טבח ח'סאס

הכפר הערבי ח'סאס¹ שכן מול קיבוץ מעיין-ברוך, מעבר לכביש, ושלט על הדרך שהובילה מהכביש הראשי של הגליל המזרחי אל דן, דפנה, בית-הילל, מעיין-ברוך, נחלים, כפר-סאלד ושמיר. עד סוף שנות השלושים היו קרקעותיו בבעלותו של האמיר פאעור,² או בבעלות משותפת של האמיר והאריסים ושל האמיר והפלאחים. בתחילת שנות הארבעים קנתה הקרן-הקיימת לישראל כשנים-עשר אלף דונם מהאמיר פאעור בעמק החולה, לרבות אדמותיו שבח'סאס, אבל לא הגיעה להסכם על פינוי החלקות הקטנות של כל האריסים והפלחים. המשא-ומתן נמשך עד פרוץ מלחמת העצמאות.³ על גבעה סמוכה לח'סאס ניצב ארמון האמיר פאעור. היו בו כמה חדרי מגורים ואורוות-סוסים רבות. עד תחילת שנת 1947 שררו יחסי שכנות טובים בין תושבי ח'סאס ובין שכניהם היהודים, בייחוד חברי הקיבוצים דפנה וכפר-גלעדי. יחסי ידידות נקשרו בין המוכתר של ח'סאס והחמולה שלו ובין שאול סופר, איש הש"י ושומר-השדות של דפנה. אחדים מתושבי ח'סאס הסיתו את שכניהם נגד היהודים, כיוון שהתנגדו להסדר הקרקעות, בהיותם משתייכים למפלגה החוסיינית, או מפני שהסתכסכו עם יהודים. אויבי-היהודים המובהקים שבכפר היו צובחי רג'ב אל-יוניס, יליד צפת, שהיה שותף בחברת-אוטובוסים, וגיסו, השודד מוחסר רמיאד, הבריונים חסן שתווה ואחיו – שהיו שומרי-קרקעות של הקרן-הקיימת, גנבו רכוש של יהודים ופוטרו – וערבי חיפאי, נציג "קופת-האומה" הערבית שהחוסיינים שלחו אותו לעמק החולה לסכל את עסקי מכירת הקרקעות ליהודים. לקראת סוף 1947 נהו לא מעטים מתושבי הכפר אחרי המסיתים ואחרים לא העזו להתנגד להם. הידידות בין ח'סאס ובין היהודים התקררה והיו תקריות אלימות אחדות. בימי "המלחמה הראשונה", בספטמבר 1947, ביקר שאול סופר בח'סאס, ונציג "קופת-האומה" דרש ממנו להסתלק. "אני לא זקוק לכם, אתם זקוקים לי. אנשי ח'סאס אינם יכולים להשתין בלי לפגוע באדמותיי," השיב לו איש הש"י. סגנון זה היה נהוג אז בחילופי-הדברים בין יהודים לערבים בעמק החולה. באותו לילה בא שליח אל סופר וקרא לו ל"פגישה חשובה" עם נציג "קופת-האומה". הנציג דרש מסופר דמי חסות, כמה מאות לירות. "אם לא, לא תוכל לצאת מביתך." "אני לא חי בחסותך ויש לי חברים שמושכים בחבל (שולטים באזור). אם תפריע לי לא ידע איש לאן נעלמו עצמותיך. אני יכול לגנוב אותך מן המזרון וקרוביך לא ירגישו בכך," ענה לו סופר בלשון ציורית. השניים הגיעו, בסופו של דבר, להסכם: סופר ישלם מאתיים לירות לנציג "קופת-האומה", והנציג יסייע לרישום אדמות ח'סאס בטאבו על-שם הקרן-הקיימת לישראל. יום אחד ביקרו שאול סופר ואליעזר נוישטטר בבית משפחה תורכמנית בח'סאס. חסן שתווה ואחיו ניסו לרצוח אותם שם. בעזרת המארחים הצילו השניים את נפשם ויצאו מהתקרית בפגיעות קלות בלבד. שלושה ימים אחרי פרוץ המלחמה, ב-2 בדצמבר 1947, ניגש שמואל אנגל,⁴ שומר-שדות במושב נחלים, לכפר השכן, ח'סאס, לקנות סיגריות בקיוסק של דיבו, מנהל הארמון של האמיר פאעור. בעת שאנגל שוחח עם דיבו התקרבו אליהם שלושה אחים, סלאם, סאלים וסאלום, מתושבי הכפר, ודיבו שיער שהם מתכוונים לפגוע באנגל ואמר לו לברוח. לפני שהספיק התרחק, פגעה בו אבן שיידה אחד האחים והפילה אותו לארץ. ערבים נוספים התקדמו לעברו. הוא קם, שלף את אקדחו וירה. הכדור פגע בבטנו של אחד האחים, ואנגל ברח לנחלים. אחרי שעות אחדות באו שוטרים בריטים לנחלים ואסרו את אנגל. מפקדם אמר למא"ז של נחלים, יצחק בנצקי, שאנשי הכנופיות מסיתים את תושבי ח'סאס ומתכוננים לתקוף את נחלים, ונתן לו בחשאי מקלע "לואיס" בהשאלה, עד למחרת, וגם הבטיח שלא תיפול שערה מראשו של העציר, שהערבים רוצים לנקום בו; בבניין המשטרה יהיו חייו בטוחים יותר. ו"אלוהים ישמור עליכם," אמר הבריטי לחברי המושב כשנפרד מהם. אסעד חורי, מנכבדי הערבים באזור, השפיע על תושבי ח'סאס להימנע מלתקוף את נחלים באותו יום, אבל אחרי תקרית זאת ירו תושבי ח'סאס פעמים אחדות על יהודים שעיבדו את השדות הסמוכים לכפרם וארבו למכוניות ולעגלות של יהודים בכביש שניר (החצבני) ודן. אנשי החי"ש התכוננו לפעולת-גמול, כדי להמריץ את תושבי ח'סאס לגרש מכפרם את אנשי הכנופיות ואת המסיתים, אך לפני שהספיקו לפעול אירעה תקרית שחוללה מפנה ביחסי בני שני העמים באזור.⁵

