מאיר פעיל: "אינטריגות גדולות"

כבר בתום מלחמת העולם הראשונה הגיע הגנרל האיטלקי, ג'וליו דואה, למסקנה כי השליטה באוויר משמעה– ניצחון! את תובנותיו פרסם ב-1921 בספרו רב ההשפעה "השליטה באוויר".¹ מלחמת העולם השנייה הוכיחה כי דואה צדק. ראשי מערכת הביטחון של היישוב היהודי לא שמעו על כך, ואם שמעו לא הטמיעו את התובנה. עוד ביטוי לחוסר התעניינותם בנושאים צבאיים, לחוסר רצינות עיסוקם בשאלות ביטחון. שהרי הכול בעיניהם היה קודם כל פוליטי. לקראת מלחמת העצמאות, רצו מפקדי הפלמ"ח לבנות את הכוח האווירי של צה"ל משורות הפלמ"ח, ולקלוט ביחידה האווירית של הפלמ"ח את הטייסים היהודים, ששירתו בצבאות הזרים במלחמת העולם השנייה. שאיפה זו לא נתקבלה על דעת אנשי הפיקוד העליון.² ראשי מערכת הביטחון של הישוב טענו, שלהקמת חיל-האוויר ולפיקוד עליו מתאימים אנשים ששירתו בחילות-אוויר ובצבאות סדירים אחרים. המשימה הוטלה אפוא על משוחררי חיל-האוויר הבריטי ועל יהודים ולא יהודים מבין המתנדבים שנהרו לארץ-ישראל עם פרוץ הקרבות, והטייסים מהפלמ"ח נקלטו במסגרת החדשה. את ההתחלות שקדמו להקמתו של חיל-האוויר יזמו משוגעים לדבר שהממסד לא הבינם, שהרי חילות האוויר התפתחו רק במאה העשרים, ורוב מקבלי ההחלטות של הממסד הביטחוני היישובי, נולדו ובגרו, או בסוף המאה התשע- עשרה או בתחילת המאה העשרים. מבחינתם, חיל אוויר התאים למעצמות ולא ליישוב היהודי. בתחילת שנות הארבעים למד אהרן רמז בארצות-הברית, והיה אחד החניכים הראשונים בבית-הספר לטיס של תנועת "החלוץ".³ ב-1941 התגייס רמז לחיל-האוויר המלכותי הבריטי, והשתתף בגיחות קרביות באירופה. שם נפגש עם אלוף המשנה הבריטי קורטיס, שהיה טייס במלחמת העולם הראשונה, שירת בבולשת הבריטית בארץ-ישראל בשנות השלושים, התיידד עם מנהיגי הישוב, דב הוז ומשה שרת, וסייע – בהתנדבות – לארץ-ישראלים להתאמן בטיס. קורטיס הביע נכונות לאמן טייסים ארץ-ישראלים, ואהרון רמז שלח למשה שרת תוכנית להקמת כוח אווירי. ההנהגה הציונית לא עשתה דבר.⁴ יהושע גילוץ למד הנדסה בבריטניה, התגייס לחיל-האוויר הבריטי כמהנדס, והגיע לדרגת רב-סרן בפיקוד התובלה האווירית, כאחראי לנושאים הטכניים בשדות-התעופה הבריטיים שבמזרח-הרחוק. ב-1943, בחופשת השחרור שלו, בא לארץ-ישראל ונפגש עם מנהל גימנסיה הרצליה, ד"ר בוגרשוב, עם ראש המפקדה הארצית של ה"הגנה", משה סנה, ועם יהושע אשל.⁵ נושא הדיון היה, לדברי גילוץ, "זוהר התעופה לעם ישראל." דובר שם על בתי-ספר לטיסה ועל חברת-תעופה, ואשל ביקש ממנו להכין תוכנית לחיל-אוויר במחתרת. גילוץ התרשם שהמושגים של אנשי ה"הגנה" מוגבלים, מפני שהצעותיו לא שכנעו אותם. אף-על-פי-כן הגיש את התוכנית. אשל הציע לו להיות מפקד הכוח האווירי היהודי, אך גילוץ הציע להעמיד טייס בראש הכוח הזה.⁶ אחרי מלחמת העולם השנייה חזר לארץ-ישראל אלכסנדר זילוני, שלמד הנדסת-תעופה בבריטניה ושירת כקצין טכני בחיל-האוויר הבריטי, בדרגת סרן. באמצע שנת 1947 ביקש ממנו יחזקאל סהר תוכנית להקמת חיל-האוויר העברי, וזילוני נפגש עם יגאל ידין ועם יהושע אשל. אחד מנושאי הדיון היה שם היחידה. זילוני הציע: "חיל-אוויר". ידין ביקש להתחיל בשם פחות יומרני. הרושם של זילוני: "לאשל ולידין לא היה מושג על חיל-אוויר. והם גם לא נתנו אמון באדם שבא מחיל-האוויר הבריטי, לפיכך נמנעו ממינויים ברורים ולא התחילו בעבודה." יגאל ידין אמר כי הוויכוח שלו ושל אשל עם זילוני היה בשאלה אם חיל-האוויר יהיה עצמאי – כמו בצבאות ארצות-הברית ובריטניה – או כפוף בכול למטה הכללי. אשל וידין לא הסכימו לכנות את היחידה בשם "חיל אוויר", מפני שב"הגנה" לא היו חילות, אלא שירותים בלבד.⁷ זילוני תכנון להקים שתי טייסות, אחת עם מטוסי-קרב חד-מנועיים ואחת עם מטוסי-קרב הפצצה דו-מנועיים; אחת תמוקם בצפון הארץ, ואחת בדרומה. בכל טייסת יהיו שמונה-עשר מטוסים. מהם שנים-עשר שמישים בכל עת. בצוות-הקרקע של הטייסת החד-מנועית ישרתו שמונים וארבעה אנשים, ובצוות-הקרקע של הטייסת הדו-מנועית ישרתו מאה עשרים ושישה אנשים."⁸

