תל אביב - עיר של משתמטים

"תל אביב הייתה הבירה האמתית של הישוב היהודי ומאגר הכוח הפוליטי, הכלכלי והצבאי שלו" העריך עתניאל מרגלית, מי שהיה קצין התכנון של מחוז תל אביב בתחילת מלחמת העצמאות. "תפקידנו היה להבטיח שהיא תתפקד. משימות אסטרטגיות אחרות לא היו לנו."¹ כ-40 אחוזים משש מאות וחמישים אלף יהודי ארץ-ישראל התגוררו באזור תל אביב לפני קום המדינה, אבל רק 24 אחוזים מחברי ה"הגנה" היו תושבי אזור זה. בארבע חטיבות החי"ש שהוקמו לקראת פרוץ המלחמה היו חמישה-עשר גדודים, ורק ארבעה מהם (26.6 אחוזים) היו תל אביביים. גדוד אחד הורכב מתושבי חולון ובת-ים, ואחד – "גדוד הפרברים", מצעירי שכונת-התקווה, כרם-התימנים, שכונת-שפירא, שכונת-שבזי, שכונת-מונטיפיורי ושכונת-עזרא; כולן שכונות מצוקה. מתל אביב המבוססת התנדבו אפוא רק שני גדודים לחי"ש. מספר הצעירים התל אביביים שהתנדבו לפלמ"ח לא היה גדול מזה שבאזורי הארץ האחרים, שהיו דלילי אוכלוסין בהרבה. בפרוץ המלחמה מנתה פלוגת ההדרכה של הפלמ"ח בתל אביב כמה עשרות חברים בלבד. מסקנה: רוב היהודים בארץ-ישראל לא היו אידאליסטים, הגשמת הציונות לא העסיקה אותם, והמחויבות הלאומית שלהם הייתה דלה. רבים מן התל אביבים נחשבו אז למשתמטים. לקראת 29 בנובמבר 1947 תוגבר החי"ש של מחוז תל אביב בצעירים מקומיים, שהצטרפו למסגרת צבאית בפעם הראשונה בחייהם, ובחיילים משוחררים. חמישה-עשר אלף צעירים, בגילאים שבין שבע-עשרה לעשרים ושלוש, ישבו אז בתל אביב, ורובם נפסלו לגיוס מסיבות רפואיות. צעירי תל אביב, שהיו עשויים להכפיל את הכוח הנייד של ה"הגנה" בכל הארץ, בימים הגורליים, לא תרמו לה אפילו גדוד נוסף אחד. משבעת אלפי משוחררי הצבא הבריטי שהתגוררו במחוז, התגייסו ל"הגנה", לקראת המלחמה – לאחר מאמצי שכנוע רבים – רק ארבע מאות וחמישים, ומאלה הוקמו שלוש פלוגות, שנקראו "נחשונים", מפני שחבריהם התגייסו ראשונים.² ה"הגנה" בתל אביב הייתה גוף מלוכד וממושמע, שחבריו היו גאים בו. המפקדה התל אביבית טיפחה את נאמנותם של פקודיה אליה, ואף שתל אביבים היו בכל יחידות ה"הגנה", האשימו מפקדי ה"הגנה" במחוזות האחרים את מפקדת תל אביב בהעדפת האינטרס המקומי. בהעדפה זאת סייעו לה פרנסי-העיר אנשי הימין, ויותר מכולם, ראש העירייה, ישראל רוקח. משימת ההגנה על עיר מולדתם לא הלהיבה את דמיונם של צעירי תל אביב, על-אף שכנותה של יפו הערבית; רוב האימונים במחוז זה היו תרגילי-סדר ופירוק נשק והרכבתו, ורק מיעוטם אימוני-שדה. מפקדת המחוז הסתייגה מהתערבות המטה-הכללי בענייניה, וישראל רוקח ומקורביו לא ראו בעין יפה את התפקידים הפוליטיים שמילאה ה"הגנה" במאבק נגד הבריטים וטענו כי עליה להסתפק בשמירת הרכוש והנפש מול התקפות הערבים – משימה שכל הישוב מאוחד בה – ולהניח למשימות הפוליטיות, שיש עליהן חילוקי-דעות. הם גם טענו שהפיקוד הארצי של ה"הגנה" נוטה שמאלה ונתון להשפעת ההסתדרות. כל שנות השלושים ועד אמצע שנות הארבעים, פיקד על מחוז תל אביב אלימלך זליקוביץ (אבנר), שכינויו בהגנה היה "האיש". אבנר צבר ניסיון קרבי עשיר יחסית; במלחמת העולם הראשונה שרת בצבא הטורקי כמפקד-פלוגה ולחם בחזית מקדוניה ובגזרת עזה, ואחרי תבוסת הטורקים הצטרף לגדוד הארץ-ישראלי בצבא הבריטי. כשהיה מפקד תל אביב טיפח מפקדים מסורים לו ושיתף פעולה עם העירייה. במחצית הראשונה של שנות השלושים יצא לו שם של האיש המקצועי ביותר ב"הגנה", ורבים סברו שהוא מתאים לפקד עליה יותר מיעקב דורי; אף-על-פי-כן לא התקדם בתפקיד, אולי מפני שהסתגר בתל אביב. כשיצאו חברי ה"הגנה" אל השדות, ביחידות ניידות, לא חרג אבנר מהלחימה בשטח בנוי. אפרים בן-ארצי, שהיה אחד ממפקדי ה"הגנה" בתל אביב, תיאר את ייחודו של מחוז זה לעומת הגלילות והמחוזות האחרים בשלוש-עשרה שנות הפיקוד של אבנר: "הוא הכניס נהלים צבאיים מסודרים, משטר של משמעת, מחלקה משפטית, הופעה חיצונית חיילית ותרגילי-סדר."³ חברי ה"הגנה" התל אביבים סיגלו לעצמם גינונים של צבא סדיר, וגם של תנועת-צופים. מכל חברי ה"הגנה" רק הם קראו למפקד לא בשמו, וגם לא בכינויו המחתרתי, אלא בראשי התיבות מ.ר., מפקד ראשי. מחוז תל אביב היה מסוגר ומאגר כוח-האדם שבו לא נוצל לחיזוק האזורים האחרים. על-אף עוצמתה הכלכלית לא תמכה תל אביב די באזורים שהיו חלוציים יותר ממנה ומבוססים פחות ממנה. ב-1941 חילקה מפקדת ה"הגנה" את הארץ לגלילות ואבנר קיבל את הפיקוד על גליל הדרום, שתל אביב נכללה בו. סגנו, שמואל ברקאי, מונה למפקד העיר. ברקאי המשיך בעבודתו האזרחית – פקיד בכיר בבנק-הפועלים – ואת תפקידו ב"הגנה" מילא בשעות-הפנאי, ואבנר המשיך לכוון את ענייני ה"הגנה" בעיר בעזרת פקודיו המסורים.⁴