יום-יום הייתה עגלה רתומה לשתי פרדות מובילה את הילד יורם לדרר, בן השש, הבן הבכור של קיבוץ מעיין ברוך, אל בית ספרו בכפר-גלעדי, וחוזרת אתו לקיבוץ הצעיר, עם מצרכי-מזון ששלח האמיר פאעור. ב-18 בדצמבר הוביל את העגלה חבר הקיבוץ, זלמן וינטר, והנוטר קלמן הק אבטח אותה. בלילה הקודם נחוגה מסיבת-פרידה לזלמן וינטר, שעמד לנסוע לקורס מסגרות בעין-חרוד, והוא ביקש, בהלצה, מאחת החברות להביא פרחים אל קברו, אם ייהרג. וינטר אחז במושכות. בעגלה היו מונחים חפציו האישיים, לקראת יציאתו לקורס, והנוטר הק ישב עליהם ורובהו בידו. הרובה של וינטר היה מונח ליד הק, ושני הרובים לא היו דרוכים. הילד יורם לדרר ישב ליד הק. לפני הזריחה הגיעה העגלה לערוץ נחל-עיון, במרחק חצי קילומטר ממעיין-ברוך. מסבך השיחים יצאו חמישה אנשים. היה עדיין חושך, והנוסעים לא יכלו להבחין מי הם על-פי בגדיהם. היו אלה מבריחים לבנונים, בדרכם, כמימים ימימה, מלבנון לרמת הגולן שבסוריה. לא היה להם חלק ונחלה במלחמה, והם לא היו קשורים עם ערביי ח'סאס.⁶ וינטר בירך אותם בערבית. אחד מהם השיב לו ברכה, אך קולו נשמע לו חשוד. הפרדות נעצרו והק דרך את הרובה. מולו עמד ערבי ובידו אקדח שלוף. הק לחץ על ההדק, וגם הערבים ירו. חמש יריות נשמעו. הילד התחבא כתוך העגלה; זלמן וינטר נפצע קשה. הק ניסה לירות שוב אך הרובה נעצר, והוא קפץ מן העגלה, הסתער על אחד הערבים, נדקר בגבו, נפל על האדמה יחד עם הדוקר, השתחרר מלפיתתו, וברח לתוך ערוץ הנחל. בריצתו שמע את צעקתו של וינטר. בחסות צמחיית הנחל רץ הק למעיין-ברוך להזעיק עזרה, אבל חברי הקיבוץ שמעו את היריות וכבר יצאו למקום התקרית. הם מצאו את העגלה, עם זלמן וינטר הגוסס ועם יורם לדרר, שלא נפגע. וינטר נפטר אחרי זמן קצר.⁷

הידיעה על התקרית נשלחה מיד אל מפקדת הגדוד השלישי של הפלמ"ח באיילת-השחר, והסמג"ד, משה קלמן, יצא בראש חוליה למקום התקרית, ליד השביל שהוביל לכפר ח'סאס. הוא גם נפגש עם אנשי ביטחון של קיבוץ דפנה, ושמע מהם פרטים על בתיהם של ראשי המסיתים בכפר. מפקדת הגדוד השלישי דרשה לבצע מיד פעולת-גמול, מפני ש"רצח יהודי הוא התרת דם יהודי", ומפני שהכפר ח'סאס עלול לחסום את הדרך מהכביש לבית-הילל, למעיין-ברוך, לדן, לדפנה, לכפר-סאלד ולשמיר. אף שלאנשי ח'סאס לא היה שום חלק בתקרית, הציע מטה הגדוד למטה הפלמ"ח לפשוט על הכפר בו ביום, לפוצץ בו מבנים ולהרוג גברים אחדים.⁸ אחדים מפעילי הביטחון של יישובי האזור, בראשם נחום הורוביץ, התנגדו לתוכנית הפשיטה, מפני שחששו מתגובת הבריטים, וגם מפני שעד אז לא חרגו היחסים עם ערביי הסביבה מתקריות מוגבלות, ובעיקר מפני שלא רצו להסתכסך עם האמיר פאעור. האמיר היה אויבו בנפש של כאמל א-חסיין, מנהיג הכפר הערבי חלסה, שעמד בראש תוקפי תל-חי ב-1920. ותיקי "השומר" התנגדו לכל מגע עם כאמל א-חסיין. ראש המתנגדים היה נחום הורביץ, איש כפר-גלעדי ומוכתר המוכתרים היהודיים בגליל העליון. אויב משותף עושה ידידים, וידידות נקשרה בין האמיר פאעור ובין חברי כפר-גלעדי בכלל, ומשפחת הורביץ בפרט; על כן התנגד הורביץ לפשיטה על ח'סאס, והבטיח לאתר את רוצחי וינטר. יש לפגוע באשמים בלבד, טען הורביץ. עמל של שנים הושקע בטיפוח היחסים עם השכנים הערבים ואסור לשבש אותם.⁹ המג"ד, מולא כהן, טען כי בגליל-העליון יש כמה וכמה מומחים לענייני ערבים, ולכל אחד מהם עבר מפואר, קשרים מיוחדים משלו ו"הערבים שלו". הערביסטים הגליליים – יוסף נחמני, מוותיקי "השומר" ואיש הקרן-הקיימת בטבריה, משה אליוביץ מכפר-גלעדי, בנימין שפירא מעמיר, הילל לנדסמן מאיילת-השחר ומנו פרידמן מראש-פינה – ביקרו כמעט יום-יום במפקדת הגדוד שבאיילת-השחר, וכשתוכננה הפשיטה הביאו אנשי המפקדה בחשבון את התנגדותו של הורביץ, אבל הערביסטים האחרים היו בעד הפשיטה. לא שיקולי היחסים עם נכבד זה או אחר הכריעו בוויכוח – טען מולא כהן – אלא ההכרה כי זאת מלחמה, ואם לא תהיה "תגובה נוראית" (כלשונו של משה קלמן) ומידית, יפרשו זאת הערבים כחולשה ויגבירו את הפיגועים. מפקדי הגדוד השלישי היו הסמכות הצבאית הבכירה בגזרה, והמפקדות בתל אביב ובחיפה קיבלו את דעתם.¹⁰ מפקד חטיבת "לבנוני", משה כרמל, שפיקד על כל צפון הארץ שיגר למטה הגדוד השלישי הוראה מאגף המבצעים במטכ"ל: לבצע "פעולת עונשין, על-ידי שריפת בתים מספר ופגיעה בגברים בלבד. הבֵא בחשבון הימצאות של חיל-הספר¹¹ וערבים מזויינים במקום. פרוץ במקום הנוח ביותר לפי ראות עיניך. דאג לטשטש עקבות. הכן את המשק¹² להתנגדות לניסיון חיפוש הנשק מחר על-ידי חיל-הספר. הודע על השעה שאתה מוכן לפעולה, ותקבל אישור. תרגל את האנשים לקראת הפעולה."¹³ הפשיטה בוצעה בו ביום (18 בדצמבר). המשימה הוטלה על מחלקה שחנתה בכפר-גלעדי בפיקוד יעקב לוינגר (לביא) ועל מחלקה שישבה בדפנה בפיקוד דוד (דודו) צ'רקרסקי.¹⁴ הכוח של יעקב לוינגר קיבל הוראה לפוצץ את הארמון. מפקד כל הפשיטה היה משה קלמן. הרי דיווחו:

• "התפקיד: א. פיצוץ הבית ליד חניית המכוניות. ב. פגיעה בגברים. ג. פגיעה בגברים השוכנים בארמון האמיר פאעור.
  "ידיעות: א. בבניין הנ"ל שוכן מסית ידוע בכפר. ב. שוכני הרובע הם חבר עוזריו. ג. בארמון האמיר מסתתר יוזם רצח זלמן¹⁵ ממעיין-ברוך ומבצעו.
  "כוחותינו: את הפעולה ביצעו שתי יחידות עצמאיות תוך תיאום-זמן בלבד. כוח א' מנה שנים-עשר איש, כולל חובש. כוח ב' מנה שמונה אנשים, כולל חובש. הציוד: כוח א': עשרה סטנים, טומי אחד, אקדח אחד, רימוני התקפה והגנה. כוח ב': חמישה סטנים, שלושים רימוני התקפה והגנה.
  "את הוראות-הביצוע¹⁶ קיבלתי בשעה 16.30. מיד נשלח תזכיר למפקד הפעולה. הגעתי לבסיס-היציאה¹⁷ בשעה 18.00. מסרתי בעל-פה הוראות הביצוע. עד אז לא הגיע התזכיר. שעת האפס שקבע המג"ד הייתה 20.00. בהתאם לסידורים אפשרתי הארכה.
  "הכוח עזב את הבסיס במכונית בשעה 20.15, לאחר התרגול הדרוש.¹⁸ ליד חורשת הארבעים ירד כוח ב'. המכונית המשיכה בדרכה, עברה את מקום הפעולה. בבית-הילל הסתובבה המכונית והמשיכה לעבר האוביקט. לפקודה קפצו למקומות. החבלנים פרצו לחדרים ברימוני-התקפה וביריות. החוליה שתפקידה לפעול במקום לא פעלה כראוי. החומר בבניין הוכן, המפקד החליט לא לשהות, נתן פקודת נסיגה ופיצוץ. משך הפעולה שבע דקות. לא הייתה כל התנגדות. יחידה זאת איבדה שתי מחסניות. טוראי נפצע קל ברגלו מרימון-הגנה עצמי. מפקדת-הכיתה נפצעה קל ברגלה מרימון-התקפה. בזבוז רב של תחמושת ללא צורך. מפקד-הפעולה לא קבע את מספר ההרוגים בחדרים. הייתה אש ללא הבחנה. הבית פוצץ על דייריו. בית סמוך נהרס בחלקו, חושות¹⁹ מאחור נהרסו. הנסיגה טושטשה. הכוח הגיע לבסיס בשעה 20.54.
  "עם מטח-האש הראשון קפץ כוח ב' למקומו. מפקד-הפעולה (מפקד כיתה) שלט במצב, פרץ מחדר לחדר, פגע בגברים בלבד (פגש גם נשים), השתמש בכלי-הנשק השונים שברשותו (סטן, רימוני-התקפה ובמקרה אחד רימון-הגנה). משך הפעולה שלושים דקות. הכוח נסוג במלוא הנשק, תוך טשטוש העקבות, לבסיס. גם כאן בוזבזה התחמושת.
  "הערות: מפקד א' (מפקד מחלקה) לא שלט שליטה מלאה במצב. ניסה לדרבן בפקודות את הפועלים במקום, וכאשר זה לא הועיל החליט לסגת ולהסתפק בפיצוץ בלבד.²⁰ מפקדי-הכיתות הצעירים לא פעלו כראוי. אחראים לבזבוז התחמושת. היה גילוי של פחד (מפקד-כיתה אחראי לחוליה). אחד הטוראים פעל במקומו, אך המשימה במקום זה לא בוצעה.
  "מפקד כוח ב' פעל כראוי, הוכיח שליטה ודבקות במטרה. הטוראים במחיצתו פעלו כראוי.
  "סיכום: אין כל ספק שחוסר-ניסיון בלט במקום זה, הן בפעולה והן בשליטה בכלים האוטומטיים. בזבוז התחמושת תלוי בעיקר במפקדי-הכיתות האחראים על החוליות. על מפקד פעולה מסוג זה לדרבן יותר את האנשים, ולפעמים לא רק בפקודות.
  "החגור הצבאי בלוי ואינו מתאים לפעולה. כתוצאה אבדו שתי מחסניות סטן. שני סטנים לא פעלו, אם כי נוסו לפני הפעולה. מספר הכדורים שהוצאו בפעולה – ארבע מאות ושישים (כולל שתי המחסניות שאבדו). נזרקו חמישה-עשר רימונים.
  "מספר ההרוגים שנים-עשר, מהם ארבעה בארמון (גברים) ושמונה אנשים (שלושה גברים, אישה וארבעה ילדים) על-ידי כוח א'.
  "הערכה: לפעולה זאת היה הד רב בקרב הערבים והיהודים כאחד. הכפר ח'סאס נעזב בחלקו הגדול. עקב המקרה ביקשו כפריים מהכנופיות לעזוב את הכפרים."²¹