ב-1946 השתחרר אהרון רמז מחיל-האוויר הבריטי ונפגש עם יהושע אשל ועם חבר המפקדה הארצית, יוסף יזרעאלי. מגעים אלה הסתיימו בלא-כלום. באוגוסט 1947 החליטו רמז וידידו, הימן שמיר, ששירת בחיל-האוויר האמריקני כטייס-מפציצים במזרח-הרחוק, "לעשות משהו", והציגו ראשי-פרקים של תוכניתם לפני ישראל גלילי, שנתן להם עשרים לא"י שכר-טרחה, וביקש תוכנית מפורטת.⁹ המפקדה הארצית הטילה על אשל להגיש תוכנית לפיתוח התעופה הצבאית, והוא ניסה להתאים לתנאי ארץ-ישראל את התוכנית שקיבל מהטייסים ומאנשי חיל-האוויר שהשתחררו מהצבא הבריטי. ב-10 באוקטובר 1947 שלח אליו הרמטכ"ל יעקב דורי מכתב: "מפקדת ה"הגנה" מודיעה לך בזה על החלטתה להקים כוח אווירי קבוע, החל מתאריך תוקף מכתב זה, אשר ייקרא 'שירות-אוויר'. בזאת גם מתאשרת תוכניתכם שהגשתם להקמת השירות. עליך להגיש מיד את הצעותיך למינויים ותקציב ולביצוע המידי של התוכנית."¹⁰ זמן-מה לפני כן נפגשו רמז ושמיר עם אשל ויזרעאלי. לדברי רמז הם דיברו בשפות שונות. כשהציעו שני הטייסים להקים מטה השיבו להם אנשי ה"הגנה" שאם ישתמשו במונח "מטה", ייפסל המסמך מיד, והציעו לכנות את הגוף שיוקם "מחלקה מיוחדת". לבסוף התפשרו על "שירות-אוויר". ב-23 באוקטובר הגישו רמז ושמיר את תוכניתם. עם מכתב-לוואי: "לא פרטי הדברים חשובים כרגע, אלא הבנה יסודית של אפשרויות ניצול כוח-האוויר בארץ, ונכונות להקימו בתנופה ובהעזה. ברור לנו כי בלי הקמת מחלקה לטיפול בעניין, אשר בכוחה יהיה להזיזו, נדון הדבר לדחייה ולאכזבות. אף אם יחליטו החלטות טובות." את הסכום הנדרש למימוש התוכנית העריכו השניים בכמיליון לא"י.¹¹ באותו זמן היו ל"הגנה" אחד-עשר מטוסים אזרחיים קלים, ששימשו לסיורי-תצפית ולצילומי-אוויר, ושלא נועדו למשימות-קרב התקפיות. תפוסתם הכוללת, למעט הטייסים, הייתה עשרים ושישה איש או כשתי טונות מטען. רמז ושמיר הציעו לקנות מיד חמישה-עשר עד עשרים וחמישה מטוסים אזרחיים נוספים. לרבות שלושה עד חמישה מטוסים דו-מנועיים, ולהסב אותם למטוסים צבאיים. ובשלב הבא לרכוש עשרים עד ארבעים מטוסי-קרב חד-מנועיים, חמישה עד עשרה מפציצים בינוניים וחמישה עד עשרה "אווירוני-תחבורה". ולגייס את צוותי-האוויר והקרקע בחוץ-לארץ. לשירות האוויר יידרשו מאה וארבעים עד מאתיים טייסים, שלוש מאות עד שלוש מאות וחמישים עובדי-קרקע, ארבעים עד חמישים אנשי "מנהלה מרכזית" (מפקדת השירות) וכשלוש מאות איש לתפקידים שונים. בישיבת-הסיכום, במשרדי הסוכנות בתל אביב, נכחו הרמטכ"ל, יעקב דורי; קצין המבצעים, יגאל ידין; חבר המטכ"ל וראש אגף התכנון, יוחנן רטנר; איש הרכש, יהודה ארזי; ראש שירות-האוויר, יהושע אשל; הטייסים, אהרון רמז והימן שמיר, ומהנדסי הטייס, אלכסנדר זילוני ויהושע גילוץ. בישיבה זאת (בתחילת נובמבר 1947) אושר מסמך שנפתח במלים: "רצוף בזה תוכנית לפעולה תעופתית בקשר למצבנו הנוכחי", ובו צוין: "כל הפרטים עובדו וחושבו, עד גבול האפשרי כאן, על-ידי בעלי מקצוע המוסמכים ביותר בארץ." הדגש היה על הדחיפות. "ביצוע כל פעולה שהיא בשטח התעופה, יש לה ערך אם להתחיל מיד לעשות כל מה שניתן, החל מהימים הקרובים ביותר." שבועיים לפני פרוץ המלחמה הגיש ידין לדורי מסמך "לארגון חיל-התעופה. המסמך קובע בין היתר כי אנשי מחלקת הטיס של הפלמ"ח ימשיכו להיות כפופים למטה הפלמ"ח בכל הקשור למנהלה. "מאידך יעמדו לפיקוד מפקדת התעופה בכל העניינים הקשורים בתפקידם המיוחד". את פרטי התיאום הציע ידין לקבוע עם מפקד הפלמ"ח, יגאל אלון. הצעה אבסורדית זאת מלמדת עד כמה התקשה המטה הכללי לכפות את מרותו של הפלמ"ח. הפעולה הראשונה הייתה מינוי "הגוף המנהל": מפקד השירות יהושע אשל; ראש המטה, אלכסנדר זילוני; קצין המבצעים, אהרון רמז. זילוני התגייס מיד, רמז התגייס קצת מאוחר יותר, כשקיבל אישור מקיבוץ כפר-בלום. לשירות-האוויר הוקצה חדר במשרדי קלוב-התעופה, ברחוב מונטיפיורי 9 בתל אביב. גרעין טייסת א' ותשתית כוח אדם מקצועי גויסו והוכשרו. מחשש עין בריטית כונה השירות בשם ש"א.¹² על גיוסו לש"א סיפר יעקב בן-חיים (בלק), מי שהיה מפקד מחלקת-הטיס של הפלמ"ח, עד יולי 1947. בלק שוחרר משירות פעיל בפלמ"ח, חזר לקריית-ענבים והכשיר קרקע למטעים. "בחודש נובמבר, כשישבתי על הטרקטור." סיפר בלק, "הגיע אלי לשדה יהושע אשל ואמר לי: 'טוב, בחור, עכשיו תכבה את המנוע ותחזור לטיס.' 'מה קרה?' שאלתי. 'מגייסים מחדש את כל הטייסים הוותיקים. באתי לגייס אותך.' "ישבנו על הסלעים כשעתיים, והתווכחנו. אמרתי שלא בא בחשבון, שהקבוצה הטילה עלי משימה ועלי להשלימה, ושיש עוד טייסים טובים. אשל התעקש. ולבסוף אמרתי: 'אני לא מחליט על דעת עצמי. יש אסיפת-חברים, בוא ושכנע אותם.' "אשל ביקש שלפני האסיפה הזאת ארד לתל אביב ואפגש עם הימן שמיר. שמיר סיפר לי שמתארגן שירות-אוויר – אלכס זילוני ראש המטה, והוא ואהרון רמז, סגניו – וביקש שאשאר בתל אביב. אמרתי שעלי לשוב לקבוצה ולהשלים את הכשרת הקרקע, ובעוד חודשיים אתגייס. שמיר צחק ואמר שהיה עלי להתגייס לפני שבועיים. לבסוף הסכמתי לקפוץ מדי פעם לשפלה. כדי לרענן טיסות. "אספת הקבוצה התקיימה במוצאי-שבת. אשל הסביר כמה אני חשוב לשירות-האוויר, הדעות בקבוצה נחלקו, ולבסוף סיכמו, כנהוג במקרים כאלה, להשאיר את ההחלטה 'למצפון של בלק'".¹³ המלחמה פרצה, ובלק, אחד הטייסים המנוסים של הפלמ"ח, ישב בקריית-ענבים וליווה את המכונית של הקבוצה, שירדה יום-יום לשדותיה שבשפלה והביאה משם חציר לבהמות. רק שבועיים אחרי פרוץ המלחמה, באמצע דצמבר, ירד לתל אביב והתגייס לשירות-האוויר. רק ב-1 בדצמבר 1947, ביום השני למלחמה, הוכרז רשמית על הקמת שרות האוויר. אז הוחל בהכשת מסלולים להמראה ונחיתה, ורכישת מטוסים מתאימים, ורק בסוף החודש נפתח הקורס הראשון להכשרת טייסים למשימות קרביות.¹⁴

