שני מעשי טבח בחיפה

חיפה הגיעה למלחמת-העצמאות מוכנה ומאורגנת יותר מכל המחוזות העירוניים האחרים של ה"הגנה"". הפריפריה הקיבוצית והחצי-כפרית שלה, שנכללה במחוז, סיפקה לה מפקדים וסיוע. כוחם של אצ"ל ולח"י בחיפה היה מועט ונכונותם של תושבי העיר להתנדב למשימות לאומיות הייתה רבה. מפקדי-ה"הגנה" החיפאים נהנו משיתוף-הפעולה של החברים היהודים במועצת-העירייה המעורבת (שרובם השתייכו לתנועת העבודה), של מועצת-הפועלים, של ועדי השכונות, של "סולל בונה", של מוסדות-החינוך (בעיקר הטכניון ובית-הספר הריאלי), של הקיבוצים שבסביבה ושל מחלקות הפלמ"ח שחנו בצפון. רוב חברי ה"הגנה" החיפאים היו פועלים שהועסקו במפעלי התעשיה ובנמל, וחשוב מכל אלה: הפיקוד החיפאי היה יעיל. בתחילת 1947 קיבל משה זליצקי (כרמל) את חיפה – במצב טוב – ממפקדהּ הקודם, יוסף בן-פורת. במחוז חיפה נכללה גם נפת הגליל המערבי. משה כרמל נולד בפולין (1911), שהייתה אז חלק מן האימפריה הרוסית, עלה לארץ-ישראל עם משפחתו ב-1924; היה ממייסדי קיבוץ נען ב-1930, והצטרף ל"הגנה" בגיל צעיר, ישב בכלא-עכו שנתיים (אחד מארבעים ושלושה אסירי ה"הגנה") והיה מדריך ברוב הקורסים הבכירים. בתקופה ההיא הייתה ההדרכה, הפעילות המעשית העיקרית, וכרמל רכש בקורסים אלה הרבה ידע וגם קצת ניסיון. "האיש החזק" של חיפה היה מזכיר מועצת-הפועלים, לימים ראש העיר המיתולוגי, אבא חושי, שהפך את המוסד שעמד בראשו למוקד-הכוח של העיר. חושי שרת את פועלי חיפה בכישרון, בחריצות ובנוסח "בוס" אמריקני. כ"בוס" השפיע על כל תחומי-החיים בעיר וקנה שליטה מסוימת בכל מוסדותיה. נאמניו, כמה מהם אנשי אגרוף, איישו את משרות-המפתח ואת מקומות-העבודה הרגישים, ויותר מכול ניכרה השפעתו בנמל. הוא גם טיפח קשרים עם פקידי ממשל בריטים ועם נכבדים דרוזים מכפרי הסביבה. עד שבא משה כרמל לחיפה, היו מפקדי ה"הגנה" של העיר והמחוז מדווחים לחושי על פעילותם. כרמל הפסיק את הנוהג הזה. הוא לא התייעץ עם חושי ואף פעל לעיתים בניגוד לדעתו. חושי סבר שהמפקד החדש מזלזל בו. העזתו של כרמל לפעול בלי ברכתו ובלי סיועו של האיש החזק העצימה את יוקרתו בעיני החיפאים; בימי פעולות האיבה של ערב-המלחמה העדיפו רובם את מפקד ה"הגנה" על פני ה"בוס". מלחמת העצמאות הייתה אחת מתקופות-השפל של אבא חושי, אף שלא הכול נטשו אותו; סגן מפקד העיר, שלמה תבורי, שהיה "ילד טיפוחיו", דיווח לו על כל המתרחש, ומילא לא פעם תפקיד של מתווך בין שני האנשים החזקים. ¹ כשהוקמו החטיבות ב"הגנה" שבועיים לפני פרוץ המלחמה, קיבל משה כרמל את הפיקוד על חטיבת "לבנוני", שהורכבה מחמישה גדודי חי"ש. תחום אחריותו השתרע מחדרה בדרום עד גבול סוריה ולבנון בצפון, ולמעשה היה מפקד-חזית, כחצי-שנה לפני שחולקה הארץ לחזיתות. במרחב הזה חנו שני גדודי-פלמ"ח, הראשון והשלישי, שלא היו כפופים במישרין למטהו של כרמל, אך תאמו אתו את פעולותיהם, הודות לקרבה האישית והפוליטית-רעיונית בינו ובין מפקדיהם. כמו בתל אביב ובירושלים, גם בחיפה היו המגויסים בפועל מעטים מאוד עם פרוץ המלחמה. חברי ה"הגנה" הרבים, בעיר ובשכונותיה, התאמנו בשעות אחר-העבודה ולמדו את התורה הצבאית בתנאי מחתרת. נשקם המועט, שנאגר שנים רבות בעבודת-נמלים, היה חבוי בסליקים משוכללים.

ליהודי חיפה הייתה עדיפות על-פני הערבים הן בכמות והן באיכות הצבאית והארגונית. הבריטים לא מיהרו לצאת מחיפה, בסיס-הפינוי המרכזי שלהם; נוכחותם לא הזיקה ליהודים, אלא הועילה להם. ערביי חיפה התארגנו למלחמה רק אחרי החלטת או"ם, הפיקוד שלהם לא היה אחיד, נשקם היה מועט ומנהיגיהם חסרי-אונים. עד כניעתם (באפריל 1948) ציפו לעזרת מדינות ערב, שלא הגיעה. מוחמד נימר אל-ח'טיב, ממנהיגי חיפה הערבית, תיאר את מצב בני-עירו בפרוץ המלחמה: "הערבים החיפאים הרגישו בחולשת מצבם, והיו שהיגרו מן העיר. מובן שהייתה לכך השפעה מדכאה על הנשארים. מאמצי הוועדה (הלאומית) להשתלט על המצב עלו בתוהו. כנופיות שודדים הטילו אימה על התושבים, מחירי מצרכי-המזון האמירו והאגירה הייתה מבוהלת. אחת הכנופיות השתלטה על רכבת בחיפה המזרחית ושדדה כמויות גדולות של מדים צבאיים ומכשירי-אלחוט; הדבר נודע, ובעזרתם של כמה מן הלוחמים הוחרם המלקוח וחולק בין המגנים. כדי להתגבר על הספסרות הקימה הוועדה בתי-דין עממיים ופתחה בתי-סוהר לעבריינים, אך אי-אפשר לומר שהפעולה הזאת הצליחה."² כרמל הניח לאחרים את הטיפול בחיל-המשמר ובכוחות הנייחים, והקדיש את זמנו לארגון ולאימון יחידות החי"ש. לגדוד הקריות, מס' 21, מינה כמפקד את בן-עמי פחטר, חבר קיבוץ חניתה (עד אז מפקד נפת הגליל המערבי, "זבולון"), שטיפח צוות מפקדים ולוחמים במרחב שבין גבול לבנון ובין חיפה; לגדוד העירוני, מס' 22, החליט כרמל למנות מפקד לא מאנשי המנגנון, ושלח את קצין המבצעים החטיבתי, דב צסיס, אל מרדכי מקלף, ששירת בבריגדה בדרגת רב-סרן, ופיקד בה על פלוגה. מקלף היה אז מנהל בית-התעשיה החיפאי, ולמד בטכניון. צסיס נכנס לחדר-עבודתו של מקלף והודיע לו: אתה המפקד! "ההודעה נפלה על מקלף כרעם ביום בהיר," סיפר צסיס. "הוא קיבל את הדין ונכנס מיד לתפקיד."