במחלקה של יעקב לוינגר קיבלה מפקדת-הכיתה רחל שטאל (ברדה) פקודה לזרוק רימון-התקפה לתוך אחד הבתים, למשימת-רתק. בכי תינוק נשמע מן הבית והנערה היססה, לבסוף הטילה את הרימון. רעם הפיצוץ נשמע. איש מתושבי הבית לא נפגע, אך הלוחמת הצעירה הרגישה שעולמה מתמוטט. אחרי הפעולה אמרה: חונכתי להילחם נגד פורעים. מטרת הפעולה הייתה לפגוע בכפרם של מרצחים, לא בתינוקות ונשים. יעקב לוינגר, ששליטתו בפקודיו בזמן הפשיטה לא הייתה מלאה, טען בהזדמנות זאת שנשים אינן ממלאות את משימותיהן כראוי מפני שליבן אינו נותן להן לזרוק רימונים על בתים שתינוקות בוכים בהם, ודרש להעמיד את רחל שטאל לדין. היא נקראה לבירור. המג"ד מולא כהן שמע את גרסתה, לא מצא בה אשמה ושלח אותה לקורס קצינות שממנו חזרה לגדוד השלישי כקצינת-מרגמות.²² אמנון אסף, מהכשרת כפר-גלעדי העיד: "היה חושך מוחלט. נכנסנו לבתים כמו שלמדנו, אגב זריקת רימונים וירי. בסיום הפעולה חזרנו לבסיס עם פצוע אחד בלבד, שגם הוא נפצע מאש שלנו. למחרת התברר שנהרגו נשים וילדים. הגברים עזבו את הכפר זמן קצר לפני הפעולה. כנראה הרגישו בתכונה, כשעברה המשאית כמה פעמים בערב הקודם מכפר-גלעדי לדפנה ואחר-כך מדפנה לכפר-גלעדי, וברחו מפני שפחדו מפעולת-גמול. הייתה זאת פעולה אומללה בתוצאותיה, והסיבה העיקרית היא תכנון לקוי וחפוז."²³ אחרי הפעולה חששו חברי דפנה שהבריטים ינצלו את ההזדמנות ויפגעו בהם, ואמנם הבריטים הכריזו על עוצר בכבישי עמק-החולה לשלושים ושש שעות, ונתנו נשק לתושבי הכפרים הערביים.²⁴ "נחום הורביץ אמר שאנחנו אנשים בלתי-נסבלים, רוצחי נשים וילדים, ושיש להקיא אותנו מקהל ישראל," סיפר משה קלמן. "הוא לא תפס שזאת מלחמה, ושאל: 'כשיש תגרה מוכרחים להרוג?'"²⁵ הורביץ לא נח ולא שקט, חקר וגילה שרוצחי זלמן וינטר לא היו תושבי ח'סאס אלא ערבים מכפר כלא²⁶ וששם מנהיגם נאג'יב זעזע, בנו של חסן זעזע, מי שהיה שומר בכרמי ראש-פינה עד פרוץ המלחמה.²⁷ הורביץ נסע לתל אביב, נפגש עם בן-גוריון ועם אישים אחרים, האשים את מולא כהן ברצח נשים וילדים, באי-התחשבות בדעת הערביסטים ובחריגה מסמכות, ודרש להדיחו.²⁸ ביקורת חריפה על הפשיטה לח'סאס מתחו גם כמה מחברי ועד-הביטחון היישובי. העיתונים הערביים כתבו שהיה זה רצח נשים וילדים ואיימו בנקמה.²⁹ מהמודיעין הבריטי נודע לש"י: "בעוד חמישה או שישה ימים יותקף על-ידי פאוזי קאוקג'י אחד הישובים בצפון ויושמד, כתגובה על הפעולה בח'סאס."³⁰ בישיבת ועד-הביטחון (ב-25 בדצמבר) אמר נציג הציונים הכללים ב',³¹ יוסף ספיר: "ישבנו בפעם הקודמת ישיבה ארוכה, ודנו מתוך שיקולים רבים ודקים ביחס לכל פרט הקשור עם תוכניות שונות... דבר אחד מוסכם, שאין לנו שום עניין לעורר זעזועים במקום שאנחנו מעוניינים בשקט, ושכל פעולה של תגובה צריכה להיות מכוונת, גם במקום וגם בזמן, לאותו עניין, במידה שזה אפשרי. עד כמה שזה ידוע לי, הרי הפעולה החדשה הייתה ההפך הגמור לכל הקו אשר נקבע... זאת התגרות בסביבה שאנחנו מעוניינים לשמור בה על השקט... אילו המפקד של המקום ההוא היה שואל, אפילו שאלה קלה, אם לעשות פעולה מסוימת, היה מקבל איסור חמור. אנחנו טוענים שאסור למישהו לעשות פעולה ספראטית, ואם זה איש הארגון, אשר עשה ללא פקודה, זה חמור יותר. דבר זה צריך לשמש סיבה מספקת שהאיש האחראי, שעשה זאת בלי פקודה, עד כמה שאני שומע, ואפילו בניגוד לאנשים שהוא צריך לשמוע בקולם, שהוא יבוא על עונשו החמור." בן-גוריון השיב כי דעתו אינה שונה בהרבה מדעת ספיר, אבל "אין ועד זה יכול לעשות עצמו מוסד משפטי." הבירורים יהיו במטכ"ל ה"הגנה", והוא יפיק לקחים ומסקנות.³² לדברי האחים קמחי טען מי שטען כי פעולה זאת הייתה עילה לפלישת "צבא ההצלה".³³ אולי יש הגזמת-מה בהערכה זאת, אך אחרי שלושה שבועות תקפו אנשי האמיר פאעור, בני שבט אל-פדל, את כפר-סאלד, ועברו לשם כך את הגבול הסורי.

אחרי הפגיעה בשיירה לבן-שמן (14 בדצמבר) הביא ישראל בר, איש אגף המבצעים של מטכ"ל ה"הגנה", הוראה למטה של צבי גרמן, מפקד גדוד 32 של חטיבת "אלכסנדרוני": לפעול מיד בגזרתו נגד התחבורה הערבית. ב-16 בדצמבר בלילה שלח גרמן שלוש חוליות למשימה.³⁴ הרי דוח מפקד אחת החוליות:

• "ההוראות שקיבלתי היו לעצור את המכוניות הערביות, לפגוע בנוסעים ולהעלותן באש. המשימה לא נראתה קשה במיוחד. הקושי העיקרי היה כוחות הלגיון הערבי, הצבא הבריטי והמשטרה, ששוטטו בכביש הזה (מגדל-צדק – בית-נבאללה) ובשאר הדרכים.
  "הגענו למקום המארב. הורדתי את האנשים אל מתחת לגשר ועמדתי על הכביש... עברו מכוניות-צבא בריטיות. בתחילה לא האיר לנו המזל פנים. אחרי כל מכונית ערבית שהופיעה, נסעה מכונית צבאית. לבסוף הבחנתי באוטובוס שהתקרב מכיוון פתח-תקוה. נתתי התראה לאנשים והרימותי את ידי, בתמימות כביכול, לעצור את האוטובוס. ראיתי שהנהג אינו מתכוון לעצור. שלפתי רימון-יד מכיסי וכשעברה המכונית על פני הטלתיו לתוכה, והאנשים קפצו ופתחו באש על המכונית. הנהג נפצע והמכונית התנדנדה כשיכורה על הכביש, פגעה באחד מאנשינו ולבסוף התהפכה לתעלה, במרחק כמאה מטר מאתנו. הוספנו לירות והתקרבנו אל המכונית, אך הבחנתי במכונית צבאית שבאה מכיוון ראש-העין. הוריתי לחוליה לקחת את הפצוע שלנו לנזלה,³⁵ ולשאר האנשים (הוריתי) לסגת בוואדי."³⁶

