המחדל המבצעי הראשון במלחמת העצמאות

ירושלים הייתה החוליה החלשה ביותר במערך היהודי בימי מלחמת העצמאות. שכונותיה היהודיות והערביות היו מעורבות אלה באלה. הרובע היהודי בעיר העתיקה, בנייני האוניברסיטה ו"הדסה" שעל הר הצופים, ושכונת מקור-חיים, שכנו בתוך סביבה ערבית. השכונות ימין-משה במרכז העיר ונחלת-שמעון ו"בתי זיבנבירגן" בצפון העיר, היו צמודות לריכוזי-ערבים. השכונות הערביות בקעה, שמעא, והמושבה הגרמנית, חצצו בין המרכז ובין השכונות תלפיות וארנונה, וקיבוץ רמת-רחל בדרום. ליהודים הייתה עדיפות טופוגראפית על-פני קבוצות בתים של ערבים במבואות המערביים של העיר, בליפתא עלית ובשכונת שייח' באדר. לערבים הייתה שליטה, חלקית או מלאה, על כל דרכי-הגישה לירושלים, מדרום, ממזרח, מצפון וממערב. לכן היו מנותקים ממנה יישובי גוש-עציון שבדרומה, בית-הערבה ומפעל האשלג שבמזרחה, ועטרות ונווה-יעקב שבצפונה, והיא נותקה מתל אביב (ואכן, הערבים כבשו את גוש-עציון על סף הכרזת העצמאות, ובית-הערבה, מפעל האשלג, נווה-יעקב ועטרות, פונו אחרי זמן מועט). את יחס האליטה של הישוב העברי (העלייה השנייה ויורשתה, ארץ-ישראל העובדת) אל ירושלים אפשר להגדיר כדו-ערכי. ירושלים הייתה מוקד געגועי היהודים בגולה לארץ-ישראל, אבל רוב בוני הישוב, ששאפו לשינוי-ערכים, אדם חדש, לא יהודי – במובן שעיצב יוחנן בן זכאי אחרי חורבן בית המקדש השני ושהתגבש בגולה – ולחברה חדשה, הגשימו את האידיאלים הללו בעמק-הירדן, בעמק-יזרעאל ובגליל העליון. רוב לוחמי הפלמ"ח בגזרה לא חנו בירושלים, אלא בקיבוצים, קריית ענבים ומעלה החמישה, כעשרה ק"מ ממערב לירושלים. למפקדיהם, יצחק רבין, ואחריו יוסף טבנקין, לא הייתה תקשורת של ממש עם הירושלמים ועם ירושלים. הם באו מתרבות אחרת והדבר פגע מאוד במאמץ המלחמתי.

יהודים ירושלמים, שיצאו במאה התשע-עשרה מחומות העיר העתיקה, היו ראשוני המתיישבים היהודים בארץ-ישראל, אבל שבעים שנה אחרי-כן עדיין היו הישובים העבריים שבסביבות ירושלים מעטים מאוד: אנשי העלייה הראשונה הקימו ב-1894 את מוצא, ובמרחק ניכר ממנה ב-1895 את הר-טוב; בעטרות ניסו יהודים להתיישב ב-1914 ויישובה חודש ב-1822; ב-1920 נוסדה קריית-ענבים; ב-1924 נוסדה נווה-יעקב; ב-1926 קמה רמת-רחל, כמעט בתוך העיר. תנופת ההתיישבות של שנות השלושים הוסיפה לסביבת ירושלים רק את מעלה-החמישה ואת השכונה החצי-כפרית מוצא-עילית, ובשנות הארבעים נוספו נווה-אילן וארבעה יישובי גוש-עציון. אפשר להניח שאילו הייתה ליהודים אסטרטגיה התיישבותית מרחיקה-ראות כלפי ירושלים הייתה שרשרת ישובים צפופה מקיפה את הבירה כחומת-מגן או, בלשונו של ז'בוטינסקי: קיר ברזל. חומה כזאת לא הוקמה. בשבעים שנות ההתיישבות הציונית בארץ-ישראל נוסדו רק אחר-עשר ישובים קטנים בהרי-יהודה, איים בתוך ים ערבי עוין, ואחדים מהם היו נטל ביטחוני במלחמת העצמאות. בכל תוכניות החלוקה, מאז תוכנית ועדת-פיל בשנות השלושים, לא נכללה ירושלים בגבולות שהוצעו למדינה היהודית, אף שהיה בה רוב יהודי כבר מאמצע המאה התשע-עשרה. נראה שמיעוט מספרם של הישובים בהרי-יהודה היה אחת מסיבות המחדל הזה. אלחנן אורן הצביע על "נקודת-התורפה היישובית" שבין ירושלים ומשקי-ההר המעטים שמסביבתה, ובין גוש הישובים הרצוף במישור-החוף, והסביר: "בן-גוריון לא צפה איסורים על ההתיישבות באזור שנועד לפרוזדור הבריטי ולירושלים, לכן לא נתן לגזרה זו עדיפות רבה."¹ המומחה לענייני ערבים בסוכנו היהודית, יהושע פלמון, טען, לעומת זאת, שהסיבה הייתה מיעוט האדמה הראויה לעיבוד באזור ירושלים.² בהתאם לעיקרון של חלוקת ארץ-ישראל לפי החלטת או"ם, הורכבה המדינה היהודית מגושי-ההתיישבות היהודיים. ירושלים, שרוב תושביה היו יהודים, לא נכללה במדינה היהודית, לא רק בשל מעמדה הבינלאומי והדתי, אלא גם בגלל מיקומה בתוך ישובים ערביים צפופים. במלחמת העצמאות הייתה העוצמה הצבאית העברית תלויה בפריפריה הכפרית. חגורות הישובים העבות שהקיפו את תל אביב וחיפה העניקו ליהודים יתרון מראש (אף שבתחילת המלחמה לא היה יתרון זה ברור). בירושלים היה היתרון לערבים. ישובים ערביים סגרו על העיר מהר-חברון בדרום ועד רמאללה בצפון, ומשער-הגיא והקסטל במערב, עד יריחו במזרח, וגורלם של מאה אלף יהודי הבירה נגזר למצור, למחסור ולניתוק. הגופים היהודיים האנטי-ציוניים (נטורי-קרתא) והלא-ציוניים (אגודת-ישראל) היו חזקים למדי בירושלים, ורק מעטים מבני שכונות-העוני השתתפו בפעילויות הביטחוניות הלאומיות. פועלי חיפה ותל אביב היו השלד של ה"הגנה" בערים אלה; בירושלים הייתה שכבת-הפועלים דקה מאוד. היהודים הירושלמים הציונים – רובם בעלי מקצועות חופשיים, סוחרים ופקידי הממשלה והמוסדות הלאומיים – לא הצטיינו בהתנדבות למשימות לאומיות, גם