שיירת העשרה - דני מס ברח!

למאבק על השליטה בדרכי ארץ-ישראל היה מקום נכבד בכל שלבי מלחמת העצמאות, ודרך תל אביב – ירושלים העסיקה את הפיקוד המדיני והצבאי ואת היחידות הלוחמות יותר מכל גזרה אחרת. במבצעים "נחשון", "הראל" ו"מכבי", ניסה המטכ"ל להעלות שיירות-אספקה לירושלים ולתפוס משלטים מעל לדרך אליה, ואחת ממטרות המבצעים "בן-נון", "יורם" ו"דני" הייתה שליטה גמורה בדרך הזאת. במאבקים על הדרך לירושלים נהרגו יותר אנשים מאשר במבצעי טיהור הגליל. אילו הייתה מלחמת-הדרכים של היהודים יותר יעילה ועקבית, או אילו הייתה גישתם הצבאית בשלב הזה אחרת, סביר להניח שהכוחות אשר רותקו למאבקים אלה היו ממוטטים את מאחזי האויב בדרך לירושלים לפני תחילת אפריל (מבצע "נחשון"), ואז הם היו נשלחים לגזרות אחרות, שבהן היו דרושים ביותר. זמן-מה אחרי הכרזת העצמאות¹ הציע יגאל אלון (יחד עם משה כרמל) למטכ"ל את הרעיון שהציע לבן-גוריון בתקופת "הסמינר" ב-1947 (שבו למד בן-גוריון בחופזה את הוויית הצבא והמלחמה) – לכבוש את כל הגליל, למוטט את יהודה ושומרון במסע-מלחמה לאורך בקעת-הירדן, ואחר-כך לעלות, מכיוון יריחו, על ירושלים. תוכנית אלון-כרמל (שהגיעה מחזית הצפון למטכ"ל על-ידי שליח, נציג המטכ"ל בצפון, ישראל בר), זיכתה את בעליה בשבחים רבים אך נדחתה בטענה שהמאבק על הדרך לירושלים דחוף יותר, אף בתוכנית הוצא פתרון לבעיית הדרך הזאת.² חטיבת "יפתח-פלמ"ח" ירדה מהגליל, בחיפזון, ולאור היום, והוטלה למערכה על הדרך לירושלים. התקפתה החפוזה על מערך לטרון נכשלה,³ וכיבוש הגליל הושלם רק באוקטובר 1948. ההישג העיקרי במערכה על לטרון, לפני ההפוגה הראשונה, היה פריצת "דרך בורמה" שאפשרה גישה לירושלים ממישור-החוף. מטרת הקרבות בדרום (לפחות עד סוף אוקטובר 1948) הייתה לפרוץ את הדרך לנגב הנצור. השליטה על הדרך לנגב הייתה יעדם של המבצעים הגדולים "אנ-פאר" (יולי), "מוות לפולש" (יולי), "גי"ס" (יולי) ו"יואב" ("עשר המכות", אוקטובר). בהסדרים שהציע מתווך או"ם ברודוס⁴ הובאה בחשבון השליטה על הדרכים, והייתה סכנה שהנגב יישמט מידי היהודים מפני שהמצרים ישבו על הדרכים המובילות אליו. "המלחמה על הדרכים שלטה במחשבת הפיקוד-העליון של ה"הגנה", ואחר-כך של צה"ל, עד סוף המלחמה," טען משה קלמן, מי שהיה מפקד הגדוד השלישי של הפלמ"ח וקצין מבצעים של חטיבת "יפתח" במלחמת העצמאות.⁵ "תנאים דפנסיביים כפו, לפי גרסת הפיקוד-העליון, את המלחמה על הדרכים. זה התחיל ב'מאורעות' של שנות העשרים והשלושים, ונמשך בחודשים הראשונים של מלחמת העצמאות. תפיסת 'השמירה על היש' הייתה חלק ממנת-הברזל הפסיכולוגית של המפקדים."⁶ משימה מרכזית של היהודים במלחמה על הדרכים הייתה שליטה על כבישי הגישה למרכזי האוכלוסייה היהודית ועל המרחב הכפרי והמדברי של ארץ-ישראל, וכן הבטחת יישוביי-הספר, הישובים המבודדים וגושי-ההתיישבות המנותקים. המלחמה על הדרכים תמרנה את ה"הגנה" לקרבות-מלכודת, עשירים במעשי-גבורה ועשירים גם בקורבנות. חמישה טעמים היו לבחירה בלוחמה המִגננְתית ובאסטרטגיה של דחיית-הכרעה: א. החשש מהתערבות הבריטים, העלולה לבטל את ההישגים הצבאיים של היהודים ולסכן אינטרסים חיוניים שלהם. ב. אסטרטגיית "הפרופיל הנמוך" (הבלגה) של המנהיגות המדינית. ג. הרתיעה, בימי ראשית המלחמה, מפני מדיניות-כיבוש ומפני פגיעה באזרחים. כשנכבשו שטחים ערביים ראו בהם לא מעטים פיקדון לזמן קצר, שיוחזר לבעליו אחרי הקרבות; דיבורים על גירוש הערבים מכפריהם נשמעו רק אחרי המשבר במלחמת-הדרכים. אפשרות פינוי הכפרים הערביים נזכרת בטיוטה הראשונה של תוכנית ד', היא התוכנית האסטרטגית של ה"הגנה" לקראת סיום המנדט, שהופצה ב-29 בפברואר 1948. (יוסף טבנקין סיפר: "באחד הדיונים בראשית המלחמה דרש יצחק שדה לכבוש את הכפר זרעין, שפגע בתחבורה היהודית בעמק-יזרעאל. רוב הנוכחים בדיון התנגדו לעצם הרעיון. רק אני תמכתי בדעתו של שדה. אחרי הדיון שם 'הזקן'⁷ את כף-ידו על כתפי ואמר: צריך רק לכבוש את הכפר הראשון. הכיבושים האחרים יבואו מעצמם"⁸). ד. מחסור ביחידות צבאיות להחזקת המשלטים, הנקודות האסטרטגיות והשטחים הערביים. ה. היעדר "נשק כבד" – מקלעים, מכונות ירייה ומרגמות שניים ושלושה אינטש – בתחילת המלחמה, ומחסור חמור בנשק כזה בהמשכה. רבים מאנשי הצמרת המדינית והצבאית של הישוב סברו שבלי נשק כבד לא כדאי להסתבך בהרפתקאות כיבוש.⁹

