הבריטים סייעו ליהודים

בגליל העליון היה המצב חמור יותר מאשר בשרון (שהמצב שם תואר בפרק הקודם). הישובים הוותיקים שבגליל העליון המזרחי היו שלוש מושבות ושני קיבוצים. שאר יישובי הגליל נוסדו אחרי שנת 1939, ושישה מהם קמו אחרי מלחמת העולם השנייה. ישובים אלה – שהודות להם נכלל הגליל העליון המזרחי במדינה היהודית המתוכננת – היו מפוזרים בין כפרים ערביים רבים, וגם שכנותה של סוריה לא הוסיפה להם ביטחון. עוד לפני 29 בנובמבר היו כמה ימי מתיחות בגבול סוריה, והיהודים חששו מפני פלישת הסורים.¹ ב-29 בדצמבר תקפו ערבים מצפת ומסביבתה את קיבוץ החושלים (עמיעד), ב-31 בדצמבר תקפו את עין-זיתים, אבל ההתקפה הגדולה הראשונה הייתה על כפר-סאלד, ב-9 בינואר. התוקפים היו סורים בלתי-סדירים משבט ערב-פאעור, שגויסו ל"צבא ההצלה", אך לא נמנו עם יחידותיו. גם ערביי צפת וגם אנשי ערב-פאעור היו בעברם שודדים, והתקווה שהנה הנה, חוזרים הימים הטובים, הגבירה את רצונם, ממילא, להצטרף למלחמה נגד היהודים.² חודש לפני כן דיווח אחד המסתערבים לש"י: "כל סוריה נתונה בקלחת הגיוסים לעניין פלשתין. אלה עיקרי הנושאים על כל שפתיים ובכל מקום. לקונטרה הגענו בשבת, בשעה 09.00. יום לפני כן היה יום-גיוסים, שגרם להילולה ולחִנגה בעיר. מאות ואולי אלפי ערבים משבט פאעור (אל-פדל) פלשו לעיר, רובם עם נשקם, והתגייסו בהמוניהם, לפי הוראות האמיר פאעור.³ אנשי ערב-פאעור יושבים על שטח רחב סביב קונטרה, בעיקר מדרום-מערב לעיר, עד גבולות הארץ. לפי אומדן זהיר, ממקור מוסמך פחות או יותר, מגיע מספר המגויסים האלה לאלף ומאתיים עד אלף וחמש-מאות. המגויסים מתושבי העיר מעטים. גיוסים אלה אינם לצבא הסורי הסדיר, אלא ל'צבא-ההצלה', הנקרא בלשונם 'פדיה'. "למחרת הגיוס הובאו מגויסי ערב-פאעור במשאיות צבאיות לקונטרה. שם אימנו אותם בהמוניהם בתרגילי-סדר חמושים, ברחבת שוק הבהמות. חלקם היה חמוש ברובים, וחלקם במקלות כתחליף לרובים. הם אומנו על-ידי אחד מקונטרה ואחד מדמשק. המון רב התאסף סביבם, ולא חסר צחוק נוכח תנועותיהם המגוחכות. יש לי הרושם שהגיוס ההמוני של ערב-פאעור הוא בעיקר למטרת רושם, או, כדברי התושבים, 'לתעמולת גיוס'".⁴ ימים אחדים אחרי 29 בנובמבר נפגשה משלחת של נציגי עשרים ותשעה יישוביי הגליל העליון, המזרחי והמערבי, עם ראשי ה"הגנה" בתל אביב, ודרשה מהם עשרים אלף לא"י לחיזוק הישובים ולביצורם. ב-11 בדצמבר דיווח ישראל גלילי לוועד-הביטחון כי נתקבלו הלוואות מן הוועד הפועל של ההסתדרות וממגבית-ההתגייסות, כדי למלא דרישה זאת.⁵ ב-25 בדצמבר 1947 נשלחה לגליל העליון פלוגה חיפאית של מגויסים חדשים, בפיקודו של יוסף פוגל מקיבוץ עין-גב. הפלוגה הועמדה תחת פיקוד הגדוד השלישי של הפלמ"ח, תגברה ישובים והשתתפה באבטחת תחבורה ובסיורים.