באוקטובר 1947 כבר הגיע בן-גוריון, כנראה, למסקנה שהקצינים מהצבא הבריטי אינם מסוגלים לבנות את הצבא העברי הסדיר, אם בשל מגבלותיהם האישיות, אם בשל אי-התאמתם למערכת הצבאית הקיימת, ואם מפני שאין די זמן למהפכה. על אנשי ה"הגנה" הוא עדיין לא סמך. על כן החליט לתכנן ולהקים את הצבא הסדיר בעזרת מומחה בעל מוניטין מבחוץ. שלמה שמיר,¹⁵ נציג ה"הגנה" בארצות-הברית, בא לביקור בארץ-ישראל, ובן-גוריון אמר לו: "השג מומחה שיוכל לעזור לנו לבנות צבא."¹⁶ כשחזר שמיר לארצות-הברית שאל בעצת ידידים, שסייעו לנציגי-ה"הגנה" באיסוף הכספים למגבית המיוחדת, ברכש של נשק וציוד צבאי, בגיוס מתנדבים ובהכוונת הארץ-ישראלים השוהים בארצות-הברית לקורסים צבאיים, כגון מודיעין וטיס.¹⁷ "גיבשנו לעצמנו תמונה, לאיזה סוג בן-אדם אנחנו זקוקים." סיפר שלמה שמיר. "לא די שיהיה זה גנראל אמריקני, צריך שיהיה בעל ניסיון קרבי במובנים צבאיים גדולים, שתהיה לו ראיה לאומית כוללת, שיהיה בעל יכולת אינטלקטואלית להעביר את תפיסתו על צבא שלם ועל מדינה חדשה, ושיהיה אוהד הרעיון הציוני. יחד עם הגנראל הבכיר היה עלינו להביא קבוצה של קצינים שיעזרו לידו. אישיות אחת, ותהיה מכובדת כאשר תהיה, שתיזרק לארץ-ישראל, לא תפעל דבר".¹⁸ איש-הקשר של שלמה שמיר היה הקולונל דוד מרקוס, ששירת במפקדת חיל-המשלוח של בעלות-הברית באירופה במלחמת העולם השנייה. הכוונה הייתה להיעזר במרקוס בחיפוש אחרי הגנראל, והוא היה אמור להיות אחד מאנשי-הצוות של גנראל זה. בחודש נובמבר היו ברשימה עשרים וארבעה שמות, שסווגו לפי סדר העדיפויות. המועמד המועדף ביותר היה גנראל ויליאם הוד סימפסון, שהיה ראש מטה של דיביזיה במלחמת העולם הראשונה, ופיקד על הארמיה (גיס) התשיעית האמריקנית, שלחמה בצפון אירופה במלחמת העולם השנייה. השני, גנראל ארנסט נסון הרמון, שהצטיין בארגון מחדש של הקורפוס האמריקני השני במערכת מעבר-קסרין¹⁹ בתוניסיה, במלחמת העולם השנייה, בפברואר 1943. השלישי, גנראל רוברט ריצ'רדסון, שהתמחה באימון גייסות לפני מלחמת העולם השנייה ובמהלכה, בחזית המזרח הרחוק. הרביעי, גנראל הרי קולינס, שבמלחמת העולם השנייה פיקד על אוגדת הרגלים ה-42, שמלאה תפקיד מרכזי במערכת בולג', שהחלה ב-16 בדצמבר 1944 והסתיימה ב-25 בינואר 1945, שבה נבלם הניסיון האחרון של הצבא הגרמני לתקוף, דרך הארדנים, את צרפת ובלגיה בחזית המערבית. והחמישי, גנראל ראלף סמית, שבמלחמת העולם השנייה פיקד על אוגדת רגלים בחזית המזרח הרחוק.²⁰

שמיר והמסייעים הציעו למועמדים לנסוע לארץ-ישראל לשלושה חודשים, ולעזור לבן-גוריון בבניית תשתית הצבא: מבנה המטכ"ל, הקשר של המטכ"ל עם הזרועות, מערכות-האימונים וכו'. לאחר גישושים ושיחות, נשאר ברשימה מועמד אחד ויחיד, גנראל ראלף סמית. הוא היה אז בן חמישים ושלוש, נשוי, ללא ילדים. "הצענו לו שנים-עשר אלף דולר, פלוס הוצאות נסיעה, דיור ומזונות." סיפר שלמה שמיר. "ביקשנו שיעזוב את ארצות-הברית ב-1 בדצמבר ושישהה בארץ-ישראל שלושה חודשים. הוא הסכים עקרונית, אך דרש שממשלת ארצות-הברית תאשר את נסיעתו ואת פעילותו בשירותנו. וכן דרש שנפתור את בעיות הגמלאות שלו: הוא חשש לאבד את זכויותיו כקצין בדימוס בצבא ארצות-הברית, בגלל השירות בארץ-ישראל."²¹ המגעים עם סמית, עם מרקוס ועם גורמים צבאיים בארצות-הברית נמשכו כל חודש דצמבר, וב-30 בו סיכם בן-גוריון ביומנו: "מרקוס. בן ארבעים. מברוקלין. למד בווסט-פוינט. היה במלחמה (העולמית) מראשיתה. היה בקרב במטה באירופה ובמזרח הרחוק. היה עוזר להילדרינג.²² מוכן ללכת לארץ. אבל אינו מסוגל להיות ראשון. הבטיח להשיג ראשון. מציע את גנראל ראלף סמית. שלמה (שמיר) ומרקוס נסעו לסן-פרנסיסקו לראות את סמית. הסכים לנסוע, בתנאי הסכמת ממשלתו וידיעת האנגלים. משה (שרת) התייעץ עם הילדרינג, עכשיו איש פרטי, יצא מעצרת או"ם. היה במשלחת רק על-פי לחצו של דוד נילס. הילדרינג הילל (את) מרקוס. ביחוד בתכנון. לדבריו (הוא) הראשון בארצות-הברית. על ראלף סמית אמר שבחים, אבל יש בו פגם: הודח מפיקוד, לאו-דווקא בגלל אשמתו. יעץ לקחת איש אחר. מרקוס התנגד לדעת הילדרינג. הילדרינג יעץ בנוגע לאיש ולציוד ללכת ישר לנשיא. יעץ שברנארד ברוך²³ יפנה לנשיא בעניין זה." איש הצבא האמריקני הבכיר, היחיד שהיה בכיר למחצה, ושבא לארץ-ישראל לסייע לבן-גוריון להקים צבא, היה הקולונל היהודי דוד מרקוס, והוא בא בשם בדוי, מיקי סטון.