כאמור, בכל שלבי מלחמת העצמאות הייתה המלחמה על הדרכים אחד המרכיבים, אבל בשלבים מסוימים שלה היא הייתה המרכיב הדומינאנטי. אחרי כישלונותיהם במלחמת-הערים ובמלחמת יישובי-הספר, גילו הערבים שהדרכים הן נקודות התורפה של היהודים. הדרכים שהובילו אל גושי-ההתיישבות היהודיים עברו בתוך כפרים ערביים וערים ערביות. במלחמה בתוך הערים ונגד הישובים נאלצו הערבים ליזום התקפות; במלחמה על הדרכים הייתה להם אפשרות להציב מארבים, לנהל קרבות-הגנה, להיעזר במכשולים טבעיים – כגון כפר, דרך צרה ומפותלת, משלט על גבעה וכו' – ולאלץ את היהודים לתקוף אויב הערוך היטב להגנה. שיטה זאת תאמה את תרבות הלוחמה הזעירה של הערבים עוד מימי קדם, ואת מסורת שוד-הדרכים (קטעין טורוק) רבת-השנים שלהם. הערבים קבעו את המיקום ואת התנאים של התקפות-היהודים; הבריטים קבעו את מגבלותיהן של ההתקפות האלה. במאמר מאת שלמה גזית¹⁰ כתוב: "עד 15 במאי... נצטמצמה הפעילות הערבית, פרט לכמה יוצאים מן הכלל, בהטרדות ובניסיונות לנתק אזורים מרוחקים מן המרכז בשפלה. מגמתם הייתה לצמצם את תחום השלטון היהודי בחמישה אזורים עיקריים, מנותקים זה מזה, או, במלים אחרות, לרכז את הישוב היהודי בחמישה 'כיסים', אשר יועמדו מול ברירה: כניעה או השמדה בידי צבאות ערב שיבואו מן החוץ. 'כיסים' אלה היו: הגליל המזרחי, הגליל המערבי, רצועת החוף והעמק, אזור ירושלים והנגב. כדי להקל על מלאכתם, השתדלו הערבים לפצל כל 'כיס' לכיסי-משנה, ולמעשה רצו להפוך כל נקודת-ישוב יהודית ל'כיס' נפרד. בתוך אזור הנגב ניסו הערבים להפריד את הנקודות המרוחקות מסביבת ניר-עם, שהייתה מרכז-זוטא. כך היה גם מצבן של חניתה, אילון ויחיעם, בגליל המערבי."¹¹ המלחמה על הדרכים החלה ביום פרוץ מלחמת העצמאות. בתחילה הייתה מלחמה זאת מקרית, והגדרתה כ"מאורעות", הייתה מובנת, אך באמצע ינואר 1948 כבר הייתה שיטתית, ואל שיאה הגיעה במארס, החודש שבו נחלו היהודים כישלונות אסטרטגיים חמורים, הבינו שתפיסתם המבצעית הייתה מוטעית¹² והחליטו ליזום יותר מתקפות במרחב, ולא לחשוש מפני תגובות הבריטים, שצבאם כבר היה בתהליכי פינוי מתקדמים ואיבד את כושר-הפעולה. ב-28 במארס 1948 שלחה הוועדה הצבאית של הליגה הערבית הוראות מבצעיות אל מפקד הגדוד של "צבא-ההצלה", שכיב והאב, שמונה למפקד אזור חיפה. הרי עיקריהן. "המגמה: מניעת חלוקת פלשתין, בפעולות שיעדיהן 1. להוכיח ליהודים שההתנגדות לכוחות הערבים תביא להם רק צרה ואסון. 2. למנוע מהם לתקוף את הערבים ולהזיק להם. "הביצוע: אחרי שמפקד האזור יעריך את המצב, עליו לקבוע את מקום מפקדתו ואת חלוקת כוחותיו במקומות, ועליו לדווח על כך למפקדה הכללית ולהתחיל בביצוע פעולות אלה: "1. לחבל בגשרים ובכבישים המקשרים את הישובים היהודיים ולחסום אותם; לתקוף את השיירות היהודיות ולהשמידן במארבים ובהתקפות-פתע. "2. להתקיף ישובים יהודיים. את ההתקפות יש לתכנן בזהירות רבה, מפני שאין לנו נשק מתאים בכמות מספיקה. יש לאסוף ידיעות, למצוא את נקודות-התורפה ולתכנן את ההתקפות. "3. להיכנס לקרבות עם ה"הגנה", להתגרות בה ולמשוך אותה מהביצורים לשטח הררי, שבו לא תוכל להשתמש בשריון. "4. בחיפה... יש להבטיח ניצול מרבי של אמצעי-ההגנה, לדאוג להפעלה יעילה של חיל-המצב (ראה הוראתנו למפקד חיל-המצב), לתקוף ולהטריד את הישובים היהודיים סביב העיר, במיוחד כשהיהודים מתקיפים את השכונות הערביות."¹³ פקודה זו מעידה על החשיבות הרבה שייחסו הערבים למלחמת-הדרכים. ההתקפה שיזם "צבא-ההצלה" על ישוב יהודי – משמר-העמק – נכשלה, ובמחצית הראשונה של המלחמה היו הדרכים יתרונם היחיד.

ביום שנרצחו שבעת נוסעי האוטובוסים בדרכם מנתניה ומחדרה לירושלים – 30 בנובמבר – אמר יגאל ידין למישאל שחם: "אתה נכנס לעבוד איתי באג"ם. קבל על עצמך את נושא הדרכים ודאג שהשיירות יגיעו לישובים מבלי להיפגע."¹⁴ למחרת, ב1- בדצמבר, הורה אג"ם לכל המפקדים הבכירים של ה"הגנה" להכריז ביחידותיהם על כוננות מבצעית נגד פיגועים בדרכים. בפקודה נאמר שמפקדי החטיבות יהיו "אחראים באופן ישיר בפני הפיקוד העליון, להפעיל את תוכנית הבטחת-הדרכים במרחב הפעולה של החטיבה, לרבות הנפות והערים."¹⁵ אלא שמפקדי החטיבות, שלא היו מוכנות למלחמה כראוי, לא היו מסוגלים להקדים תרופה למכה, והפיגועים בדרכים הפתיעו אותם, את פקודיהם ואת האזרחים היהודים. תושבי העיר הערבית רמלה תכננו בתחילת דצמבר 1947 לפגוע בכלי-רכב יהודיים שיעברו בעירם. הדבר נודע לשלטונות הבריטיים, וב-20 בדצמבר עם שחר חסמו משורייני -משטרה את הכביש מהשפלה לירושלים, והשלטונות אסרו על יהודים לנסוע בו ולסכן את חייהם. הנהלת הקואופרטיב לתחבורה "אגד" פתחה מיד במשא-ומתן עם השלטונות, והציעה את השיטה שיעילותה הוכחה ב"מאורעות" 1936 – 1939: שיירות עם ליווי צבאי צמוד. בשעות הבוקר נסתיים המשא-ומתן בהצלחה ומשורייני משטרה בריטיים ליוו שיירה של ארבעה אוטובוסים מתל אביב לירושלים. בכניסה לרמלה נרגמה השיירה באבנים, ונוסעים אחדים נפצעו. השיירה לא נעצרה והגיעה לירושלים. שתי מוניות של יהודים, שנסעו בנפרד, נרגמו אף הן, ואחד הנוסעים בהן, מכס פיין, נהרג. שוטרים בריטים חילצו את שאר נוסעי המוניות