מכוניות של ערבים נסעו רק לאור היום, מפחד הפגיעות בלילה, על-כן הוצבו להן מארבי-יום. הלוחמים היו מגיעים ליעדיהם בלילות, והקושי העיקרי שלהם היה השיבה לבסיס, דרך ישובים ערביים, בלי חסות החשיכה. איש גדוד 32 סיפר:

• "מפקד-הפלוגה פקד עלי לתקוף תחבורה ערבית בכביש קלקיליה – ראש-העין, שישה קילומטרים בעומק שטח האויב. בשעה 03.00 חצינו את הקווים בשורה עורפית. השעה 05.00. אני ליד הכביש, המארב הוצב... ידוע לכולנו שהחלק הקשה שבפעולה יהיה הנסיגה לאור היום.
  "השמש זורחת; אנו שוכבים בשדה-התבואה ליד הכביש. פלאחים יוצאים לעבודה. בשעה 06.00 בערך מתקרבת מכונית-משא. אנו פותחים עליה באש. המכונית נעצרת בתעלה ועולה באש בקבוקי-מולוטוב; נוסעיה נפגעו. עוד אנו מטפלים בה, ומכונית אחרת מתקרבת מהכיוון הנגדי, בלי להבחין בנו. אנו פותחים עליה באש. עשינו למכונית זו ולנוסעיה כאשר עשינו לראשונה.
  "פקדתי לסגת. אסור לאבד רגע. לא הרחקנו מאתיים מטר מהכביש כשהגיעה מכונית ובה כארבעים אנשי-צבא. אנו מנצלים ואדי מלא מים וחוצים אותו. הנסיגה נמשכת בחיפוי הדדי. לפנינו עוד חמישה קילומטרים. כיתה אחת פורצת דרך נסיגה למעננו. המים מגיעים עד צוואר, אך אנו ממשיכים וחוצים את הקווים."³⁷

ב-19 בדצמבר אמר בן-גוריון ליוחנן רטנר ולפריץ עשת, כי האופטימיות של היהודים לקראת המלחמה הייתה מוגזמת, התכוננות הערבים לא הוערכה כראוי ויש לבדוק מחדש את כל תוכניות הביטחון. בן-גוריון הטיל ספק ביעילות השיטה גמול-אחרי-כל-פיגוע, ואמר שיש "לתת כתגובה, מכה ניצחת: הריסת המקום או הברחת התושבים ותפיסת מקומם."³⁸ לקראת סוף החודש הראשון של המלחמה חלקו שני מומחים לענייני ערבים זה על דעתו של זה בנושא מדיניות-הגמול. עזרא דנין דרש לפגוע בכוח בתחבורה הערבית; אליהו ששון התנגד להרחבת מלחמת-הדרכים לאזורים שלא היו בהם פגיעות ביהודים, ואמר: "טוב שירגישו אנשי שכם שבמדינתם יהיה שקט." דנין הביע את דעתו: "אין נכונות אצל ערבים להרג לטובת הכלל. היורים, יורים מתוך (מקומות) מבטחים. אינם מוכנים לחרף נפשם. השכנים של הנהרגים אומרים, 'חמור! למה הלך?' השיירות עם המלווים שלנו עושות רושם כבד על אנשי יאזור." ששון המליץ להוריד את הפרופיל, בתקווה שהמהומות ישככו. דנין המליץ על פעולות-הרתעה, בתקווה שהן יצמצמו את נכונות הערבים להילחם.³⁹

בסוף שנת 1947 נודע לש"י של ה"הגנה" שהערבים מתכוונים לחסום את הדרך לירושלים בסיוע מתנדבים מעירק. ביום ו' 26 בדצמבר נורתה אש חזקה ממארב על שיירה ליד הקסטל, ארבעה נוסעים נהרגו וחמישה נפצעו. נודע כי בסיסם של התוקפים היה בכפר בית-סוריק, במרחק כשישה קילומטרים מצפון-מערב לירושלים וכשלושה קילומטרים ממזרח למעלה-החמישה. מחלקה מגדוד "מוריה" שהתאמנה בקיבוץ מעלה-החמישה, בקורס רגמים, נשלחה לפעולת גמול לבית-סוריק,⁴⁰ בפיקודו של מפקד-הפלוגה, אפרים לוי. לסגנו של לוי מונה מפקד הקורס, יעקב סלמן. לשניהם לא הייתה שהות לסייר באזור היעד וללמוד את דרכי הגישה אליו, וסיירי הפלמ"ח שחנו בקריית-ענבים תדרכו אותם. המחלקה יצאה מקריית-ענבים ב-27 בדצמבר בלילה, והלכה כשבעה קילומטרים בתוך שטח אויב. במרחק כשמונים מטרים מגדרות הכפר, נפתחה עליה אש; בניגוד לידיעות המודיעיניות היה בכפר כוח גדול למדי ומאורגן. הניסיונות לפרוץ לתוך הכפר לא עלו יפה, והחבלנים הניחו שני מטעני חומר נפץ ליד שני הבתים הקיצוניים של הכפר. רק אחד מהם התפוצץ, וגרם נזק מועט. שלושה מתושבי הכפר נהרגו. מאנשי החי"ש נפצעו שניים, אחד קשה. הפושטים נסוגו בתוך ואדי עמוק, ושם תקפו אותם כוחות גדולים. מחצית מהכוח נסוגה, עם הפצועים, לקריית-ענבים, בחיפוי המחצית האחרת. המחפים כותרו, ובין המכתרים היו רוכבי סוסים שנשאו מקלעי-ברן, מיחידת שומרי-הראש של עבד אל-קאדר אל-חוסייני. אחר-כך התברר כי בלילה ההוא חנתה המפקדה שלו בבית-סוריק. על ההתחמקות מן הכיתור סיפר יעקב סלמן:

• "שינינו את כיוון הנסיגה ל'ארזה',⁴¹ זרקנו רימונים על האויב, הסתערנו עליו ושטפנו אותו בנסיגתנו... הנסיגה נמשכה חמש שעות. מדי פעם היינו משאירים חוליה שחיפתה על הנסיגה, וחוזר חלילה. מדי פעם תפסנו משלט ודילגנו ממנו למשלט נוסף, תוך קרב אש ותנועה. היה עלינו לעבור דרך הכפר קולוניה. הכרנוהו היטב ובחרנו לעבור דווקא בתוכו, מפני שיחידות-האבטחה של האויב היו בגבולותיו ולא במרכזו, ואמנם חצינו אותו בשלום.
  "הגענו אל כביש ירושלים – תל אביב, וכאן היה עלינו לפתור את בעיית הקשר עם מגני בית-ההבראה 'ארזה', כדי שיתנו לנו להיכנס. האנשים שכבו מאחורי הסלעים ואני קראתי אל שלומוביץ, מפקד השמירה. שלומוביץ חשד שהערבים מנסים להטעותו. נתתי לו סימנים, כדי שיאמין לי. לבסוף פתח את השער."

