי-שכנים, בראשותו של עזרא דנין, איש חדרה. דנין הסתייע ב"אגף הערבי" של אליהו ששון בסוכנות ובמומחים היהודים לענייני הערבים, שאחד מהם היה יהושע (ג'וש) פלמון, ממפקדי ה"הגנה" בסדום. בקורס שארגנה המחלקה ליחסי-שכנים נלמדו, שפת השכנים, מנהגיהם, ההיסטוריה שלהם ודתם, וממשלת המנדט מינתה את מסיימי הקורס למוכתרים – כלומר למייצגי יישוביהם כלפי השלטונות – בהמלצת הסוכנות היהודית. הממשלה שילמה להם שכר, והמחלקה ליחסי-שכנים הקציבה לכל אחד מהם שלוש לירות ארץ ישראליות לחודש, להוצאות אירוח. המוכתרים ניסו לטפח מעין בריתות מקומיות עם שכניהם, וגם ליקטו מידע והזרימו אותו אל מפקדת ה"הגנה" ואל ה"אגף הערבי" בסוכנות .⁴¹ בימי המרד הערבי שיתפה ה"הגנה" פעולה עם הצבא הבריטי ועם שירותי המודיעין שלו, ולא פעם הסתייעה בסכסוכים שבין המודיעין הצבאי ובין הבולשת המשטרתית (הסי.איי.די).⁴² בעצת המחלקה ליחסי-שכנים הקים המודיעין של חיל-האוויר הבריטי "כנופיות שלום" ערביות בארץ-ישראל, משקל-שכנגד לכנופיות-המופתי ששירתו את הביון הגרמני. לראש "כנופיות השלום" מונה פח'רי נשאשיבי. הכנופיות של נשאשיבי והכנופיות של חוסייני לחמו אלה באלה בשיטות טרור, ומנהיגיהן השתמשו בפקודיהם לחיסול-חשבונות ולמטרותיהם החומריות-אישיות. פח'רי נשאשיבי נרצח בעירק ב-1941 בידי שליחי המופתי.⁴³ ניצני המודיעין הקרבי הטאקטי של ה"הגנה" הופיעו בארץ בימי ה"מאורעות". מפקד מחלקת הפו"ש בקלמניה (ליד כפר-סבא), יצחק הקר,⁴⁴ אסף ידיעות על יעדי-פיגוע אפשריים בכפרים הערביים, ועל דרכי-גישה ונסיגה ונתונים חברתיים.⁴⁵ ליוזמתו היה המשך, וב"גזרה המזרחית", בין כפר-סבא לעין-השופט, הוקם מנגנון-זוטא, בראשות ציון קליימן (אלדד), ה"ג'ינג'י" מירושלים. האנשים של ציון אספו ידיעות על פעילות הכנופיות. בהדרכת עזרא דנין."⁴⁶ הקורס הראשון למדריכי-טופוגרפיה של ה"הגנה" התקיים בשנת 1938 בגבעת-רמב"ם שליד תל אביב, בפיקוד "המשוגע" היישובי לקריאת-מפות ולסיירות-מקצועית, המהנדס הילל בירגר. מאז היו לימודים אלה לאחד מיסודות החינוך של המפקדים מדרגת מפקד כיתה ומעלה.⁴⁷ ב-1939 הצילה תחנת-ההאזנה של ה"הגנה" בתל אביב, שאך הוקמה, מטען של מכונות לייצור כדורים בקוטר של 9 מ"מ, שכמעט ונפל לידי הבריטים. התחנה הייתה ממוקמת בביתו של שוטר יהודי, יצחק קרוטקוב ברחוב סוקולוב 26, ומפעילהּ, מרדכי אלמוג, קלט שדר של המשטרה: "מפעל בפולין הרכיב שלושים וארבע מכונות לתעשיית כדורים ונשק. המכונות מפיקות עשרים ושנים אלף כדורים לכל שמונה שעות עבודה. המכונות ארוזות