והחזירום לתל אביב. חברת "אגד" החליטה באותו יום לנסוע לירושלים בשיירות, ובכל זאת עבר אוטובוס יחיד שלה ברמלה בשעות הצהריים, ונרגם באבנים. אחד הנוסעים נפצע ואושפז בבית-החולים בירושלים. באותו יום נרצח בסכינים נהג משאית יהודי בשכונה הערבית אבו-כביר מדרום לתל אביב. המשאית הובילה פועלים יהודים מקסטינה לתל אביב, וארבעה מהם נפצעו. למחרת (3 בדצמבר) כבר הפנו הבריטים את השיירות היהודיות לדרכים שעקפו את אבו-כביר ורמלה (מאז נסעו יהודים בין תל אביב לירושלים דרך שכונת-התקווה, רחובות, חולדה וגזר, והנסיעה נמשכה שלוש שעות. בסיבוב-מוצא ירו ערבים, תושבי הכפר קולוניה, על שיירה שנסעה לתל אביב, ואחדים מהנוסעים השיבו אש. אחד התוקפים נהרג וחבריו ברחו. ב-5 בדצמבר עצרו שוטרים בריטים שתי מכוניות של יהודים ליד אבו-גוש, חיפשו ומצאו בהן נשק ועצרו את הנוסעים. אנשי-הקשר של הסוכנות היהודית עם הבריטים, ניהלו משא-ומתן עם השלטונות, והעצורים שוחררו, אך הנשק הוחרם.¹⁶ שיטת השיירות, שהוחל בה ביום השלישי למלחמת העצמאות, הייתה אפוא תוצאת יוזמה של חברות-התחבורה ושל נהגים פרטיים ושל הפיקוד העליון וארגון ה"הגנה". בשבוע המלחמה הראשון היו מאפייני מלחמת-הדרכים של החודשים הראשונים במלחמת העצמאות: מכוניות-נוסעים ומשאיות מותקפות בדרך ירושלים – תל אביב; היהודים עונים בשיטת-השיירות; הבריטים מקבלים על עצמם את אבטחת השיירות ומאבטחים את מקצתן, והם מפנים אותן לדרכים עוקפות ומחרימים נשק של יהודים, כדי למנוע את הסלמת הפיגועים – למלחמה. כוונה זאת של הבריטים תאמה לכאורה את האסטרטגיה של צמרת הביטחון העברית: להימנע ממלחמה, או לפחות לדחות את ההכרעה הצבאית. לכאורה, הייתה הנסיעה בשיירות תשובה לפיגועים, אך ה"הגנה" לא אימנה מראש את לוחמיה לליווי שיירות, ולא תכננה הגנה על הדרכים ממשלטי-מפתח, אף שההתקפות על התחבורה לא הפתיעו את מפקדיה הבכירים. השיירות המסורבלות של היהודים לא היו תשובה שהתאימה למארבים הגמישים של הערבים. הן נסעו לאט והיו מטרות-קליעה נוחות. אפשר לומר שצמרת הביטחון אימצה את שיטת-השיירות עקב חוסר תכנון מבצעי, וגם בגלל כוונתה להימנע מהחרפת ההתנגשויות הצבאיות. הביטוי המטכ"לי-ארצי לאימוץ זה היה "הוראות לתכנון הבטחת התחבורה" שפרסם אגף המבצעים במטכ"ל ב-7 בדצמבר 1947. בהוראות אלה יש הבחנה בין דרכים פנימיות לעורקים ראשיים: מארבים וסיורים רצופים יאבטחו את הדרכים הפנימיות ויבדקו אם יש בהן מיקוש; כלי-הרכב שיסעו בעורקי-התחבורה הראשיים ישוריינו, ופטרולים ומלווים נושאי-נשק יאבטחו אותם. אלה התפקידים שנועדו ליחידות-האבטחה של הסיירים: "לגלות את האויב ולהתריע על הסכנה לקטעים הסמוכים למרכז התנועה, לפגוש את האויב באש, לגלות ולפרק כל מכשול בקטע הנתון לפיקוחן, לעצור או להפנות כל כלי-רכב מן הנקודה החסומה, לחוש לעזרת יחידת-משנה שכנה כשתותקף." אבטחת השיירות תוכננה כך: "חוליית מאבטחים תוצב במכונית הראשונה של השיירה; חוליית מאבטחים תוצב במכונית האחרונה של השיירה; מאבטח מזויין אחד לפחות יוצב בכל מכונית; טנדר ובו שישה אנשים יתלווה אל השיירה, יצא לפניה, יסייר את הדרך, ובמקומות מועדים להתקפה יתפוס ויבטיח את מעבר השיירה (יש לנצל לליווי השיירה לא רק טנדרים, אלא גם מכוניות מסוג אחר, בעיקר מכוניות קטנות שאינן מעוררות תשומת-לב). משוריין – אם ישיגו – יתלווה לשיירה בראשה. במקומות מועדים להתקפה יתפוס המשוריין עמדה ויחפה על מעבר השיירה."¹⁷ הוראות אלה היו מתאימות ל"מאורעות" 1936 – 1939. נתוני המלחמה של סוף 1947 עדיין לא היו ברורים לפיקוד-העליון. הגישה המשתמעת מ"ההוראות לתכנון הבטחת התחבורה" היא התגוננות ותגובה, לא יוזמה ותנופה. רוב ההוראות לא יושמו במלואן, בגלל החשש מעימות עם הצבא הבריטי, בשל חוסר אנשים, נשק וציוד, וגם מפני שלא הייתה הקפדה על המשמעת המבצעית. מפקדים לא מעטים לא מילאו, מטעמי נוחות, אחרי כל הוראות-הקבע.¹⁸

ארבעה ימים לאחר פרסום ההוראות של ידין, ב-11 בדצמבר, יצאה שיירת-אספקה מרחוב הסולל שבמרכז ירושלים לגוש-עציון; שלוש משאיות, מכלית וטנדר של קיבוץ רבדים. נסעו בה עשרים ושישה אנשים, לרבות שמונה נוטרים שהיו חמושים בשישה רובים. בין נוסעי הטנדר, שנסע כמאסף לשיירה, היו מפקד-הגוש, דני מס, סגנו, יצחק יעקב, מזכיר קיבוץ רבדים, יאיר מונדלק, ואשתו, החובשת יפה. כשעברה השיירה ליד בית המשפט הצבאי שברחביה ראו הנוסעים חייל של הלגיון העבר-ירדני מאותת בידו לחברו, לכיוון בית-לחם (אחר-כך נודע שאנשי הלגיון אומנם הודיעו על יציאת השיירה למפקדת הכנופיות שישבה בבית-לחם). רק אחרי צאת השיירה מהעיר נתקבלה במפקדת ה"הגנה" בירושלים ידיעה שערבים מתכוננים להתקיפה. הניסיון להחזיר את השיירה לא צלח. יאיר מונדלק זכר שהכביש היה ריק, רק