בניסיון להגביר את מעורבות המחוז בפעילות הארצית של ה"הגנה" הועברו אבנר וברקאי, בקיץ 1944, למטה הכללי, ונחום זיו-אב מונה למפקד-העיר. זיו-אב לא נחשב למפקד צבאי מקצועי, והפיקוד העליון מינה את יגאל ידין לסגנו ולאחראי לחי"ש, ולהדרכה במחוז. אבנר לא קיבל את הדין, ופרש – יחד עם כמה מפקדים – מפעילות ב"הגנה"; רוקח ואנשיו, שהתנגדו להדחתו, סירבו בתחילה לשתף פעולה עם זיו-אב, ועיריית תל אביב עיכבה את תשלומיה ל"הגנה", לאות מחאה.⁵ בשל הסנקציה בוטלו רכישות-נשק ותוכניות-אימונים. ישעיהו (שייקה) ירקוני (שפיקד על פלוגה ב' ב"גדוד-הפרברים" בתחילת מלחמת העצמאות) סיפר: "באביב 1947 תוכנן להוציא את גדודי חי"ש תל אביב לאימונים אינטנסיביים בגליל העליון, והתוכנית לא יצאה אל הפועל מחוסר תקציב."⁶ במארס 1947 פקד נחום זיו-אב על אנשי הפלוגה המיוחדת של ה"הגנה" בתל אביב, להכות את השוטר היהודי, מרדכי ברגר, שהואשם כמודיע משטרתי ושגרם נזקים לישוב העברי ול"הגנה". התוקפים השתמשו באלות ובמוטות-ברזל, וברגר מת מהמכות. בית-הדין של ה"הגנה" מצא את זיו-אב אשם במתן פקודה "לבצע פעולה (הכאת אדם) ללא הוראה מוקדמת מאת הממונים עליו." ובפסק-הדין צוין: "בעקבות ביצוע פקודתו של הנאשם נגרם מוות לאיש, ללא כוונה תחילה מצדו של הנאשם." זיו-אב גם הואשם בפרסום כרוז שבו גינה את ה"הגנה" בשל חוסר מעש ודרש לפעול נגד הבריטים. הוא הודח מהפיקוד על תל אביב והוחלט "להעתיק אותו, בלי לשלול את דרגתו, לעמדת-פיקוד אחרת."⁷ אחרי הדחת זיו-אב מינה הפיקוד-העליון את יהושע גלוברמן לממלא-מקום מפקד המחוז. המפקדים הבכירים התל אביבים הסתייגו מגלוברמן. ישעיהו ירקוני סיפר: "גלוברמן היה מפקד טוב, אבל הימין דרש את הפיקוד לאחד מאנשיו."⁸ חמישה חודשים מילא גלוברמן את מקום מפקד-המחוז, וכל הזמן הזה היו מפקדים בכירים בעיר עסוקים יותר במלחמת-התשה נגדו ופחות בהכנות למלחמה נגד הערבים. זה היה בתקופת ה"סמינר" של בן-גוריון. הפיקוד-העליון התארגן מחדש, ראש הפיקוד הארצית והרמטכ"ל הוחלפו, רוב משימות ההתכוננות הוטלו על מפקדות הגלילות והמחוזות, ומחוז תל אביב היה עסוק במאבקים פנימיים. הפעילות הציבורית בעד מינוי מפקד מקובל על ראש העיר ישראל רוקח הגיעה עד המטה הכללי והמפקדה הארצית, ובספטמבר 1947 נענה הרמ"א ישראל גלילי לעסקני תל אביב, ומינה – על דעת המפקדה הארצית – את מיכאל בן-גל (ג'יימס) למפקד המחוז, במקום גלוברמן.⁹

על אף מחדליהם, נהנו היהודים באזור תל אביב מעדיפות על-פני הערבים, במספרם, באיכות הלוחמים, בארגון החברתי, ואפילו בהתארגנות הצבאית. יפו הערבית מנתה לפני פרוץ המלחמה יותר משבעים אלף תושבים. לא רחוק ממנה חסמו הערים הערביות, רמלה ולוד, את הדרך לירושלים וסביב שלוש הערים היו עשרות כפרים ערביים, כמה מהם תוקפניים (סלמה, יאזור ועוד); אבל הערבים היו מפולגים (חלק תמך במופתי וחלק השתייך לקבוצות שהתנגדו לו), לא היה להם פיקוד צבאי אחיד, וגם מטרת-מלחמה משותפת לא הייתה להם. ב-29 בנובמבר בלילה הודיע ראש הש"י, דוד שאלתיאל, לפיקוד-העליון: "איש מאתנו אינו יודע מה עלול לקרות מחר, ואפילו היום. תל אביב תהיה כנראה נקודת-מוקד למלחמה של הערבים. הם זוממים להתפרץ לעיר ובתוכניתם לפרוץ בכמה ראשים."¹⁰ שאלתיאל סבר שהמבחן הראשון של המלחמה יהיה בערים, וסברתו התאמתה. יפו הייתה מרכז הכוח הערבי באזור, אבל גם נקודת-התורפה של המערך הערבי. ישובים יהודיים שלטו על כל הדרכים שהובילו אליה וסכנת מצור ורעב נשקפה לתושביה. מי שמעמיד, זו מול זו, את התנהגותם של יהודי ירושלים, ואת התנהגותם של ערביי יפו בתחילת המלחמה, רואה בעליל שהיהודים היו מוכשרים יותר לעמוד בתנאי מצור. רוב תושבי יפו היו פרדסנים ופועליהם, עובדי-נמל, סוחרים זעירים ובעלי-מלאכה. ראש העיר, ד"ר חסנין הייכל, מפקד ה"נג'אדה"¹¹ נימר הווארי, ורוב הסוחרים העשירים, שהתנגדו למופתי, הכירו בחולשתה האסטרטגית של עירם, והיו מעוניינים יותר מכול לא להפסיד את עונת-ההדרים, שאך זה החלה. על כן רצו בהסכם עם היהודים, וב-9 בדצמבר נענה ד"ר הייכל לקריאת ראש עיריית תל אביב, ישראל רוקח, להחזיר את השלום והשקט אל שתי הערים. להסכם דומה הגיעו שניהם, ארבעה חודשים לפני כן, באוגוסט 1947, מקץ שבוע של מהומות. על סמך הסכם הייכל-רוקח הורה מיכאל בן-גל, בו ביום (9 בדצמבר, יום אחד אחרי קרב שכונת התקווה, ראה להלן) "להימנע מיריות ומכל פעולה תוקפנית אל עבר יפו ופרבריה, אם לא תהיינה יריות והתקפות על הקווים שלנו." בן-גל הוסיף להוראה זאת הסתייגות: "ספק גדול אם יצליחו מאמציהם של הערבים המתונים. הדריכות בעמדותינו צריכה אפוא להיות כרגיל, ועל התקפות יש להשיב ביעילות." לפקודה נוספה, בשוליים, הוראה פנימית: "ביחס לארגוני הפורשים, כל זמן שאינם פעילים יש להסתפק בתצפיות. בנסותם לתקוף ערבים יש להפריע, בכוח וגם בנשק. ביחס ליפו,¹² על אחת כמה וכמה."