בארגזים... (מספרי הארגזים צוינו בידיעה) והמהנדס ולטר, שכינויו טורוק או דולוק, נוסע לארץ-ישראל לפקח על הרכבת המכונות. אם תצליחו לתפוס את ולטר החזיקו בו, ובקשו הוראות נוספות ממרכז הבולשת". הכוונה הייתה למכונות לייצור כדורים שרכש יהודה ארזי בפולין. סוכנים פולנים הודיעו על העסקה הזאת לשגרירות הבריטית בוורשה, וזו שלחה את המידע ללונדון ולארץ-ישראל. אנשי הש"י, שלא ידעו על המשלוח, שלחו מברק בהול למרכז ה"הגנה", וישראל גלילי קיבל אותו אחרי חצות-הלילה. האוניה ובה המכונות הייתה אמורה להגיע לנמל-חיפה בבוקר. סוכן-האוניה בארץ-ישראל, איש הרכש, אהרון עירוני, שלח הוראה במברק לרב-החובל: לשנות את מסלול האוניה. להיכנס לנמל ביירות ולפרוק שם את המטען. עם שחר מילאו שוטרים וקציני-משטרה את נמל חיפה, ומכוניות-משטרה חסמו את כל שעריו. כל היום חיכו השוטרים לשלל, ובלילה הגיעה הידיעה: האוניה התעכבה בביירות. אחרי שלושה ימים נכנסה האוניה לנמל חיפה והשוטרים לא מצאו בה דבר. המכונות נשארו בביירות שנתיים, ורק בשנת 1941 הביאו אותן אנשי-ה"הגנה" לארץ-ישראל, ארוזות בארגזים, בסיועם של אנשי המודיעין הבריטי. הבריטים, ששיתפו אז פעולה עם ה"הגנה", לא ידעו מה טמון בארגזים אלה. תחנת-ההאזנה התל אביבית החליפה מדי פעם את מקומה והמשטרה לא הצליחה לאתרה. אנשי התחנה קלטו שיחות בין ניידות המשטרה לבין עצמן, בין הניידות למטה ובין המטה לספינות-המשמר, שתרו אחר ספינות-מעפילים. את רוב השיחות פענחה היחידה לשבירת קודים של הש"י. ב-1947 הוחלט לפרק את התחנה, בשל חוסר-תקציב. אך אלמוג ואנשיו המשיכו להפעילהּ בהתנדבות. בפברואר 1948 קלטו שיחה: משוריינים של הלגיון הערבי מתכוננים לתקוף יעד יהודי. אלמוג הציע עסקה לראש הש"י, איסר בירנצווייג (בארי): תוכן השיחה הגורלית הזאת תמורת תקציב ותחנה. בארי, שהתרשם מן הידיעה, נתן לאלמוג אלף וחמש מאות לא"י."⁴⁸

בתחילת שנת 1940 הקים שאול אביגור את מחלקת הר"ן (הריגול הנגדי), שאספה מידע על תוכניות של השלטונות הבריטיים נגד ה"הגנה". את עבודת האיסוף עשו יהודה ארזי, שהיה לפני כן, כאמור, קצין במשטרה הבריטית, ודוד שאלתיאל. הר"ן עקב אחרי מלשינים יהודים וחקר כמאתיים איש. כמה חשדות הופרכו. כמה מלשינים הוכו וחדלו להזיק, ואחדים הועמדו לדין ה"הגנה" והוצאו להורג.