³ מאוחר יותר היה מקלף לסגן מפקד החטיבה, למפקד החטיבה ולקצין המבצעים של חזית הצפון⁴ תחת פיקודו של כרמל. כרמל קשר יחסי-ידידות רק עם אנשים מעטים; מקלף היה איש-רעים. כרמל היה כריזמאטי; מקלף – לא סמכותי, צנוע, מקצוען, לומד מהר ומסתגל מהר – עשה למענו את רוב עבודת-המטה. במקרה הזה היה השילוב בין האסכולות, של ה"הגנה" ושל הצבא הבריטי, לסיפור-הצלחה. כרמל בחר בעצמו כמה ממפקדי-הפלוגות של החי"ש. אחד מהם היה אהרון נחשון (אולק), תלמיד הטכניון ומפקד המחלקה המיוחדת של חיפה, שחבריה היו אנשי קיבוצים ושרוב המשימות המבצעיות העירוניות הוטלו עליה לפני המלחמה. בקיץ 1947 השתתף אולק בקורס מפקדי-המחלקות הגדול של ב"הגנה" (בקיבוצים שריד וגניגר ואחר-כך בג'וערה), שהכשיר מפקדים לקראת המלחמה. אחרי הקורס אמר לו כרמל: "אל תרשם לשנה שלישית לטכניון. מלחמה ממשמשת ובאה. ראה את עצמך מגויס." המח"ט הורה למפקד-המחלקה הטרי להתייצב אצל מקלף, שארגן אז את גדודו. – "שמי מוטקה," אמר לו מקלף, שישב ליד השולחן במפקדת הגדוד. – "שמי אולק," השיב הפלמ"חניק, שלא התייחס באמון מלא אל משוחררי הצבא הבריטי. – "אתה תהיה מפקד-פלוגה בגדוד," אמר מקלף. אולק נדהם. "סיימתי קורס מפקדי-מחלקות," אמר. "אמנם עשינו שלושה תרגילים, אבל אם לומר את האמת, אינני יודע מה זאת פלוגה." – "אני יודע, ואני מקווה שאוכל להנחות אותך," ענה מקלף. מקלף צירף אל אולק שלושה מפקדי-מחלקות, שניים מהם יוצאי הצבא הבריטי, והועיד לו פגישה בערב עם פלוגתו באודיטוריום של המחלקה לפיסיקה בטכניון. כשנכנס אולק לאודיטוריום קמו על רגליהם כמאה וחמישים איש. הוא ראה פנים מוכרות: המורה שלו לתנ"ך מבית-הספר התיכון, עובד ותיק ב"תנובה" ועוד כמה אנשים בגיל העמידה. "אלי שבשמים, עם אלה אצא לקרב?" אמר לעצמו. ובקול רם שאל: "מי יודע להפעיל מקלע ברן?" רק שלושה ידעו. "התברר שרובם ידעו להשתמש באקדח," סיפר אולק. "הם ראו פעם רימון, עשו מטווח אחד, וזה בערך הכול. ראיתי עם מי יש לי עסק. העברתי את רובם לחי"ם (חייל משמר). החלפתי את מרבית הפיקוד ובניתי פלוגה חדשה מחבר'ה צעירים שגייסתי בעצמי. חשבתי שתהיה לי שהות לאמן אותם, אבל המלחמה פרצה אחרי שבוע, ונכנסנו לפעילות מבצעית."⁵

כשפרצה המלחמה הייתה חיפה היהודית מוכנה, יחסית, לקראתה. ביחס לירושלים ולתל אביב, היו האירועים האלימים אחרי הכ"ט בנובמבר מעטים ומוגבלים: ב-3 בדצמבר דווח מחיפה למטכ"ל ה"הגנה": "הוצאה על ידנו משפחה יהודית מבית המטבחיים שהייתה מבודדת". ב-4 בדצמבר נדקר יהודי ברחוב יפו; ב-5 בדצמבר דיווח כרמל למטכ"ל: "ההבטחה בכביש חיפה-זכרון יעקב מסודרת בהתאם להוראות; ב-6 בדצמבר הציתו הערבים חנות של יהודי. הדלקה כובתה מיד. למחרת ירו ערבים לעבר הדר הכרמל, הושבה אש, לא היו אבדות.⁶ אחד-עשר ימים אחרי שהתחילו מעשי-האיבה, כתב בן-גוריון ביומנו: ה"הגנה" הגיבה שלשום בוואדי-רושמיה, והערבים ברחו משם בהמון, עברו לשכם ולג'נין. ואדי-רושמיה נתרוקן."⁷ דוח כזה לא נרשם עד אז מאזור עירוני אחר בשום מקום בארץ. בסוף החודש הראשון של המלחמה תאר יצחק שדה, בישיבת הפיקוד העליון, את ההבדל שבין פיקוד תל אביב לפיקוד חיפה: בחיפה תוקפים היהודים את הערבים במקומות שמהם תקפו אותם. "זה עיקר ההבדל שבין תל אביב לחיפה; כאשר ראו בחיפה מקום אשר ממנו תקפו סביבה יהודית, שם היכו (יגאל ידין: לעיתים בזמן ההתקפה), זאת הייתה הנקודה החלשה בתל אביב. זאת השגיאה."⁸ בניגוד למפקד מחוז תל אביב, מיכאל בן-גל, ולמפקד מחוז ירושלים, ישראל עמיר, שפעלו רק לפי הוראות, לא סבר כרמל שעל מפקד בדרגתו לבקש אישור לכל פעולה. בכמה מקרים סמך על הבנתו יותר מאשר על שיקול-הדעת של הרמטכ"ל, יעקב דורי, ושל ראש אגף המבצעים, יגאל ידין, ובכל זאת לא הסתבך בהפרת מרות. גורמי מודיעין בריטיים העריכו שעד אמצע דצמבר עזבו את חיפה חמישה-עשר עד עשרים אלף ערבים. "בין העוזבים כל אנשי מצרים, סוריה וחורן, ורבים מעשירי חיפה. המסחר נהרס בחלקו הגדול. הרבה חנויות סגורות, רבים מהסוחרים הערבים המקיימים מגע עם יהודים הציעו לאחרונים לקנות את המלאי שלהם בהפחתה של עשרים וחמישה אחוזים מהמחיר, למען יוכלו לחסל את עסקיהם ולצאת ללבנון או לארץ אחרת. מחירי המזון האמירו... עלה מחיר הנשק. ב-21 בדצמבר שילמו מעשרים עד שמונים לא"י בעד אקדח אוטומטי. רובה בריטי מחירו מאה ועשר לא"י. מלבד מעטים יוצאים מן הכלל, הנוער הערבי-הנוצרי בחיפה לא השתתף במהומות... מתרבים מקרי הבריחה עם נשק של שוטרים ערבים. בכפרים ערביים שמים מתרסים ושומרים על המבואות. אחד הערבים שנהרג בחיפה הוא פ'חרי חג'אזי, מנהיג כנופיה מפורסם. הוא נקבר בשכם, ואלפים השתתפו בהלוויתו."⁹ הנמל היה המקום הרגיש. רוב פועליו היו ערבים. רבים מהם מהחורן.