שיטת קבלת ההחלטות ב"הגנה" והפיקוח האזרחי עליה, היו הבעיות שהטרידו את בן-גוריון לא פחות משהטרידה אותו בעיית דמות הצבא. בעשרים ושמונה שנות קיומו של ארגון ה"הגנה" התרחב מעגל האחריות הציבורית עליו, ודפוסי הפיקוח שונו עם התרחבותו. מפלגת "אחדות העבודה" ההיסטורית הקימה את ה"הגנה"; אחר-כך עברה ה"הגנה" לשליטת ההסתדרות. בשנות השלושים הצטרפו אליה רוב הגופים המאורגנים בישוב, והשתתפו בניהולה, ובשלב האחרון שלה, לפני המלחמה, הייתה לזרוע מבצעית-ביטחונית של ההסתדרות הציונית, וקיבלה את מרותה הפוליטית. השליטה והפיקוח על ה"הגנה" התמסדו בתהליך אבולוציוני, והתמסדות זאת התבטאה בהקמת המפקדה הארצית והמטה הכללי, בסוף שנות השלושים. המפקדה הארצית (מ"א) הייתה כפופה להנהלת הסוכנות ולוועד הלאומי, ובמשך הזמן גברה שליטתה של הסוכנות ב"הגנה", בעיקר מפני שהאישים הבכירים במפא"י נמנו עם חברי הנהלה זאת. בסוף שנת 1947 היו במ"א תשעה חברים: ארבעה נציגי מפלגות השמאל (של אז); שלושה נציגי הימין, או החוגים האזרחיים (התאחדות-האיכרים והציונים הפרוגרסיבים); נציג "הפועל המזרחי", וראש-המפקדה (רמ"א) – מינוי של הנהלת הסוכנות. ישיבות המ"א, התקיימו פעם בשבוע."²⁴ למעשה לא היה איזון בין החלק "השמאלי" ובין החלק "הימני" במ"א. השפעתם של נציגי מפלגות הפועלים הייתה רבה יותר: הם היו מוכשרים יותר, ותיקים ומעורים יותר בענייני ה"הגנה", וקרובים מאוד, אישית ורעיונית. לאקטיביסטים שב"הגנה", ובייחוד בפלמ"ח, בשנות הארבעים, נמנו עם המפקדה הארצית, מטעם תנועת העבודה, אליהו גולומב, דב הוז, שאול אביגור וישראל גלילי, מנהיגים מן השורה הראשונה במפלגותיהם. "הימין" לא הצליח – ואולי גם לא היה מסוגל – לשלוח למ"א נציגים שהיו עשויים להתמודד איתם. ואף-על-פי-כן היה זה גוף קואליציוני שההכרעות בו נופלות על דעת כל חבריו. נציגי תנועת העבודה לא יכלו להעביר החלטות במ"א בלי הסכמת חברי המפלגות האחרות, וכך היה ל"ימין" לפחות כוח מעכב; והוא אומנם השתמש בכוחו זה ועיכב את הקמת הפלמ"ח ובניית מכוני תעש חדשים. אף שהיה אפשר לקבל החלטות ברוב של קול אחד, ואף שכל האנשים שמילאו את תפקיד הרמ"א צידדו בתפיסות של נציגי תנועת העבודה, השתדלו חברי המ"א להגיע לאחדות-דעות, כדי שהחלטותיהם יחייבו את כל הישוב. ראוי לזכור שאנשי השמאל במ"א לא היו מעור אחד. יחד עם הרמ"א, הם היו חמישה. שלושה ממפא"י, אחד מהתנועה לאחדות-העבודה ואחד מ"השומר הצעיר". ולא פעם היו דעותיהם מנוגדות אלה לאלה. בן-גוריון לא היה מרוצה מתפקוד המפקדה הארצית ומשיטת קבלת ההחלטות בענייני ביטחון. בישיבת ועד הביטחון אמר בן-גוריון (ב-10 בפברואר 1948): "אני חושב שלא הקימונו את המשטר ההכרחי בשביל הביטחון."²⁵ ועוד באמצע 1947 העביר סמכויות ותפקידים מהמפקדה הארצית, לגופים אחרים ולאנשים שעבדו במחיצתו. ב-20 ביולי ביטל את אחריות המ"א לתעשיה הצבאית, בספטמבר ביטל את אחריותה לרכש באירופה, ובאוקטובר מינה את אברהם זברסקי לגזבר מחלקת הביטחון של הסוכנות, וכך ניתק את הקשר בין המ"א ובין גזבר הסוכנות, אליעזר קפלן.²⁶ "אחד האנשים שבאו לעזרתו של בן-גוריון, היה לוי אשכול. כתב יוסף יזרעאלי: "הוא הצטרף לפעולה חודשים אחדים לפני החלטת או"ם על החלוקה. לא היה לו תואר רשמי. אך למעשה שימש כעוזרו של 'הממונה על ענייני הביטחון' לתפקידים מיוחדים, ובעיקר התמסר לענייני הרכש (בחודשי המלחמה הראשונים היה זה רכש שאינו נשק), ובעזרתו של שמעון פרס עמד בקשר מתמיד עם האנשים אשר פעלו בשטח זה באירופה ובארצות-הברית. עם הזמן התרחבו תפקידיו, ומדי פעם היה נקרא לטפל בעניינים שונים שהטיל עליו 'הממונה', אבל גם אז לא הזניח את ענייני הרכש, ושימש חוליה מקשרת בין הצוות, שפעל בעניינים אלה, ובין בן-גוריון."