¹³ המועצה הממשלתית לפיקוח על ההדרים (בראשות הבריטי רובינסון) המשיכה בפעילותה תוך-כדי המלחמה. החבר הערבי בוועדה זאת, עלי אל-מוסטקים, היה המקשר בין הייכל לרוקח. הסכם אי-ההתקפה נשמר, על-אף חילופי היריות בשכונות-מספר, אך אנשי חג' אמין ביפו ואנשי אצ"ל ולח"י לא קיבלו את הדין. מדי פעם חדרו אנשי אצ"ל ולח"י ליפו ופוצצו בה בתים.¹⁴ יהושע פלמון ונימר הוואי – המפקד הארצי של ה"נג'אדה", שמונה למפקד הכוחות המזויינים ביפו עם פרוץ הקרבות – נפגשו, במפקדת ה"נג'אדה" ביפו, והגיעו להסכם. "אחרי שנפגשנו," סיפר פלמון, "טלפן אלי הווארי וסיפר שהוזמן לקהיר, לפגישה עם המופתי. הוא נשמע אופטימי והאמין שישיג אישור לשביתת-הנשק בעונת ההדרים, אך הוא נסע ולא חזר.¹⁵ מתנדבים עירקים שהשתלטו על יפו נטפלו אל נשים, הזמינו את עצמם לארוחות-צהריים בבתי הנכבדים, לקחו שלמונים ושדדו רכוש. מעשים אלה הבריחו מיפו את אנשי המעמד הבינוני."¹⁶ מנהיגי הערבים המתונים של יפו ריסנו את המתנדבים, נאמני משפחת חוסייני. המתנדבים, שלא העזו לפרוץ לתוך תל אביב, ניסו לכבוש בניינים בשכונות הספר, צלפו מצריחי-מסגדים על יהודים ופגעו באוטובוסים, בעוברם בשכונת אבו-כביר. כוחם הצבאי היה מועט, ונראה היה שהם סמכו על הבריטים, שעדיין לא עזבו את יפו.

בתחילת דצמבר פוצצה יחידה-החבלה של ה"הגנה" התל אביבית, בפיקודו של אברהם אהרונסון, לילה לילה, ולעתים יותר מפעם אחת בלילה, את הבניינים ביפו, שהתמקמו בהם בסיסי כנופיות ועמדות צלפים שירו על תל אביב. את הפעולות הזעירות ביצעו החבלנים ללא עזרה, וכשביצעו חבלות גדולות יותר, הסתייעו במחלקה המגויסת. "סמוך לחוף היו ארבעה בניינים בני חמש קומות, ומהם צלפו הערבים לתוך רחוב אלנבי," סיפר אהרונסון. "קיבלנו פקודה לפוצץ אותם, וכך נעשה." הפיצוצים הרצופים הפחידו את תושבי שכונות-הספר הערביות, והיו לאחד מגורמי בריחתם מן העיר. פיצוצי הבניינים הערביים השתלבו בתוכנית שהוכנה, כשהיה יהושע גלוברמן מפקד המחוז. בפגישת מפקדים במחוז, באמצע שנת 1947, הסביר מפקד הפלוגה, יוחנן פלץ (משוחרר הצבא הבריטי בדרגת קצין) את חשיבות שדה-האש, וגלוברמן החליט "לגלח" בניינים. סוכם: אם תפרוץ מלחמה, יפוצצו החבלנים גושי בניינים בשכונות הערביות הגובלות עם תל אביב. עתה עשו זאת אהרונסון ופקודיו.¹⁷ ב-11 בדצמבר דיווחו שני ראשי המחלקה ליחסי-שכנים של הסוכנות, עזרא דנין ויהושע פלמון, לבן-גוריון:¹⁸ ערבים בורחים מיפו ומחיפה, וביפו שורר כמעט-רעב; אחדים ממנהיגי ערים אלה ומנהיגים אחרים שלחו את משפחותיהם לשכם ולנצרת; בדווים שחנו בשרון קיבלו התראות מאנשי ה"הגנה" ונדדו לסביבה ערבית. זאת הזדמנות, אמר רנין, להנחיל לערבים מכה ניצחת. אחרי השיחה הזאת כתב בן-גוריון ביומנו: "עד עכשיו שלחו מיליון וחצי תיבות תפוזים מתוך שנים-עשר מיליון שהאנגלים קנו. מה זאת המכה הניצחת שעזרא (דנין) היה רוצה להנחילם? הרס התחבורה, אוטובוסים, מכוניות-משא שמובילות תוצרת ומכוניות פרטיות... הטבעת סירות, סגירת חנויות, ניתוק הקשר עם הארצות השכנות, סגירת כבישי ראש-הנקרה, מטולה, צמח וכו'. סגירת בתי-חרושת ערביים, מניעת חומר-גלם ומלט."¹⁹ באותו יום הודיע ראובן שילוח לבן-גוריון כי ישראל רוקח הציע לבריטים להשאיר את המשטרה בתל אביב, אף שהם התכוננו לפנות אותה מהאזור באמצע דצמבר.²⁰ ב-8 בדצמבר, תשעה ימים אחרי שפרצה מלחמת העצמאות, תקפו הערבים, במאורגן ובכוחות גדולים, בפעם הראשונה שכונה יהודית. הייתה זאת שכונת-התקווה שבדרום תל אביב, שכונת-מצוקה מאוכלסת בצפיפות ביוצאי ארצות-האסלם. ה"הגנה" לא הייתה חזקה בשכונה זו; לאצ"ל, לעומת זאת, היה בה בסיס פלוגתי והשפעתו על תושביה הייתה רבה. מפקד כוח אצ"ל בשכונת התקווה היה אליעזר שרון (סודיט), שכינויו באצ"ל היה "קבצן (בהברה אשכנזית)". לימים הוא היה בעל תפקיד בכיר ב"מוסד". לאחר הכ"ט בנובמבר הוטל על שרון להקים את גדוד 15 של אצ"ל בשכונת התקווה. הבסיס היה בית אריזה וברכת מים בפרדס שבין שכונת התקווה לשכונת יד אליהו (שבה אני התגוררתי אז). שרון סיפר: " העברתי להם אימון הפרט על מגרש כדור רגל. ללוחמים היו רובים למפקדים סטנים או אקדחים. איישנו עמדות בכל דרום תל אביב ומדי פעם פרצנו לשטח ערבי וירינו עליהם. באחת הפשיטות על גבי טנדרים על בתי ערבים של שכונת הפחים בגבעת הרצל. נפצעתי".