⁶ ב-9 בינואר שלח יגאל אלון לישראל גלילי את מסקנותיו על מצב הביטחון בגליל העליון, על-פי הדוח שקיבל ממפקד הגדוד השלישי של הפלמ"ח מולא כהן: "1. חימוש: מצב החימוש אינו טוב. בידי הגדוד יש נשק שיספיק למאתיים איש בלבד, ויש לבדוק מחדש את תקן החימוש שם. אשר לחימוש בַנקודות,⁷ נקודות ותיקות במצב טוב, לעומת זאת דלים מאוד הישובים החדשים. "2. הכוח: א. פלוגת חי"ש, הנמצאת במרחב, אינה מאומנת. ב. הישובים, גם החדשים וגם הוותיקים, אינם נענים לגיוס, ונמצא שהכוח לתגבורת לישובים דל מאוד.⁸ ג. הכרח להוסיף שתי מחלקות מאומנות, האחת לתגבורת לצפת, השנייה לאבטחת הדרכים והמרחב. "3. פיקוד: מפקד-הנפה הנוכחי אינו משתלט על המשקים. ועד היום לא הוכנו סידורים מספיקים לביצור וגידור הנקודות, ובעיקר החדשות, והשלמת החסר בהן לכוננות. הכרח להחליף את מפקד-הנפה ולמנות במקומו אדם בעל השפעה וכוח להשתלט על הישובים. "4. שונות: א. ברמות-נפתלי ובעין-זיתים חסרים סידורים רזרביים למים. הדרך לעין-זיתים משובשת והמוטור נמצא בתוך הכפר הערבי. ישוב זה עלול להימצא חסר מים אם לא יסודרו סידורים לרזרבה גדולה של מים במקום. לשם כך נחוצים טנקים ומים. ב. אין רזרבת מזון בעין-זיתים, מחוסר תקציב לישוב זה, וקניית חומרי-מזון נעשית בשיטה קמעונאית, אשר מספיקה בקושי לשני ימים בלבד. ג. מכוניות לרשות עבודת המרחב: יש שתי מכוניות 'פרגו'. כלי הרכב הללו לא מספיקים בשום פנים, נוכח התפקידים המוטלים על המרחב, כגון אבטחת דרכים, ישובים וכו'. המשוריין היחיד שהיה אף הוא נתפס על-ידי הבריטים ונוטרו פוטר."⁹

אחרי פשיטת הפלמ"ח על ח'סאס, ב-18 בדצמבר 1947,¹⁰ נשקפה סכנה ליישוביי צפון עמק החולה, ובייחוד לקיבוץ כפר-סאלד, המזרחי שביישובי אצבע הגליל, שהיה מרוחק מהישובים האחרים ובשליטה מלאה של הכפרים ומוצבי הצבא הסוריים ברמת-הגולן. ערבים ירו על חברי כפר-סאלד שעבדו בבריכות הדגים ועל המכוניות שנסעו אליו וממנו. מספר תושבי כפר-סאלד היה שלוש מאות וחמישים, לרבות מאה וחמישה-עשר ילדים, ארבעים ושבעה נערים וחמישה חולים, וכן זקנים ונשים הרות. מספר שומרי הקיבוץ גדל מחמישה לשלושים ושלושה, והם שמרו ביום ובלילה.¹¹ ב-9 בינואר 1948 בשעה 6.45 בבוקר יצאה השיירה היומית מכפר-סאלד בליווי של נוטרים חמושים. לא נראתה תנועה חשודה בסביבה והכביש היה פנוי. ב-7 בבוקר אכלו רוב חברי הקיבוץ את פת-השחרית בצריף חדר-האוכל, ואחדים מהם התכוננו לעלות אל ההר לעבודות ייעור. צבי שלזינגר, שאבטח אותם, ראה במשקפת תנועה חשודה על הרכס שבגבול הסורי, ממזרח לקיבוץ, והזעיק את פעילי הביטחון. אחרי רגעים אחדים הומטרה אש רובים ומקלעים על החצר משלושה כיוונים, המתקיפים נערכו על הרכס במרחק חצי קילומטר מהקיבוץ. מההר שמעבר לעמק ראו חברי משגב-עם ערבים חמושים נוסעים במכוניות אל הגבול. חברי קיבוץ שמיר ראו את המוני הערבים מאחורי הכוח התוקף. לאחר מעשה, העריך המודיעין הבריטי שכשש-מאות לוחמים השתתפו בהתקפה, "שלא הייתה ביוזמת הפיקוד הערבי, אך קיבלה את ברכתו."