בשעות-חרום. הסטודנטים בירושלים היוו אומנם מאגר של לוחמים, אך חלק לא מבוטל מהמרצים שלהם התנגד בכלל להקמת המדינה, עקב תפיסתם השמאלנית³ והם השפיעו על תלמידיהם. כמאה אלף יהודים ישבו בירושלים בספטמבר 1947, ורק שמונה מאות ושבעים מהם היו חברי החי"ש (חיל שדה). ישובי המחוז המעטים ודלי-התושבים הכפילו את המספר לאלף שש מאות שבעים וחמישה. בהכנות למלחמה נחשל מחוז-ירושלים אחרי כל המחוזות והגלילות האחרים. בפרוץ מלחמת העצמאות היו בחיל-השדה (חי"ש) הירושלמי שבע מאות עשרים וחמישה⁴ לוחמים בארבע פלוגות. (פחות מאשר בספטמבר). לפני שפרצו הקרבות לא היה לפלוגות נשק תקני, והן קיבלו נשק לאימונים ולפעולות, לפי הצורך, מהסליקים העירוניים. אחרי 29 בנובמבר 1947 קיבלה כל פלוגה – מרגמה 3 אינטש אחת, מקלע אחד, שלושים וחמישה תת-מקלעים ומאה ועשרים אקדחים. לא לכל חייל היה נשק אישי. בפלוגות החי"ש הייתה תחלופה מתמדת, והאימונים של רוב אנשיהן הסתכמו באימון-הפרט ובמטווחים, רק בשבתות. מפקד-הפלוגה, צבי סיני העיד: "לא הייתה דריכות. לא הייתה הרגשה שמלחמה ממשמשת ובאה." סיני היה מפקד-פלוגה "בחצי-משרה", ואת רוב עתותיו הקדיש ללימודים באוניברסיטה.⁵ בסיסי פלוגת הפלמ"ח הירושלמית היו הקיבוצים קריית-ענבים, מעלה-החמישה ורמת-רחל. המדריך המחוזי של החי"ש, שלום בורג (דרור), שהגיע לירושלים במאי 1947, סיפר: "ניגשתי לארגן את ההדרכה ולא מצאתי רשימות מפקדים בשום מקום. היה עלי לברר בעל-פה מי-מכיר-מי-יודע, ולקרוא לפעילות אנשים, שלא הופעלו זמן רב."⁶ גבולות מחוז-ירושלים של ה"הגנה" היו ים-המלח – הר-טוב – גוש-עציון – עטרות. במאי 1946 התמנה ישראל עמיר למפקד המחוזי. קודמו בתפקיד זה, נחום קרמר (שדמי), יצא בשליחות ה"הגנה" לאירופה, חצי-שנה לפני-כן, וכל ששת החודשים נשארה ה"הגנה" הירושלמית ללא מפקד. בימי מערכת אל-עלמיין, כשגייס החי"ש חלק מאנשיו לכוננות, יצאה מירושלים רק מחלקה של שלושים עד ארבעים תלמידי בתי-ספר תיכוניים וסמינרים למחנות-האימונים בחופשת-הקיץ, ורק במאמצים רבים גייס שדמי גרעין של שלוש מאות אנשי חי"ש, יותר ממחציתם אנשי משטרת הישובים העבריים והשאר נוער. "סתם ירושלמים" לא התנדבו לחי"ש.⁷ ישראל עמיר פיקד בשנות השלושים על מחוז השרון וניהל את תעש. אחר-כך עמד בראש הש"י. כשפרצה מלחמת העצמאות היה בן ארבעים וחמש. שלמה חביליו, חבר מפקדת המחוז ומפקד נפת-הישובים, היה בן עשרים ושבע. צבי זמיר, מפקד הגדור השישי של הפלמ"ח (שהוקם בירושלים בפרוץ המלחמה), היה בן עשרים ושלוש. תפיסתו הביטחונית-צבאית של עמיר עוצבה בשנות השלושים; בעשר השנים שקדמו למלחמת העצמאות מילא תפקידי מנהלה ומטה, ולא ספג במישרין את הניסיון הצבאי שנצבר בפו"ש, בפלמ"ח ובחי"ש. מערכת ההדרכה של ה"הגנה" הייתה המעבדה שבה טופחו מושגים צבאיים-אופרטיביים והופקו לקחי מלחמת העולם השנייה ולקחי המאבק נגד הבריטים; עמיר לא היה פעיל במערכת הזאת. את המפקדים הוותיקים מסוגו של עמיר כינו אנשי הפו"ש לשעבר ולוחמי הפלמ"ח, בשמות-לעג: "פקידי קופת-חולים" ו"אורגניזטורים". כינויים אלה ביטאו את הפער בין כמה ממפקדי ה"הגנה" הבכירים ובין לוחמי-השדה. אליהו גולומב, יעקב דורי, שאול אביגור וישראל גלילי ראו בעמיר איש ביצוע יעיל, דייקן ונאמן. הוא מונה למפקד מחוז ירושלים, לפי הצעת הרמ"א משה סנה, בימי השיא של תנועת-המרי; הפיקוד-העליון היה מעוניין אז במפקד שימלא את ההוראות בדיוק, שיהיה אפשר לסמוך עליו, שידע לנווט את היחסים עם אצ"ל ולח"י, שיבחין בין ידיעות חשובות לפחות-חשובות, ושיהיה זהיר במסקנות. לא הובאו בחשבון הכישורים שנדרשים ממפקד לקראת המלחמה: כריזמה, חושים צבאיים וידע צבאי. אין לקבל את הטענה הנשמעת שעמיר מונה לתפקידו לפני שהיה ידוע כי המלחמה בשער, מפני שכבר בשנת 1945 היו בפיקוד-העליון הערכות שהמלחמה עלולה לפרוץ בשנים הבאות ושמדינות ערב עלולות להיות מעורבות בה, ומכל מקום ב-1947 כבר ידעו זאת הכול. מחוז-ירושלים לא הצמיח קבוצת-מפקדים מעורה באוכלוסייה המקומית. המפקדים המוכשרים, בני ירושלים, השתלבו בתפקידים ארציים, או שירתו בפו"ש ובפלמ"ח. ישראל בן-יהודה (עבדו) היה פעיל בפו"ש ואחר-כך ביחידת המסתערבים. צבי ספקטור ויצחק הקר היו פעילים בפו"ש,⁸ נחום שריג, מראשוני תנועות-הנוער "הלגיון" ו"מחנות העולים" וחבר קיבוץ בית-השיטה, שירת בפלמ"ח בתפקידים בכירים, יגאל ידין מילא תפקידי הדרכה ותכנון במטכ"ל. ואחר-כך היה ראש אגף המבצעים, ויוסף אבידר היה מפקד גליל,⁹ סגן הרמטכ"ל וראש אגף האפסנאות. לא רק ישראל עמיר הובא לירושלים מהחוץ אלא גם זלמן מרט, מפקד החי"ש העירוני, שהקים את גדוד "מוריה"; אמנון רודי (זעיר), שארגן את חטיבת "עציוני"; צבי סיני, מפקד פלוגת חי"ש, ומינואר 1948 קצין התכנון של גדוד "מוריה"; וצבי זמיר, מפקד גדוד הפלמ"ח (הגדוד השישי) שחנה במחוז בתחילת המלחמה. למפקדים אלה היה דרוש זמן להכרת השכונות ולקשירת קשרים עם הפרנסים שהיו עשויים לסייע להם לגייס את הירושלמים, אבל זמן לא היה, ומאגר כוח-האדם הירושלמי לא נוצל. ב-4 בדצמבר 1947 טען אליהו אלישר, נציג הספרדים בוועד-הביטחון: "אין קשר בין הציבור מירושלים לבין הפיקוד בה... אם יש לנו משהו לבקש מהמפקד, אין לנו גישה ישירה אליו."