מבית-ההבראה "ארזה" דיווח סלמן על תוצאות הפעולה לירושלים, ומפקדת-המחוז שלחה טנדר-נוטרים לאסוף את המחלקה ואמבולנס לאסוף את הפצועים. סלמן ומפקד-הנוטרים, יהודה לנגר, נדברו ביניהם: אם יעצרו הבריטים את הטנדר יספר לנגר שסלמן ופקודיו חטפו אותו. תקלה כזאת לא אירעה, והלוחמים חזרו לירושלים בשלום. אלה הלקחים שהפיק מטה חטיבת "עציוני" מהכישלון: "דרוש היה מיבצע כדי ללמוד כי לערבים יש נשק אוטומטי והם כנראה מאורגנים להגנה ולמכות נגד... הערבים מארגנים מארבים סביב הכפרים אשר משימתם היא להשמיד את כוחות היהודים בעת נסיגתם. שיטתם היא לאפשר ליחידותינו לחדור לקצה הכפר, היכן שמחכה להם מכת-נגד שתכריחם לסגת לתוך זרועות המארבים בחוץ. על כן בעתיד חייבת יחידה בעלת משימה דומה להפריש מקלע, או מרגמה, או שניהם, לתפקיד חיפוי על הנסיגה."⁴² מכישלון הפשיטה ומהמסקנה (שהופרכה) בעניין "שיטת-ההגנה" של הערבים ניתן ללמוד שחטיבת "עציוני" לא הייתה מוכנה למלחמה ניידת ולתקיפת אויב מתגונן בתחילת מלחמת העצמאות, שהמודיעין הקרבי שלה היה לקוי, ושכשרון אנשי המטה שלה להפיק לקחים היה מוגבל.

בבוקר 15 בדצמבר 1947 ביקש ראש הש"י, דוד שאלתיאל, מראש מחלקה מ', בוריס גוריאל, להיכנס ללשכתו, שלף מן הבר בקבוק ויסקי מובחר, שהיה שמור אתו ל"הזדמנויות מיוחדות", מזג שתי כוסיות ואמר לו: "בוריס, אתה זוכר את גנראל אדוארד ספירס?" – "הבריטי המנוול שהשווה אותנו לנאצים בעדותו לפני הוועדה האנגלו-אמריקנית?" – "הוא ולא אחר. כידוע לך, הוא היה פה, באזור, אחרי מלחמת העולם, ומשימתו הייתה לסלק את הצרפתים מסוריה ומלבנון." – "הצרפתים מתעבים אותו." – "בדיוק. היום הגיעה מדמשק לחיפה משאית צבאית, שמורה היטב, עם הארכיון הפרטי שלו. אנחנו מעוניינים להשתלט עליה, למסור את המסמכים הרגישים לצרפתים ולקבל תמורה." – "השמירה על המשאית ודאי תהיה מעולה. יש אישור לפתוח עליה באש?" שאלתיאל השיב בזהירות: "כן, וגם לקחת מהשומרים את הנשק האישי, אבל שלא יהיו נפגעים. עצרו אותם לשש שעות, ואחר-כך שחררו אותם, ואת החומר הביאו לנהלל, שם נבדוק אותו." גוריאל התקשר עם איש מחלקה מ. בחיפה, אברהם קדרון. קדרון פנה אל מפקד חטיבת "לבנוני", משה כרמל, וכרמל הטיל את המשימה על בן-עמי פחטר, שהיה אז מפקד גדוד21.⁴³ בן-עמי קרא ליוסף האס, מפקד-פלוגה בגדוד. כשבא האס לדירתו של בן-עמי בקריית-חיים שמע שמפקדו שואל בטלפון: "לסדר גם אם אדום?" והבין שאיש-שיחו של בן-עמי הוא משה כרמל, ושהשאלה היא: לבצע גם אם יישפך דם? הוא שמע את התשובה בטלפון: "כן, ומהר!" "יש ג'וב," אמר בן-עמי להאס. "מכונית צבאית בריטית מדגם דודג' מספר 1763485, בעלת סמל הדיוויזיה המוטסת (גמל), נוסעת מראש-הנקרה לחיפה, ויש בה ארגזים אחדים. תפוס את המכונית ואת הארגזים. לפני שתבוא המכונית, תראה רוכב אופנוע אזרחי, משלנו. אם יבחין בך ייתן לך סימן, לזיהוי המכונית. את הנשק תקבל בקיבוץ החותרים, ומקיבוץ רשפים תקבל משאית עם נהג. אחרי הביצוע התקשר איתי. כשתשתלט על האנגלים אמור להם שאתם מתנועת המרי העברי." בקיבוץ החותרים עלו הלוחמים על המשאית של רשפים ונסעו בה צפונה, וליד בית-החרושת "נעמן" הוציאו מהסליק שבמכונית את חלקי הנשק והרכיבוהו. המארב הוצב מאחורי עצי-שיטה, בצד הכביש, והמשאית הוצבה בדרך שבין כפר-מסריק ובין הכביש הראשי, עם הפנים אל הכביש. זאב אלון, רכוב על אופנוע אזרחי, אותת להאס כשקרבה המכונית הבריטית, והאס ראה את המספר והסמל שעליה, שלף את הפרבלום שלו, כיוון אותו אל הנהג וקרא: "פעל!" המשאית של רשפים עלתה על הכביש וחסמה אותו לרוחב. חוליה אחת סייעה למפקד להשתלט על הנהג, חוליה אחרת טיפלה בנהג-המשנה וחוליה שלישית הוציאה את הארגזים מהחלק האחורי של המכונית הצבאית. אחד האנשים רץ להציב על הכביש את השלט שהוכן מראש: Mines! Danger! (סכנה – מוקשים), אך המפקד קרא לו לחזור; הפעולה כבר הסתיימה, מהר מהצפוי. באנגלית רצוצה אמר האס לנהג הבריטי שהוא איש תנועת המרי העברי, ושאם לא יתנגד לא יאונה לו כל רע. הנהג, שניסה בתחילה לשלוח את ידו אל הסטן, ראה שעוזרו נגרר החוצה ואמר: "אני סקוטי, דִפקו אותו, הוא אנגלי." אחרי שהוסעה המכונית לקיבוץ כפר-המכבי, עם הארגזים, קשרו אנשי החוליה את עיני שני הבריטים במטפחות, בלי להפלות בין אנגלי לסקוטי, השכיבו אותם על המשאית ונסעו במהירות מופרזת; בקיבוץ עין-המפרץ נחקרו שני השבויים, ומשם הובלו לקריית-עמל ושוחררו, אחרי שאנשי החוליה הראו להם את הדרך למחנה ג'למה.⁴⁴ אחרי ימים אחדים הופיעה ידיעה בעיתון: "עיתוני לונדון מודיעים שקבוצת יהודים גנבה מסמכים של הגנראל ספירס, הנוגעים לארץ-ישראל."" מכפר-המכבי נשלחו ארגזי המסמכים לבית-הספר החקלאי בנהלל. בנוכחות דוד שאלתיאל ובן-עמי פחטר בדק גוריאל את "האוצר" ומצא בו רק מסמכים חסרי חשיבות, שאינם נוגעים לא לבעיית ארץ-ישראל ולא לתככי ספירס נגד צרפת. – "זה חומר חשוב?" שאל שאלתיאל. – "חומר חשוב," ענה גוריאל, שלא רצה לאכזב את המג"ד. – "חשוב מאוד?" שאל שאלתיאל בלהיטות. – "מאוד מאוד," השיב גוריאל, אבל אחרי שפרש מהם, גילה בן-עמי את האמת לראש הש"י, והארכיון הוחזר לבריטים.⁴⁵