²⁷ לא בשמחה ויתרו חברי המ"א על מעמדם. להפחתת סמכויותיהם היו סיבות אישיות ומפלגתיות. ישראל גלילי אמר לבן-גוריון: "מעמידים דילמה, סיעה או מפקד יחיד. האם משתתפים בהתוויית-קו או עובדים כפקידים? כפופים לרמטכ"ל או לדוד בן-גוריון? מי נותן את ההוראות, ישראל (גלילי) או דוד (בן-גוריון)?" בן-גוריון השיב: "לא הכרעה ברוב, אך גם לא פקידים. אם אלה יראו עצמם, או ירגישו, כפקידים, אסתלק; אולם מלחמה איננה שלום, ויש הכרח במשטר של הכרעה. אתייעץ באופן חברי ביותר, וכשאראה הכרח להכריע נגד דעתם, אכריע".²⁸ עשרה ימים אחרי שיחה זאת נקבעו הסמכויות של בן-גוריון ושל גלילי. מאיר פעיל סבור שמעמדו של הרמ"א, ישראל גלילי, התחזק דווקא כשנעלמה המפקדה הארצית. בן-גוריון שאף להרוס את כל המחיצות בינו ובין הגופים הצבאיים. אך עדיין לא היה מסוגל להנהיג בעצמו את הגופים האלה, וגלילי – שעדיין נקרא רמ"א – תיפקד כיד-ימינו של הממונה על הביטחון בעניינים המבצעיים, וגם כרמטכ"ל בפועל, בגלל מחלתו של הרמטכ"ל, יעקב דורי. רק אחרי שהצטמצם – ואחר-כך נשמט – הבסיס המוסדי למעמדו של גלילי, היה אפשר להעבירו מתפקידו. לדעת פעיל "היה אפשר למצוא דרך יותר בריאה ואבולוציונית כדי למזג את הממסד של המ"א עם מחלקת הביטחון של הסוכנות היהודית. תהליך גוויעתה של המפקדה הארצית, שנלוו אליו אינטריגות גדולות וקטנות. הפריע במלאכת גיבושו של משרד הביטחון בתקופת מלחמת העצמאות. דומה שאילו הייתה מתרחשת התמזגות בריאה של המפקדה הארצית עם מחלקת הביטחון של הנהלת הסוכנות, בתקופת סוף 1947 ותחילת 1948, היה משרד הביטחון קם על רגליו הרבה יותר מהר, ממש בדרך דומה לזו שמטכ"ל ארגון ה"הגנה" נהפך למטכ"ל צה"ל אוטומטית, ובלי משברים."²⁹

הטעות העיקרית של בן-גוריון ב-1947 הייתה האשליה שהוא יכול לפרק את ה"הגנה" ולהקים במקומה "צבא ממש." שינהל "מלחמה סדירה" אחרי שיפוג המנדט ותוכרז העצמאות. צבא כמו זה שרצה בן-גוריון אפשר להקים רק במדינה ריבונית, שיש בה חוק גיוס-חובה, תקציבים ואפשרות לרכוש בגלוי נשק, מסוגים שונים בכמויות גדולות. תחת השלטון הבריטי, בהיעדרם של תנאים כאלה, היה הארגון ההתנדבותי – ה"הגנה" – הגוף המתאים ביותר להתכוננות היהודים למלחמה. מעצם טבעה לא הייתה ה"הגנה" מסוגלת לרקוד על-פי חלילו של בן-גוריון, גם אילו היה נגן-אמן, ולא הייתה מסוגלת לקלוט כמפקדים את "הנטעים הזרים" ששירתו כמפקדי-פלוגות בצבא הבריטי. התנגדותו העקבית ל"הגנה" הולידה קשיים אין-ספור. ניסיונותיו החוזרים להכניס בה שינויים נדחו אחד אחד או עיכבו את תהליך הקמת צה"ל. ותוצאותיהם בשדות-הקרב היו מכאיבות. בן-גוריון למד את האמיתות הללו בדרך הקשה, ובסופו של דבר חזר אל ה"הגנה" ושם בה את מבטחו וגם בכך טעה. היה עליו לשים את מבטחו על תבונתו אם היה לומד את התחום הביטחוני ומתנסה בו מאז היה למנהיג-על של היישוב היהודי והתנועה הציונית, לפחות מאמצע שנות השלושים, שלוש עשרה שנים לפני פרוץ מלחמת העצמאות. כמו שלא הייתה אלטרנטיבה ל"הגנה" ב-1947, כך לא היה אז תחליף לבן-גוריון. הוא העניק לישוב מנהיגות אקטיביסטית, החלטית ולא פזיזה, והוביל את הישוב העברי ואת העם היהודי אל מלחמת העצמאות. לאיש מהמנהיגים האחרים בימים ההם לא הייתה אוטוריטה כמו לו, ואיש מהם לא היה מסוגל לעשות מה שעשה. חברי ה"הגנה" קיבלו את מנהיגותו של בן-גוריון ולמדו לחיות עם הגחמות שלו; הוא הסתגל אליהם ואל מבנה ה"הגנה", שהיה לקוי לדעתו. הסתגלות הדדית זאת הייתה אחד הגורמים העיקריים של ניצחון ישראל בתש"ח. אך מחיר הניצחון היה כבד מאוד ומטרות חיוניות לא הושגו, למרות שהיו בהישג יד, משום שגם בן-גוריון וגם ארגון ה"הגנה" לא התאימו את עצמם, בשלב מוקדם יותר, למלחמה בקנה מידה מלא, גם מול כנופיות של פלשתינים וגם מול צבאות סדירים של מדינות ערב. אומנם לא היה תחליף לארגון התנדבותי, אך מבנה הארגון לא התאים למלחמה, ואת המתנדבים ניתן היה להכשיר למלחמה. לא כך נהגו בן-גוריון וראשי ארגן ה"הגנה", עד סמוך לפרוץ המלחמה.