¹⁰ חוליית החבלה הימית של הפלמ"ח בפיקוד יוחאי בן-נון¹¹ הכירה היטב את הנמל. חוליה זאת הוקמה בסוף 1945, תוך-כדי המאבק נגד סגירת שערי הארץ. בנובמבר 1945 חיבלו אנשיה בשתי ספינות-משמר בריטיות שעגנו בנמל; ב-21 באוגוסט 1946 פוצצו מוקש-עלוקה על דפנות אוניית הגירוש "אמפייר רייוויל"; ב-13 בפברואר 1947 חיבלו בשלוש ספינות-משמר נוספות וב-23 ביולי חיבלו בספינת-המלחמה "אמפייר לייף גארד". חוליית-החבלה השתייכה לפלוגה הימית (הפלי"ם) מהגדוד הרביעי של הפלמ"ח. כשפרצה המלחמה שלח המג"ד יוסף טבנקין לנמל עשרים וחמישה אנשי פלמ"ח שהתחזו כפועלים, בפיקודם של עמוס בן-צבי וגרשון קרלינסקי (אגמון), והגיש למנהל "סולל בונה" הילל דן את הצעותיו להגנת הנמל מפני השתלטות הערבים ולהגנת הפועלים היהודים מפני חבריהם לעבודה. הוא לא קיבל תשובה על תזכירו. אחרי הטבח בבתי הזיקוק, בסוף דצמבר, (ראו להלן) אמר לו הרמטכ"ל דורי: "אתה מפקד נמל חיפה." יוסף טבנקין התנה את קבלת התפקיד ביישום תוכניתו. דורי הוציא מתיקו את התזכיר ואמר: "אני מאשר. ממחר אתה מפקד הנמל." טבנקין שלח לנמל עוד עשרים וחמישה פלמ"חניקים ואת יוחאי בן-נון, ומינה אותו למפקד חמישים אנשי פלוגת הנמל. "הפלמ"ח קיבל אחריות על נמל חיפה," הודיע דורי למשה כרמל ב-31 בדצמבר. סיפר גרשון אגמון: "הינו לבושים כמו פועלים, נהגנו טרקטורים והיו לנו אקדחים מוסווים. עבדנו בתוך המון ערבי ענק. אמרנו להם שבחוץ יריות אבל נמל זה לא בשביל מלחמה. יוחאי נפגש עם מנהיגיהם בקפה אבו-דרוויש ואמר להם: אם יהיה שקט אצלנו יהיה שקט אצלכם. ישבתי בהנהלת חשבונות של סולל בונה בנמל ואלי הגיעו רצים עם הודעות. לא היה ברור אם הבריטים עוזבים או לא. פעם אחת שוטר בריטי הרג איש שלנו. למחרת שום ערבי לא בא לנמל."¹² לא רק עם הערבים, שיזמו הטרדות ופיצוצים, התמודדו חמישים הפלמ"חניקים אלא גם עם יהודים אנשי אבא חושי שחששו מ"הגורם הזר', בשטח ההשפעה של ה"בוס", ולא תמיד הייתה התאמה ביניהם ובין מפקד המחוז וחטיבת "לבנוני" משה כרמל; הם היו כפופים למטה הפלמ"ח ולמג"ד שלהם. בהתמודדות מיוחדת במינה התנסו כשקיבלו תגבורת מתל אביב, מגויסים חדשים בני שכונות-מצוקה. עד פרוץ המלחמה הייתה בחירת המגויסים לפלמ"ח קפדנית, אך כשהתרחבו הצרכים גויסו אליו גם לא "ילדי-תנובה", וברוב המקרים היה גיוס זה סיפור-הצלחה. יחידות הפלמ"ח ניחנו בכישרון קליטה, וחבלי-ההסתגלות של החדשים (שכונו "צנחנים") לא נמשכו זמן רב. הפלמ"חניקים שהועסקו בנמל אוכסנו בבתי-מלון שבעיר התחתית, ללא מסגרת פיקודית וחברתית, ושניים מהם נתפסו בדרכם לבית-זונות. יוחאי בן-נון לא ידע איך "לטפל בבעיה". שני רודפי-התענוגות נכלאו בחדר-האמבטיה שבבית-המלון, ו"הפוליטרוק" בני מרשק הוזעק לחיפה. בני נשא נאום, מלא רגש, על הנשים האומללות המוכרות את בשרן כדי לפרנס את ילדיהן, וגם הזכיר מחלות-מין והיגיינה גופנית ונפשית. הפלמ"חניקים הוותיקים התרשמו "יש שאלות?" שאל בני. לאחד המגויסים החדשים הייתה שאלה: "חבר מפקד, אם צריך לעזור למסכנה, אז דווקא צריך ללכת אליה, לשלם לה, וגם לעשות קצת כיף, למה לא?" עם השאלה הנכבדה הזו לא ידע בני להתמודד. הוא ביקש מיוחאי להפסיק את הדיון.¹³

גרשון אגמון: "הערבים ידעו שאנחנו מעבירים שם הרבה נשק. הודעתי ליוחאי וליוספלה שהולך שם משהו"¹⁴ סיפר אברהם דר¹⁵: "ב-1943 הייתי בקורס הימי הראשון של הפלמ"ח בקיסריה, שם התיידדתי עם זלמן פרח. כשפרצה מלחמת העצמאות אחרי הכ"ט בנובמבר, נסעתי לחיפה ופגשתי את יוחאי בן נון ואת זלמן פרח. יוחאי שלח אותי לפלוגת הנמל ויחד עם זלמן פרח הקמתי את מחלקת הרכש שהפכה להיות בסוף המלחמה מחלקת מודיעין של חיל הים. יוחאי נתן לי יד חופשית. לאחר שיוחאי עלה לירושלים ונפצע בקרב נבי סמואל לא היה עלי שום מפקד. השתלטנו על הנמל וכל מסמך הקשור לאניות עבר דרכנו. יצרתי קשר עם רבי חובלים וקומיסרים של אניות מהגוש הסובייטי. האוניות הביאו סחורה לנמל. הם היו מעוניינים לדעת לאן הבריטים מפנים מארץ ישראל את הציוד הצבאי, למלטה, לקפריסין לגיברלטר או ליעד אחר. ספקנו להם את המסמכים של האניות הבריטיות ובתמורה הם נתנו לנו בסתר נשק ותחמושת שאותו העברנו לפלמ"ח. במקביל שחדנו מחסנאים של אניות בריטיות שהובילו נשק ותחמושת מארץ ישראל. הם אפשרו לנו להתגנב בלילה לאניות, לפרק מהן ציוד צבאי ולהעבירו לפלמ"ח. הציוד הבריטי הגיע לנמל בעזרות משאיות. שחדנו את נהגי המשאיות וקבלנו מהם את אמצעי הלחימה. לבית חרושת לגפרורים 'נור' הגיע משלוח של 20 טון חומר גלם שבו אפשר להשתמש גם ליצור חומרי נפץ. שחדנו את המחסנאי בנמל ושדדנו את כל החומר. "הגיע לנמל חיפה יהודי בריטי שהיה אחראי לתנועות הספינות הבריטיות בעולם. אחד הבחורים שלנו ישראל רותם, יצר איתו קשר וקבע איתו שיביא לנו ידיעות על תנועת הספינות המצריות לקראת הכרזת העצמאות. כבעל דרכון בריטי נפגשתי איתו בקפריסין ב-18 במאי הוא מסר לי פרטים שהיו לנו לעזר לב. "בתום המלחמה הפכה המחלקת הרכש בנמל למחלקת המודיעין של חיל הים הצעיר של ישראל . התמניתי לסגן מפקד המחלקה. עד מהרה פרשתי מחיל הים ומצה"ל כי בן-גוריון מינה בראש חיל הים פונקציונרים של מפא"י שלא היו בעלי מקצוע ויצרו אווירה נוראה".¹⁶