בסגנונה האישי, סיכמה גולדה מאיר את עמדת הפיקוד-העליון בנושא פעולות-הגמול, בשיחתה עם המזכיר הראשי של ממשלת המנדט, סר הנרי גרניי, ב-29 בדצמבר. גרניי שאל אותה מתי יהיה סוף למעשי התגובה והצהיר: "הממשלה אינה יכולה לדאוג לחוק ולסדר כל זמן שנמשכים מעשי-תגובה והתקפות על הערבים. רק היום נהרג רופא ערבי אחד, נזרקה פצצה ליד שער-שכם ונהרגו ונפצעו עשרות ערבים חפים מפשע. יש לשים קץ לזה." גולדה מאיר: "כידוע לא התחילה ההיסטוריה הזאת במעשי-תגמול. הדבר התחיל בהתקפות הערבים על יהודים ובאפס פעולה מצד המשטרה. חיכינו, הבלגנו. עוד בשיחה הקודמת (שלנו) הודגשה ההבלגה של ה"הגנה", ואפילו של הפורשים. חיכינו למעשים מצד הממשלה, אלה לא באו עד כה, ולכן פגה ההבלגה, קודם מצד הפורשים, ולבסוף גם מצד ה"הגנה"." גרניי הזכיר לגולדה כי היא הבטיחה לו שה"הגנה" לא תפעל בשיטת הגמול. גולדה: "הצד השני לא קיים את ההבטחה, ולכן לא הייתה ל'הגנה' כל אפשרות להמשיך בשתיקתה." גרניי: "מיהו הצד השני? הממשלה?" גולדה: "כן. ה"הגנה" מוכנה גם היום לקיים את הבטחתה, אבל לא חל שום שינוי בעמדת הממשלה, והפורעים הערבים בשלהם."⁴⁶

מפעולות-הגמול הראשונות של מלחמת העצמאות אפשר ללמוד מה היו הדילמות של היהודים בימים ההם. על הפיקוד היהודי העליון היה להחליט אם אלה "מאורעות" או זאת מלחמה; אם המהומות מתפתחות למאבק צבאי כולל או דועכות; אם הֶסדר מדיני, על-סמך החלטות או"ם, יהיה אפשרי או לא; אם ערביי ארץ-ישראל הם חוד-החנית של צבאות-ערב או לא; ואחרון אחרון: לְמה מתכוונים הבריטים ומה תהיה תגובתם על יוזמות צבאיות של היהודים, לפני תום המנדט? קביעת מדיניות-גמול נכונה הייתה אפשרית רק על-פי תשובה משוקללת על כל השאלות הללו, ובתנאי המידע של הימים ההם לא הייתה אפשרית תשובה משוקללת כזאת, לכן לא השיגו פעולות-הגמול את המטרות שלהן נועדו. לא רק על הקשיים המדיניים והאסטרטגיים של ה"הגנה" אפשר ללמוד מפעולות-הגמול, אלא גם על היכולת הצבאית שלה ועל כושר-הפעולה של המטכ"ל, החטיבות, יחידות-השדה והלוחמים. בתחילת מלחמת העצמאות לא האמינו רבים מאנשי צמרת הביטחון וממפקדי ה"הגנה" שהיהודים מסוגלים למלחמת-תנופה סדירה, בשל הליקויים בארגונם ובחשיבתם, ובשל חוסר ניסיונם. נדרשה להם שהות לרכוש נשק, להתגייס, להתארגן ולהתאמן. הם עדיין לא היו מסוגלים להשתלט על שטחים ולהגן עליהם, ולא רק בגלל המגבלות המדיניות. בדצמבר 1947 היו פעולות-הגמול שלב בתהליך המחשבתי והארגוני שליווה את הפיכת ה"הגנה" לצבא סדיר, אף כי כמובן לא מקצועי. המפקדים הקרביים שעמדו בראש פעולות-הגמול צברו בהן ניסיון והתקדמו במסלול הפיקוד והאחריות. כשיהיה משה קלמן למפקד הגדוד השלישי של הפלמ"ח, ואחר-כך לסגן מפקד חטיבת "יפתח-פלמ"ח", וכשיהיה יוסף טבנקין למפקד חטיבת "הראל", יושלם התהליך. ה"הגנה" תהיה לצה"ל: המיליציה ויחידות הלוחמה הזעירות יהיו לצבא סדיר. אך באין תרבות ביטחון ברמה הנאותה, ובלא הכשרה מעבר לקורס מפקדי מחלקות, תפקד צבא סדיר זה כמיליציה, דבר שלא השתנה גם אחרי 67 שנים, בעת כתיבת שורות אלה. ____ [בשבוע הבא: הערכה של אנשי צבא בריטיים וערביים בכירים שצבאות ערב אינם כשרים למלחמה; בן-גוריון מבקש למנוע את הקמתה של מדינה פלשתינית; הערכה סעודית שמדינה יהודית לא תוכל להתקיים במזרח התיכון לאורך זמן; הקשרים בין מלך עבר הירדן, עבדאללה, לבין מנהיגי היישוב היהודי; ראשי מדינות ערב מחליטים למנוע את הקמתה של מדינה יהודית בארץ-ישראל.]