¹² אנשי ביטחון מקומיים העריכו את המספר בשלוש-מאות.¹³ אש חזקה נורתה אל חדר-האוכל. שתי תצפיות היו כל הכוח החמוש המוכן לפעולה בקיבוץ ברגע ההוא. כמה מחברי הקיבוץ תפסו רובים והחזירו אש לא-יעילה אל מקורות-הירי. בדקות הראשונות של ההתקפה נהנו התוקפים מיתרון ההפתעה. בצריף הקיצוני, סמוך לתוקפים, התגורר חבר הקיבוץ נחום שפיגל (גולן), ששירת בבריגדה היהודית במלחמת העולם וקיבל שתי אותות-הצטיינות. ימים אחדים לפני ההתקפה נפגש גולן בתל אביב עם ראש אגף כוח-אדם במטכ"ל משה צדוק, קיבל צו-גיוס ומונה לקצין המבצעים והתכנון של חטיבת "גבעתי". ב-8 בינואר חזר לקיבוץ לסידורים אחרונים, ולמחרת, ביום ו' בבוקר, התעורר לקול היריות. בין הכדורים רצו חברי הקיבוץ אל העמדות, ואחרי עשרים דקות כבר היו ערוכים להגנה. האנשים שהגיעו ראשונים לעמדות ירו אש מכוונת ואפשרו לחבריהם להגיע לעמדותיהם. איש מהם לא נפגע, על-אף האש החזקה. גולן רץ בתחילה לעמדת-הפיקוד, לסייע למא"ז אלי למברגר, אחר-כך עבר למקום, ממנו הייתה תצפית על כל הסביבה. דיווח שוטף על מהלכי האויב קיבל מאריה אנגל (גל), קצין המודיעין של הגדוד השלישי, שעלה על רכס גבוה והודיע על ממצאיו באיתות לכפר-סאלד.¹⁴ חברי הקיבוץ התאוששו מהר מההלם והשיבו לתוקפים באש יעילה. התקדמות האויב נבלמה, האש הפרועה שלו נפסקה וצלפיו ירו על חצר הקיבוץ, כל אחד על גזרה. כדוריהם רדפו אחרי כל אדם שנתגלה. ברונו בוכהולץ, מפקד הקשר, ניסה להגיע אל תא-האיתות, נפגע מכדור בגב ונהרג. שני חברים נפצעו (בדיווח שקיבל בן-גוריון כתוב: "אצל הערבים הופעלה קבוצת צלפים מצוינת, שפגעו במתכוון בכל מקום"¹⁵).

בשעה 7.30 בבוקר נודע בכפר-גלעדי על ההתקפה. הטלפון של כפר-סאלד היה מקולקל, הקשר בוכהולץ כבר לא היה בחיים וחניכיו לא הצליחו זמן מה להתקשר עם החוץ. קשר האיתות חודש בשעה 8.30, כשעה וחצי אחרי תחילת ההתקפה. אנשי הביטחון של כפר-גלעדי לא חיכו לפרטים המדויקים. הם נסעו אל ידידם הבריטי, מפקד גדוד-השריון שחנה במטולה, ודרשו ממנו להתערב. המפקד אמר להם שארבעה משוריינים כבר יצאו לכפר-סאלד, ושלח עוד ארבעה, אבל המשוריינים הבריטיים הגיעו אל הקיבוץ רק בשעה 10.30, מפני שמשמרות ערביים הקימו מחסומי-דרכים ועיכבו אותם בדרך. כשנראו ארבעת המשוריינים על הדרך רץ גולן לקראתם בין הכדורים, שעדיין נורו. היו אלה שני משוריינים גדולים, עם צריחים ותותחים של שתי ליטראות, ושני משוריינים קלים, "דינגו", עם מקלעי ברן. ישבו בהם קצין ואחד-עשר חיילים. מול השער הנעול הציץ מתוך הצריח של משוריין-הפיקוד קצין ג'ינג'י