⁴⁹ ב-1940 הקימו המפקדה הארצית של ה"הגנה" והמחלקה המדינית של הסוכנות את שירות-הידיעות המשותף לשתיהן – הש"י הארצי – בראשותו של שאול אביגור. יהודה ארזי פרש מהש"י והיה לאחד מאנשי-הקשר בין ה"הגנה" ובין מחלקות המודיעין של הצבאי הבריטי, ששיתפו אתה פעולה בתקופה ההיא. סגניו של אביגור היו דוד שאלתיאל (שטיפל במודיעין הצבאי והמשטרתי) וזאב שרף. שרף גם מונה למזכיר הש"י ולאחראי על המחלקות האזרחיות שפעלו נגד ארגוני הפורשים (אצ"ל ו"אצ"ל בישראל" – הוא לח"י) ונגד קבוצות יהודים עצמאיות אחרות. אחת ממחלקות הש"י, שנקראה "הש"י הערבי", אספה נתונים מהמגזר הערבי. בראש מחלקה זאת עמד עזרא דנין.⁵⁰ ב-1942 מונה דוד שאלתיאל למפקד ה"הגנה" בחיפה, ותפקידו בש"י ניתן לישראל זבלודובסקי (עמיר). ב-1943 השתבשו יחסי זאב שרף עם ראש המפקדה הארצית, משה סנה: שרף הודיע כי אחד מראשי הכנופיות שברח לחו"ל אחרי ה"מאורעות", חזר לארץ-ישראל ולפעילות טרוריסטית. אחר-כך נודע לו שהאיש אומנם חזר לכפרו, אך לא לסורו, והוא הפיץ בין המפקדים תיקון לידיעה המוטעית, מבלי לביקש אישור מהרמ"א להפצת התיקון. סנה טען שזאת חריגה מסמכות: שרף טען כנגדו שאין צורך באישור להפצת תיקון. אחר-כך אמר שרף כי סנה תרץ את דבריו בכך שהדריכות ב"הגנה" חשובה יותר מתיקון הטעות המודיעינית. לדברי שרף גם הוא וגם אביגור חשדו בסנה שהוא מבקש לעורר את המתח בין יהודים לערבים. בגלל אירוע זה ואירועים מוזרים נוספים, הם הגיעו למסקנה כי סנה פועל לפי הוראות שהוא מקבל מברית המועצות. אביגור מסר על חשדותיו לבן גוריון, וקיבל הוראה לרדת מן הנושא. שרף לעומת זאת התפטר. כך או כך, ישראל עמיר נשאר יחיד בצמרת הש"י. אחרי שנה הצטרף שרף למחלקה המדינית של הנהלת הסוכנות, ואחד מתפקידיו היה הקשר עם הש"י.⁵¹ הש"י הארצי הורכב משלוש מחלקות שפעלו בנפרד זו מזו. מחלקה ע' (ערבים) – היא "הש"י הערבי" – בראשותו של עזרא דנין, ואחר-כך של זיאמה דיבון; מחלקה י' (יהודים) – ששמה שונה אחר-כך בעצת בן-גוריון לפ' (פנימית)⁵² – בראשותו של יוסף קרקובי (קריב) ואחר-כך של איסר הלפרין (הראל),⁵³ ולקראת מלחמת העצמאות הוחלף הראל באיז'ו רוט (יצחק דורות); מחלקת-המשטרה – שאספה מידע על המשטרה והבולשת (הסי.איי.די) – בראשותו של משה בר-אילן ואחר-כך של שמואל גניזי. בשנת 1946 צורפה מחלקת המשטרה למחלקה מ' (מדינית), בראשותו של בוריס גוריאל, שחדרה לכל זרועות הממשל והצבא. ב1945- מונה ישראל עמיר למפקד ירושלים, ודוד שאלתיאל חזר לפיקוד על הש"י; בפברואר 1948 החליף שאלתיאל את עמיר בירושלים, וסגנו איסר בארי ("איסר הגדול"), מונה לראש הש"י, ומילא תפקיד זה עד סוף שנת 1948. הש"י הארצי ירש את שירותי-הידיעות המחוזיים של ה"הגנה" והרחיב את רשתותיהם. הדיווחים ששלחו חברי ה"הגנה" על