אופנוע ערבי אחד חלף על-פני השיירה, במהירות רבה. השיירה לא אורגנה כמבצע צבאי, לא היה קשר בין המכוניות, ודני מס לא נחשב למפקד שלה. בפועל לא היה לה מפקד. בכל מכונית היו שני רובים. בשעה 3.30 אחרי-הצהריים, אחרי שעברה השיירה על-פני משטרת בית-לחם ובריכות-שלמה, ליד הקילומטר הארבעה-עשר מירושלים, נפתחה עליה אש אוטומטית מטווח קצר. נהג משאית-החלוץ נפגע בפניו, וכדורים נקבו את הרדיאטור. המשאית נעצרה ונוסעיה קפצו ממנה החוצה והתארגנו להגנה. אחדים מהם נפצעו מן המטח הראשון ושכבו בתעלה ותחת המכוניות. אליהו בר-חמא, מפקד-נוטרים, הורה להשיב אש. המכונית הפגועה חסמה את הדרך. יפה מונדלק, שישבה ליד הנהג בטנדר של קיבוץ רבדים, סיפרה: "צביקה, הנהג, אמר לי, 'התכופפי, יורים ממזרח.' עשרות ערבים דילגו על הסלעים והחליפו יריות עם הנוטרים. צביקה אמר, 'קפצי החוצה ותפסי מחסה.' ניסיתי לקפוץ אך החצאית שלי נתפסה במוט-ההילוכים. לבסוף יצאתי מתא-הנהג. שכבתי בצד הדרך, פתאום ראיתי שהטנדר נוסע לאחור. גלגליו היו מנוקבים. דני, איריק (מונדלק) ואחרים היו על הטנדר. הבנתי שמשאירים אותי בשטח. קפצתי ממחבואי, רצתי, חשופה, אחריהם וצעקתי, 'קחו אותי!' הם לא עצרו. חזרתי, גיליתי מעבר-מים והסתתרתי בתוכו. יחד איתי הסתתר בחור מעין-צורים." נהג הטנדר סיפר אחר-כך שמישהו אמר לו לחזור למשטרת בית-לחם ולהזעיק עזרה. הוא לא היה יכול להפנות את המכונית בסיבוב פרסה בכביש הצר, לכן נסע לאחור כשני קילומטרים, בעודו מוציא את ראשו החוצה, מבעד לחלון, כדי לראות את הדרך. רק אחרי שיצא מתחום-היריות הפנה את המכונית ונסע למשטרת בית-לחם. אחרי רבע-שעה הגיעו למקום ההתקפה שני שוטרי-תנועה בריטים על אופנוע, וצעקו: "להפסיק את האש!" הערבים לא שעו אליהם. אחד השוטרים נסע לבית-לחם וחברו תפס עמדה בתעלה, במרחק כארבעים מטרים. כשהגיע למקום ג'יפ צבאי בריטי, הפסיקו הערבים את האש, ובר-חמא עלה על הג'יפ ונסע עם החיילים לבית-לחם להזעיק עזרה. כך נשארו האנשים בשטח בלי מפקד. כל המפקדים – דני מס, יצחק יעקב ואליהו בר-חמא – נסעו להזעיק עזרה. בר-חמא הגיע למשטרת בית-לחם עם החיילים הבריטים, לפני הטנדר של רבדים ולפני שוטר-התנועה, ודרש מהשוטרים לשלוח עזרה למותקפים. יצחק יעקב טלפן אל משרד-הנוטרים בירושלים, הודיע על ההתקפה וביקש לשלוח אמבולנס לאסוף את הפצועים. הקצין התורן במשטרת בית-לחם השתהה כעשרים דקות, ורק אז יצא למקום התקרית עם עשרה שוטרים. "הקרב נמשך ביתר שאת," סיפרה יפה מונדלק. "התחמושת אזלה, הערבים הגיעו לכביש ורצחו אותם, אחד אחד. הייתה שם בחורה. הם הרימו את ראשה בשערותיה וירו ברקתה. בנס נשארה בחיים. רוב האחרים נהרגו. הערבים התעללו בגוויות ושרפו את המשאית. שמעתי פיצוצים אדירים של מכלי-גז. במקום עברו חיילים בריטים ולא התערבו." כשסברו הערבים שכל היהודים נהרגו, שדדו את חפציהם והסתלקו. אחרי עשר דקות הגיעו למקום שלוש מכוניות משוריינות של המשטרה, אך השוטרים סירבו לאסוף את הפצועים. אחרי עשרים דקות נוספות הגיעו מירושלים שני אמבולנסים וטנדר-נוטרים ואספו את הפצועים ואת ההרוגים. עשרה מבין אנשי השיירה נהרגו. שישה מהם היו תושבי גוש-עציון. הייתה זאת השיירה המאובטחת הראשונה שהותקפה בכוח ניכר ושסבלה אבדות. ההתקפה הייתה מתוכננת, ובין התוקפים היו ערבים משכם. "שיירת העשרה" לא אורגנה בהתאם להוראות ידין, והתנהגותם של מפקדיה נגדה את הציפיות שרווחו בימים ההם.¹⁹

הישוב בן-שמן, הסמוך ללוד, היה במצור מיום המלחמה הראשון. שתי שיירות חדרו אליו, ב-5 וב-11 בדצמבר, ושתיהן הגיעו אליו בשלום רק הודות למזלן הטוב. אילו נלמדו לקחי שתי השיירות האלה ולקחי "שיירת-העשרה", אולי היה נמנע אסון "שיירת השלושה-עשר". אלא שעל-מנת ללמוד לקחים היה צריך לחשוף את ליקויי השיירות הקודמות ובייחוד את ליקויי "שיירת העשרה", ואת תפקודו הלקוי של מפקד הגוש, איש הפלמ"ח, דני מס, הנחשב עד כתיבת שורות אלה לגיבור האולטימטיבי של מלחמת העצמאות. חקירת תפקודו הלקוי יכלה אולי למנוע גם את אסון הל"ה אחרי חודש וחצי. ב-13 בדצמבר נרצחו בלוד ארבעה יהודים, עובדי נמל-התעופה. מכוניתם הותקפה והוצתה והם נשרפו בתוכה. למחרת, ב-14 בדצמבר, בשעה 2.30 אחרי הצהריים, יצאה שיירת האספקה, שנודעה אחר-כך בשם "שיירת השלושה-עשר", מפתח-תקווה לבן-שמן. היו בה חמש משאיות, טנדר-נוטרים וטנדר ממגדיאל, שהצטרף ברגע האחרון. הנוסעים היו עשרים ושישה אנשי ה"הגנה" מתל אביב, שלושה-עשר נוטרים, שני תושבי בן-שמן ושבעה נהגים, בסך הכול ארבעים ושמונה איש. השיירה שנסעה לא בדרך הרגילה, עקפה את לוד ונסעה בדרך פתח-תקווה-מגדל-צדק – קולה -דיר-טריף -בית-נבאללה, והתעכבה ליד מגדל-צדק בגלל תקר באחת המכוניות. בכפר נראתה התקהלות, והנוסעים תיקנו את התקר