צעיר. – "מה אתם רוצים ?" שאל גולן באנגלית. – "מה קורה כאן? פתח את השער!" פקד הבריטי. – "לא אפתח. אני רוצה לדעת מדוע אתם באים ?" – "שמענו יריות ואנחנו רוצים לדעת מה קורה." – "אם אתם רוצים להביא תועלת, סעו עם המשוריינים שלכם לכיוון קיבוץ שמיר ותפסו את התוקפים מן האגף." – "לפי ההוראות עלי להיכנס לקיבוץ," הסביר הקצין. – "ארשה לך להיכנס רק אם תודיע בפירוש שכוונתך לעזור, ואם תקבל הוראות ופקודות ממני." – "מי אתה?" - "אני המוכתר, והתנסיתי בקרבות מלחמת העולם השנייה." – "או-קיי, אני מתחייב." גולן פתח את השער – שהבריטים יכלו לפרוץ אותו במשוריינים בקלות, אילו רצו בכך – הציב את המשוריינים במקומות טאקטיים, מול ריכוזי התוקפים, ונתן לחיילים הוראות על-פי המינוח הבריטי. החיילים טיווחו את תותחיהם על-פי הממצאים שקיבל גולן מגל באיתות, נתנו להתקפת הערבים את מכת-החסד ומנעו את התארגנותם להתקפה מחודשת. בחיפוי אש התותחים והמקלעים של הבריטים עלו גולן וחוליות אחדות מחברי כפר-סאלד על הרכסים שמעבר לגבול. אלפי תרמילים העידו על שפע התחמושת של האויב; התוקפים לא נראו. הם כבר היו רחוקים, מעבר לגבול סוריה. ב"תזכיר לענייני ביטחון של משק כפר-סאלד", שנשלח לבן-גוריון, כתוב: "לצבא הבריטי היה חלק גדול בהשקטת המצב. ממהלך הקרב התברר שנוכח עדיפותו הטופוגראפית של האויב והשימוש בנשק קל נגד נשק כבד לא אנחנו היינו אלה שהכרענו את הקרב."¹⁶ בהתקפה על כפר-סאלד נהרג יהודי אחד וארבעה נפצעו. אנשי הצבא הבריטים הובילו במשוריין שלהם אישה הרה, פצועה, לבית-החולים. מהתוקפים נהרגו עשרים וארבעה ונפצעו שישים ושבעה. כל הפצועים אושפזו בבית-חולים בדמשק.¹⁷ כל משך ההתקפה היה קשר אלחוטי בין כפר-סאלד ובין קיבוץ שמיר, שבו היה ממוקם בסיס-אימונים לטירוני הפלמ"ח. חברי שמיר הציעו לגולן לשלוח אליהם חמישה-עשר לוחמים לעזרה, אך הוא סירב לקבלם מחשש שייפגעו בדרך. מִפקדת-הנפה שלחה כיתת חי"ש מדפנה לחסום את דרך-הנסיגה של התוקפים.¹⁸ ארבעה ימים לאחר ההתקפה נסע נחמיה גינסבורג, מזכיר החוץ של כפר-סאלד, לתל אביב, ודיווח לבן-גוריון: "היחסים עם הצבא היו מצוינים. הצבא עזב המקום בשעה 5, כי ב-6 עליהם להימצא במעונותיהם. (החיילים) היו באים אלינו בימים שאחר-כך. נחום דרש מהם להעביר השיירה שנתקעה במושב בית-הילל, והם עשו זאת." אילו ניסו התוקפים לפרוץ לתוך הקיבוץ ברגע ההפתעה, אמר גינסבורג, היה המצב קריטי. הוא הציע לבן-גוריון למנות את גולן למפקד הגליל העליון (נפת תל-חי), אך בן-גוריון כבר הועיד אותו לתפקיד קצין התכנון של חטיבת הדרום ("גבעתי").¹⁹ לשבירת ההתקפה על כפר-סאלד סייעו הכוחות הניידים שבמרחב, חוליות הפטרול של אנשי הקיבוץ והמשוריינים הבריטיים, וכן סייעה לכך נכונותו של המפקד הבריטי לקבל פקודות מאיש ה"הגנה".