²¹ רק מעטים מתושבי השכונה השתייכו לחיל-המשמר (החי"ם) של ארגון ה"הגנה". פלוגה מ"גדוד הפרברים" של ה"הגנה" פעלה בשכונה בפיקודו של זאב (זוניק) שטיינברג (שחם). גם כיתת פלמ"ח פטרלה בשכונה ואחד מתפקידיה היה להצר את רגלי אנשי אצ"ל.²² כל הגבול המפותל שבין תל אביב ליפו – משפת-הים עד שכונת-התקווה – נקרא "חזית הדרום". מפקד חזית זאת, שכל שכונות-הספר נכללו בה, היה ישראל שחורי, "נזיר שהקדיש את כל חייו למטרה אחת, ל"הגנה"," כדברי פקודיו. מפקדתו שכנה ברחוב סלמה (בבית "המשביר המרכזי") והוא היה יוצא ובא בין היחידות ויוזם פעולות-גמול. ויכוחים רבים היו לשחורי עם בן-גל ועם מפקדת המחוז, וברובם הייתה ידו על העליונה.²³ לחזית-הדרום היו שישים וארבעה רובים (מחציתם של תחנת משטרת הישובים העבריים בשכונת-התקווה), תשעים וארבעה סטנים, שמונה מקלעים, עשרים וחמישה אקדחים וכשש מאות וחמישים רימונים. בשכונת-התקווה היו שתי מרגמות 2 אינטש. התחמושת הייתה חמישים כדורים לרובה ומאה כדורים לסטן. תשעים רובים נוספים היו בידי השוטרים היהודים ששמרו בגבולות.²⁴ הכוח הנייד של החזית היה "גדוד הפרברים", שהורכב כאמור מבני שכונות-המצוקה ושהייתה בו פעילות חברתית, נוסף לאימונים. זוניק שחם, שקיבל את הפיקוד על אחת מפלוגותיו של גדוד זה, בהשפעת יהושע גלוברמן, דחה לשם כך את לימודיו בטכניון (אחרי ארבע שנות שירות בצבא הבריטי). במחצית השנייה של שנת 1947 רבו ניסיונות הגניבה והשוד של הערבים בגזרה של זוניק, ופלוגתו הועסקה בתפקידי אבטחה. באוקטובר 1947 נתקלה הפלוגה בגנבים ערבים, ובחילופי היריות נהרג אחד הגנבים. גם שחורי וגם הבריטים הזהירו את זוניק שתושבי כפר-סלמה לא יעברו לסדר-היום על מקרה זה.²⁵ עזרא צפדיה, אחד מחיילי הפלוגה, סיפר שיוקרת ה"הגנה" עלתה בשכונה אחרי התקרית: "הם ראו שאנחנו מסוגלים לבצע מעשים ממש.²⁶

אחרי 29 בנובמבר מונה משה נקדימון למפקד חבל שכונת-התקווה. אנשי חי"ם (חיל משמר, חברי-"הגנה" קשישים יותר מאנשי החי"ש ופחות מאומנים מהם) איישו את העמדות בשכונה והיו אמורים לבצע משימות נייחות ולבלום כל התקפת-פתע, עד שייכנס החי"ש לפעולה. שכונת-התקווה הייתה תקועה בין שתי גזרות ערביות, יפו ולוד-רמלה. גזרת יפו הייתה שקטה פחות או יותר; גזרת לוד-רמלה הייתה פרועה ותוקפנית. מפקדה היה חסן סלאמה, איש אמונו של המופתי. חסן סלאמה, בן הכפר קולה (1912),²⁷ עבד בנעוריו כסייס בפתח-תקווה ומכר נשק לחברי ה"הגנה". בימי "מאורעות" 1936 הצטרף לכנופיה שפעלה באזור קלקיליה, נאסר בידי הבריטים, ברח מבית-הסוהר והצטרף לכנופיות של עארף אל-ראזק מהכפר טייבה. אל-ראזק מינה אותו למפקד אזור רמלה-לוד, ומספר הערבים שהרגו פקודיו היה גדול ממספר היהודים שנהרגו בידיהם. אחרי כישלון המרד הערבי ברח סלאמה לדמשק, שם פנה לקונסול הבריטי בדמשק והציע לו את שרותיו, אך נדחה.²⁸ משם עבר לעירק, בעקבות חג' אמין, שגם הוא מצא בה מקלט. אחרי כישלון המרד הפרו-נאצי בעירק, ברח לגרמניה יחד עם חג' אמין ונאמניו. שם קיבל אימונים צבאיים בחבלה ובצניחה ונשא אישה גרמניה. ב-1944 הצניחו אותו הגרמנים ליד יריחו, עם עוד ערבי ושלושה גרמנים, במסגרת מבצע "אטלס", שיזם בגרמניה המופתי הירושלמי, חאג' אמין אל חוסייני: הרעלת מעינות ראש העין בארסן חמצני, במטרה להשמיד את 160 אלף יהודי תל אביב, על-ידי צנחנים גרמנים וערבים באזור יריחו. הביצוע היה כושל, רוב חברי החוליה התגלו ונתפסו. חסן סלמה התחמק. שלטונות המנדט הציעו פרס כספי גבוה למי שיביא למעצרו, אך הוא לא הוסגר, נסע שוב לגרמניה,²⁹ וכשפרצה מלחמת העצמאות חזר לארץ-ישראל כנציגו של חג' אמין והקים את מפקדתו בבית-ספר לקצינים לשעבר, ליד באר-יעקב. הבריטים לא הפריעו לו. יומיים אחרי שהקים את מפקדתו ניצל התחממות בגבול שכונת-התקווה וכפר סלמה, ותקף את השכונה היהודית.³⁰