בחיפזון והמשיכו במסע. סמוך לקולה ניתכה עליהם אש רובים ממרחק שלוש מאות או ארבע מאות מטרים; הם השיבו אש והמשיכו לנסוע. אחרי כמה מאות מטרים נתקלו במחסום-אש חדש, שהיה יעיל יותר מקודמו. אחד הנהגים נפצע וכמה מכוניות נעצרו. הנוטרים קפצו החוצה, תפסו עמדות, השיבו אש וחיפו על התקדמות השיירה, אך מכונית אחת נשארה תקועה, והנוטרים לא הבחינו בה. אחרי כשלושה קילומטרים, ליד דיר-טריף, אירע תקר באחת המכוניות והנהגים קשרו אותה אל מכונית אחרת, כדי לא להתמהמה. ליד עיקול בכביש התלקחה אש במכונית הנגררת, כנראה בגלל שימוש-יתר בבלמים, ושוב נעצרה השיירה. אנשים מספר כיבו את הדליקה ואחרים תפסו עמדות כלפי דיר-טריף, שם נראו אנשים חמושים, וכלפי קבוצת ערבים חמושים שתפסה עמדות במרחק מאתיים מטרים מהשיירה. בעשר הדקות של כיבוי הדליקה לא נורו יריות. שני ערבים לבושים אירופית וחגורי-נשק נראו על הכביש ונעלמו לפתע. אוטובוס ומונית הופיעו מכיוון בית-נבאללה, וערבים קפצו מהם ותפסו עמדות בין עצי הזית. אחרי שכובתה הדליקה, כשעזבו היהודים את עמדותיהם כדי לעלות על המכוניות, פתחו עליהם הערבים באש משלושת הכיוונים. מכונית צבאית בריטית, שהשיגה את השיירה וניסתה לעבור על פניה, הוסיפה מבוכה על המהומה (מכונית זאת, שנסעה לבית-נבאללה, אספה בדרכה את הפצועים שנשארו במכונית שנעזבה). סדר ישיבת המאבטחים במכוניות השתבש, כל אחד תפס מקום במכונית שנקרתה לו ומפקדי-המשנה איבדו את השליטה על פקודיהם. לבסוף השתלט אחד המפקדים על אחת המכוניות וחיפה על המכוניות האחרות, שחלפו על פניה. אחרי שעברה המכונית האחרונה והתרחקה ממנו, נסע המחפה אחרי השיירה והשיג אותה ליד מחנה בית-נבאללה. הצופר שבמחנה השמיע אזעקה, אות לפלוגת-המשמר של הלגיון, ואנשי פלוגה זאת תפסו עמדות משני עברי הכביש ודרכו את מקלעי-הברן. מפקד השיירה אברהם בר-עם פקד על הנהגים להגביר מהירות ועל האנשים לא לירות, כדי לא לתת לליגיונרים תואנה לרצח. לפי דוח ה"הגנה" מילאו האנשים את הפקודה, כדור לא נורה ורימון לא נזרק על אנשי הלגיון; במסמכים הבריטיים כתוב שהיהודים היו הראשונים שירו; קצין הלגיון, עבדאללה, תל כתב בספר-זיכרונותיו שהתקרית תוכננה מראש ושהליגיונרים ביימו "פרובוקציה יהודית" כדי לסייע למאבקם של ערביי פלשתין. ברגע שהגיעה השיירה למבואות הדרומיים של המחנה, ירו הליגיונרים מהמקלעים. רוב המכוניות הגבירו את מהירותן והתחמקו מהיריות, אך טנדר-הנוטרים המאבטח והמכונית הצבאית הבריטית, שהובילה את הפצועים, נעצרו על הכביש, והליגיונרים נקבו אותם בכדוריהם ממרחק חמישה-עשר מטרים. כל הפצועים נהרגו ומכל נוסעי מכונית-המאבטחים נשארו בחיים רק שלושה, ששניים מהם התחזו כמתים. אחד מהם, חיים קמחי, סיפר אחר-כך: "אנשי הלגיון עלו לאוטו וספרו את המתים, באנגלית ובערבית. אני ויורם גודמן עשינו את עצמנו מתים, וכך ניצלנו. כשניסיתי להתרומם ראיתי חייל בתלבושת הלגיון שכיוון אלי את רובהו, בסמנו לי שאשכב. נשמעו קריאות והחיילים הסתלקו. אחרי שעה הכניס מישהו את האוטו שלנו לתוך מחנה הלגיון ושם הוציאוני חי. בזמן פעולה זו התאספו רבים מאנשי הלגיון בפנים זועפות, אבל גורשו על-ידי האחראים, ביניהם אנגלי אחד. חוץ ממני הוציאו את יורם גודמן, חי, ואת שלום גולדברג הפצוע, שרופא ממחנה הלגיון טיפל בו. ביקשתי להעבירו ל'הדסה', אבל הרופא והקצין האנגלי יעצו לא לנסוע עם הפצוע אלא לחכות למשטרה, שהגיעה למקום אחרי שעה בערך, והעבירה את הפצועים והבריאים לבית-החולים בבית-נבאללה. משם הועברנו לבאר-יעקב. במחנה הלגיון ביקשתי מהקצין האנגלי שירשה לי לגשת לאוטו לקחת את התיק שלי. הוא סירב ואמר שאני אסור. בתיק היו אלף ושלוש מאות לא"י במזומנים." הפצוע ניצל הודות לקצין הבריטי שלא הרשה לסמל הלגיון "להפסיק את ייסוריו" כששכב על שולחן במרפאת-המחנה. בשעה 3.30 אחרי-הצהריים הגיעו ניצולי-השיירה לבן-שמן. מדבריהם היה קשה להבין מה קרה, וכך הלכו לאיבוד כעשרים דקות נוספות. משוריין בריטי, שנסע לבית-נבאללה, עבר ליד בן-שמן, ומפקד-המקום ביקש מהחיילים שישבו בו לנסוע אתו לבית-נבאללה כדי לוודא מה קרה לאנשי השיירה, אך הם השיבו כי אין זה מעניינם. המפקד התקשר בטלפון עם מפקדת מחנה בית-נבאללה ועם משטרת רמלה וקיבל תשובות בנוסח: "נשתדל לחקור." משיירת בן-שמן נהרגו שלושה-עשר איש.²⁰ אחרי שלושה ימים נפגשה גולדה מאיר עם הנציב העליון בירושלים וטענה שהממשלה מפלה את היהודים לרעה, ששוטרים בריטים מסייעים לערבים, שחיילי הלגיון משתתפים במלחמה ושהאסונות בגוש-עציון ובבן-שמן קרו בגלל סירוב הממשלה להתיר לנוטרים היהודים, המאבטחים את השיירות, להשתמש במשוריינים שקיבלה הסוכנות בימי ה"מאורעות". גולדה מאיר דרשה מן הנציב העליון לסלק את חיילי הלגיון מהבסיסים הסמוכים לישובים היהודיים ומהבסיסים הממוקמים בדרך אליהם.²¹