נחום גולן כתב: "התקפה גדולה זו נהדפה ונשברה בכוחם של אנשי המשק עצמם, ללא תגבורת, ולמעשה עוד קודם שהגיע הצבא. פעולת הערבים הקיפה שטחים נרחבים. נעשו פעולות בידוד, הסחה והטעיה. בדרכים המובילות אל המשק המותקף הושמו מחסומים. ליד כל מחסום הופקד כוח מזויין. הצבא אשר נסע לכפר-סאלד נתקל במחסומים והותקף באש ממארבים בצדי הדרך. ההתקפה על (קיבוץ) דן, שבוצעה באותה שעה, הייתה פעולת הסחה, לשם ריתוק הכוחות המקומיים וכדי למנוע עזרה מכפר-סאלד."²⁰ את הניגוד בין התזכיר ובין הערכתו של נחום גולן אפשר להסביר במרחק הזמן – כשנתיים – בין ההתקפה ובין כתיבת רשימתו של גולן לספר "אילן ושלח". ראוי לזכור את אווירת הימים שאחרי מלחמת העצמאות ואת האופי המגויס של הכתיבה בימים ההם. אחת מתוצאות ההתקפה הזאת הייתה אי-נעימות דיפלומטית. הנציב העליון, סר אלן קנינגהם, דרש מממשלתו למחות בתוקף על מעשה הסורים ולאיים שממשלת המנדט תגיב בעתיד ביתר חומרה על מעשים כאלה, והשגריר הבריטי בדמשק נפגש לשיחה בלתי פורמלית עם שר-החוץ ושר-הפנים הסורים. שר-הפנים סיפר כי שלח מברק לשלטונות המקומיים שליד הגבול וביקש מהם פרטים, ושר-החוץ טען כי לא שמע על התקרית, אך ידוע לו שיש קשרים בין הערבים משני עברי הגבול, וודאי הייתה זאת נקמה על רצח נהג ערבי ליד הבניאס. הוא התלונן על ממשלת ארץ-ישראל, שאינה מספקת שמירה נאותה לקונסוליה הסורית בירושלים, אך השגריר הבריטי לא הניח לו לסטות מהנושא, ציין שפלישת כוחות חמושים מארץ לארץ היא מעשה שלא ייעשה והזכיר לו שחודש לפני כן (בדצמבר 1947) הביעה הממשלה הסורית – שנתבקשה לא להרשות ל"עושי צרות" לעבור את הגבול – נכונות לשמור על יחסים טובים עם בריטניה והבטיחה שהגבול יהיה שקט. עמדת ממשלת סוריה לא השתנתה, ענה שר-החוץ הסורי, אבל אחרי שיסתיים המנדט יפלשו מדינות ערב לפלשתין. במברק ששלח השגריר ללונדון כתוב: אין טעם להתלונן על פעולות של בלתי-סדירים, אם תלונות כאלה אינן מלוות במעשים. דעת-הקהל הערבית מגנה את חוסר-המעש של ממשלת סוריה ושל מנהיגי ארצות-ערב האחרות, ויש להתחשב באווירת הרחוב הערבי.²¹ נראה שדעה זאת נתקבלה; משרד-החוץ הבריטי החליט לא למחות רשמית ובחריפות על תקרית כפר-סאלד, ולהסתפק ב"שיחת-ההבהרה" שניהל השגריר עם השרים הסורים.²² ב-12 בינואר הודיע מטה הפלמ"ח למטכ"ל: "המצב בגליל מחמיר. בכפרים רבים נראים ריכוזי כנופיות. לאורך כל הכבישים ובמקומות שונים מקימים מחסומים. הכרחי שנקבל מיד תוספת נשק וכמה מכוניות משוריינות."