¹⁰ בפרוץ המלחמה כמעט לא היה בירושלים חיל-משמר (חי"ם) שמסוגל למשימות הגנה, וכך הוטלו משימות אלה על החי"ש, ויעילותו הצבאית נפגמה. לחשבון זה יש להוסיף את הפעילות, האינטנסיבית למדי, של אצ"ל ולח"י בירושלים (שהרחיקה עוד יותר את ה"רוב הדומם" הירושלמי מהפעילות הביטחונית של ה"הגנה") ואת החיילים והשוטרים הבריטים שמילאו את העיר, מוקד השלטון המנדטורי. חיילים ושוטרים אלה התייחסו ליהודים בעויינות בגלל פיגועי אצ"ל ולח"י. בפרוץ המלחמה הזהיר בן-גוריון: אין לצפות מהבריטים "שהם יגנו על הישוב שעמד על דמם... יש גויים שראו שרצחו את חבריהם, ולא קשה לעשות גויים לאנטישמים."¹¹ על סמך ההצהרות המדיניות של הבריטים – בלונדון, בניו-יורק ובירושלים – קיוו מנהיגי הערבים לסיוע מרבי מהם. הצהרות אלה הדאיגו את היהודים. בימי המלחמה היו שוטרים וחיילים בריטים שסייעו לטרוריסטים הערבים, והיהודים פירשו את המקרים הללו כתמיכת השלטונות באויביהם, אבל רוב השוטרים והחיילים הבריטים היו ניטרלים, ובדיעבד הועילה נוכחותם בירושלים ליהודים, יותר משהזיקה להם: היא צמצמה את אפשרויות הפעולה של הערבים והעניקה ליהודים את השהות להתארגן, שהות שהיו זקוקים לה מאוד.

לפני 29 בנובמבר 1947 הכריז ישראל עמיר על כוננות שגרתית בירושלים (כוננות כזאת הייתה נהוגה כהגנה לקראת הימים המועדים להתפרעות של ערבים). הכוננות הקיפה ארבע מאות איש, רובם מאנשי חיל-המשמר הדל שהרמתו הייתה נמוכה, ורק תשעים ושניים אנשי חי"ש, שלא כולם התייצבו. בפקודת הכוננות של עמיר כתוב: "אין ידיעות על תכונה מיוחדת לפורענות... ואף-על-פי-כן אין להזניח את שירותי הביטחון בימים אלה ויש להבטיח שתהיה תגובה מיידית במקרה של התפרעות ספונטאנית." חימוש הלוחמים היה דל ואמצעי קשר בין היחידות לא היו. ב-30 בנובמבר נוסחה פקודת כוננות חדשה, אך מספר המגויסים ומצב הנשק כמעט לא השתנו. אחת הסיבות: היה קשה לאתר את חברי ה"הגנה", שרקדו ברחובות.¹² בני משפחת חוסייני הכריזו על שביתה של כל ערביי ארץ-ישראל, שתתחיל ב-2 בדצמבר ותימשך שלושה ימים. לדוח שמסרו בעניין זה גולדה מאיר, ראובן שילוח ואליהו ששון¹³ לבן-גוריון מצורפת הערכה שהערבים יצאו להפגנות, כנראה, רק ביום האחרון של השביתה. הערכה זאת התבדתה. כבר באותו יום, ב-1 בדצמבר, צעדו תלמידים ערבים בהפגנה נגד הקמת מדינה יהודית ממסגד אל-אקצה לשכונת שייח'-ג'ראח, וערבים ירו בפועלים יהודים שעבדו במחצבת צובא, סמוך לקסטל. לראש הש"י הירושלמי יצחק לוי נודע על כוונת הערבים לתקוף שכונה יהודית, אף-על-פי-כן לא שינו מפקדי המחוז את הערכתם ולא גייסו את יחידות ה"הגנה" בכל המחוז.¹⁴ העיתון היפואי "א-דיפע" כתב במאמר הראשי: "לשרתוק ניתן כל מה שביקש. הוא קיבל תשעים וחמישה אחוזים מאדמתה הפורייה של הארץ, שבעים וחמישה אחוזים משטחה ושישים אחוזים מתושביה; הוא לקח את כל שדות-התעופה, מסילות-הברזל והכבישים הסלולים ואת כל האזורים השייכים לערבים; הוא קיבל את יפו, המוקפת חומה של אדמות יהודיות ומוצפת נחשול של איבה יהודית. שרתוק לקח כל מה שדרש. הוא דרש יותר מוויצמן, והעולם יודע מה הם חלומותיו של ויצמן. הוי בני העם הנדיב, קומו, התעוררו!" גם "מאורעות" 1939-1936 החלו בשביתה כללית ובמאמרי-הסתה, והיה ברור לכול שהערבים לא יסתפקו במניעת תוצרתם מהשווקים ובהיעדרות מעבודה. פעולות-האיבה החלו בבת-אחת בכל הארץ, אבל ההתמודדות החמורה – אם כי לא הצבאית – הראשונה הייתה בירושלים. בהתמודדות זאת נחלו היהודים כישלון. מקום מועד לפורענות היה "המרכז המסחרי החדש", שהשתרע בשטח שמאחורי מלון "המלך דוד" לכיוון שער-יפו ולאורך החומה, והיה מוקף ברובעים ערביים. אדמת המרכז המסחרי הייתה שייכת לחברת "הכשרת-הישוב" (שקנתה אותה מהכנסייה האורתודוקסית בשנת 1922), והיו בו בתי-מסחר סיטוניים גדולים של יהודים (של משפחת קלדרון לעודפי ציוד צבאי, של משפחת וקובר למצרכי-מזון, של משפחות סיטון וישראל שווילי לטקסטיל ושל משפחת יושע לסדקית), עשרות בתי-מסחר קטנים מהם, של ערבים ויהודים, ומוסכים של ערבים. במבנים עם קומות נוספות התגוררו ערבים. בימי הפגנות, שביתות ומתיחות היו כמה מהסוחרים היהודים סוגרים את עסקיהם במרכז המסחרי, הסמוך לשער-יפו המאיים.