מישאל שחם סיפר: "את קטעי הכבישים באזורים כפריים אבטחו בתחילה המשמרות הנעים, שחבריהם היו נוטרים יהודים במדים בריטיים ובמשכורת בריטית. אנחנו נתנו להם את הפקודות. הבריטים העלימו עין – הם כבר למדו לחיות עם הפרדוקס הזה – אבל אנחנו חששנו שהשלטונות יפרקו את כוח הנוטרים הלגאלי. "כך אורגנה האבטחה, מבאר-טוביה עד רחובות ליווה את הנוסעים המשמר הנע של גדרה, ומרחובות עד בית-דגון ליווה אותם המשמר הנע של רחובות ושל ראשון-לציון. הקושי היה להיכנס לתוך תל אביב דרך האזור הערבי, שהבריטים אסרו להפעיל בו משמר נע. אנשינו ליוו את השיירות רק עד מקווה-ישראל. כשהיו התנגשויות, איימו הבריטים בסנקציות, וקצין-הקישור שלנו איתם, עמוס בן-גוריון, טען כנגדי, 'אתה תביא לחיסול הנוטרות!'²² "השיטה פעלה, על-אף הליקויים, עד מבצע 'נחשון'. הדרך לירושלים הייתה נקודת-תורפה בשיטת השיירות. בדרך הזאת היה המשמר הנע קטן מאוד (בגלל האיסור) ורק חמישה מכל שבעים הקילומטרים שלה עברו בשטח יהודי. רוב הדרך עברה באזורים ערביים צפופים ועוינים, אבו-כביר, יאזור, בית-דגון, רמלה, אל-קובאב, דיר-איוב, פיתולי הכביש שממזרח לשער-הגיא, סריס, הקסטל, קולוניה וליפתא. לירושלים נכנסו דרך רוממה הערבית. "כשהתחממו העניינים עוד יותר הייתי מסייר באזורים המסוכנים לפני ששלחנו את השיירות. סמכתי על חוש-הריח שלי. יום אחד נסעתי בטנדר בתוך יאזור.²³ נסעתי לאט, כדי לבדוק את הדרך. ליד הבנק עמד ערבי צעיר, וכשהגעתי אליו שלף אקדח, הכניס את ידו למכונית בעד החלון ולחץ על ההדק. למזלי היה הכדור עקר."²⁴ בעיות-התחבורה העיקריות של חיפה היו הקשר עם הקריות והמפרץ, והכניסה לעיר מצפון בוואדי-רושמיה. הכנופיות הערביות היו פעילות באזור ואדי-רושמיה מדצמבר 1947, ויחידות-משמר של הלגיון העבר-ירדני סייעו להן. להלן סיפור אופייני של ישראל ליאור,²⁵ המדריך הראשי של ה"הגנה" בנפת זבולון וסגן מפקד גדוד 22 בחטיבת "לבנוני": "נודע לנו שאוטובוס יהודי נפגע באזור בית-הנג'אדה, הערבים יורים עליו והבריטים אינם מסייעים למותקפים. ממפקדת אבטחת-הדרכים, שהייתה בספריית בית-הטכניון הישן, הודיעו למפקדת הגדוד שלנו שהמצב די קשה. היו לנו שתי מכוניות בכוננות. יצאתי לאזור בראש חוליית מקלע. תפסנו עמדה בקצה רחוב זבולון, על גג בית של יהודי שראו ממנו את ואדי-רושמיה ואת המחצבות. ירינו על מקורות-הירי, ריתקנו אותם ואפשרנו לאוטובוס להיחלץ. "אש יעילה מאוד שטפה את כל הגג שלנו. החלפנו עמדות אך האש עקבה אחרינו, לא בהתאם לכושר-הירי של הערבים. התברר שחוליה בריטית יורה בנו מנקודת-משמר, והבנו שהבריטים מתכוונים להגיע אלינו. הסתלקנו דרך החצרות ואחרי חצי-שעה השתלטו כוחות-משטרה גדולים על הגג הריק."²⁶ בגליל העליון המזרחי הפעיל הגדוד השלישי של הפלמ"ח יוזמות משלו. בתחילת המלחמה מונה מולא כהן למפקד הגדוד במקום שלום חבלין, ומפקד פלוגה ט', משה קלמן, מונה לסגנו. קלמן סיפר: "לגליל העליון היה כביש יחיד, שעבר בין הר תלול ומצוקים ובין ביצה ממארת, ורובו היה סולינג ( דרך מרוצפת משברי אבנים וחצץ) ברוחב של שניים וחצי מטרים. לעקוף ולתמרן לא היה אפשר בכביש הזה, וכאשר באה מכונית ממול היה עלינו לסטות לצד הכביש, להיעצר ולתת לה לעבור. פעמיים ביום היו בכביש פקקים בלתי-נמנעים: הערבים הוציאו למרעה והחזירו את עדרי הג'מוסים. (תואים) מועדי השיירות הותאמו לשעות המרעה של הג'מוסים. "בתחילת המלחמה העלינו משדה-נחום שבעמק-בית-שאן לאיילת-השחר מחלקה של עולים מטורקיה, והם היו מלווי השיירות העיקריים שלנו. רבים מהם נפלו או נפצעו באבטחת השיירות מן הגליל לטבריה והשיירות בתוך הגליל, בעיקר למנרה, לרמות-נפתלי, לחולתא, לכפר-סאלד, לשמיר וללהבות-הבשן. השיירות מהגליל לטבריה היו מתנקזות מכל הישובים. פעם איחרו לבוא המכוניות של אחד הישובים, וכך איחרנו את המועד, וכשהגענו אל מול חלסה (כיום קריית-שמונה) היה הכביש מלא ג'מוסים. מאחר שידענו כי הערבים מתכוננים לפגוע בשיירות, וחששנו לחכות עד שהעדר יפנה את הכביש, הוריתי לנהג הבולדוזר, מפנה-המחסומים, שנסע בראש השיירה, להכניס ל'ספיישל'. הג'מוסים עפו לצדדים, הכביש היה עקוב מדם, יותר מאשר בכל הפעמים עד אז ואחר-כך, ואנחנו עברנו. כך הסתכסכנו עם בעלי-העדרים, והיחסים התחדדו עוד יותר."²⁷ יחידה מן הגדוד השלישי של הפלמ"ח, בפיקוד נתיבה בן-יהודה, שחנתה במושב רמות-נפתלי, ביצעה את אחת הפעולות היזומות הראשונות במלחמת-הדרכים. "על האוטובוס של הנג'אדה, על-יד נבי יושע, הפעם הראשונה שכוחותינו, החליטו להגיב על ההתקפות הבלתי-פוסקות של הערבים עלינו, בכבישים." כתבה נתיבה בן-יהודה.