המתרחש באזוריהם רוכזו בארכיוניו ומוינו על-פי נושאים ועל-פי שמות. מקור מידע נוסף היה המודיעים – יהודים ולא יהודים – שעבדו במשטרה ובזרועות השלטון האחרות. בימי השיא של תנועת-המרי אמר מפקד הצבא הבריטי בארץ-ישראל, גנרל אוולין בארקר: "כל סודות השלטון ותוכניות מבצעי הצבא מגיעים אל היהודים, עשרים וארבע שעות אחרי שאנחנו מחליטים עליהם. האינטליג'נס שלהם פועל להפליא."⁵⁴ להלן, לדוגמה, קטע מגיליון-הפרטים על סגן מפקד תחנת משטרה, קצין בשם פורד, שהכינה מחלקת-המשטרה של הש"י בשנת 1945: "בן שלושים ושלוש, גובה מאה ושמונים סנטימטרים. שערות בלונדיניות כהות. שביל מצד שמאל. פנים מוארכים, אף חד, עיניים אפורות. מרכיב מונוקל. הליכה בצעדים איטיים וארוכים. יודע אנגלית וקצת צרפתית. בא ארצה בשנת 1935, שירת בתור שוטר בחלסה בגליל. בן למשפחה עשירה ומיוחסת באנגליה. קרוב למשפחת צ'רצ'יל. בנה תחנת-משטרה בחלסה מכספו הפרטי, ועלה לדרגת קצין. התחתן עם ליידי אנגליה, וכתוצאה מכך עלה לדרגת מייג'ור. אשתו, הליידי. עושה רושם של זונה. וכמו-כן חיה עם גברים אחרים. בעל אופי שקט, קרייריסט, רודף נשים, אוהב סדר בעבודתו. שותה לשכרה והולל. שונא ישראל. עשה הון בזמן המלחמה, אבל בזבז אותו. בשנת 1942 נסע לחופשה לאנגליה וחזר ארצה אחרי שלושה חודשים". בגיליון מתוארים כל מגעיו של פורד עם היהודים, מיום שבא לארץ-ישראל, לעומת זאת לא מצוין בו שמו הפרטי.⁵⁵ בחומר-הרקע שצירפו השלטונות הבריטיים לפקודת מבצע "ברודסייד" ("השבת השחורה") ב-1946 מתואר הש"י כך: "מערכת מאורגנת היטב של מודיעין וביטחון; יעילות רבה. מודיעין ה"הגנה" מדווח על מקום המצאו של הצבא הבריטי ועל תנועותיו. רוב בעלי הדרגות הנמוכות במשטרה הם אנשי-ה"הגנה". חלק מהמודיעין שלהם בא ממקור זה. שירות-הביטחון של ה"הגנה" עומד על רמה גבוהה ביותר. רק אינפורמציה דלה ביותר תושג מפי אסירים."⁵⁶ ____ [בשבוע הבא: לוחמה מודיעינית בין יהודים: הגנה, אצ"ל ולח"י; הש"י הערבי; סיירות מודיעיניות והתפתחות מודיעין השטח; המסתערבים.]

1. דוד רמז – ממנהיגי מפא"י, היה מזכ"ל ההסתדרות ושר בממשלות ישראל הראשונות. 2. כפרדוקס על-פ' אמרתו של הפילוסוף והמדינאי האנגלי פרנסיס בייקון (1626-1561). "דעת היא כוח". 3. כל כתבי אחד-העם, אמת מארץ-ישראל, מאמר ראשון, דביר, תשי"ז, עמ' כ"ד. 4. מובא במאמרו של יוסף גורני, "ארבע גישות אל הבעיה הערבית", נכלל ב"הציונות – עקרונות ומעשה", לקט מאמרים מתוך סקירה חודשית, 1977, משרד הביטחון, ההוצאה לאור. 5. עדות של ישראל טריווש, מכון ז'בוטינסקי תיק פ 1-102. 