לאצ"ל הייתה יחידה קטנה ופעילה בחיפה. זמן קצר אחרי 29 בנובמבר הטיל קצין המבצעים של אצ"ל, עמיחי פגלין, על משה עמיאל, לפשוט על הכפר טירה, לרגלי הר הכרמל. ב-11 בדצמבר חדרו חמישה-עשר אנשים, בפיקודו של עמיאל, עם תת-מקלע, טומיגן, שישה סטנים, שישה אקדחים, פחי-בנזין וחומרי-נפץ, לכפר, שכל תושביו ישנו. הם שברו חלונות, שפכו בנזין לתוך בתים והדליקו אותו. צעקות ויריות נשמעו מכל עבר; החבלנים הניחו חומרי-נפץ, הפעילו אותם ונסוגו. עשרות כפריים נהרגו, ורבים מבתי-הכפר נהרסו. ביום שלישי 30 בדצמבר 1947 יצאו אנשי אצ"ל בטנדר, בפיקודו של משה לוי ("יריב"), לחפש מטרה בעיר התחתית בחיפה, ודיווחו למפקדם, שמואל מייטין: יש ריכוז של ערבים ליד בתי-הזיקוק. ועדת חקירה יישובית קבעה ש"ערבים במספר בין 200-100 נוהגים לעמוד יום יום במקום זה למטרת קבלת עבודה". מייטין אישר את הפעולה. נוסעי הטנדר חזרו לבתי-הזיקוק וזרקו על האזרחים הערבים שלוש קופסאות-שימורים מלאות חומר-נפץ ורסיסי ברזל. שישה אנשים נהרגו וכחמישים נפצעו.¹⁷ בבתי-הזיקוק עבדו, אז ארבע מאות ושבעים יהודים, ואלף ושבע מאות ערבים, בנוסף לשכבת ניהול בריטית. הפועלים הערבים לא חשבו פעמיים. הם תפסו מכל הבא ליד – מוטות-ברזל, גרזנים, פטישים ואבנים – והתנפלו על חבריהם לעבודה. הממונה הבריטי לא הרשה לפועלים היהודים להיכנס למחסן הנשק של המפעל, בטענה שצבא ומשטרה עומדים להגיע בכל רגע, והם נסוגו והתבצרו במחסנים; הערבים נגחו את שערי המחסנים בטרקטורים של המפעל. הטבח נמשך כשעה. שלושים ותשעה יהודים נרצחו, וגוויות של אחדים מהם הושחתו. אחד-עשר נפצעו קשה ובינוני, ועשרות אחרים נפצעו קל. אחרי יותר משעה הגיעו למקום ארבעה שוטרים בריטים ושוטר יהודי אחד, והפסיקו את ההשתוללות במשרדים; אחרי עוד כחצי-שעה הגיעה מכונית משוריינת של המשטרה. אחר-כך באו למקום אנשי-צבא ומשטרה רבים ואוטובוסים, שהסיעו את הפועלים הערבים לבתיהם מבלי שאיש מהם נחקר.¹⁸ פעולת גמול מיידית יזם משה כרמל באותו יום. יוסף האס, מפקד פלוגה בגדוד 21, קיבל ממנו פקודה לצאת עם כיתה לקראת האוטובוסים שהובילו את הפועלים הערבים, ולפגוע בהם. האס גייס משאית של יעקב ברסלב מכפר-חסידים. הסולמות שהקיפו את המשאית מאחור היו דומים לאלה שהערבים השתמשו בהם. אנשי הכיתה הסתתרו בתוך המשאית, ארבו לאוטובוסים ליד השכונה נשר, ירו עליהם בתת-מקלעים וברובים והשליכו עליהם רימונים.¹⁹ מטכ"ל ה"הגנה"" בתל אביב שלח לחיפה את יוסף אבידר, לחקור את נסיבות האסון. אבידר הביא לבן-גוריון את דרישות יהודי חיפה: להפסיק את העבודה בבתי-הזיקוק, אם לא יורחקו יחידות הלגיון העבר-ירדני מן האזור, ואם לא תקבל יחידת נוטרים יהודים רשות להתמקם במפעל. – "האם הלגיון פגע אתמול ביהודים ?" שאל בן-גוריון. – "הלגיון לא ירה, וגם סירב לתת רובים לערבים, למרות דרישתם הנמרצת, אבל הוא מנע כניסת עזרה יהודית, שבאה מחברת-החשמל." בן-גוריון השיב: "היות והפסקת העבודה בבתי-הזיקוק עלולה לחבל במשק היהודי, מחוסר דלק, יש להיזהר מהפסקת-העבודה. יש להציג דרישות אולטימטיביות רק אם הן מעשיות וצודקות. הרחקת הלגיון אינה מעשית, ובתנאים הנתונים לא הגיונית. הם לא יוכלו למסור אלפיים פועלים ערבים לחסדי היהודים... אם כתנאי להרחקת הלגיון ידרשו מאתנו קבלת אחריות על המקום, נגד פעולות הפורשים, ניקח. אבל אם יסרבו להרחיק הלגיון, יש לדרוש אולטימטיבית רק הכנסת נוטרים מזויינים יהודים."²⁰ במאורעות בתי-הזיקוק נתגלו נקודות-תורפה בהגנה על העיר. סופר תולדות ה"הגנה" בחיפה, צדוק אשל כתב: "באזור מוקף מפעלים יהודיים היה אפשר לעשות טבח, שעה שלמה, בלי שתופעל תוכנית-בהגנה עצמית יעילה ובלי שתיעשינה פעולות להגשת עזרה לנפגעים. רבים שאלו את עצמם בכאב, היכן היה ארגון ה"הגנה" בשעה קשה זו בבתי-הזיקוק?"²¹ הוקמה ועדת חקירה מקומית, "לחקור את הנסיבות הכלליות של הרצח ההמוני בתחומי בתי-הזיקוק, לברר את יעילותם של אמצעי הביטחון שננקטו לפני 30 בדצמבר 1947 ובו ביום, לקבוע את הסיבות שגרמו להיקף האסון ולמסור לוועדת-המצב מסקנות על תוצאות החקירה." מסקנת הוועדה: "סדרי הביטחון של החברה היו בלתי-יעילים." הוועדה האשימה בהתרשלות גם את המשטרה והצבא, וציינה כי המניע המידי למהומות היה הפצצות שזרקו אנשי אצ"ל על הערבים שעמדו ליד השער.²² ועדת חקירה יישובית, שמינו המוסדות הלאומיים, קבעה: "פעולה כזאת היא מעשה אשר לא נשמע, ואין ספק שזו עדות להתפוררות המוחלטת של מנגנון המשטרה והבולשת בארץ-ישראל. "אנו מאמינים" סכמה הוועדה "כי במעט תבונה, כשרון, ורצון טוב אפשר היה למנוע את האסון או להקטין במידה מרובה את היקפו; והראיה שרק אחרי האסון של 30 לדצמבר 1947– ולא רק לגבי בתי הזיקוק בלבד, אלא בעוד כמה מקומות עבודה מעורבים – הונהגו סידורי ביטחון מתאימים יותר לדרישות האמורות. מהמקומות האלה הוצא הלגיון הערבי. צבא ומשטרה בריטיים באו במקומו, פורק הנשק מהנוטרים הערביים והונהגה שמירה מעורבת של יהודים וערבים".²³ במעשה הטלת הפצצות ליד בתי-הזיקוק איבד אצ"ל הרבה מיוקרתו בישוב, וגם כמה מחבריו השמיעו תמיהות. בעיתון-הנוער של ארגון זה נכתב: "בשום פנים לא נראה עצמנו פטורים מללמוד, לתקן ומלהסיק מסקנות," ומשה עמיאל, המפקד המבצעי של אצ"ל בחיפה, העיד: "בקרב השורות שלנו הרוח נפלה... התוצאה המידית של פעולה זו הייתה פגיעה באהדת תושבי העיר לחיילי האצ"ל. פרשה זו גרמה להחרפת היחסים עם ה"הגנה", שהיו מתוחים בלאו-הכי."²⁴