²³ ב-13 בינואר סיפר נחמיה גינסבורג מכפר-סאלד לבן-גוריון: "ההרגשה בכפר-סאלד היא שבגליל אין ארגון. לא הייתה עזרה. דרשו עזרה בציוד ובאנשים. לא קיבלו. אין כוח מספיק בגליל. יש בדפנה מחנה פלמ"ח, שמונים עד תשעים איש, די חדשים. בכפר-בלום יש פלמ"ח, שלושים וחמישה איש. חי"ש לא קיים למעשה. אין הגנת מרחב. אין סיורים. אנשי הפלמ"ח עסוקים בשמירה על התחבורה." קיבוץ כפר-סאלד דרש "מרגמה גדולה נוספת ופגזים, שתי מכונות-ירייה כבדות, שני מקלעים נוספים, עשרים רובים והשלמת התקן, חמישה תת-מקלעים 'תוצרת' (סטנים), מלאי תחמושת לנשק קל, מאה וחמישים רימוני-יד להגנה, חילוף התחמושת הפסולה של מרגמות קטנות, קשר 'אבינועם' (אלחוט) וטלפונים נוספים. ביצורים: גגות בטון לבתי-ילדים. השלמת העמדות, בניין-ביטחון, ביצור בתי-המגורים, במיוחד תחנת-הכוח, מכון-המים: טנק מים נוסף. גנראטור נוסף. הגברת הגדר: מיקוש, מגדל-שמירה עם פרוז'קטור, עמדה מבוצרת לדוארה.²⁴ תחבורה: שריון לאוטו, זיפות הכביש, טנדר משוריין למ"ן,²⁵ בית-חולים-שדה בדפנה, מלווים לעזרה ראשונה, תלבושת צבאית ליוצאים לשדה, בגדים חמים לשומרים בעמדות, חגור." בישיבת-חרום של הנהלת הסוכנות, שזימן בן-גוריון באותו ערב, הוחלט לשלוח את גולדה מאיר לארצות-הברית לאסוף תרומות מהיהודים למימון הוצאות המלחמה.²⁶

ב-15 בינואר נפגשה משלחת מטעם יישובי הגליל העליון המזרחי עם בן-גוריון בתל אביב, ודרשה למנות מפקד על המשקים ועל החילות שבאזור ("משה זליצקי²⁷ אומנם מפקד, אבל דרוש מפקד על הגליל העליון, מהחושלים עד מטולה"). לספק לאזור נשק, תחמושת וציוד, ולסלול בו כבישים. חברי המשלחת סיפרו כי רבים מחיילי התגבורת שבאו מתל אביב ברחו. "נשלחו אנשים למשגב-עם, ברחו בגלל הקור. גם מראש-פינה ברחו אחדים (עד עכשיו נשלחו שמונים איש מהגיוס, כעשרה ברחו). יש להחזיק אותם זמן-מה באימונים."²⁸ בן-גוריון שלח את מפקד הש"י דוד שאלתיאל לבדוק את המצב בגליל העליון, והרי הדוח שלו, מ-18 בינואר: "הכוחות לא מספיקים. הערבים חוסמים הדרכים. הכבישים אינם נגמרים,²⁹ לא מחוסר כסף אלא מחוסר עובדים. כל כפר יהודי חזית. מעבר לגבולות נוספים יום יום פורעים חדשים, כאילו אין שלטון. השלטונות הבריטיים מסרו הודעה שאין ליווי, אבל אסרו על שיירות. קובעים עוצר פתאום, כשנוטרים יוצאים מהשירות לא ממלאים התקן, לא משלמים מיסים, לא גובים מיסים, מנצלים ההתקפה על ח'סאס (תוארה באחד הפרקים הקודמים) לשם זיון הכפרים. הצבא, להפך, מראה יחס טוב, וכשבאים למקום, עוזרים. גם בחיפה עוזר הצבא. בכלל, אין קו בממשלה, זה תלוי ביחס הגוי היחיד. יש לתת הוראות על יחס אחר לאנגלים. יש להשתחרר מכל אמוציות. יחס טוב לאנגלי עוזר. בכל מקום דורשים האנגלים קציני-קשר עם ה"הגנה". בחיפה העורך-דין סלומון יצר קשר (הוא איש ש"י) עם האנגלים. חשוב. דרוש יחס של ידידות, זה קובע. בגליל העליון אין אף מכונית משוריינת אחת, אין ביצורים. בחיפה יש סרג'נט אירי, יש לו ארבעה משוריינים. רוצה לעזור לנו, אם ישלמו שכר לאנשיו."