6. יוסף גדליה קלוזנר, (1958-1874), היסטוריון חוקר ספרות ואיש רוח ישראלי. 7. יוסף קלויזנר, "השקפה עברית", השילוח, 1908. 8. אהרון קידר, "לתולדותיה של 'ברית-שלום' בשנים 1928-1925", כתוך פרקי מחקר בתולדות הציונות, המכון ליהדות זמננו, האוניברסיטה העברית בירושלים, הספרייה הציונית, תש"ט, עמ' 228. 9. יואב גלבר, שורשי החבצלת – המודיעין ביישוב, 1947-1918, משרד הביטחון ההוצאה לאור, 1992, עמ' 1. 10. ספר תולדות ה"הגנה", א1/, עמ' 263-262, 307. 11. דוד תדהר (1970-1897), קצין משטרה, בלש פרטי וחוקר. 12. ספר תולדות ה"הגנה" א1/, עמ' 389. 13. מרטין גילברט, "צ'רצ'יל והיהודים", סדרת הרצאות באוניברסיטה המשודרת של גלי-צה"ל, הרצאה מ31- בינואר 1980. 14. גלבר, שם, עמ' 9. 15. ד"ר דוד אידר מונטגיו, (1936-1865), רופא, פסיכואנליטיקאי, מנהיג ציוני, סופר יהודי-בריטי. 16. לוי שניאורסון (1975-1888), מרגל, משורר, איש ניל"י. 17. ספר תולדות ה"הגנה" א1/. עמ' 664. 18. שלום בריטי, על משקל Fax Romana השלום הרומאי – כינוי של התקופה שנמשכה משנה 27 לפני הספירה ועד שנת 180, בה שרר שלם ושקט ברחבי האימפריה הרומית. 19. אורי מילשטיין. בדם ואש יהודה, עמ' 252-251. 20. ספר תולדות ה"הגנה", ב3/, עמ' 1968. 21. ארכיון ציוני מרכזי, תיק 25/3555 S – דוח על פעולות הלשכה המאוחדת בשנת 1930. 22. ב-21 באוגוסט 1945 הוציאו אנשי לח"י להורג את דוידסקו, מפני שחשדו שהוא הלשין על יוסף סיטנר, שהיה איש הקשר של לח"י עם ה"הגנה" וממארגני רצח לורד מוין (ראה: יעקב בנאי "חיילים אלמוניים" ע' 342; דוד ניב "מערכות הארגון הצבאי הלאומי" ד' ע' 82). 23. גלבר, שם עמ' 103. 24. ספר תולדות ה"הגנה", ב1/, עמ' 522-518: ספר תולדות ה"הגנה", ג1/.עמ' 519; ראיון עם אפרים דקל ב-11 בפברואר 1980; ראיון עם עמנואל ילן ב-7 במאי 1980: סדרת הראיונות הנ"ל עם יהושע פלמון; סדרת ראיונות עם גיורא זיד ב-1980. 25. אליהו ששון. בדרך אל השלום, עמ' 16-9; סדרת ראיונות עם זאב שרף ב-1979. 26. גלבר, שם, עמ' 105. 27. ספר תולדות ה"הגנה" ב1/, עמ' 453-452: הראיון הנ"ל עם עמנואל ילן; סדרת ראיונות עם שלמה שמיר, שהשתתף בקרב על הגלבוע, בשנות השבעים והשמונים; אבי כפירי, כך הפך עז א-דין אל קסאם לגיבור של החמאס, מקור ראשון, 28 בנובמבר 2014. 28. מדובר ב"הסכם ההעברה" שאפשר ליהודי גרמניה להגר מגרמניה לארץ ישראל ולשמור על חלק מהונם. 29. יוסי רגב, המברק של בן-גוריון מווילנה, אתר תפוז 4 באפריל 2014. 