עוד לפני שהיה אחראי במישרין לענייני הביטחון, דיבר בן-גוריון על רכישת נשק כבד בחמישה מיליון דולרים. זה היה בישיבת ההנהלה הציונית בפאריס, באוגוסט 1946, ולחברי ההנהלה נראו הסכום דמיוני והמשימה - רכישת הנשק הכבד, הטמנתו והעברתו לארץ-ישראל - בלתי-אפשרית. אף-על-פי-כן אישרו חברי ההנהלה, אחר ויכוח סוער, שלושה מיליון דולרים למטרה זאת.³⁰ אחרי יותר משנה, בדצמבר 1947, לאחר פרוץ המלחמה ותחילת הגיוסים, ביקש בן-גוריון מהמפקדה הארצית ומהמטכ"ל להגיש לו הצעת-תקציב. "הוגש לי תקציב של מיליון לירות ארץ-ישראליות," העיד בן-גוריון. "החזרתי התקציב למפקדה כי תקציב זה אינו מספיק, ובעזרת חברים אחדים הכינותי תקציב של שלושה וחצי מיליונים, וגם זה רק עד פרוץ המלחמה ממש, כלומר עד פלישת צבאות ערב."³¹ שער הלירה הארץ-ישראלית היה אז כשלושה דולרים. בן-גוריון, שכבר דרש התגייסות לאומית מלאה, הסתפק בתשעה מיליון דולר, (שלושה וחצי מיליון לא"י) לתקציב הביטחון. בסכום זה לא נכלל הרכש מחוץ-לארץ, שמומן במישרין בכספים (כמה מיליוני דולרים) שנאספו במקומות הקניה. תקציב הסוכנות היהודית, שרובו בא מתרומות יהודי התפוצות, מעולם לא ענה על הצרכים, ומעולם לא מוצה אפילו חלק קטן מן הפוטנציאל הכספי היהודי. בשנת תש"ז, השנה שקדמה למלחמת העצמאות, היה תקציב הסוכנות היהודית אחד-עשר מיליון ושש מאות אלף מיליון לא"י. תקציב זה חולק כך: חמישה מיליון (43.2%) לעליה ולקליטה: שני מיליון וארבע מאות אלף (21.7%) להתיישבות חקלאית; מיליון ושמונת אלפים (13.7%) לפעולה מדינית ולביטחון; שני מיליון וארבע מאות אלף (,21.4%) לשימושים אחרים.³² באותה שנה הגיע תקציב ה"הגנה" לשבע מאות ושבעים אלף לא"י.³³ ארבע מאות וארבעים אלף מזה נתנה הסוכנות, והשאר בא מ"כופר-הישוב" (9.3%). ממגבית-ההתגייסות (20.8%) וממכירת נשק שנמכר לישובים (% 12.9). להלן שתי טבלאות של הוצאות הסוכנות היהודית לשנת תש"ז ושל הצעת תקציב-ה"הגנה" המתוקנת, שהוכנה לפי דרישותיו של בן-גוריון לשנת תש"ח.

הערה מספר ³⁴ - למילים "הצעת תקציב ההגנה לתש"ח" בטבלה. הערה מספר ³⁵ – למילה "פלמ"ח" בטבלה. להוצאות הביטחון הוקצה אפוא מקום נמוך בסדר-העדיפויות התקציבי. אף שבן-גוריון נטל את תיק הביטחון כבר בסוף 1946, ואף שההיגיון חייב את המנהיגות הציונית להעמיד את ההכנות למלחמה במרכז פעילותה, נראה שלולא הלחץ של בן-גוריון³⁶ היה מוקצב סכום קטן אף מזה. תקציב ה"הגנה" הבלתי-מתוקן לתש"ח היה קטן מהסכום שהוקצב ליישוב חיילים משוחררים, פחות משליש מתקציב ההתיישבות החקלאית כולה, וגדול רק פי-שניים מהוצאות האדמיניסטרציה של הסוכנות. תקציב התעשיה הצבאית לקראת תש"ח היה שווה לתקציב החינוך והתרבות של הסוכנות בתש"ז, ותקציב רכישת נשק לקראת תש"ח היה קטן אפילו מתקציב המסחר והתעשיה של תש"ז. תקציב הקורסים של ה"הגנה", בשנת המלחמה, היה כשבעה אחוזים מתקציב "עליית הנוער". ראוי לזכור שתקציב הסוכנות לא ביטא את כל ההוצאות של התנועה הציונית ושל מפעל ההתיישבות, ואילו ל"הגנה" היה תקציבהּ בלבד. מחלקת-הכספים של המפקדה הארצית דנה בכל בקשה לכספים שלא נכללו בתקציב, מחמש לא"י ומעלה. עובדי ה"הגנה" קיבלו את שכרם באיחור של שניים או שלושה חודשים, וכל תשלומי ה"הגנה" לספקים בוצעו באיחור.³⁷ מישאל שחם סיפר: "כשפיקדתי על הגליל העליון, בשנים 1947-1945, העליתי על הקרקע שנים-עשר ישובים. בדרך כלל היה כל ישוב חדש מקבל מענק מתקציב ההתיישבות. בכל פעם היו מאבקים עם אברהם הרצפלד (יושב-ראש המרכז החקלאי), וכשהיה מצליח לקצץ ממענק הנשק, היה אומר בשמחה 'היצלתי עגל בשביל המשק'. כזאת הייתה האווירה. לא ראו באופק את המלחמה, וחשבו: כשיפרוץ המאבק נשיג את הכסף."³⁸ "כסף היה תמיד נושא בעייתי," סיפר יעקב ינאי, השליש של ראש המפקדה הארצית, ואחר-כך ראש שירות הקשר. "צעקנו: מדוע לא לוקחים יותר מהיהודים בחו"ל? מדוע לא אוספים יותר בארץ? לא הבנו מדוע לא עושים יותר באיסוף הכספים."³⁹ בדצמבר 1947 הודיע גזבר הסוכנות היהודית, אליעזר קפלן, בוועידת המגבית היהודית המאוחדת באטלנטה שבארצות-הברית, כי לביטחון יוקצבו עשרים ושמונה מיליון דולרים בשנת 1948. הוצאות אחרות, לפי קפלן, היו: תשעים וחמישה מיליון דולרים לקליטת עליה, עשרים ושמונה וחצי מיליון להתיישבות חקלאית, עשרים וחמישה מיליון לרכישת קרקעות, חמישה מיליון ושש מאות אלף לטיוב קרקעות.⁴⁰ נתונים מעניינים נוספים: בשנת 1947 הוציאו תושבי ארץ-ישראל על סיגריות מחוץ-לארץ מיליון לא"י, ונסיעות של עסקנים יהודים לחו"ל עלו שניים וחצי מיליון לא"י.