¹⁵ לפני שביתת שלושת-הימים נפוצו שמועות על כוונת הערבים לפרוץ לחנויות. ביום ב', 1 בדצמבר, הוציאו סוחרים ערבים אחדים את סחורותיהם מן המרכז המסחרי. הסוחר והעסקן הספרדי אליהו אלישר סיפר על כך לוועד-הקהילה, ונאמר לו כי ה"הגנה" תשמור על היהודים ואל להם לעזוב את חנויותיהם. על המרכז המסחרי שמרו שלושה חברי הגנה, ומפקדם הזהיר ו"הרגיע" את הסוחרים: "אם תוציאו אפילו שרוך נעל נירה בכם. הכול בסדר."¹⁶ ביום ג', 2 בדצמבר, השכם בבוקר, יצאו, ראש "הש"י הערבי",¹⁷ הירושלמי, יצחק נבון, ועוזרו, לעיר העתיקה, לקנות עיתון ולסייר. בדוח של נבון כתוב: "בבוקר היה שקט, ומוכרי ירקות ערבים הכינו את סחורתם." נבון הורה לפקודיו לדווח על כל אירוע, למשרדו שבכיכר ציון. והידיעות זרמו: בעיר המזרחית מגיפים הסוחרים את חנויותיהם בתריסי-ברזל מסומנים בצלבים או בסהרונים (כדי להבדילן מחנויות היהודים); הערבים מתקהלים בקבוצות גדולות ושומעים נאומים; הם מצפים להוראות טלפוניות מהמופתי, מקהיר; ערבים עזבו את בתיהם ליד השכונה היהודית נחלת-שבעה; תלמידי בתי-הספר התיכוניים, "אברהימיה" ו"ראשידיה", התאספו בשעה 8.30 בבוקר בסביבות שער-שכם, והם מתכוננים לצאת להפגנה.¹⁸ למרות הסימנים-המעידים הללו לא נשלחה תגבורת למרכז המסחרי. אליהו אלישר התבקש מהפיקוד של ה"הגנה" להרגיע את הסוחרים המבוהלים, וכך עשה, בשעה 9 בבוקר.¹⁹ נבון שלח את הידיעות שליקט אל מפקד-המחוז, ישראל עמיר שלא טרח להימצא במפקדת המחוז בבניין קופת חולים כללית במרכז העיר.²⁰ עמיר חש למפקדה והורה למפקדי-הפלוגות, צבי סיני וישראל פונט, לשלוח חמש חוליות, בכל אחת שני לוחמים ו"סליקרית",²¹ עם אקדחים, לרחוב הנסיכה מרי.²² בשעה 10 בבוקר נסעו, כתב הארץ, אשר לזר, ומנהל הסניף הירושלמי של העיתון, משה שמיר, במכונית, במורד רחוב הנסיכה מרי, והותקפו סמוך לבתי הבולשת שברחוב ממילא, ליד המרכז המסחרי. משה שמיר סיפר: "פתאום הגיחה מעבר לפינה כנופיית ערבים צורחים, מנפנפים באגרופים, בסכינים ובאלות. אשר תפס את ההגה בשתי ידיו וניסה להפנות את המכונית, אבל, כמו שאומרים היום, לא עבר את הטסט. המכונית נעצרה לרוחב הכביש, המנוע כבה ולא רצה להידלק. מיד היינו מוקפים. צעקתי, 'אשר, ברח!' ופתחתי את הדלת בהדיפה חזקה. המכה הפילה את הערבי שהחזיק סכין בידו. הדרך במעלה הרחוב הייתה פתוחה. ברחתי כל עוד נפשי בי." לזר נדקר בבטנו ובגבו, ההמון כמעט קרע אותו לגזרים,²³ ואז הגיעו למקום חוליות אחדות ששלח עמיר – מפקד הפלוגה צבי סיני, מפקד המחלקה משה סלומון, ומפקד הכיתה, משה ירקוני. שלושתם ירו באקדחים לכיוון ההמון. סיני סיפר: "ראינו שוטרים בריטים חוסמים את הרחוב, כאילו ערוכים לפיזור ההפגנה... אך ההמון הערבי עלה, בלי להיעצר, מזויין בנשק קר, מקלות, סכינים ואלות. כשהגיעו סמוך אלינו שלפנו את האקדחים, ירינו כמה יריות באוויר וההמון פנה לאחור וברח לעבר המרכז המסחרי." שני שוטרים בריטים התקדמו לקראת סיני, ואחד מהם אמר לחברו באנגלית: "ירה ברגליו, נתפוס אותו חי." סיני נכנס לחנות, יצא מפתחה האחורי, התערב בקהל, רץ אל בית קופת-חולים, שמטה המחוז שכן בו, ודיווח לעמיר שראה עשן מיתמר מן המרכז המסחרי, ששריוניות בריטיות מפנות פצועים מהמרכז, ושהוא, סלומון וירקוני ירו בהמון הערבי.²⁴ היריות של סיני, סלומון וירקוני, הבריחו את ההמון המתפרע, ואשר לזר הפצוע נשאר על המדרכה. "הוא היה במצב נורא," סיים משה שמיר את סיפורו. "אינני יודע מהיכן הופיעו כמה אנשי-"הגנה" ואילצו נהג מכונית ערבי להובילנו לתחנת מגן-דוד-אדום. משם הביא אותו אמבולנס אל שולחן הניתוחים ב'הדסה'. לזר נשאר בחיים."²⁵ כשהלך סיני למפקדה בבית קופת-חולים, ארגן משה סלומון את אנשי החוליות להגנה על מרכז העיר. ביומנו כתוב: "תפסנו בניין ליר קולנוע 'רקס'. הנשק שברשותנו כמוהו כאין. נודע לי כי יהודים גרים בבניין שבפינת הרחובות הנסיכה מרי וסנט יוליאן. אחד אחד מתכנסים האנשים. לרשותי כיתה של שנים-עשר איש. ארגנו את ה"הגנה" בשטח, שניים ירדו למטה, לפקח על התנועה, וכל ערבי וכל זר גורשו ללא רחם. ראינו עשן עולה מן המרכז המסחרי. קמה התרגשות רבה בקרב היהודים שבמעלה-הרחוב. רבים מנסים להתפרץ למטה, אך המשטרה חוסמת בעדם, והם מתגודדים ליד קולנוע 'רקס'. שוב מתקהלים ערבים. ממש למטה מן הבניין שלנו הם נעצרים על-ידי שרשרת (של אנשי) צבא. אני מצביע על קו דמיוני ומודיע כי אם ינסו הערבים לעבור קו זה נטיל רימונים ונפתח באש. לא, הערבים אינם רבים, הצבא אינו נותן להם לעבור וחבל לנו לבזבז את התחמושת על מספר מצומצם. אין כל חשש מחיפוש או ממאסר, הרי לנו המדינה! "לפתע, אש חזקה מצפון... מצד הדואר. אני צועק לנשארים על הגג התחתון לעקוב ולראות מי היורים. נוטרים ערבים ושוטרים יורים עלינו! האש חזקה. אני צועק לסגני לבדוק