30. "דוח יהודה ארזי" על עיוותי החקירה, מעריב 15 ביוני 1973. יוסי רגב, פרויקט ארלוזורוב – רצח ארלוזורוב עוד חי, אתר תפוז; שבתי טבת, רצח ארלוזורוב, תל אביב: הוצאת שוקן, 1982; ח. בן-ירוחם, העלילה הגדולה - לפני רצח ארלוזורוב ולאחריו, תל אביב: הוצאת מכון ז'בוטינסקי, 1982. 31. אריה יצחקי, מי רצח את ארלוזורוב? הבריטים?, ראיון בערוץ 7 עם שמעון כהן 17 ביוני 2012. 32. מנחם שריד, לשלטון בחרתנו, הוצאת אורן, 2005; יוסף אחימאיר, הרהורים בעקבות דוח ועדת החקירה של רצח ארלוזורוב. בתוך: האומה, במה למחשבה לאומית, גיליון 80, עמ' 155-160, 1985. 33. אביגור קיבל את פרס ישראל על מפעל חיים ב-1973 ובאותה שנה גם תואר דוקטור לשם כבוד מן האוניברסיטה העברית. סמלי הדבר שבמלחמת יום הכיפורים באוקטובר אותה שנה, קרסו תורת הביטחון ומערכת הביטחון שכוננו שאול אביגור ובני דורו. הלקח: מי שזורע רוח קוצר סופה. 34. ספר תולדות ה"הגנה" ב2/, עמ' 992-990. 35. גלבר עמ' 135. 36. גלבר, עמ' 139. 37. סדרת הראיונות הנ"ל עם יהושע פלמון; הראיון הנ"ל עם אפרים דקל. 38. ספר תולדות ה"הגנה", ב2/, עמ' 632. 39. אפרים דקל, עלילות ש"י מערכות, 1965. עמ' 169. 40. ספר תולדות הגנה, ב3/. עמ' 1317. 41. סדרת הראיונות הנ"ל עם יהושע פלמון. 42. ספר תולדות ה"הגנה", ב/2 עמ' 992-990. 43. סדרת הראיונות הנ"ל עם יהושע פלמון; ראיון עם ישעיהו אורן ב-26 באפריל 1980. (אורן סיים את אחד הקורסים הראשונים למוכתרים): סדרת הראיונות הנ"ל עם גיורא זייד. 44. שנספה אחרי שלוש שנים עם כ"ג יורדי הסירה. 45. סדרת הראיונות הנ"ל עם יהושע פלמון ועם אליהו בן-חור. 46. ספר תולדות ה"הגנה", ב/2. עמ' 957. 47. הילל ברגר, "יצחק שדה כידידי המפה", ורשימות מספות שנתן בירגר למחבר במכתב מ-6 באוגוסט 1980; מאיר פעיל. מן ה"הגנה" לצבא ה"הגנה", זמורה. ביתן, מודן, 1979, עמ' 51. 48. אפרים דקל. עלילות ש"י, עמ' 62-60; סת"ה ב/2, עמ' 981-980: סדרת הראיונות הנ"ל עם זאב שרף: ראיון עם מרדכי אלמוג ב-8 באוגוסט 1980. 49. ספר תולדות ה"הגנה", ג1/. עמ' 244-242. 50. שם, שם; גלבר עמ' 291, 333;סדרת הראיונות הנ"ל עם זאב שרף ועם יהושע פלמון. 51. סדרת הראיונות הנ"ל עם זאב שרף. 52. מחלקה זאת נקראה גם ד' ו"מחר". 53. איסר הראל (הלפרין) היה ראש הש"י בתל אביב וכינויו היה "איסר הקטן" להבדיל מאיסר בארי (בירנצווייג) ראש הש"י הארצי שכונה "איסר הגדול". 54. אפרים דקל. עלילות ש"י. עמ' 83. 55. ארכיון תולדות ה"הגנה", תיק מס. 8/64. 56. אפרים דקל, עלילות ש"י. עמ' 113.