⁴¹ לא מחוסר כספים במוסדות הלאומיים הייתה ה"הגנה" דלה בנשק ובציוד בתחילת המלחמה. למוסדות היו תקציבים גדולים יחסית, ואילו הוקצו תקציבים אלה לביטחון, היה אפשר לרכוש ולייצר נשק, תחמושת וציוד, יותר ממה שיוצר ונרכש. מאיר פעיל כתב בעבודת הדוקטור שלו: "הרושם המתקבל מן המקורות הוא שהוועד-הפועל הציוני והנהלת הסוכנות, וכן אסיפת הנבחרים והוועד הלאומי, ואפילו ועד הביטחון, לא שוכנעו בדחיפות הדרישה להגברת הכוח המגויס האפקטיבי של ה'הגנה'." ישראל גלילי הודה: "סיבת המוגבלות בהתכוננות הייתה היעדר משאבים. אילו הייתה יותר הכרה בחשיבותה של ההתכוננות, היה אפשר לכוון יותר משאבים לאפיק זה".⁴² הלוחמים ומפקדי-השדה ראו בהתמרמרות איך מקצים תקציבים לצרכים שונים ומשונים, משניים, לדעתם, ולא לצורך העיקרי. דב צסיס, סגנו של משה כרמל בחטיבת "לבנוני" הצפונית, סיפר שלקראת 29 בנובמבר סקר את הנשק והתחמושת בכל הישובים שבמרחב החטיבה, בין חדרה למטולה. ומצא: "הכמויות היו מזעריות, ולא היה די אפילו להתנגשות צבאית מצומצמת." הוא דיווח למפקד החטיבה על ממצאיו. צסיס: "משה, מה נעשה, עם מה נילחם ? רק שנינו יודעים מה באמת יש לנו." מפקד החטיבה: "יאזלו הכדורים שלנו, נילחם בקתות-הרובים. יישברו הקתות, נילחם במקלות ובאבנים. אחר-כך אולי נמות, אבל לפני כן נעשה הכול". "שלווה גדולה ירדה עלי." נזכר הסמח"ט. "הבנתי שזאת הדרך."⁴³ משה כרמל סיפר שמיעוט האמצעים של יחידותיו עם פרוץ המלחמה הגביל את המבצעים היזומים והגדיל את מספר האבידות בנפש. על מיעוט אמצעי-הבטיחות בליווי השיירות לירושלים, עם פרוץ המלחמה, סיפר מנחם רוסק: "דרשנו מהרגע הראשון לשריין מכוניות. אך חסרים היינו תנאים לכך: לא הישגנו פלדה ולא הישגנו כסף. מאה וחמישים לירות היו דרושות לנו כדי לשריין את תא הנהג במכונית, ואת מאה וחמישים הלירות האלה לא הישגנו. המכוניות נסעו אפוא בלי מינימום של ביטחון שהיה אפשר לתת להן. החברים בנו על המכוניות עמדות משקי תפוחי-זהב, תפוחי-אדמה וסוכר, ואחר-כך משקי-חול."⁴⁴ כשהוקמה חטיבת "אלכסנדרוני", למשל, לא היו לה די תקציבים למזון, לביגוד ולנעליים. בין המגויסים לחטיבה זאת היו בעלי-משפחות עצמאיים, שמשפחותיהם נשארו ללא אמצעי-מחיה מספיקים."⁴⁵ את סיבות מיעוט הנשק הסביר יגאל אלון: "בשטח של רכישה ושל ייצור נשק קל וכבד לא מיצתה ה"הגנה" את כל האפשרויות, אולם לא באשמתה. שכן מוגבלת הייתה על-ידי מוסדות הישוב בתקציבים ובסייגים מדיניים."⁴⁶ "חלוקת העוגה הלאומית" - הקצאת המשאבים ליעדים - הייתה אחד התפקידים העיקריים של הנהלת הסוכנות, ובראש וראשונה של היו"ר שלה, דוד בן-גוריון, ושל הגזבר, אליעזר קפלן. על השאלה מה קודם למה בסדר-העדיפויות הלאומי – רכישת קרקעות, עליית הנוער ויישוב חיילים משוחררים, או התעצמות צבאית – אפשר להתווכח, אבל מאחר שבן-גוריון הגיע ב 1946 למסקנה שהמבחן המכריע במאבק על המטרה עתיד להתחולל בשדה-הקרב, נראה שיש לזקוף לחובתו את מיעוט המשאבים שהוקצו להכנות הצבאיות, לפחות כ"אחריות מיניסטריאלית". אפשר להסביר את כישלונו זה במגבלות כוחו בתקופה ההיא: הוא עדיין לא גרף אחרי מנהיגותו וחזונו את הישוב כולו, את התנועה הציונית כולה ואת המנגנונים הפוליטיים, ודפוסי קביעת-המדיניות וקבלת האחריות עדיין היו פגומים. על-כל-פנים, במבט לאחור, אפשר לומר שהיה זה הכישלון העיקרי של האיש שעמד בראש ההכנות לקראת הקמת המדינה. ____ [בשבוע הבא: אנשי ארגון ההגנה שדדו אמצעי לחימה ממחסני הצבא הבריטי שנועדו למלחמה מול גרמניה הנאצית, תוך כדי מלחמת העולם השנייה; מחסור לא מוצדק של אמצעי לחימה בפרוץ מלחמת העצמאות; חבלי הלידה של התעשיה הצבאית הישראלית; חוסר יכולתם של אנשי ההגנה לפעול באופן מקצועי בייצור נשק בהנהלתו של הגאון ההנדסי חיים סלבין.]

1. Michael J. Eula, Giulio Douhet and Strategic Air Force Operations, Air University Review, September-October 1986 2. אביגדור שחן. כנפי הניצחון, עמ' 47-46. 3. עדות של אהרון רמז. מצויה בארכיון המחבר. 4. שם, שם. 5. אשל נולד בפולין ב-1900, עלה לארץ בשנת 1913, ולמד בגימנסיה העברית "הרצליה". בתקופת מלחמת העולם הראשונה גורש על-ידי הטורקים מארץ ישראל, ולקראת סוף המלחמה התנדב לגדודים העבריים. אחרי המלחמה המשיך אשל לעסוק בענייני ביטחון. הוא הצטרף לדגניה ב' וארגן את הגנת עמק הירדן. ב-1937 פיקד על כוח הנוטרים שהקימו את גדר הצפון. במרץ 1945 קיבל עליו אשל את המשימה לאחד ולרכז את נושאי התעופה. הוא הקים גוף אזרחי בשם "המועצה הכללית לתעופה" שהיה מסווה לפעילות צבאית. 6. עדותו של יהושע גילוץ מצויה בארכיון המחבר. 7. ראיון עם אלכסנדר זילוני. 8. אלי אייל. "השורשים של שירות". 9. ראיון עם אהרון רמז; אלי אייל, "השורשים של שירות". 10. ספר תולדות ה"הגנה", ג2/, עמ' 1294; גלבר, גרעין, עמ' 336. 11. תוכנית רמז-שמיר, כלשונה, ומכתב-הלוואי. נמצאים בארכיון המחבר. 12. המסמך ברשות המחבר. הצעת ידין לדורי מתוך עידו אמבר, אלי אייל ואבי כהן, שורשי חיל-האוויר, משרד הביטחון ההוצאה לאור, 1988, עמ' 123-122; שאר הפרטים מתוך הראיונות הנ"ל עם אהרון רמז ועם א. זילוני, וממאמרו הנ"ל של אלי אייל. "השורשים של שירות". 