את הכניסות ולעקוב אחר היורים. ושמע קול צעדים: מתקרב סרג’נט אנגלי. אני קופץ ומניח את האקדח בין דודי המים אשר על הגג. נזכרתי במחסנית הרזרבית שאיתי, נשענתי ליד המעקה וזרקתיה למטה. אני יורד בסולם לקחת את מעילי. מופיעים עוד אנגלים. לא, אין הם באים מחדר-המדרגות אלא, מבית סמוך, שפרצו בו דלת בקיר המשותף. עתה מובן לי מדוע לא הוזהרנו קודם לכן. על המדרגות, עוצר אותנו איש הבולשת. מופיע שוטר מלמעלה וטוען שאת הרימון שבידו הוציא מידי יוסף. "אנו סגורים, ארבעה בדירה. למעלה נשארו עוד חברים אחדים, בלי שנדע דבר עליהם. אחרי חצי-שעה הובל יוסף למעצר, בליווי משמר. אחר-כך עוד ארבעה. ומה על הנשק? שעתיים חלפו. מופיע שכן צעיר ומביא שלושה אקדחים שנשארו על הגג העליון... עדין אנו מוקפים משטרה. בטלפון אנו מוסרים ד"ש למכרים. מכונית עוברת ברחובות ומכריזה על עוצר. אני מתלבט: להסתכן ולצאת? יוצאים בחור ובחורה, הם הצליחו לעבור. נועם ואני יוצאים אחרונים. גם אנו, מגיעים בשלום לבסיס, בעוד הכול חושבים שנאסרנו. עד שעה מאוחרת ישבנו בגימנסיה, מספרים וחוזרים ומספרים על מאורעות היום."²⁶ במקביל לחוליה של צבי סיני ושל משה סלומון, פעלה באזור ההתפרעות כיתה מ"המחלקה המיוחדת" הירושלמית. מפקדה, משה ירקוני, סיפר: "המוני המפגינים עלו מ-ממילא לכיוון רחוב הנסיכה מרי. עדיין לא התחילה השריפה במרכז המסחרי. לכל אחד מאנשיי היה אקרח. ניסינו לפרוץ את שרשרת המשטרה ונעצרנו. שניים מאנשיי נתפסו עם הנשק. לא היו לנו עמדות מוכנות, ונערכנו בפרוזדורים ומאחורי פינות הבתים. היו לנו הוראות למנוע את התקדמות הערבים לרחוב יפו ולהגן על החיים ועל הרכוש היהודי. בידינו היו כמה כתובות של יהודים, להיעזר בהן. שלושה מפקדים ירו באקדחים לכיוון ההמון כשניאלץ לחפש מחסה מפני המשטרה. לא ירדנו למרכז המסחרי מפני שלא קיבלנו הוראה לכך. בסביבות רחוב הנסיכה מרי שהינו יום אחד.²⁷ זאב נווה²⁸ סיפר: "ביום ששרפו אח ממילא קראו לנו מהרצאה. התרכזנו, בפיקוד נחום אריאלי, ליד קולנוע 'רקס', לפני מפגש הרחובות הנסיכה מרי ויפו, ועצרנו את ההמון הערבי, אף שהיינו מצוידים בנשק קל בלבד, מקלות ואבנים."²⁹ מעודדים מהתנהגות השוטרים הבריטים חזרו הפורעים אל המרכז המסחרי, הסתערו על החנויות במוטות-ברזל ובגרזנים, היכו את בעליהן, בזזו, הרסו ושרפו. השוטרים הבריטים צפו במחזה בהנאה, ואחדים מהם פוצצו מנעולי-חנויות בתת-מקלע. משוריין משטרתי הבקיע תריס-ברזל, ושוטר בריטי הנציח את האירועים במצלמתו. כשראה שיהודי רושם את מספרו סטר על לחיו וקרע את הפתק. יהודי אחר צילם בחשאי את מעשי השוטרים. הקצין הבריטי א.ס. פוליי, מפקד נקודת-המשטרה במרכז המסחרי, ושונא יהודים ידוע, עודד את הערבים לחזור אל המרכז והורה לפקודיו להצית בו חנויות.³⁰ בתוך המון הפורעים התהלך יעקב (יעקובה) כהן, שהתחזה כערבי, ואסף מידע. הוא סיפר: "היהודים ניסו להציל מה שאפשר. הכניסו סחורות לחנויות, הגיפו את התריסים והעבירו סחורות אל הרובעים היהודיים. ראיתי יהודי גורר שק וערבים רצים לקראתו ודוקרים אותו בסכינים. לא יכולתי לחוש לעזרתו ולחשוף את זהותי. לא היה לי סיכוי להצילו מהתמודדות ישירה וליבי לא מלאני לעמוד ולראות איך שוחטים יהודי. צעקתי, 'בוליס!, בוליס!' הערבים הניחו ליהודי ונרתעו; יהודים אחרים חילצו אותו, ואני חמקתי מן המקום."³¹ מהמרכז המסחרי התקדמו הערבים במעלה רחוב הנסיכה מרי, צרו על בית-העירייה, מול הגן העירוני, וניסו לפגוע בחנויות, סמוך למגרש-הרוסים, בו שכן מרכז המשטרה. כמה ערבים דרשו להוציא את פקידי-העירייה היהודים אל ההמון. הסוחרים היהודים ניסו – לשווא – להזעיק את המשטרה בטלפון. גם ראש-העיר הבריטי, ריצ'ארד גרייבס, פנה אל המשטרה. בספרו "ניסוי באנרכיה" כתב גרייבס, אחרי שנתיים: "זמן רב לא הפריעה המשטרה לאספסוף הקטן, שלא פגזים נדרשו לפזרו אלא שבטים. הלב נשבר למראה החוליגנים שנהנו מהחרות להשמיד את פרי-עמלם של בני-אדם. על מחאותיי השיבו אנשי-המשטרה שהם קיבלו פקודה לא להתערב עד שיקבלו תגבורת. אדישות המשטרה התפרשה כהסכמה שקטה."³² מזכיר ועד-הקהילה היהודית ביקש עזרה ממושל-המחוז הבריטי, ג'יימס פולוק. הפקיד הבריטי הציע לו: "חכו כחצי-שעה, עד שנשתלט על המצב." הפרעות נמשכו עוד כמה שעות. מ"בית אגודת-ישראל" שבמאה-שערים טלפן הרב פורוש אל המושל: – "בשם אלוהים, אנשים נהרגים, עשו משהו!" – "ניתן להם יום אחד, שיוציאו את המרץ", השיב פולוק, שנחשב ל"מומחה לערבים". – "אבל הרי כאן לא מדבר, כאן מרכז עיר-הקודש!" זעק הרב. – "אינני זקוק לשיעור בגאוגרפיה", ענה נציג השלטון.³³