מפקדת ה"הגנה" החליטה לבצע פעולת-גמול גדולה, כדי להרתיע את הערבים ולהעלות את המורל של היהודים, והיעדים שנבחרו היו הכפרים בלד א-שייח'²⁵ וחוואסה,²⁶ ששכנו על הדרך מחיפה ליגור ולעמק-יזרעאל. רבים מפועלי בתי-הזיקוק התגוררו בכפרים אלה, ותושבי בלד א-שייח' פגעו כמה פעמים בתחבורה העברית. יחידות ב"הגנה" כבר פגעו בבלד א-שייח' לפני כן בפעולות-גמול, אבל הפעם היה השיקול נקמה, כעדות קצין המודיעין המחוזי, גרשון גלעד: "פועלי בתי-הזיקוק התגוררו בכל האזור, ואיש לא חשב שבעקבות הפעולה יסתיימו הצרות עם התחבורה, או שכוחותינו יתפסו ישיבת-קבע בכפר; הכוונה הייתה להרוג ולהטיל פחד."²⁷ במברק ששלח משה כרמל אל הפיקוד-העליון ביום הטבח כתוב כי שמונה מאות מעובדי בתי-הזיקוק מתגוררים בבלד א-שייח' ובחוואסה. כרמל הציע "פעולת-תגובה מהירה." המברק הובא אל בן-גוריון והאישור נשלח אל כרמל.²⁸ לדברי ישראל גלילי אישר הפיקוד העליון את פעולות-הגמול הללו מחשש שהערבים יתפרעו אם התגובה על הטבח לא תהיה חריפה.²⁹ ברשותו של כרמל היו שני גדודי חי"ש, אך הוא לא היה יכול להוציא את אנשי גדוד הקריות והגליל המערבי מבסיסיו, וגדוד 22, בפיקוד מרדכי מקלף, לא היה כשיר לשאת את כל המבצע. ב-31 בדצמבר נפגש כרמל עם דן לנר, מפקד הגדוד הראשון של הפלמ"ח. אנשי גדוד זה ישבו בהכשרות³⁰ בקיבוצים שבסביבות העיר, בעמק זבולון, בעמק-יזרעאל ובעמק בית-שאן (כל הכשרה בגודל של מחלקה), עבדו במשקים, התאמנו ומילאו תפקידי ביטחון שוטף. במברק ששלח אל יגאל אלון הודיע לנר: "קיבלתי אישור לפעולת-עונשין נגד בלד א-שייח'. הכוח - פלוגת בולגרים,³¹ שתי מחלקות אוסטרים.³² מפקד הפעולה עמי.³³ מגמת הפעולה לגרום הרס ונזק מקסימאלי, לפגוע בגברים. פועלים הלילה. באותו זמן פועלת פלוגת אוסטרים בחוואסה, על-יד מחצבה 4, באותה מגמה. היה חזק."³⁴ לנר מינה את סגנו, חיים אבינועם, למפקד הפשיטה, והמחלקות שנבחרו להשתתף בפעולה נשלחו לקיבוץ יגור. הישוב העברי הקרוב ביותר לבלד א-שייח' היה שכונת נשר, אך הדרך ממנה אל הכפר עברה באזורים שהצבא הבריטי שמר עליהם ופטרל בהם, לכן נקבע יגור לבסיס ההיערכות והיציאה. הפקודה הייתה: "לתקוף את הכפר בכוח של מאה ועשרים איש, מחולק לשש יחידות (מחלקות), להרוג מקסימום גברים, להרוס רהיטים וכו', להימנע ככל האפשר מפגיעה בנשים ובילדים ומהצתות."³⁵ קצין המבצעים המחוזי, דב צסיס, סיפר שדובר על פיצוץ שישים בתים בכפר,³⁶ וחיים אבינועם זכר כי נאמר לו בפירוש להרוג מאה גברים.³⁷ לקראת הפעולה הובא ליגור נשק מן הסליקים שבקיבוצים ומן המחסנים המרכזיים, נוסף על הנשק שהוצא מהסליק הגדול של יגור. בין הפלוגות של הגדוד הראשון הייתה מעין תחרות על ההשתתפות בפעולה; עד הצהריים התארגנו ביגור ארבע מחלקות פלמ"ח – שתיים בפיקוד יצחק (חקה) חופי³⁸, ושתים בפיקוד פנחס (סיקו) זוסמן³⁹ – ושתי מחלקות חי"ש בפיקוד חנן זלינגר. פלוגה ד', שהייתה בפיקוד ישעיהו גביש וישבה בקיבוצי עמק-יזרעאל המזרחי ובעמק בית-שאן, לא שותפה בפעולה. גנדי (רחבעם זאבי), מפקד מחלקת-מעוז (שבסיסה היה בקיבוץ מעוז-חיים) בפלוגה זו, לא קיבל את הדין, וגביש הרשה לו לנסוע אל מטה-הגדוד עם כמה לוחמים ולנסות "להידחף". לאחר דין-ודברים הסכים לנר לצרפו למבצע בראש כיתה. הכיתה שהרכיב גנדי הייתה גדולה מאוד, יותר ממחצית המחלקה. "לפני ההיערכות," סיפר גנדי, "רבצנו ברפת של יגור וניקינו את הכלים ממשחת גריז, שמן ואבק... אין לומר שבערב היציאה היה הנשק מוכן לפעולה: שום חגור! לא רצועות! לא תרמילים לכדורים! את הסטן יש לסחוב ביד ואת הרימונים בכיס. התפזרנו בין אוהלי המחנה, קיצצנו יתרים, גזרנו טלאים... התארגנו ביוזמה עצמאית: קשרנו חבל במקום רצועה, לתלות את הסטן על הכתף, את הכדורים דחפנו לילקוט-צד או לגרב, ומחתיכת-בד של אוהל התקנו חותלות (פאטס). לא נתנו לי להגניב לפעולות את כל הכיתה הגדולה שלי. את הבנות השמיטו מיד, והשאר חולקו לשניים: כיתה פורצת בפקודתי, וכיתה שתבטיח את המטה הקרבי בירכתי הכפר."⁴⁰ שלוש השלוחות של הכרמל שבלד א-שייח' השתרע עליהן, מגיעות עד כביש חיפה – טבעון, וגאיות עמוקים מפרידים ביניהן. מצד אחד של הכפר היה מחנה צבאי של הלגיון העבר-ירדני וחיל ההנדסה הבריטי, ומעברו האחר מאגר דלק, שחיילי הלגיון שמרו עליו. על הכביש פטרלו צנחנים בריטים במשוריינים שנשאו תותחים של שתי ליטראות ומקלעים כבדים. בכפר היו עמדות מכוונות אל ההר. המסלול מיגור לבלד א-שייח', על מדרון הר הכרמל, היה מוכר היטב לפלמ"חניקים. היה צפוי שהלגיון והצבא הבריטי יחסמו את דרכי הנסיגה, לכן תוכננה פעולה מהירה מאוד. "משך הפעולה נקבע עד חצי-שעה, אבל לא פחות מעשרים רגע." קשר טאקטי לא היה, מחוסר מכשירי-קשר.⁴¹

מפקד-הפעולה, חיים אבינועם, אמר אחר-כך: "בפעם הראשונה יצאנו להרוג. הלוחמים, חברי ההכשרות, קיבלו את חינוכם בתנועות-נוער והיו להם בעיות מצפוניות. גם לי היה ויכוח עם עצמי, אבל היה ברור שזאת מלחמת-מגן שלא אנחנו יזמנו אותה, ושאנחנו צריכים לבצע. לפני הפעולה אספתי את האנשים והסברתי להם את המניעים והמטרות. הם עדיין היו מזועזעים ממה שקרה בבתי-הזיקוק, ואיש לא סירב. נוספו לנו שני 'טרמפיסטים', פלמ"חניקים שהזדמנו ליגור. אחד מהם נפל בפעולה." ה"טרמפיסט" שנהרג בפעולה היה חיים בן-דור, שהצליח לשכנע את מפקד הכיתה ינון עזרוני לצרף אותו לכיתתו. חיים אבינועם סיפר: "בדרך בלתי ידועה לי עד היום יצא חיים לקרב אתנו. היכרנו זה את זה שלוש שעות בלבד. ומיד, באימון הקצר שלפני הפעולה, ראיתי שהוא הטוב בלוחמים. הוא נקבע כפורץ."⁴² היציאה מיגור התעכבה בשעתיים, בגלל איחור בהבאת מטעני-חבלה ומחסניות שנבע ממחסור במכוניות שהביאו את הציוד הזה. במקום בתשע בערב יצאו הלוחמים בשעה 11 בלילה, עם שמונים ואחד סטנים, שלוש מחסניות לכל סטן, חמישה מקלעים, שש מחסניות לכל מקלע, ארבעים ואחד רובים, חמישים כדורים לכל אחד, שמונה אקדחים, שבעה עד ארבעה-עשר כדורים לכל אחד, מאתיים מטעני-חבלה ושנים-עשר גרזנים, לפריצת דלתות הבתים.