הגבול שבין השכונות היהודיות ובין כפר סלמה, התפתל לאורך שלושה קילומטרים, משכונת תל-חיים בצפון, עד שכונת-שפירא בדרום. מספר תושבי הכפר הערבי היה שבעת אלפים וחמש מאות. היו בו שני מכוני-מים ושני מגדלי-מים, ותוצרתו החקלאית נמכרה בשוק של שכונת-התקווה. רוב תושביו ומנהיגיהם המתונים היו מעוניינים אפוא בשכנות טובה. אחרי 29 בנובמבר שלחו אחדים מראשי-המשפחות של הכפר הודעה למפקד-החבל משה נקדימון: "חוואג'ה מוסא, אם יתחילו יריות מצדנו, דע לך כי לא אנחנו רוצים בזה. הזרים שבכפר והשבאב ידם בכך."³¹ עד מהרה נודע לנקדימון ששולחי השדר הזה רצים, עם סלים ושקים, בעקבות הלוחמים, בתקווה לשדוד את "ידידיהם". זוניק שחם סיפר: "ב-29 בנובמבר בלילה, כשכל תל אביב חגגה... מצאתי את עצמי במקום הריכוז הפלוגתי, בשכונת-התקווה. להפתעתי מצאתי שם את רוב חיילי הפלוגה. לא נקראנו רשמית, לא הוכרזה כוננות, ובכל זאת באו כולם. לשאלתי השיבו 'ומדוע באת אתה?' חשתי אהבה לחבר'ה האלה מן הפרבר, וידעתי, עם בחורים כאלה המדינה תקום. מאותו לילה הוכרזה כוננות... בימים הבאים גבר המתח. בפקודות של ישראל שחורי עדיין דובר לא על מלחמה, אלא על 'מאורעות', בנוסח סוף שנות השלושים. ידענו שיש עתודות למחוז – המחלקה המגויסת והרזרבה של הפלמ"ח, שסיירו אצלנו – אך לא תוכנן שילוב תגבורת עם החי"ש והחי"ם, ולא תוכננו מכות-נגד. חיכינו להתפתחויות."³² בפקודה שפרסם ישראל שחורי נדרשו המפקדים המקומיים להפעיל את העתודות לסיורים ולמארבים. כתוב בה: "תכלית הסיורים והמארבים כפולה: א. למנוע בעד התקרבות האויב לקווינו. ב. לתן אפשרות של אימון מעשי לעתודות, בתנועה, בסיור ובמארבים."³³ ב-4 בדצמבר ירו צלפים מכפר-סלמה על השכונות בית-יעקב ועזרא, וסיירי המחלקה המגויסת יצאו לבדוק את השטח. מארב פתח עליהם באש, אחד הסיירים נהרג ואחד נפצע. האחרים נסוגו, באי-סדר, והשאירו בשטח את גופת ההרוג, נסים זית. כשנודע הדבר בשכונה והאירוע דווח לתל אביב נשלחה למקום חוליית מקלע, בפיקודו של מפקד הפלוגה המיוחדת של תל אביב, עקיבא סער, לסייע לחילוץ הגופה ולחפות על נסיגת הסיירים, שבה בעת הגיע למקום משוריין-משטרה בריטי, בפיקוד הסמל פלאור (הוא האיש שירה בברכה פולד³⁴). פלאור ואנשיו ירו על החוליה במקלע. סיפור סער: "ירינו על הערבים והם ברחו לכיוון מקווה ישראל. ואז הבחנו בכדורים פוגעים בטנדר שלנו. מאחור ראיתי משוריין בריטי במרחק של 180 מטר מאתנו. מיכה פישר ישב לימיני וסיפק לי את המחסניות לברן. אחרי מיכה ישב יהודה איזנברג. אמרתי למיכה: ' בוא נקפוץ³⁵ לוואדי שם שטח מת. הוא לא ענה. הסתכלתי עליו . הוא ישב ללא רוח חיים. לקחתי את המקלע וקפצתי לוודאי. אחרי קפץ יהודה. כך חמקנו מן הבריטים. מיכה היה ההרוג הראשון שלנו. הבריטים לקחו מאנשי המחלקה המגויסת את נשקם ואסרו שישה מהם (הם הובאו אחר-כך למשפט ואחד מהם, דוד קגן, נידון לחמש שנות מאסר בעוון יריות על המשטרה ועל כפר-סלמה), ופלאור נכנס לשכונה עם פקודיו, ואסר לוחמים נוספים. הוא לא נתקל בהתנגדות בגלל הפקודה להימנע מכל היתקלות-אש עם הבריטים. אם יבואו בריטים – נאמר בפקודה זאת – יש להחביא את הנשק ולהעמיד פנים כאילו לא אירע דבר³⁶ (הפקודה בוטלה, בשכונת-התקווה כבר למחרת, ובגזרות אחרות אחרי חודש או חודשיים, אבל עד שבוטלה השתוללו סמלים בריטים כאוות-נפשם, לא פעם בניגוד להוראות שקיבלו, והיהודים שילמו מחיר כבד בעד זהירותם). לפנות-ערב הורה שחורי לזוניק שחם להכניס שתי מחלקות חי"ש נוספות לשכונת-התקווה ולקבל את הפיקוד עליה, וסיפר לו שכוהני-הדת המוסלמים מתכוונים להלהיב את באי-המסגדים ביום שישי (למחרת), ונראה שתושבי כפר-סלמה ינסו לתקוף את השכונה, כהמשך למאורעות היום, כדי לנקום את דמו של בן-הכפר שנהרג חודש קודם לכן, ואולי בכלל כחלק מהמאבק של הערבים נגד החלוקה. ביום שישי, 5 בדצמבר, לפנות בוקר, כבר היו חייליו של זוניק בכוננות, ואיישו את נקודות-התורפה שבשכונה. סמוך לשעה 11 לפני הצהריים נראו התקהלויות במבואות כפר-סלמה, ומשוריין בריטי פטרל בין הכפר לשכונה. זוניק קיבל משחורי אישור לחסום את הכביש, ולא הרשה למשוריין לפרוץ לתוך השכונה. האש מכפר-סלמה נפתחה בצהריים. סגנו של זוניק נפצע ופונה לבית-החולים "הדסה". האש גברה והמשוריין הבריטי הוסיף לה את חלקו. בין השכונה לכפר, הפריד פרדס, ולידו, בשטח פתוח, עמדו שלושת "הבתים האיטלקיים", בהם דרו משפחות מרובות-ילדים של יהודים יוצאי לוב. הגברים, דיירי "הבתים האיטלקיים" יצאו בבוקר לעבודתם, ולנשים ולילדים שנשארו נשקפה סכנת חיים. זוניק פקד על מוסקה מוסטון, מפקד מחלקת "השחר",³⁷ לצאת מיד עם כיתה אל הבתים האלה. נראה שדפוסי-מחשבתו של המפקד הערבי היו דומים; קבוצות ערבים חמושים התקדמו בדילוגים אל אותו יעד. אש החיפוי של היהודים הייתה יעילה. אחדים מלוחמי האויב נפגעו, אחרים נסוגו, ומוסטון ופקודיו התמקמו בבתים וירו מהם לכיוון כפר-סלמה. בניגוד לחששות, לא התערב המשוריין הבריטי בקרב, ורק ירה צרורות אחדים פה ושם. אחרי הצהריים הסתלק המשוריין מהשטח. הערבים המשיכו לצלוף על השכונה. ניסים עזיז, שישב בעמדה ב"קו הכלבים",³⁸ היה ההרוג הראשון מהפלוגה של "גדוד הפרברים". "לא היה פנאי, לכן התאוששנו מהר והמשכנו בלחימה," דברי עזרא צפדיה.