כל היום ניסו אנשי הסוכנות היהודית לשווא להתקשר עם המזכיר הראשי של ממשלת המנדט, סר הנרי גרניי. מזכיר מחלקת-הביטחון בסוכנות, יחזקאל סהר, ואיש המחלקה המדינית, ראובן שילוח, התקשרו בטלפון עם המפקח הראשי של משטרת ארץ-ישראל.³⁴ מישקה רבינוביץ (מיכאל רותם) הדריך גדנ"עים בגימנסיה העברית בשכונת רחביה. בשעה 10 בבוקר אמר לו המנהל, ד"ר ברסוא: "גש לברר אם עלינו לשלוח את התלמידים לבתיהם, שמעתי שיש מהומות מעיר". "הלכתי לבית ההסתדרות," סיפר רותם. "על הכביש עמדו סטודנטים בשורה. ישראל פונט והנזק קריצימר חילקו הוראות, ופונט הורה לי להצטרף. 'יוצאים לפעולת-חרום,' אמר. הביאו שק עם מקלות-קפ"פ³⁵ וחילקו אותם בינינו. וקריצימר הביא תיק-עור שבתוכו היה תת-מקלע סטן. שאלו מי יודע להשתמש בסטן. אמרתי: 'אני מכיר את הכלי.' קריצימר אמר: 'כן, הוא מהבריגדה.' הרכבתי את הסטן וחיברתי אליו מחסנית. אמרו לי להפריד בין הסטן למחסנית, כדי שלא להסב תשומת-לב. החבאתי את הסטן תחת הסוודר. יצאנו לכיוון ממילא. הייתי מספר שניים בטור. פונט אמר: 'זה מהבריגדה, תנו לו להיות מספר אחד.' עלינו על משאית, שחיכתה לנו בדרך, והערמנו עליה אבנים. רק לי היה נשק חם. נסענו עד בניין 'ג'נרלי'. הכביש היה חסום במשוריינים בריטיים. ירדנו מן המשאית. פונט ניהל משא-ומתן עם קצין-המשטרה היהודי, סופר, ועם קצין-המשטרה הבריטי, טייגר. פונט דיבר בחוצפה, וטייגר עשה אתו עסקה והרשה לקבוצות קטנות להסתנן לממילא. כשעברתי את המחסום הבחין שוטר בריטי בסטן שלי. הקצין טייגר אותת בידו לשוטר, להניח לי לעבור. הייתה הרגשה שאנחנו פועלים ברשות הבריטים. במרכז המסחרי בערו החנויות. קיבלנו הוראה להיכנס לחנויות שלא עלו באש, לאסוף את היהודים ולעזור להם להסתלק. ריכזנו אותם ליד 'הבית המשולש' וליווינו אותם עד מגרש הרוסים."³⁶ אחד מאנשי מנגנון-הקבע של ה"הגנה" עלה להר-הצופים וגייס מתנדבים באולמי ההרצאות ובספריות, לעזרת המרכז המסחרי. בין המגויסים היו בועז שכביץ, שישב בספריה, יהודה פרגו (ארבל), שהיה בדרכו לשיעור בסוציולוגיה, ואריה אורי, שהגיע באוטובוס לקמפוס. שלושתם שירתו בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. שכביץ כסגן, אורי וארבל כסמלים. הסטודנטים נסעו מהר-הצופים לבית-ההסתדרות. בדרך זרקו ילדים ערבים אבנים על מכוניתם. הסטודנטים ביקשו מהנהג לעצור, כדי "לשבור להם את העצמות," אך איש מנגנון-הקבע הורה להם לדבוק במשימה. בבית ההסתדרות רוכזו משוחררי הצבא הבריטי בחדר נפרד, ונשאלו: – "מי הגבוה בדרגה?" איש לא ענה. "יש קולונל?" איש לא ענה. – "יש מייג'ור?" איש לא ענה. – "קפטן?" איש לא ענה. שכביץ, כסגן, שהיה בעל הדרגה הגבוהה ביותר, קיבל את הפיקוד ונשק: תת-מקלע סטן עם מחסנית אחת, שני אקדחים עם מחסנית אחת, שלושה רימוני-מילס ושלוש קתות של טוריות.³⁷ איש נמוך מאוד, כבן חמישים, הוצג לפני המגויסים כאחראי לפעולה, הוביל אותם אל מאחורי מלון "המלך דוד", ואמר: "לפנינו האויב בכוחות גדולים. איננו יכולים לעשות דבר. מאחורינו גדר-תיל ואין דרך-נסיגה. נישאר כאן עד שעה 4 אחרי הצהריים, ואז נתפזר כיחידים ונתאסף כחצר הגימנסיה רחביה." לא היו שאלות. הננס השאיר את הפיקוד לשכביץ והסתלק, והסטודנטים הביטו אלה באלה ולא ידעו אם לצחוק או לבכות. במרחק עשרים מטרים, בעמדה, ישב חייל בריטי וכיוון אליהם מקלע ברן. אריה אורי אמר לו באנגלית, בבדיחה: "שלוש מעלות הגבה!" והחייל הרים את הקנה וכיוון אותו אל חומות העיר העתיקה, שכביץ סיפר: "ישבנו על הסלעים, ברן בריטי מכוון מאחור, ערבים בוזזים מלפנים, ואנחנו לא עשינו דבר, אף לא את המעט שהיה אפשר לעשות. לא ירינו ירייה אחת."³⁸

את כישלון ה"הגנה" ביום ההוא תירץ מפקד-המחוז, ישראל עמיר: "ירושלים העברית הייתה מכותרת באזורי-ביטחון בריטיים, והמעבר דרכם היה בלתי-אפשרי, אלא אם כן נילחם נגדם בגלוי. זה היה הקושי העיקרי שלנו. למחרת ליל ההצבעה באו"ם יצאה מכונית עם רמקולים לרחובות ירושלים, והיהודים נקראו לא להיסחף בשמחה ולהתכונן לבאות. יחידות שלנו הוצבו בכל המקומות הרגישים. כשהחלו המהומות שלחנו לאזור יחידה מיוחדת, נוסף על האנשים שהיו מוצבים בעמדות. אנשי היחידה ירו שתי יריות וההמון ברח. שני אנשים מן הסיור הגיעו בריצה למפקדה שלי, במרפאת קופת-חולים, סמוך ל'בית-פרומין', והודיעו: 'כנופיות ערביות עולות על ירושלים העברית.' שלחתי הוראה ליחידה שהייתה במקום, לפתוח באש. מפקד היחידה לא מילא את הפקודה, מפני שהיה ברור שמי שיפתח באש ייאסר מיד בידי הבריטים והנשק היקר ילך לאיבוד, והמפקד שקל והחליט שהדבר אינו כדאי. שלחתי הוראה ליחידה אחרת, שהתמקמה בבית חברת-החשמל שבמרכז המסחרי, והיא מילאה את ההוראות ופתחה באש. הבריטים כיתרו אותה ואסרו את כל חבריה. "שלחתי יחידות נוספות לאזור המהומות. אחת מהן נעצרה ליד מחסום בריטי, יחידה אחרת ניסתה לחדור עם שלוש מכוניות, במסווה של מכבי-אש, ונעצרה