⁴³ גנדי סיפר: "הלכנו בקצב... עדיין נראתה לנו היציאה לפעולה כמין מעשה חג, עם משהו של צביטת-לב... הבחורים הלכו זה אחר זה בדממה ולעסו את 'מנות הברזל'. אוכל לא בא אל פיהם מאז הצהריים, ובכלל, מה פתאום לסחוב את השוקולד הזה ? הרי כשנשוב נקבל כפל-כפליים. משמעת-המים עדיין עמדה בתוקפה... הכפר היה רובץ אפל, זומם רע... המחלקות תפסו את עמדותיהן לכל הרוחב העליון של הכפר... גלשנו למטה, אל בין הסמטאות. בנקודת-הזינוק, על סף הכפר, קיבצתי שוב את אנשיי וחזרתי על הוראות אחרונות... אמרתי: אם אֶפּגע יבוא במקומי מוניה, במקומו יואל. הכול חייכו ואני עמהם. היה זה חלק מן הטקס. כה מוזר ולא ממשי נראה עניין ההיפגעות."⁴⁴ מחלקות הפלמ"ח עברו מבית לבית, לפי התוכנית, והרגו את הגברים. מחלקת החי"ש ניסתה להשתלט על הבית הקיצוני, בניגוד להוראות, הסתבכה בקרב-יריות עם עמדת מקלע, ומפקדה, חנן זלינגר, נפצע ונהרג. אש הערבים לא הייתה יעילה, והחיילים הבריטים, שירו מן המשוריינים במכונות-ירייה, לא ניסו להתקרב. הפעולה נמשכה כחצי-שעה. הפתעת הערבים הייתה מלאה. "רק בבית אחד... תוך-כדי חילופי היריות פגענו גם בנשים וילדים. זה היה החריג היחיד," סיפר גנדי. "כשהסתערנו אל תוך הכפר כבר היו שם 'קולות וברקים'. הגענו לבית הראשון בגזרתנו. פרצנו את החלון בצרור סטן וזרקנו רימונים. מיד נפתחה עלינו אש מחלון שני, בבית שממול, ומחלון שלישי... 'יואל נפצע !' 'לתחנת האיסוף !' צעקתי... ראיתי את יואל מנסה לדדות לכיוון תחנת-האיסוף וכורע ליד הקיר... הפרשתי שני אנשים להוביל את הפצוע... בין הצללים הדוהרים, בתוך המהומה, היו אנשיי איתי, נכונים לפקודתי, זורקים את הרימונים בתואם ומסתערים בדיוק באותו הרגע שהסטן פוסק מנביחתו. "מן הכביש פתח משוריין בריטי באש-חסרת-הבחנה והלגיון הערבי בקמפ התהולל אף הוא ביריות-סרק... הנורא שבקרב הזה היה הנסיגה... את האנדרלמוסיה אין לשער. הזמן דוחק והכביש המרכזי קרוב. כל רגע עלולים להגיע המשטרה והצבא הבריטי, ועלינו לעבור, בדרך חזרה, בכביש היורד מעספיא, שבקרבתה תחנת הרדאר הארורה. "היחידות התפרקו. מפקדי-הכיתות ניסו לקשור את האנשים אליהם והאנשים חיפשו את מפקדיהם. קללה ואנקות ומשהו אפל בעיניים... החלטתי שאני ואנשיי נהיה במאסף ונחפה על הנסיגה של הפלוגה. מפקד-הפלוגה הסכים מיד. אנשיי היו מן המלוכדים ביותר... פעלו בהבנה הדדית, לפי רמז של תנועת-יד, בתיאום של הֶרגל, בדריכות, בהבנת הנסיבות המשתנות, על-פי מלת-הסבר יחידה... הפרשנו מתוכנו לפי התור סבלים שנשאו את האלונקות."⁴⁵ בגלל כמה טעויות בניווט לא הגיעו הלוחמים ליגור לקראת השחר, ומפקד הגדוד דן לנר, שחשש מפני הבריטים, יצא עם חוליה לכרמל לתור אחריהם, ופגש אותם לא רחוק מיגור. ב-5.35 לפנות בוקר, עם אור ראשון, כבר היו כל הלוחמים בבסיס-המוצא, ונשלחו למקומותיהם.⁴⁶ בדוח שלו כתב חיים אבינועם: "מטרת הפעולה הושגה, אבדות האויב הגיעו לשישים ומעלה (מספר זה אושר ממקורות בטוחים אחרים). אבדותינו: שני הרוגים, אחד פצוע קשה (בבטן), אחד פצוע קל. התנהגות האנשים הייתה בדרך כלל בסדר. הערות: זמן קצר לתכנון, חוסר אפשרות לסיור, חוסר אינפורמציה מהש"י. קושי בארגון בגלל חוסר כלי-רכב. חוסר אלונקות מתאימות לפעולה. חוסר כלי-קשר מתאימים. רימוני-מילס לא פעלו בחלקם. מעצורים בסטנים גם בגלל קליבר לא מדויק של הכדורים".⁴⁷ פנחס זוסמן (סיקו) אמר בגילוי-לב: "אחרי שנרצחו שלושים ותשעה היהודים בבתי-הזיקוק היה המורל בשפל. היינו מוכנים לעשות כל דבר. אחרי הביצוע עלו הרהורים... הפליא אותי שבחורים שקיבלו חינוך הומניסטי, בעלי הנפשות הכי יפות, אנשים הגונים באמת, הורגים בקלות כזאת, בלי כל בעיה. גם לפני בלד א-שייח' השתתפתי בפעולות, אבל הפשיטה הייתה הפגישה האמתית הראשונה שלנו עם אימת-המלחמה."⁴⁸ אברהם אביגדורוב ממחלקת רמת-יוחנן (בנו של חבר ארגון "השומר" גד אביגדורוב), אמר: "ילדותי עברה במלחמה עם הערבים, כשהייתי בן שבע נרצח אבי. גם השכן שלנו נפל בקרב, ונפלו קרובים ומכרים רבים. אף-על-פי-כן לא התפתחו בי רגשי שנאה או נקמה, אלא הסתגלות למציאות. הגעתי למסקנה שכדי לחיות בארץ הזאת הורגים ונהרגים. את הפעולה שלנו בבלד א-שייח' ראיתי כמעשה התגוננות. כשיורים בך אתה מוכרח להרוג, דרך אחרת אין. זאת זכות-הקיום הפשוטה. הייתה שמחה לצאת לקרב, ליישם את מה שלמדנו; לא הייתה בנו שמחה להרוג. אני לא זוכר התלבטויות ודיבורים אם להרוג או לא."⁴⁹ על הכפר חוואסה פשטו באותו לילה פלוגה מגדוד 22 וחוליות מפלוגת-הנמל של הפלמ"ח בפיקוד ישראל ליסאוור (ליאור),⁵⁰ סגן מפקד גדוד 22. תפקידן של חוליות הפלמ"ח היה להסתער בראש.⁵¹ נראה שתושבי הכפר הוזהרו; כשהגיעו אליו הלוחמים כמעט לא מצאו בו גברים, והנשים שנשארו לא פחדו. הן היו בטוחות שהיהודים לא יפגעו בהן.⁵² אף-על-פי-כן נהרגו בפשיטה שישה-עשר גברים ערבים ועשרה נפצעו, ומשאית של אחד מתושבי הכפר חובלה. חיילי הלגיון ירו על הפושטים מעמדותיהם, שהיו ליד הכפר, ואחד הלוחמים נפצע ומת אחר-כך מפצעיו. בפעולה זאת היו תקלות רבות. גם הטוראים וגם המפקדים לא שלטו בנשק כראוי, הכוח היה גדול מדי ויחידות-המשנה סיכנו זו את זו.