³⁰ באותו יום הודיעה מפקדת הש"י למפקדי ה"הגנה": בפגישת מפקדים בריטים אמר גנראל סטוקוול (מפקד צפון ארץ-ישראל) כי ההתקפה על כפר-סאלד פגעה בכבוד בריטניה ובכבוד או"ם, וכי "מתפקידי הצבא להגיש מיד את העזרה הדרושה לישובים העבריים במקרה של התקפה... אם ייתקל הצבא ביחידות של יהודים מזויינים, שפניהם מועדות להתקיף ערבים, יש להחרים את נשקם, לא לאסור את האנשים אלא להחזירם למשקיהם. הוא הדין בערבים."³¹ אחרי 9 בינואר נקשרה רעות בין החיילים הבריטים ובין חברי כפר-סאלד. הקצין הג'ינג'י ומשורייניו ביקרו בקיבוץ יום-יום, ולעיתים נלוו אליו קצינים בכירים ממנו. הם קיבלו בקיבוץ שמנת תוצרת-בית וקפה עם קצפת, בגלל חוסר אפשרות לשווק את החלב. פעם נתן הג'ינג'י לחברי כפר-סאלד משוריין "דינגו", לנסיעה אל בריכות-הדגים שהיו ליד כפר ערבי, במרחק ארבעה קילומטרים מהקיבוץ, ופעם ביקר בכפר-סאלד מפקד-הפלוגה הבריטי, הצביע על שני מגדלי-בטון ואמר לנחום גולן: "אני בטוח שאתם מחזיקים פה מכונות-ירייה!" "ותהיה בטוח שאני לא אראה לך מה יש פה," השיב לו גולן. הבריטי חייך ולא אמר דבר. ביום ההתקפה ואחריו ראו הקצינים הבריטים נשק רב בכפר-סאלד, הרבה יותר מהנשק הלגאלי של תחנת-הנוטרים המקומית, ולא דיווחו על כך לממונים עליהם. הבטחתם של שלטונות המנדט לבן-גוריון ולגולדה מאיר לא לחפש אצל יהודים נשק המשמש להם להגנה, התקיימה, לפחות בכפר-סאלד. אחרי ההתקפה קיבל נחום גולן הוראה להצטרף לחטיבת "גבעתי", אך חברי הקיבוץ לא הסכימו לוותר עליו והוא קיבל את דין הקיבוץ. באמצע פברואר קיבל פקודה להקים – יחד עם משה מן (מונטג') – חטיבה חדשה בצפון, ולהיות לקצין המבצעים שלה. הוא עזב את המשק והיה ממקימי "גולני".³² לאחר מאורעות ינואר בגליל העליון המזרחי וההתקפה על יחיעם שבגליל המערבי ב-20 בחודש,³³ החליט הפיקוד-העליון לחזק את הגליל העליון. ועדת שלושה – שני מהנדסים צבאיים (ממשוחררי הצבא הבריטי) ומנהל עבודה – הציעה תוכנית ביצורים שתעלה שמונה מאות ושלושים אלף לא"י, לרבות ביצורים מפני התקפות-אוויר ומכשולים אנטי-טנקים. עלות התוכנית צומצמה למאה ושמונים אלף לא"י, בהתאם לאפשרויות, אבל למעשה הוקצו לה עד סוף ינואר עשרים אלף לא"י בלבד.