גם היא. הוריתי לאנשי-ה"הגנה" בימין-משה לבוא לעזרה, אך השוטרים לא נתנו להם לעבור. ארבע פעמים נכשלו. האלטרנטיבה האחרונה הייתה לפרוץ בכוח, אבל זאת הייתה החלטה מדינית; אולתרו ישיבות קדחתניות עם אנשי-הסוכנות, ולבסוף הוחלט לא לתקוף את הבריטים, מפני שהערבים פגעו רק ברכוש ולא היו הרוגים. חששנו שפריצה בכוח תהיה ראשית מלחמה. לדעתי הייתה זאת החלטה נכונה. נטרול הבריטים לעמדה של פאסיביות עוינת אפשרה לנו פעילות חופשית, פחות או יותר, עוד כמה חודשים; אחרת היה מצבנו קשה עוד יותר. הרי לא יכולנו להכריע את הבריטים. "בסיכום: המהומות של היום ההוא אותרו ולא התפשטו לאזורים אחרים. לפנות-ערב הרשו הבריטים ליחידה קטנה של ה"הגנה" לעבור את המחסומים ולהיכנס למרכז המסחרי, אבל האש כבר דעכה."³⁹ ב-2 בדצמבר אחרי-הצהריים יצא קצין-המשטרה היהודי, יחיאל לנגר, מתחנתו שבשכונת מאה-שערים, לרחוב ממילא, על-פי הוראת מפקדת ה"הגנה", לסייע בהצלת הרכוש, ראה ששוטרים בריטים מסייעים לאספסוף להרוס ולשרוד ופקד עליהם להסתלק. הערבים, שחסות הבריטים הוסרה מהם, ברחו, ויהודים באו לשוק במשאיות ופינו חלק מן הסחורות, לרבות שקי-קמח (שהיו לתועלת רבה אחר-כך, כשלא הגיעו שיירות לעיר). בגלל מעשה זה העבירו אחרי זה מפקדי-המשטרה הבריטים את לנגר מירושלים לרחובות.⁴⁰ מפקד יחידת הביצוע של מרכז הש"י הארצי, מאיר פעיל, סיפר: "הייתה סכנה שהערבים יפרצו דרך רחוב הנסיכה מרי למרכז העיר, לכן הסתננו, שמונה אנשים מהיחידה, לרחוב ממילא, בלי אישור מהמפקדים. הגענו לבית-הקפה 'פיקדילי', התפצלנו לשתי חוליות, והשלכנו כשלושים רימונים לתוך ההמון. הערבים ברחו בבהלה, וכמה מהם הובלו במכוניות ובאלונקות. לא דיווחנו על המעשה לאיש. ולא נשאלנו עליו."⁴¹

את הירושלמי, יצחק גוטמן, הטרידו מאה וחמש טונות הקמח שבמחסני המאפיות אנג'ל וברמן, במרכז המסחרי. הוא הבין שרעב צפוי לעיר. "אספתי כמה שוטרים יהודים, רובם חברי ה"הגנה", וניגשנו למלאכה," סיפר גוטמן. "אחדים מאתנו לבשו מדים, ולכולנו היה נשק אישי. הבריטים היו משוכנעים שיש לנו הוראות, ונתנו לנו לעבור דרך המחסומים. העמסת הקמח על שלוש משאיות, והעברתו, נמשכו מהצהריים עד שעות הערב המאוחרות. כל הזמן הזה צלפו עלינו הערבים ממחבוא שבקרבת שער-ציון. לקראת סוף הפעולה נשבר הסרן האחורי באחת המשאיות, ונשארנו תקועים תחת אפם של הערבים. התקשרתי למשוריינת של המשטרה וביקשתי חילוץ. מפקד המשוריינת היה בטוח שזאת הוראת המפקדה, וחילץ אותנו מאזור הסכנה."⁴² לפנות-ערב הגיעו למרכז המסחרי כמה מאנשי-ה"הגנה", במשאית, וסייעו לסוחרים להציל את הסחורות שלא נשדדו. כשהסתלקה המשאית מהשוק נפל ממנה יצחק פנסו. חבריו לא חזרו לחלצו, וערבים רצחו אותו בסכינים. פנסו היה ההרוג היהודי היחיד בירושלים באותו יום.⁴³ המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית בירושלים שלחה מברק אל משה שרת בניו-יורק: "צרות החלו הבוקר. צעירים ערבים הפגינו ברחוב ממילא. סיורי משטרה בשטח, אף-על-פי-כן הצתות וביזה ללא התערבות. שוטרים נראו, ידיים בכיסים, מחייכים." שרת כינס מסיבת-עיתונאים בהולה, ואחד הסנאטורים, ברוסטר, הציע לממשלתו להקים "לגיון-זרים של האומות המאוחדות. לשמירה על הסדר והחוק בארץ-ישראל." הצעה זאת הוגדרה כ"אבסורדית" ונדחתה.⁴⁴ בשעות הצהריים נזדמנה לרחוב הנסיכה מרי יחידת אצ"ל, ומפקדה, משה סולומון,⁴⁵ התקשר עם מחסנאי נשק. האישור להוציא כלים התעכב, וסולומון חזר למקום בידיים ריקות, חדר למוסך של ערבי דרך סמטה בנחלת-שבעה, יחד עם חמישה אנשים מיחידתו וכמה צעירים נוספים, והעלה אותו כאש. הצעירים פרצו לקולנוע "רקס" שברחוב הנסיכה מרי והציתו את חדר-המכונות, אחר-כך חזרו למרכז המסחרי, וסייעו באיסוף הסחורות." בעל בית-הקולנוע, אנטון אלבינה, ערבי נוצרי, עמד על מרפסת בית ידידו, וצילם את שריפת רכושו. חברי הוועד הערבי העליון ראו באירועי המרכז המסחרי הצלחה גדולה: הנה, לא רק בבגדד, בדמשק ובעדן, היו פרעות ביהודים, אלא גם בירושלים. אומנם רק יהודי אחד נהרג ורק עשרים נפצעו (אחדים מהם קשה), אבל עוד חזון למועד. גרייבס כתב: "הבריונים הצעירים שהחלו במהומות קיבלו עידוד מהתנהגות המשטרה הבריטית." שניים ממנהיגי הוועד, מוחמד עלי צלאח ומוחמר עומרי, פרסמו כרוז שהופץ לחיילים הבריטים: "הערבים נטלו לידיהם את הפתרון הסופי של בעיית היהודים. רק בדם ואש תיפתר הבעיה. בקרוב תפונו מכאן. אחיותיכם, נשיכם, אהובותיכם ובני-משפחותיכם מחכים לכם. אין לכם עניין במלחמה של הערבים. למה זה תיהרגו"?⁴⁶ ____ [בשבוע הבא: תוצאות מחדל שריפת המרכז המסחרי החדש של ירושלים; יוקרת ארגון ההגנה נפגעה מאוד; יוקרת אצ"ל ולח"י גברה; אנשי אצ"ל ולח"י יזמו פעולות גמול; אנרכיה בירושלים.]