⁵³ הלקחים שהופקו: יש להתאמן בתחמושת חיה ובתנאים דומים לתנאי קרב. למחרת דן ועד הביטחון בפעולות הגמול בחיפה, ויעקב ריפטין (איש "השומר-הצעיר") העלה שלוש תמיהות: "א. הייתה התנהגות שונה של הערבים. היה חלק שלא השתתף במקרי ההתקפה, אפילו הגן, ולכן לא הייתה צריכה להיות תגובה נגד ציבור אנונימי, ואין לדעת מי הנפגעים. היו צריכים לבחון היטב במי לפגוע (קריאת-ביניים של בן-גוריון: 'איך?' ריפטין:, יודעים מי הם ראשי הפורעים והמסיתים בבתי-הזיקוק'). ב. אין להסתפק רק בהענשת הערבים אלא יש גם להעניש את אנשי אצ"ל שגרמו לכל הפרשה. ג. ראוי לדון על פעולות גמול כאלה בוועד הביטחון לפני שהן מתבצעות." ברל רפטור ("אחדות העבודה") הצדיק את הפעולות בחיפה. בן-גוריון קיבל את הערות ריפטין "באופן אבסטרקטי," אבל הוסיף: "אנחנו עושים מלחמה ובמלחמה אי-אפשר להבחין אבחנה אינדיווידואלית. יש בזאת אי-צדק, אבל אחרת לא נעמוד. אפשר לעשות אבחנה בין אזורים, כפרים, אבל אי-אפשר לעשות אבחנה אישית, ושום מלחמה אינה מתנהלת כך... היה זה אסון גדול. זה היה הטבח הראשון הגדול. לא טוב שערבים ירגישו שהדבר הפקר, זה לא חברון, זאת חיפה, עיר יהודית, ומצב כזה קודם לקונסטיטוציה, וטוב שעשו זאת מיד." על תגובה כלפי אצ"ל הציע בן-גוריון לדון בשבוע הבא. ארבע פעולות גדולות בוצעו ב-31 בדצמבר במחוזות תל אביב וחיפה. הפעולות בתל אביב נכשלו. הפעולות בחיפה הצליחו. גם בתל אביב וגם בחיפה הצליחו יחידות פלמ"ח בביצוע משימותיהן יותר מיחידות החי"ש. הלקח היה ברור: ההבדל בין הפלמ"ח לחי"ש הוא ברמת-האימונים, בניסיון וברוח-היחידה. לא די בגיוס אנשים ובהקמת חטיבות, יש לבנות ולאמן את היחידות הלוחמות, ולכך דרוש זמן. החיפוי על תהליך הגיוס לחי"ש ועל אימון חטיבותיו, עד ש"ישתפשפו" ויהיו לעוצבות לוחמות, היה אחת ממשימות הפלמ"ח בחודשי המלחמה הראשונים, והישוב היהודי שילם מחיר יקר בעד האיחור בהקמת החטיבות, דלותם של תקציבי-האימון והקצב האיטי של גיוס העם למלחמה.

ערביי ארץ-ישראל היו מוכנים למלחמה עוד פחות מהיהודים, אך המנהיגים בני משפחת חוסייני לא יכלו לחכות. הם הבינו שהזמן פועל לרעתם, ושכל יום מתקדמים היהודים לקראת הקמת מדינתם. הם גם ידעו שמדינות-ערב לא תמנענה בכוח את הקמת המדינה הזאת; לכל היותר תצאנה למלחמה נגדה רק אחרי שייצאו הבריטים מארץ-ישראל, כלומר אחרי שכבר תקום, ואז אולי כבר יהיה מאוחר מדי. לא נשארה להם ברירה אלא לנסות למנוע, מיד, את הקמת המדינה היהודית באמצעים שהיו אז ברשותם. בערים שהיה בהן כוח יהודי גדול לא היו להם סיכויים לניצחונות ממשיים. היהודים היו מאורגנים יותר, מאומנים יותר ומוכנים יותר למלחמה. מלחמה חצי-סדירה וגלויה לא הייתה אפשרית בערים, ובגלל נוכחות הבריטים בהן לא יכלו החוסיינים לנצל את הצלחותיהם המעטות, ואפילו בירושלים נבלמה מתקפת הערים, על-אף תמיכת הפריפריה בלוחמים הערבים ועל אף חולשת היהודים; אבל מטרתם של הערבים במתקפת הערים הייתה פוליטית יותר מצבאית, ובסיום השלב הזה במלחמתם היה המאזן הפוליטי שלהם חיובי: הם הוכיחו שהבטחתם להילחם נגד החלוקה לא הייתה איום-סרק, וששני העמים אומנם אינם יכולים לחיות יחד בגבולות החלוקה שאו"ם החליט עליה. הם קיוו שמלחמתם תתרחב ותשנה כיוון אחרי שיקבלו את הסיוע ממדינות-ערב ואחרי שיבנו את צבאם ויאמנו אותו, ובתחילת 1948 הטילו ספק בתבונתה ובאפשרות הגשמתה של החלטת 29 בנובמבר, גם כמה ממנהיגי המדינות שהצביעו בעד החלוקה, ובעיקר מנהיגי ארצות-הברית. היהודים הפיקו לקחים ממלחמת-הערים. המנהיגות הפוליטית והפיקוד-העליון של ה"הגנה" הבינו שהמדינה היהודית לא תקום ללא מלחמה, ושעליהם לגייס את יהודי ארץ-ישראל למלחמה הזאת ולגייס את יהודי העולם לתמיכה בלוחמים. קצב הקמת החטיבות של צה"ל וגיוס בני-הישוב הואץ, הודות למלחמת-הערים, וכן גדלו כמויות הנשק שרכשה "הגנה". מגמת הערבים הייתה להשתמש במלחמת-הערים ככלי מסייע למאבקם הפוליטי למען ביטול החלטת 29 בנובמבר, ובמארס 1948 כמעט הוגשמה מטרתם זאת. היהודים מיצו את הפוטנציאל הפוליטי שלהם ב-29 בנובמבר, 1947, ואחרי-כן היה עליהם לעמוד על משמר ההישג המדיני הזה וגם לבסס אותו במאבק צבאי. אם לפני 29 בנובמבר היה מי שהשתעשע בתקווה שכוחות-צבא של או"ם או של מעצמות יכפו את החלוקה על הערבים, הוכיחה לו מלחמת-הערים שבמלחמה הזאת יעמדו היהודים לבדם. הערפל הצבאי והמדיני עדיין היה סמיך מאוד בסוף דצמבר 1947 ובראשית ינואר 1948, כשהסתיים שלב מלחמת-הערים ונפתח שלב מלחמת יישובי-הספר, ואז נכנסו מוסדות או"ם להקפאה עמוקה (לא תמיד הבחינו בכך היהודים) וההתמודדות הצבאית קבעה את גורל ארץ-ישראל. בתקופה ההיא היה יכול לזכות בהישג מדיני רק המנצח במלחמה. אבל ההכנות הלקויות לא אפשרו ליהודים לנצח, ואפילו הגיעו אל סִפּו של שלב בו ארה"ב החליטה לבטל את החלטת הכ"ט בנובמבר ולדחות את הקמתה של המדינה יהודית. ____ [בשבוע הבא: המגמות העיקריות של היהודים והערבים בפרוץ המלחמה; המלחמה על הדרכים; פרשת "שיירת העשרה" לגוש עציון; פגישה ב"שיירת בן שמן"; פגיעות של הערבים בתחבורה עברית ושל יהודים בתחבורה ערבית בצפון הארץ.]