1. במקום שבו כיום קיבוץ הגושרים. 2. מוצאה של משפחת פאעור מנהיגת שבט אל פאדל הוא מבני דוד של הנביא מוחמד. הם הגיעו מערב הסעודית לרמת הגולן במאה ה-18. מחמוד פאעור שלט בשבט מ-1880 עד 1926. אחד משני ארמונותיו היה ממוקם במקום שבו נמצא מלון קיבוץ הגושרים. הוא הניף את נס המרד נגד המנדט הצרפתי אחרי מלחמת העולם הראשונה. הוא היה ידידם של היהודים שהתיישבו בעמק החולה ומכר להם אדמות. 3. אריה ל. אבינרי. ההתיישבות היהודית וטענת הנישול, הקיבוץ המאוחד, 1980, עמ' 171-173; ארכיון אורי מילשטיין, יומן תחנת הנוטרים בנחלים, רישום מ-2 בדצמבר 1947; רב-שיח בנחלים ב-20 באוקטובר 1981, בהשתתפות יצחק בנצקי, שפרה בראלי, שלום נוי, אריה בראלי וחיים כהנא. 4. אחרי חודשים אחדים נהרג אנגל בקרבות משמר-הירדן. 5. הראיונות הנ"ל עם שאול סופר ועם אברהם אייזן; ראיון טלפוני עם אריה רובינשטיין ב-3 באוגוסט 1981. 6. ראיון עם נחום הורביץ ב-26 ביוני 1980. 7. על מות, חוברת לזכר חברי מעיין-כרוך שנפלו במלחמת העצמאות; מכתב למחבר ממזל סילבר מ-5 באוגוסט 1979. 8. ספר הפלמ"ח ב', עמ' 123; סדרת הראיונות הנ"ל עם משה קלמן ומולא כהן. 9. הראיון הנ"ל עם נחום הורביץ. 10. סדרת הראיונות הנ"ל עם מולא כהן. 11. יחידה שהייתה מורכבת ברובה מערבים ושמפקדיה היו בריטים. יחידה זו מילאה תפקידי שיטור בעיקר לאורך הירדן, עד סמוך לפרוץ המלחמה שירתו בה גם יהודים מעטים. 12. קיבוץ דפנה. 13. ארכיון צה"ל, ארכיון הפלמ"ח – הגדוד השלישי. 14. נהרג ב-20 באפריל. בניסיון לכבוש את משטרת נבי-יושע (מצורת כ"ח). עוד בחייו של צ'רקסקי, כתב ידידו, הפזמונאי חיים חפר, שיר למחזה "הוא הלך בשדות" המבוסס על דמותו, בשם "דודו". השיר, בלחנו של אלכסנדר אוריה בוסקוביץ', לא נכנס לבסוף להצגה ובוצע לראשונה על-ידי הלהקה הצבאית הארצית במלחמת העצמאות. השיר הפך עם הזמן לאחד מסמלי יום הזיכרון ותרם לקיבוע דמותו של הפלמ"חניק בזיכרון הלאומי הישראלי. 15. זה אינו נכון. 16. הכוונה לפקודת-מבצע. 17. בקיבוץ דפנה. 18. אימונים באש חיה – כל חייל ירה שלושה כדורי סטן – ובקפיצה ממשאית בעת נסיעתה. 19. בקתות-חמר. 20. הכוונה ליעקב לוינגר (לביא) שהכוח בפיקודו לא פינה את הארמון לפני פיצוצו. 21. ארכיון צה"ל, שם. 22. ראיון עם רחל ברדה (שטאל) ב-14 ביולי 1979; צביה כהן, "לזרוק או לא לזרוק", נעמת, מארס-אפריל 1978, עמ' 8; סדרת הראיונות הנ"ל עם מולא כהן. 23. עדות של אמנון אסף, מסרה למחבר מזל סילבר, שם. 24. יומן בן-גוריון, 18 בדצמבר 1947. פרטים אלה העביר לבן-גוריון מפקד הש"י דוד שאלתיאל; העיתון משמר, 21 בדצמבר 1947. 25. סדרת הראיונות הנ"ל עם משה קלמן. 26. כפר בלבנון, ממערב למטולה. 27. הראיון הנ"ל עם נחום הורביץ. 28. סדרת הראיונות הנ"ל עם מולא כהן. 29. העיתון משמר. 21 בדצמבר 1947, שמצטט עיתונים ערביים. 30. ארכיון צה"ל, ידיעות טנא (שירות הידיעות) 25 בדצמבר 1947. 31. מפלגה ימנית ליברלית שהוקמה ב-1931. המפלגה התפלגה באמצע שנות השלושים. לציונים כלליים א' (שתמכו במדיניות ויצמן ביחס לבריטניה ופעולה גם במסגרת ההסתדרות הכללית של העובדים) ולציונים כלליים ב' (שהתנגדו למדיניות ויצמן ותמכו בהקמת ארגון עצמאי של עובדים ציונים כלליים בארץ ישראל). המפלגה התאחדה מחדש רק ב-1946. 32. ארכיון ציוני מרכזי 25/2944 S ישיבת ועד-הביטחון, 25 בדצמבר 1947. 33. ג'ון ודוד קמחי, משני עברי הגבעה, דבר, 1961. 34. ראיון עם צבי גרמן ב-9 במארס 1978. 35. אז מחנה ארעי של הקיבוץ גבעת-השלושה, כיום מקומו של קיבוץ זה. 36. חטיבת אלכסנדרוני, מערכות, עמ' 89. 37. שם, עמ' 90. 38. יומן דב"ג, 19 בדצמבר 1947. 39. שם, 26-25 בדצמבר 1947. 40. מצפון-מזרח לקריית-ענבים. 41. בית הבראה של קופת חולים במוצא עילית. 42. ארכיון צה"ל תיקי מוריה: יעקב אשד, המערכה במרחב ירושלים, עמ' 127-128: אריה יצחקי, לטרון, עמ' 27-28 ; עדויות של אפרים לוי ויעקב סלמן בספר ה"הגנה" בירושלים ב', עמ' 12-11; סדרת ראיונות עם יעקב סלמן ב-1988-1975. 43. סדרת הראיונות הנ"ל עם בוריס גוריאל. 44. מחנה צבאי שהיה ליד צומת-העמקים. 45. גוריאל שם. 46. תעודות מדיניות, 85, שיחת ג. מאירסון-סר הנרי גרניי. בירושלים, ב-29 בדצמבר 1947.