²⁸ בדין-וחשבון שנשלח מהגדוד, ב-12 בדצמבר 1947, כתוב: "יחידה שלנו התקיפה אוטובוס ערבי על-יד נבי-יושע. יש שישה הרוגים ושלושה פצועים. בין ההרוגים אחד ממפקדי הכנופיות. האוטו נשרף כליל. שוב הושג סדר על הכבישים."²⁹ סביר להניח שבעת כתיבת שורות אלה אחרי 67 שנים פעולה כזאת הייתה מוקעת כ"פגיעה בטוהר הנשק" ונתיבה בן יהודה הייתה עמודת למשפט צבאי. בדרך כלל שמרה ה"הגנה" על עקרון-ההבלגה, אבל אחרי כמה פיגועים של הערבים לחצו המפקדים הקרביים על המנהיגים המדיניים וקיבלו מהם רשות לפעולות-גמול "לא צמחוניות". העקרונות בפעולות אלה היו שניים: לפגוע באויב במקום שבו פגע הוא ביהודים; לפגוע באויב במקומות הכואבים לו, כדי לעורר בו הרהור שני על שיטות לחימתו, כדי שבציבור הערבי תתעורר התנגדות לכנופיות המקומיות ולמתנדבים מן החוץ. בהתאם לעקרונות אלה פגעה יחידה, בפיקוד מאיר עמית, באוטובוס ערבי שנסע מחיפה לנצרת, ליד קיבוץ אלונים,³⁰ ובמשאית שהובילה ערבים מחיפה לג'נין בין משמר-העמק ל"הזורע".³¹ יעקב דרור, חבר קיבוץ שער-העמקים, שפיקד על גדוד החי"ש בגזרת עמק-יזרעאל, סיפר: "מיד אחרי 29 בנובמבר נפגעו כלי-רכב של יהודים, והחלטנו להגיב בפגיעה באוטובוס ערבי".³² אחרי שאוטובוס של "אגד" נורה בדרכו מעמק בית-שאן לעמק-הירדן (הנהג נשרט, לא היו נפגעים נוספים), החליט מפקד הנפה, אברהם איתן (פופל), להגיב. משה בן-צבי, מפקד פלוגת החי"ש בגוש חרוד וקצין המודיעין הנפתי, גייס ארבעה מפקדי כיתות ואת שלמה באום (בן שבע-עשרה) מכפר-יחזקאל, שהתפרסם בעמק כלוחם ללא-חת.³³ הם עצרו מכונית פרטית על הכביש הראשי והודיעו לבעליה היהודי כי מכוניתו מוחרמת למשימה מבצעית, האיש התנדב להשתתף במבצע. ב-24 בדצמבר עם שחר התמקמו השבעה בין הגשר הרומאי (ביציאה מעמק בית-שאן לעמק-הירדן) ובין עיקול הכביש מדרום לו. על הכביש הצפוני הניחו מוקש, למקרה שיבוא לקראתם סיור ממונע של חיל-הספר, מצמח. משה בן-צבי חבש כאפיה לראשו, לבש סודר צבאי, ענד דרגות של רב-טוראי ונראה כאיש חיל-הספר העבר-ירדני. הוא עמד בצד הכביש כדי לעצור את האוטובוס הערבי שיצא ב-7 בבוקר מבית-שאן לצמח. שלמה באום הוצב על גבעה, כצופה, והאחרים שכבו בתעלה בצד הכביש עם סטנים מכוונים. בשעה 7.10 בבוקר צעק באום: "מגיע!" בן-צבי סימן לאוטובוס לעצור, עלה על האוטובוס, שלף אקדח ופקד על הנהג להרים ידיים ולצאת החוצה. באוטובוס היו שלושים מקומות ישיבה, אך נסעו בו שישים איש עם צרורות, תוצרת חקלאית ותרנגולות. הכול נדחקו אל דלת היציאה, ובאום, שירד מהגבעה, ניגש לאוטובוס ועלה על הפגוש האחורי. הוא סיפר: "על הספסל האחורי נשארו שני ערבים, מכוסים בכאפיות על הפנים. אחד מהם התכופף להוציא משהו מתחת לספסל וחשבתי שהוא לוקח את החבילה שלו. חברו צעק לערבים שיפנו מקום, והתכופף להוציא ג'יפט (רובה ציד) דו-קני. היה זה נשק קטלני, וקשקש (בן-צבי), עם הברטה שלו, לא היה יכול לעשות הרבה נגדו. הרמתי את הטומיגן שלי וכיבדתי אותו בצרור. הצרור עבר אותו ודפק עוד מישהו לפניו. נשמעו צעקות, הערבים צעקו, באוטו ובחוץ, וגם החבר'ה צעקו: 'מי יורה, מי יורה?' לא הייתי בטוח שהתנהגתי בסדר. הייתי שלם עם עצמי, אבל לפי הקוד של ה"הגנה" היה אפשר להאשים אותי ברצח. קפצתי לאחור ולא אמרתי דבר.', בן-צבי סיפר כי הערבים המבוהלים, שנדחקו אל הדלת הקדמית, כמעט רמסו אותו. יוחנן כנעני מתל-יוסף, שעלה לאוטובוס מהדלת האחורית, ניסה לשווא לחלצו מההמון הנבעת. לפתע ראה רובה-ציד מכוון כלפיו והוא ירה באיש שנשא אותו. האיש ברח. בסיועו של כנעני נחלץ בן-צבי מהאוטובוס, וראה שהערבים שוכבים לאורך התעלה, בהתאם לפקודות שקיבלו. "פתאום ראיתי ערבי קופץ מחלון האוטובוס ורץ לכיוון שסיירי חיל-הספר היו עלולים להגיע ממנו," סיפר באום. "צעקתי 'ענדכ!' (עצור) והוא לא נעצר. כיבדתי אותו בשני צרורות. הוא נפל." בן-צבי קרא, בערבית, את הכרוז של ה"הגנה", שהזהיר את הערבים מפני פגיעות במכוניות של יהודים, והציע לנוסעים לברוח לכיוון הירדן. חבריו שפכו בנזין על האוטובוס וזרקו עליו בקבוקי-מולוטוב. כשעלה האוטובוס באש שמעו את צעקתו של באום: "המשוריין מגיע !" כל השישה מיהרו אל המכונית הפרטית, שחיכתה להם עם בעליה, ונמלטו.³⁴ ____ [בשבוע הבא: העיירה הערבית יאזור כפקק ביציאה מתל אביב לירושלים וליישובי הדרום; ניסיון ערבי לחסל את מנהיג היישוב היהודי דוד בן-גוריון בדרך לירושלים בפרוץ המלחמה – הלקח לא נלמד; הקמת יחידות מלווי השיירות של הפלמ"ח: ה"פורמנים" בירושלים וה"זהבים" בתל אביב; שיחת גולדה מאיר עם מזכיר ממשלת המנדט הבריטי על המלחמה בדרכים; יתרון הערבים במלחמת הדרכים שכמעט ומנע את הקמתה של מדינת ישראל והשמידה חלק ניכר מן האליטה הלוחמת העברית שהייתה חסרה לא רק בהמשך מלחמת העצמאות אלא גם בשנים שלאחר מכן – בבניית מערכת הביטחון וצה"ל ובהנהגתה של מדינת ישראל.]