1. ראיון עם שלמה תבורי ב-1981; הראיונות הנ"ל עם גרשון גלעד, יעקב לובליני, דב צסיס וישראל גלילי: משה כרמל, מערכות צפון, הקיבוץ המאוחד, 1949. 2. חאג' מחמד נימר אל-חטיב, "בעקבות האסון". קובץ בעיני האויב, מערכות 1954, עמ' 13-12: הראיון הנ"ל עם יהושע פלמון. 3. סדרת הראיונות הנ"ל עם דב צסיס. 4. תפקיד מקביל לראש מטה/סגן כיום. 5. סדרת הראיונות עם אהרון נחשון ב-1980-1979. 6. ארכיון תולדות ב"הגנה"", 73/98 דיווחים למטכ"ל מחיפה. 7. יומן דב"ג. 10 בדצמבר 1947. 8. ארכיון צה"ל, דיון בענייני שם, 1-2 בינואר 1948. 9. יומן בן-גוריון, 5 בינואר 1948. 10. מהחורן באו לארץ-ישראל הערבים הנחשלים ביותר, שהיו הפועלים הזולים ביותר באיזור. 11. אחד משנים עשר בעלי אות הגבורה במלחמת העצמאות, לימים מפקד חיל-הים. 12. ראיון עם גרשון אגמון (קרלינסקי). 13. ראיון עם יוחאי בן-נון ב-4 בינואר 1979; סדרת העדויות והראיונות הנ"ל עם יוסף טבנקין; סדרת הראיונות הנ"ל עם משה כרמל. ב-31 בדצמבר 1947 הודיע המטכ"ל למשה כרמל: "הפלמ"ח קיבל את האחריות על נמל חיפה.": אל הלבנוני מאת הכנסת. 14. גרשון אגמון, שם. 15. בשנת 1951 הקים דר כקצין מודיעין ביחידה 131 את חולית הריגול במצרים שהסתבכה אחרי שלוש שנים ב"עסק הביש". הוא היה היזם הראשון של הקמת סיירת מטכ"ל כדי לשחרר את חבריה החוליה ממאסרם. ב-1956 הוא חיסל את מפקדת הפדאיון בעזה. בימים אלה הוא הגיע לגיל 90 והוא במלואו אונו מכל הבחינות. 16. ראיון עם אברהם דר ב-21 באוגוסט 2015. 17. שמעון ראם, פעולות אצ"ל בחיפה 1944-1948, עבודה סמינריונית למכון האוניברסיטאי חיפה. תשכ"ט, מכון ז'בוטינסקי; המכון למורשת בן-גוריון, דין וחשבון ועדת החקירה יישובית בעניין האסון שאירע בבתי הזיקוק בחיפה, 25 לינואר 1948. 18. צדוק אשל. מערכות ב"הגנה"" בחיפה, מערכות, 1978, משרד הביטחון, ההוצאה לאור, עמ' 318-320. 19. סדרת ראיונות עם יוסף האס ב-1981. 20. יומן בן-גוריון, 31 בדצמבר 1947. 21. ועדת החקירה היישובית, שם; צדוק אשל. מערכות ה"הגנה" בחיפה, עמ' 320. 22. ועדת החקירה היישובית שם; אשל, עמ' 321. 23. ארכיון ציוני מרכזי, 25/4037 S, מסקנות הוועדה פורסמו בעיתונים ב-1 בפברואר 1948. 24. מערכות ארגון צבאי לאומי, 6, עמ' 20. 25. עתה שכונת תל-חנן בתחום המועצה המקומית נשר (על שמו של חנן זלינגר. שנפל בפשיטה על בלד אל-שייח'. 26. עתה שכונת בן-דור בתחום המועצה המקומית נשר (על שמו של חיים בן-דור שנפל בפשיטה על בלד א-שייח'. 27. סדרת הראיונות הנ"ל עם גרשון גלעד. עיקרי הדברים אושרו בסדרת הראיונות הנ"ל עם דב צסיס. 28. ארכיון צה"ל, דיון בענייני שם, 2-1 בינואר 1948. 29. סדרת הראיונות הנ"ל עם ישראל גלילי. 30. גרעיני תנועות-נוער חלוציות שעבדו בקיבוצים והכשירו עצמם בעבודה חקלאית. להקמת קיבוצים חדשים. 31. כינוי מחתרתי ליחידות הפלמ"ח. 32. כינוי מחתרתי ליחידות החי"ש. 33. כינוי מחתרתי לחיים אבינועם שהיה מדריך גדודי. במלחמת העצמאות היה תפקיד זה מקביל לסגן מפקד גדוד (סמג"ד) בצה"ל עתה. 34. ארכיון צה"ל, ארכיון הפלמ"ח הגדוד הראשון. 35. שם, שם. 36. סדרת הראיונות הנ"ל עם דב צסיס. 37. סדרת ראיונות עם חיים אבינועם ב-1978. 38. אלוף פיקוד הצפון במלחמת יום הכיפורים וראש "המוסד" במלחמת לבנון הראשונה. 39. לימים מנכ"ל משרד הביטחון. 40. זרובבל גלעד, "הכשרת מעוז שלי", מפי רחבעם זאבי (גנדי), יפתח אחוזת סופה, הוצאת יוצאי חטיבת יפתח פלמ"ח, עמ' 68: סדרת ראיונות עם רחבעם זאבי ב-1980-1978. 41. ארכיון צה"ל, אל הכנסת מאת המועצה, הנדון: דוח פעולת עונשין בלד א-שיח. 42. סדרת הראיונות הנ"ל עם חיים אבינועם: חיים בן-דור, מבחר מכתבים ורשימות, עמ' 205. 43. ארכיון צה"ל, ארכיון הפלמ"ח: דווח פעולת עונשין. 44. זרובבל גלעד, "הכשרת מעוז שלי", ע6' 71. 45. שם, שם. 46. ראיון עם דן לנר ב-27 באפריל 1979. 47. ארכיון צה"ל, ארכיון הפלמ"ח, דווח פעולת עונשין. 48. ראיון עם פנחס זוסמן ב-22 בפברואר 1978. 49. ראיון עם גד אביגדורוב. 50. לימים תת-אלוף ומזכיר צבאי שלראשי הממשלות לוי אשכול וגולדה מאיר. 51. הראיון הנ"ל עם יוחאי בן נון. 52. ארכיון ציוני מרכזי,. 25/9345 S, ישיבת ועד הביטחון, 1 בינואר 1948. 53. צדוק אשל, מערכות ב"הגנה"" בחיפה, עמ' 322.