13. ראיון עם יעקב בן-חיים, ב-3 בינואר 1978. 14. גלבר, גרעין, עמ' 342-336. 15. שלמה שמיר נולד ברוסיה בשנת 1915 בשם שלמה רבינוביץ'. עלה לארץ ישראל בשנת 1925. בשנת 1929 התגייס לארגון "ה"הגנה"", בתחילה למחלקת הקשר ובהמשך שירת כמפקד פלוגה בפלוגות השדה (פו"ש) ובחי"ש בירושלים. בימי מאורעות תרצ"ו - תרצ"ט מונה כמפקד הפו"ם בירושלים, בתפקידו זה פיקד על פעולות גמול של ה"הגנה" בכפרים ערביים, כמו הפעולה בלוביה. כן השתתף בעלייה לחניתה, עסק בייצור והעברת נשק ליישובים ברחבי הארץ ובהבאת מעפילים לארץ ישראל. באפריל 1940 סיים את קורס הטיס האזרחי הראשון שנערך בשדה התעופה בלוד. באותה שנה התנדב לצבא הבריטי. עבר את קורס הקצינים הראשון של מגויסי היישוב בצבא הבריטי ושירת בבריגדה היהודית במלחמת העולם השנייה. דוד בן-גוריון מינה אותו ל"מפקד כל החיילים היהודים בצבא בריטניה". בשנת 1946 השתחרר בדרגת רב-סרן, ונשלח מטעם ה"הגנה" לארצות הברית, להחליף את יעקב דורי בראש המשלחת הביטחונית של ה"הגנה", לשם רכישת ציוד צבאי, מכונות לייצור נשק ושכנוע קצינים אמריקנים לבוא ולסייע לארגון ה"הגנה" להפוך לצבא סדיר. (ויקיפדיה). 16. סדרת הראיונות הנ"ל עם שלמה שמיר, וכן על-פי מסמכים מארכיונו של ש. שמיר שהועמדו לרשותו של המחבר. 17. הנושא ידון בפרקים הבאים. 18. סדרת הראיונות הנ"ל עם שלמה שמיר. 19. קרב מעבר קסרין הוא כינויו של קרב שהתרחש במסגרת המערכה בתוניסיה במלחמת העולם השנייה בחודש פברואר 1943. הקרב התרחש במעבר קסרין, מעבר שאורכו כשלושה קילומטר בשרשרת הרי האטלס במערב תוניסיה. בקרב זה הוביל הפלדמרשל הגרמני ארווין רומל את כוחות מדינות הציר הנצורים בתוניסיה, לאחר קרב אל-עלמיין השלישי, למתקפה כנגד כוחות אמריקנים, בפיקודו של הגנרל לויד פרדנדאל, וכוחות בריטים, בפיקודו של הגנרל קנת' אנדרסון. הקרב היה ההתנגשות הראשונה בקנה מידה גדול של כוחות אמריקנים וכוחות גרמנים במלחמת העולם השנייה, והוא הסתיים בתבוסת הכוחות האמריקנים הבלתי מנוסים, כאשר רומל הצליח להבקיע את מעבר קסרין, ולהדוף את האמריקנים כשמונים קילומטרים מערבה. הקרב הביא לזעזועים קשים בפיקוד בעלות הברית, ולהחלפתו של פרדנדאל, בג'ורג' פטון. הצלחה זו של רומל לא הביאה להכרעה לה קיווה במערכה הכוללת בתוניסיה, וזו הסתיימה בכניעתם הכוללת של כוחות הציר בתוניסיה במאי 1943, בין היתר בגלל הצלחתו של הגנרל הרמון לארגן את הכוחות האמריקנים מחדש, למרות התבוסה. (ויקיפדיה). 20. את הרשימה העמיד שלמה שמיר לרשות המחבר: תעודות מדיניות, תעודה 39, א. אפשטיין אל י. קלינוב (פאריס), 11 בדצמבר 1947, וושינגטון, אפשטיין (אילת) כתב לקלינוב שמתנהלים מגעים עם כמה קצינים אמריקנים מן השורה הראשונה. 21. סדרת הראיונות הנ"ל עם שלמה שמיר. 22. גנראל ג'ון הילדרינג שבמלחמת העולם השנייה פיקד על האוגדה ה-84 של צבא ארצות הברית. אחרי המלחמה הוא מונה לעוזר שר החוץ האמריקני ג'ורג' מרשל. בתפקידו זה היה חבר משלחת ארצות-הברית לאו"ם בתקופת הדיונים בשאלת ארץ-ישראל. 23. איש כספים יהודי ויועץ לנשיא ארצות-הברית. 24. ספר תולדות ה"הגנה", ג2/, עמ' 1521-1250. 25. ארכיון ציוני מרכזי, /25/9346S. פרוטוקולים מישיבות ועד הביטחון. 26. הראיון הנ"ל עם ברוך רבינוב. רבינוב היה מנהל-עמית (יחד עם זליג רוסצקי) של מחלקת-הכספים. במפקדה הארצית הוא היה נציג סיעת ההסתדרות. הוא היה חבר קיבוץ בית-אלפא שהשתייך ל"שומר הצעיר". 27. יוסף יזרעאלי, בשליחות ביטחונית, עמ' 92. 28. 70 יומן בן-גוריון 22 באוקטובר 1947. 29. מאיר פעיל, התפתחות הפיקוד העליון של ארגון ה"הגנה" מ-1920 ועד הקמת צה"ל כמאי-יוני 1948, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור, ספטמבר 1970, אוניברסיטת תל אביב, עמ' 87. 30. בן-גוריון, בדרך לצבא ולמדינת ישראל, מאמר מ"ז. 31. בן-גוריון, מדינת ישראל המחודשת א'. עמ' 726-721. 32. דין וחשבון הסוכנות היהודית, 1950. 33. ספר תולדות ה"הגנה",. ג/3. עמ' 1274-1272. 34. ממלא-מקום מפקד הפלמ"ח האחרון מסר למחבר. 35. 173 אלף לא"י מתקציב הפלמ"ח באו מעבודת חברי הפלמ"ח במשקים. לכן היו ההוצאות להחזקת הפלמ"ח מתקציב ה"הגנה" רק 84,000 לא"י. 36. לפי הצעת בן-גוריון הוצא מתקציב ה"הגנה" סעיף שירות-הידיעות, שהמאבק נגד אצ"ל ולח"י נכללו בו; לעומת זאת תפח תקציב התעופה ל-45 אלף לא"י. 37. הראיון הנ"ל עם ברוך רבינוב. 38. סדרת הראיונות עם מישאל שחם. 39. הראיון הנ"ל עם יעקב ינאי. 40. עיתון דבר 14 בדצמבר 1947. 41. עיתון דבר, 8 בדצמבר 1947. 42. סדרת הראיונות הנ"ל עם ישראל גלילי. 43. סדרת ראיונות עם דב צסיס ב-1981-1978. 44. מנחם רוסק. ספר הפלמ"ח ב', "ימים ראשונים", עמ' 102. 45. דן אבן, שם, עמ' 88. 46. יגאל אלון ספר הפלמ"ח ב', "מגמות ומעש", עמ' 8.