³⁹ נער שנשלח מן "הבתים האיטלקיים", הודיע לזוניק שהתחמושת של כיתת מוסטון כמעט אזלה, וזוניק שאל מי מתנדב לרוץ אליה עם התחמושת, בשטח הפתוח לאש. הוא סיפר: "היה היסוס. 'זה הרגע,' חשבתי, 'שבו יחידה מתגברת על מורא-הקרב, או נשברת.' ביקשתי שיביאו אלי את תרמיל-הגב, נתתי הוראות-חיפוי לעמדות ודהרתי אל הבתים. כמה מהאנשים ניסו לעצור אותי, מישהו ביקש להחליפני, אבל אמרתי לעצמי: 'אם מפקד צריך להראות דוגמה אישית, זה הרגע.' השטח הפתוח היה מלא מהמורות, זכר לפרדס שנעקר, אש הערבים והחיפוי שלנו היו די חזקים. לידי ניתז עפר מפגיעת קליעים. משך-הריצה נדמה לי כנצח. הגעתי לבתים, נושם ונושף, ומצאתי את מוסטון ואנשיו רגועים, אפילו עליזים. הם לא ידעו על מות ניסים עזיז. נתתי למוסטון מחסניות-ברן, חילקתי תחמושת בין הלוחמים ופקדתי עליהם לחסוך בה. על הרצפה ישבו ארבע נשים מבוהלות וסביבן שמונה ילדים, שנהנו מן ההילולה. אוכל לא בא אל פיהם מאז שעות הבוקר, והשעה הייתה אחת בצהריים. סיירתי בחדרים ובמזווה ומצאתי כמות ניכרת של תפוחי-אדמה. הדלקנו פרימוס, הרתחנו מים ובישלנו את תפוחי-האדמה, מאכל משיב נפש לילדים, לנשים וללוחמים. אחרי שעה שמעתי זעקה מן המטבח. כדור חדר דרך החלון ופגע בסיר מתכת. מהנתזים נפצעו קל שלושה לוחמים, בפניהם ובחלקי-הגוף העליונים שלהם. מצאתי בבית יוד ומרחתי אותו על פצעיהם."⁴⁰ לפנות-ערב ניסו הערבים להסתער שוב על "הבתים האיטלקיים". מוסטון נצר את אש המקלע, ורק כשהתקרבו מאוד פתח באש, והם ברחו בבהלה; אחדים מהם נפגעו. בלילה פונו הנשים והילדים מן הבתים, הכיתה של מוסטון הוחלפה באחרת, וזוניק חזר אל מפקדתו, בבית-הנוטרים שבמרכז השכונה.⁴¹ בליל-שבת הגיעו לשכונה מפקדים מתל אביב – יצחק שדה, דן רם ושייקה ירקוני – להפיק לקחים מתקרית האש הראשונה באזור תל אביב, מאז 29 בנובמבר. שדה, שלא דיבר עם זוניק כמה שנים, מפני ש"ערק" מהפלמ"ח והתנדב לצבא הבריטי, סלח בהזדמנות זאת לפקודו-לשעבר ואמר לו: "באירוע הזה כיפרת על החטא הקדמון." חיילי פלוגתו של זוניק, שגיוסם עדיין לא היה מלא, נשלחו לבתיהם, ובמקומם הוצבו בשכונה חיילים מפלוגה ב' של "גדוד הפרברים", בפיקודו של שייקה ירקוני. ביום שישי השתתפו אלפי תושבי תל אביב בלוויה של מיכה פישר, אחד מקורבנות-המלחמה הראשונים במחוז.⁴² בעיזבונו של יצחק שדה נמצאה הרשימה הבאה: "שכונת התקווה מותקפת על-ידי ערביי סלמה. הכפר סלמה עומד בקשר ישיר לעורף ערבי בכביש לשדה התעופה לוד, דרך כפרים ערביים, כפר ענה, יהודיה, לוד ורמלה. עורף ערבי גדול יכול לקבל ולרכז הרבה לוחמים ערביים. בלילה יורים על שכונת התקווה. ביקרתי בשכונת התקווה לפי הזמנת המפקד, איש פלמ"ח שהושאל ל"הגנה" בתל אביב להדריכה בפעולות יזומות ובפעולות חדירה. מטה ה"הגנה" בסמטה. יצאתי לראות את החזית, ממטה ה"הגנה" בשכונה למטה הפלוגה, ממטה הפלוגה למטה המחלקה, דרך הנפה אל טוראי בעמדה בקו הקדמי. הגעתי אליו בזחילה. חמישים מטר לפנינו קיר אבנים של סלמה. בדרך כלל יורים כאן לעבר שכונת התקווה, שני מקלעי שפנדאו וכמה רובים יותר מעשרים איש. חזרתי מאוכזב. מסרתי רשמיי במטה הכללי בימים ההם לא היה לי תפקיד".⁴³

למחרת (בשבת) שלח שחורי לשכונת התקווה את מחלקת הנשק הכבד (נכב"ד) של חי"ש תל אביב, בפיקודו של עזרא לימוני. חמישה אנשים תפסו עמדה קדמית בבית מבודד בתוך פרדס, בין שכונת התקווה ובין הכפר סלמה: יעקב שיף, רזיאל רוזנטל, שלמה ליבליך,⁴⁴ שלום שפילמן ומנחם כהן. ליבליך סיפר: "היו לנו ארבעה סטנים ורובה אחד. קיבלנו פקודה, לא לתת לערבים לתפוס את הבית ולא לירות בבריטים אם יתערבו. אחד מאתנו צפה אל הגג של בית-הקפה שבשכונה, שם עמד איש "הגנה" שניטל עליו לאותת כאשר יגיעו בריטים, כדי שנסתיר את נשקנו ונסתנן חזרה לשכונת התקווה. מהבוקר עד הצהריים החלפנו יריות עם הכפר סלמה. בצהריים צעק הצופה שלנו, 'האנגלים באים, להסתלק מיד!' כל אחד