1. זה היה אחרי מבצע "יפתח" בגליל העליון המזרחי שעליו פיקד יגאל אלון. במבצע זה השתלטו היהודים על צפת. בעתיד נעסוק בפירוט בקרבות של מבצע זה. 2. ירוחם כהן, לאור היום ובמחשך, עמיקם, תשכ"ט, עמ' 141. 3. סדרת הראיונות הנ"ל עם יגאל אלון: סדרת העדויות והראיונות הנ"ל עם מולא כהן. מולא כהן קיבל אז את הפיקוד על חטיבת "יפתח"; סדרת הראיונות הנ"ל עם משה קלמן; משה קלמן היה אז מפקד הגדוד השלישי של הפלמ"ח, שהשתייך לחטיבת "יפתח". 4. המטה של מתווך האו"ם בין היהודים לערבים היה ברודוס. 5. מקביל לסגן מפקד חטיבה בימינו. 6. סדרת הראיונות הנ"ל עם משה קלמן. 7. יצחק שדה. גם את בן-גוריון כינו "הזקן". 8. בסדרת העדויות והראיונות הנ"ל עם יוסף טבנקין. 9. ארכיון צה"ל, 20 בפברואר 1948, "בגדוד הרביעי"; סדרת העדויות והראיונות הנ"ל עם יוסף טבנקין; ראיון עם יוסף שטרן ב-3 במארס 1981. 10. במלחמת העצמאות לחם שלמה גזית כמפקד הפלוגה המסייעת גדוד השישי בחטיבת הראל. אחרי מלחמת יום הכיפורים מונה לראש אגף המודיעין . לאחר מבצע צוק איתן כתב כי צה"ל צריך לחזור למוטו של "בתחבולות תעשה לך מלחמה" וייעץ לשר הביטחון להקים צוות יוצא דופן, שאין בין אנשיו אנשי צה"ל, וחבריו אינם תלויים בפיקוד הקיים, ובעלי עבר תחבולתי, כמו יוצאי המוסד ושב"כ, מפקדי סיירת מטכ"ל, ואף אם אפשר, אפילו מקרב בכירי עולם הפשע‏. (אתר ארץ-הצבי). 11. שלמה גזית. "אבטחת שיירות", ספר הפלמ"ח ב', עמ' 40. 12. יטופל בפרקים הבאים. 13. ארכיון צה"ל, צבא ההצלה במלחמת העצמאות, מחקר במחלקת היסטוריה של צה"ל. 14. סדרת הראיונות הנ"ל עם מישאל שחם. 15. ארכיון צה"ל, מאת מנחם אל סגל, 1 בדצמבר 1947: תוספת מס' 1 לשלבי הכוננות בגיוס נגד "שם" (ערבים), נובמבר 1947. 16. ארכיון צה"ל, תיק "נס גדול", מברקי הפיקוד העליון. מברק מ"עציוני" (ישראל עמיר) מ-3 בדצמבר 1947: דוחות על תקריות בדרך בין תל אביב לירושלים: עיתון "דבר", 6-1 בדצמבר 1947. 17. הוראות לתכנון אבטחת התחבורה, אג"ם/מטכ"ל, 7 בדצמבר 1947. מערכות 263-4, יוני, 1978, עמ' 12-13. 18. דוגמאות לכך יוצגו לאורך כל פרקי המחקר. 19. תיאור שיירת העשרה מבוסס על: דב קנוהל (עורך) "גוש עציון במלחמתו"; עמ' 73-75 CO 537/2294, הערכה מודיעינית שבועית של הנציב העליון סר אלן קנינגהם (31 בדצמבר 1947); מה"ד היסטוריה של צה"ל על קרבות גוש עציון: יעקב אשד, המערכה במרחב ירושלים, עמ' 124-123: ראיון טלפוני עם יאיר ויפה מונדלק ב-14 ביולי 1978; ראיון עם בן-ציון אלוני בינואר 1979. 20. אברהם אילון, חטיבת גבעתי במלחמת הקוממיות, עמ' 128-131: עבדאללה תל, זיכרונות. מערכות, 1968, עמ' 17-18: ארכיון צה"ל, דיווח על השיירה לבן-שמן מפי חיים קמחי; הערכה מודיעינית שבועית של הנציב העליון סר אלן קנינגהם (20 בדצמבר 1947). 21. גנזך המדינה, תעודות מדיניות 59, שיחת גולדה מאירסון עם סר אלן קנינגהם ב-17 בדצמבר 1947; תעודות מדיניות 60, מכתב גולדה מאירסון לנציב העליון, 17 בדצמבר 1947. 22. ב-16 בדצמבר 1947 פרסמו הבריטים פקודה מס' 11/1026 בחתימתו של ג'.ר. שור. ובה כתוב: "כלי-הרכב של המשמרות הנעים לא יועסקו לליווי כלי-רכב אחרים (אלה שלא קיבלו היתר)... לא יינתן ליווי למכונית שתיסע בשעות עוצר אלא באישור מיוחד של מפקד המחוז." אברהם אילון, גבעתי במלחמת הקוממיות, עמ' 310-309. 23. כיום אזור. 24. סדרת הראיונות הנ"ל עם מישאל שחם. 25. ישראל ליאור היה המזכיר הצבאי של ראש הממשלה לוי אשכול במלחמת ששת הימים ובמלחמת ההתשה ושל גולדה מאיר בהמשך מלחמת ההתשה ובמלחמת יום הכיפורים. 26. הראיון הנ"ל עם ישראל ליאור. 27. סדרת הראיונות הנ"ל עם משה קלמן. 28. נתיבה בן-יהודה, 1948 – בין הספירות, כתר, 1981. 29. ארכיון צה"ל, ארכיון הפלמ"ח. 30. סדרת הראיונות הנ"ל עם יגאל ידין. 31. ראיון עם אוריאל לין ב-19 במאי 1981. 32. ראיון עם יעקב דרור ב-26 ביוני 1978. 33. לימים סגן מפקד יחידה 101 בשנת 1953 שחוללה את המהפכה המבצעית היחידה בתולדות צה"ל. 34. ארכיון מילשטיין-מיתר למלחמות ישראל, מסמכי הצבא הבריטי; ראיון עם אברהם איתן ב-19 באוקטובר 1979; ראיון עם משה בן-צבי ב-19 באוקטובר 1979; ראיון עם שלמה באום ב-26 באפריל 1977.