1. אלחנן אורן, התיישבות בשנות המאבק. יד בן-צבי, תשל"ח, עמ' 77. 2. ראיונות עם יהושע פלמון. 3. נשיא האוניברסיטה העברית בזמן המלחמה, הרב הרפורמי יהודה לייב מאגנס, תמך בקבוצת "ברית שלום" שהטיפה להקמת מדינה דו-לאומית, והם הקימו את "אגודת איחוד" עם הפרופ' מרטין בובר וגרשם שלום, שהטיפה להתקרבות בין יהודים לערבים. אחד עשר יום לפני הכרזת העצמאות נפגש מארס עם שר החוץ האמריקני, הגנרל ג'ורג' מרשל, ואמר לו: "באפשרות ארצות הברית להפעיל לחץ כבד הן על הערבים והן על היהודים. אם תטיל אפילו סנקציות כלכליות חלקיות, כי היישוב היהודי בארץ ישראל הוא פרי התפתחות מלאכותית, ואם כי לעבודת היהודים אומנם הישגים יפים רבים, כגון חוות חקלאיות, אוניברסיטאות ובתי חולים - אך הם פועל יוצא של תרומות מארצות הברית - ועתה משמש הכסף הנתרם ליישוב היהודי רק למלחמה האוכלת את הכול. אם ארצות הברית תסגור את הברז ותמנע זרימת כספים ארצה תיעצר מכונת המלחמה היהודית בארץ ישראל בשל מחסור בדלק פיננסי. במקביל קרא גם להטלת סנקציות כלכליות אמריקניות גם על הצד הערבי. כל זאת במטרה להכריח את שני הצדדים להפסיק את שפיכות הדמים" (מסמכים משרד החוץ האמריקני עמ' 902). 4. בחודשים שקדמו למלחמת העצמאות פחת מספר אנשי החי"ש בירושלים במאה חמישים וחמישה, מפני שכשליש מאנשי החי"ש היו סטודנטים לא ירושלמים. בספטמבר 1947 עדיין היו רשומים סטודנטים משנת הלימודים הקודמת, אבל בנובמבר עודכנו המספרים. 5. ספר תולדות ה"הגנה", ג2/. עמ' 1284-1289; סדרת עדויות של צבי סיני, ב-1981; מה"ד היסטוריה, יעקב אשד, המערכה במרחב ירושלים, עמ' 16-25, 76-50. 6. ראיון עם שלום דרור ב-9 בינואר 1979. 7. ארכיון תולדות ה"הגנה", עדויות של ע. עצמון ונחום שדמי. 8. שניהם היו בין כ"ג יורדי-הסירה. 9. בין 1941 ל-1947, הייתה ה"הגנה" מאורגנת בגלילות ובמחוזות. מאז 1944 היו לה שלושה גלילות, גליל צפון, גליל המרכז וגליל הדרום, ושלושה מחוזות, מחוז חיפה, מחוז תל אביב ומחוז ירושלים. 10. ארכיון ציוני מרכזי, 25/9344 S, פרוטוקול דיוני ועד הביטחון. 6 בדצמבר 1947. 11. ארכיון ציוני מרכזי, 25/9344 S, פרוטוקול דיוני ועד הביטחון, 11 בדצמבר 1947. 12. ארכיון מיתר מילשטיין, עדות של ישראל עמיר. 13. גולדה מאיר הייתה מנהלת המחלקה המדינית של הסוכנות בירושלים. ואנשי מחלקתה היו ראובן שילוח ואליהו ששון. 14. יומן בן-גוריון, 1 בדצמבר 1947; מה"ד היסטוריה, יעקב אשד, המערכה במרחב ירושלים, עמ' 80. 15. דבר. 4 בדצמבר 1947; ראיון עם יצחק קלדרון ב-19 ביוני 1981. 16. ארכיון ציוני מרכזי, 25/9344 S פרוטוקול דיוני ועד הביטחון, 4 בדצמבר 1947; סדרת ראיונות עם יעקב סלמן ב-1980-1979; הראיון הנ"ל עם יצחק קלדרון. 17. המחלקה הערבית בש"י. 18. ארכיון צה"ל, ידיעות טנא. סיכום הדוח מיום 2 בדצמבר 1947; סדרת ראיונות עם יצחק נבון 1981-1979;ראיון עם יעקב (יעקובה) כהן ב-29 במארס 1978. 19. ארכיון ציוני מרכזי, 25/9344 S. פרוטוקול דיוני ועד הביטחון, 4 בדצמבר 1947. 20. עדות עמיר שם. 21. בחורה שנשאה נשק תחת בגדיה. 22. כיום רחוב שלומציון. עמיר שם; סדרת העדויות והראיונות הנ"ל עם צבי סיני. 23. רומן פריסטר, "שמחה שנגוזה בעשן", הארץ, 24 בנובמבר 1967. 24. עדות של צבי סיני בספר ה"הגנה" כירושלים – עדויות וזיכרונות מפי חברים, כינסו וערכו רחל ינאית, יצחק אברהמי, ירח עציון, ארגון חברי ה"הגנה" בירושלים, 1975, עמ' 5; סדרת העדויות הנ"ל של צבי סיני; עדות של משה ירקוני 1 במאי 1982. 25. רומן פריסטר, שם. 26. משה סלומון, ה"הגנה" בירושלים ב'. עמ' 5-7. 27. משה ירקוני, ה"הגנה" בירושלים ב'. עמ' 7-8. 28. אז סטודנט. לימים פרופסור בטכניון בחיפה. 29. ראיון עם זאב נאוה ב-14 ביוני 1978. 30. ארכיון צה"ל, ידיעה מ-7 בדצמבר 1947; מערכות ארגון צבאי לאומי, 6. עמוד 10. 31. יעקב כהן שם. 32. Graves Richard, Experiment in Anarchy, London, 1949. 33. פריסטר, שם. 34. ארכיון ציוני מרכזי, 25/9344 S, פרוטוקול מדיוני ועד הביטחון. 4 בדצמבר 1947. 35. קרב פנים-אל-פנים, כך נקרא קרב-מגע עם שימוש באלות. 36. ראיון עם מיכאל (מישקה) רבינוכיץ (רותם) ב-6 ביולי 1978. 37. אתי-חפירה גדולים. 38. ראיון עם בועז שכביץ ב-12 בנובמבר 1980; עדות של אריה אורי מ-29 במאי 1981. 39. ראיון עם ישראל עמיר ב-5 באוקטובר 1977. 40. ראיון עם ראובן תמיר (לנגר) בנו של יחיאל לנגר, ב-6 ביולי 1978. ראובן לנגר היה אז סמל נוטרים בירושלים. 41. סדרת ראיונות עם מאיר פעיל 1981-1979. 42. פריסטר שם. 43. ארכיון צה"ל, תיק "נס גדול" (מברקי הפיקוד העליון); הראיון הנ"ל עם יצחק קלדרון. 44. ארכיון מיתר-מילשטיין, ידיעות טנא מ-4 בדצמבר 1947. על-פי הש"י הסיתו אנשי אצ"ל ולח"י את הקהל היהודי בירושלים לפעולות נקם מאז הפיגוע במרכז המסחרי. יהושע אופיר, על החומות – הארגון הצבאי הלאומי במערכות תש"ח בירושלים. מכון ז'בוטינסקי, עמ' 20-19. 45. אין להחליפו עם משה סלומון שנזכר לעיל בפרק זה. 46. פריסטר, שם.