החביא את כלי נשקו במהירות מתחת לעץ ליד הבית, וכולנו רצנו לכיוון השכונה. מסלמה התקדמו אלינו משוריינים בריטים וירו בנו. הגענו לבית הקיצוני של השכונה ולא יכולנו להמשיך, בגלל האש של הבריטים. אחרי דקות אחדות הגיעו אלינו הבריטים. היינו לבושים בבגדים אזרחיים ובלי נשק. נעצרו אינו גם אברהם לבני ויעקב נוידרפר. סמל משטרה בריטי (פלאור) ניגש באקדח שלוף אל יעקב שיף, ירה בחזהו ממרחק מטר והרג אותו. צעקנו: 'רוצח, ירית באדם בלתי מזויין!' שוטר אחד ירה מתת-מקלע לרגלינו וציווה עלינו לשתוק, אחרת יהרוג את כולנו. לקחנו את גופתו של יעקב לכביש, ליד המשוריינים, וצעקנו: 'רופא! מכונית בשביל יעקב!' במהומה התחמקו לבני ונוידרפר מהמקום. "כשהופיעו הבריטים הפסיקו הערבים לירות. אנשי שכונת-התקווה יצאו מבתיהם והתקהלו לא רחוק מאתנו. הבריטים ירו על הארץ, קרוב לרגליהם, כדי להרחיקם. את ארבעתנו הובילו ליפו, למשרדי הבולשת. ויג'הורן מהמחלקה היהודית חקר אותנו. הודענו לו שהסמל רצח את יעקב שיף ודרשנו להעמידו לדין. התברר לנו שהיה זה הסמל פלאור, זה שהרג את חברת הפלמ"ח ברכה פולד, ב'ליל וינגייט' בתל אביב. ויג'הורן אמר שאינו מבין מדוע אנחנו נלחמים. 'הרי אין לכם סיכוי, והערבים ישחטו אתכם!' אמרנו לו שאלה דברי הבל, שהמדינה היהודית תנצח ותרכז את העם היהודי בארץ-ישראל. אנו מקווים שאלה שירו בנו לא יזכו להגיע לאותו יום. הוא קילל אותנו. הועברנו לבית-המעצר ביפו ומשם לקישלה בירושלים. אחרי שבועיים שוחררנו בערבות. בינואר 1948 התקיים המשפט בירושלים ודנו אותנו לחמש שנות מאסר באשמת יריות על הצבא הבריטי והחזקת נשק. ישבנו בכלא בירושלים, ואחר-כך הועברנו לעתלית ושם ישבנו עד שקמה המדינה."⁴⁵ אחד הנוכחים העיד אחר-כך: "נורו עלינו יריות רבות מסלמה. רצינו להסתתר מאחורי אחד הבניינים שבסביבה, אך הסרג'נט המשתולל לא הרשה זאת. שכנים הביאו מים. מכונית קטנה נזדמנה למקום. שיף הוכנס למכונית, וגם אנו ניסינו להתיישב בה, אך הסרג'נט הפורע ציווה עלינו לצאת מהמכונית ועוד פתח באש מהסטן שהיה בידו. צרור-כדורים שניתך עלינו פגע קרוב לרגלינו. אז היפנה הלז את ראשו לעבר חבריו השוטרים וכמנצח הצביע על שיף הגוסס ואמר: 'מילא, בעד זה אקבל לכל היותר שלושה חודשי מאסר.'"⁴⁶ תושבי השכונה הזועמים יצאו לרחוב הראשי – שהיה חלק מהכביש שחיבר את תל אביב עם לוד – חסמו אותו באבנים ובחביות, הקיפו את המשוריין של פלאור ורצו לעשות בו משפט-לינץ'. המפקדים התכנסו בבית-המוכתר להתייעצות. ההוראה לא לפגוע בבריטים עדיין לא בוטלה. מפקד משטרת תל אביב היהודי, הקצין רוזנשטיין, ומפקד משטרת מחוז יפו הבריטי, הקצין פלנינגהם, נכנסו לשכונה יחד עם משה נקדימון וחילצו את פלאור ופקודיו, בעזרת נכבדי השכונה, אחרי שהתחייבו שהוא יועמד לדין ושהעצורים מהשכונה ישוחררו (פלאור הועמד לדין וזוכה, "מחוסר הוכחות מספיקות").⁴⁷ למחרת אחרי הצהריים הגיעה הודעה למטכ"ל ה"הגנה" בתל אביב: "ההמון התחיל להצית בתי ערבים בשכונת התקווה".⁴⁸ אלה היו מסקנות מפקד הגזרה של ה"הגנה": "א. אין זה המקרה הראשון של השתוללות המשטרה הבריטית במשוריינים. גם חברנו מיכה (פישר) ז"ל נהרג בשכונת עזרא על-ידי משוריין בריטי. "ב. התנהגות המשוריינים היא פרובוקטיבית. היו מסתובבים בקרבת העמדות, פותחים באש ומחכים לתשובה מצד חברנו על-מנת לצוד אותם ברשת. אנשינו היו זהירים מאוד. "ג. לרוב היו מקרי הופעה של משוריין מלוּוים בזמן אחד עם התפרצות של ערבים. "ד. בהרבה מקרים נראו המשוריינים מתעכבים ליד העמדות של הערבים ונראו כשהם שוהים שם ובכמה מקרים אף יורדים ומשוחחים בידידות אתם".⁴⁹ ביום א', 7 בדצמבר, פוצצה יחידה של ה"הגנה" בית בקצה כפר-סלמה כפעולת-גמול. צעירי הכפר ומנהיגם, יושב-ראש הוועדה הלאומית המקומית, ביקשו רשות ללמד את היהודים לקח, וזאת הייתה ההזדמנות שחסן סלאמה חיכה לה. באותו ערב דיווח הש"י: "תגבורת של מאתיים איש תבוא הערב מלוד לשם התקפה חזקה על תל אביב. היוגב. מוסר: המצב ביפו – באו להציל את תשובי הכפר סלמה. הגיע חסן סלמה מיהודיה. הגיע חמד זוותה עם מאתיים מזויינים משכם. באו להציל את תושבי הכפר סלמה.⁵⁰ ____ [בשבוע הבא: קרב שכונת התקווה בתחילת השבוע השני של מלחמת העצמאות שעלול היה לסכן את השליטה העברית במרחב תל אביב ולגבות קורבנות יהודיים רבים; גיבור קרב שכונת התקווה עזרא צפדיה שהנרטיב של מלחמת העצמאות התעלם ממנו בגלל היותו מזרחי ומשום שלא השתייך לפלמ"ח; פשיטה ימית של אצ"ל ביפו.]

1. סדרת ראיונות עם עתניאל מרגלית ב-1978. 2. הניתוח מבוסס על ספר תולדות ה"הגנה", ג2/, עמ' 1276-1284; אברהם אילון, חטיבת גבעתי במלחמת הקוממיות, מערכות, 1959, עמ' 43-44. 3. ראיון עם אפרים בן-ארצי ב-1 בינואר 1979; דברים באותה רוח אמרו למחבר שלמה שמיר בסדרת הראיונות הנ"ל, אברהם אהרונסון בראיון הנ"ל וצבי איילון בסדרת הראיונות הנ"ל. 4. ספר תולדות ה"הגנה", ג/1, עמ' 325. 5. נחום זיו אב, ה"הגנה" בתל אביב ב', עמ' 148; סדרת העדויות הנ"ל של יגאל ידין. 6. ראיון עם ישעיהו ירקוני ב-15 בדצמבר 1978. 7. על פעילותו של מרדכי ברגר כמלשין, ארכיון תולדות ה"הגנה", עדותו של נ. דגוני; על משפטו של נחום זיו-אב, ארכיון תולדות ה"הגנה",, תיקי מטכ"ל מס' ב73/14/: ארכיון תודות ה"הגנה",, עדותו של הרמ"א זאב שפר; הראיון הנ"ל עם ישעיהו ירקוני: הראיון הנ"ל עם אברהם אהרונסון. 8. הראיון הנ"ל עם ישעיהו ירקוני; עדויות באותו עניין קיבל המחבר בראיון הנ"ל עם עתניאל מרגלית, ובראיון עם יהודה תמיר ב-18 בדצמבר 1978. 9. גלוברמן מונה אז לאחראי למבצעים המיוחדים במטה הכללי. 10. יוסף אוליצקי, ממאורעות למלחמה. מפקדת ה"הגנה" בתל אביב, עמ' 71. 11. ארגון-נוער ערבי קדם-צבאי. 12. הבריטים. 13. שם, שם, עמ' 148. 14. ארכיון צה"ל, דיון בענייני שם, 1-2 בינואר 1948; ארכיון ציוני מרכזי, 25/9344 S, בדיוני ועד הביטחון בדצמבר ובינואר; סדרת הראיונות הנ"ל עם יהושע פלמון. 15. מוחמד נימר הווארי עמד בראש משלחת הפליטים לוועידת-הפיוס בלוזן בשנת 1949. בגלל עמדתו המתונה בלוזאן ררפו אותו הממשלות של מדינות-ערב. והוא מצא מקלט בישראל. לימים היה לשופט מחוזי בנצרת. 16. סדרת הראיונות הנ"ל עם יהושע פלמון. את עיקרי הדברים בדבר ההסכם בין יפו לתל אביב ובדבר פגישות פלמון-הווארי אישר קצין התכנון המחוזי עתניאל מרגלית בראיון הנ"ל. 17. הראיון הנ"ל עם אברהם אהרונסון; יוסף אוליצקי. ממאורעות למלחמה, עמ' 242-247. 18. פרטים נוספים על שיחה זאת ראה בפרק שישי. "פעולות גמול ראשונות." סעיף 4. 19. יומן בן-גוריון, 11 מדצמבר 1947. 20. שם, שם. 21. ראיון עם אליעזר שרון, ב-1 ביולי 1978. 22. ראיון עם בצלאל עמיר ב-25 למארס 1983. 23. הראיון הנ"ל עם יהודה תמיר. 24. ספר תולדות ה"הגנה", ג/2, עמ' 1375. 25. סדרת ראיונות עם זאב שחם 1878-1977. 26. ראיון עם עזרא צפדיה ב-16 בדצמבר 1978. 27. ב-1950 נוסד על חורבות כפי זה המושב גבעת-כ"ח, בשפלת לוד. חמישה ק"מ מצפון-מזרח לנמל-התעופה בן-גוריון. 28. הבולשת הבריטית מדווחת על חסן סלאמה, פורסם באתר של ארכיון המדינה: [קישור]. 29. אברהם אילון, חטיבת גבעתי במלחמת הקוממיות עמ' 20;. אייל לוי, האם הטמפלרים ניסו להרעיל את מי השתייה של תל אביב?, מעריב, 16 באוקטובר 2014; רבקה שפק-ליסק ושאול ברטל, אמין אל-חוסייני: פתרון סופי בשיתוף הנאצים, באתר אימגו; סדרת הראיונות הנ"ל עם יהושע פלמון. 30. בנו של חסן סלמה היה הטרוריסט הפלשתיני המפורסם עלי חסן סלמה שכונה "הנסיך האדום". הוא היה מפקד ארגון "ספטמבר השחור" שביצע בין היתר את טבח הספורטאים הישראלים במינכן ב-1972 וחוסל בידי "המוסד" ב-1979 במסגרת מבצע "זעם האל" שנועד לחסל את הרוצחים במינכן ולפגוע בארגון "ספטמבר השחור". 31. יוסף אוליצקי, ממאורעות למלחמה. עמ' 105. 32. סדרת הראיונות הנ"ל עם זאב שחם. 33. אברהם אילון. חטיבת גבעתי במלחמת הקוממיות, עמ' 80. 34. הסמל פלאור הרג את ברכה פולד, חברת הפלמ"ח. ב"ליל וינגייט" (26 במארס 1946). כשהתכוננו תושבי תל אביב ואנשי ה"הגנה" להוריד אל החוף את עולי ספינת-המעפילים "אורד וינגייט" ולהתנגד בכוח לבריטים שישבשו את ההורדה. 35. ראיון עם עקיבא סער ב-18 באוקטובר 1982. 36. יומן בן-גוריון, 6 בדצמבר 1947; סדרת הראיונות הנ"ל עם זאב שחם; אברהם אילון, חטיבת גבעתי במלחמת הקוממיות, עמ' 80; יוסף אוליצקי. ממאורעות למלחמה, עמ' 122-123. 37. מחלקה בגדוד הפרברים שחבריה היו בני שכונת-התקווה, והיו בה פעולות חינוכיות בדומה לתנועות-נוער. 38. קו-עמדות בשכונת-התקווה שמתנדבים מתל אביב שמרו בו, עם כלבים. 39. הראיון הנ"ל עם עזרא צפדיה. 40. סדרת הראיונות הנ"ל עם זאב שחם. 41. ארכיון תולדות ה"הגנה", תיק מטכ"ל 98/73 5 בדצמבר 1947 שעה 18.00. 42. יוסף אוליצקי, ממאורעות למלחמה, עמ' 124. 43. יצחק שדה, ביקור בשכונת התקווה, עזבונו, בפנים י"ז. 44. לימים עורך דין, מן הבכירים בישראל שהתמחה בתחום העיתונות והוצאות הדיבה. 45. יומן בן-גוריון, 6 בדצמבר 1947; סדרת ראיונות עם שלמה ליבליך ב-1987-1986. 46. יוסף אוליצקי, ממאורעות למלחמה, עמ' 125. 47. ארכיון תולדות ה"הגנה", תיק מטכ"ל 98/73, 5 בדצמבר 1947, שעה 13.00; ראיון עם משה נקדימון ב-20 בדצמבר 1978; הראיון הנ"ל עם עזרא צפדיה: ראיון עם ניסים צייג (מחסנאי הנשק של השכונה) ב-20 בדצמבר 1978; יוסף אוליצקי, ממאורעות למלחמה, עמ' 126. 48. ארכיון תולדות ה"הגנה", תיקי מטכ"ל, שם. 49. ארכיון תולדות ה"הגנה", דוח על מקרה יעקב שיף, 7 בדצמבר 1947. 50. ארכיון תולדות ה"הגנה" תיקי מטכ"ל, שם.