בישיבת ועד-הביטחון ב-27 בינואר אמר ברל רפטור: "אני מתחיל להרגיש באוויר את עזיבת הגליל. גם במצב הכספי כאשר הוא, מוכרחים להחליט על הבאת אלף איש לגליל. יתחילו בעבודה, שני ימי אימונים, וארבעה ימים יעבדו. ועם זאת צריכים לשנות את המשטר בארגון. אנחנו יכולים להשיג תוספת אנשים לגליל, יתאמנו ויעבדו. יש בגליל גם שאלת סלילת-דרכים. נקים ועד מיוחד לגליל. נתחייב על רבע מיליון פונט, יוקם מטה של חמישה אנשים ויהיה עניין הגליל, לשבעה או עשרה הימים הקרובים, העניין המרכזי שלהם".³⁴ אחרי שני חודשי מלחמה הבין הפיקוד-העליון כי הסכנה הנשקפת לגליל העליון אינה בטווח של ימים או שבועות וכי התאריך הקריטי יהיה היום שבו יפוג המנדט. בתחילת פברואר העריך בן-גוריון את מצב הגליל העליון בישיבת ועד הביטחון: "היהודים בו הם מיעוט, אבל מיעוט חשוב; מוקפים מכל צד ערבים, מוקפים שתי ארצות-אויב, שכרגע עומדות ברוח איבה: סוריה ולבנון. בקצה השני של הגוש הזה, בקצה הדרומי של הגליל, יש עבר-הירדן, שעד עכשיו לא הייתה אויבת. אי-אפשר לדעת מה יהיה מחר. כבר עכשיו באות דרכה כנופיות. אם יותקף שטח זה (הגליל) בנשק כבד, כמעט שלא יוכל לעמוד בכך. לא יעמדו בפני תותחים, גם לא בפני מפציצים, לא הכוח האנושי והנשק שבידו יוכל לעמוד בפני זה. אין לנו ביטחון שבמקרה זה יוכלו לעמוד, עד אשר נשיג מהאומות המאוחדות נשק לגאלי, או לא באופן לגאלי את הנשק הכבד. אין לנו ביטחון שהם יחכו בהתקפה שלהם. אולי אנחנו לא לגמרי מחוסרי מגן בשאלה זאת. נוכל להגן, אך לא להכות".³⁵

כפר-אוריה (במרחק שישה קילומטרים מדרום ללטרון, על השיפולים המערביים של הרי-יהודה, בין נחל-הראל לנחל-שורק) נוסד בשנת 1912 ונעזב בימי "מאורעות" 1929. בשנת 1944 התיישבו בו כחמישים יהודים ירושלמים יוצאי כורדיסטן. שני הישובים היהודיים הקרובים אליו ביותר היו חולדה, במרחק שמונה קילומטרים מצפון-מערב, והר-טוב, במרחק שישה קילומטרים מדרום. סביבו הייתה טבעת של כפרים ערביים, וסכסוכי-מרעה פרצו לעיתים בין חברי המושבה ובין תושבי הכפרים. באחת הקטטות הללו, ב-27 במרס 1947, נהרג ערבי מן הכפר בית-ג'יז.³⁶ חודש אחרי פרוץ המלחמה דן המרכז החקלאי של ההסתדרות בעתיד כפר-אוריה. נשקלה אפשרות פינוי המשפחות לשכונת-התקווה התל אביבית והפיכת המושבה לבסיס צבאי. אנשי המושבה התנגדו. הם כתבו למרכז החקלאי: "האם עמלנו וסבלנו לשווא כל השנים בכפר-אוריה, כדי שעכשיו נפסיד הכול? האם יש בזה הצדקה, שהמוסדות רוצים ככה לפעול בענייננו? אנו מבקשים בכל תוקף שתעבירו רק את הילדים והנשים לאחד המקומות הבטוחים, ואנו, עם תוספת תגבורת, נישאר במקום ונגן על אדמתנו."³⁷ כשפרצה המלחמה הוטל על יעקב פרי לתגבר את כפר-אוריה. פרי, מפקד גדוד החי"ש של מושבות הדרום, שצורף לחטיבת "גבעתי" ומונה למפקד גדוד 52, שלח לכפר-אוריה מחלקה מפלוגת רחובות, בפיקודו של שלמה להט, המכונה צ'יץ'.³⁸ להט, יליד גרמניה, היה פעיל ב"הגנה" מנעוריו. כשסיים את בית-הספר התיכון היה למדריך בסביבת רחובות, ובתחילת שנת 1947 היה למפקד-מחלקה בפלוגה של אביב ברזילי ("השובב"). פקודיו היו חברי "הגנה" ותיקים, וב-11 בדצמבר השתתפה מחלקתו בפעולת התגמול בכראתיה.³⁹ הוא סיפר: "הגעתי לכפר-אוריה עם שלושים וחמישה לוחמים, מבוגרים ממני, בני גילי, וצעירים ממני.⁴⁰ התחלנו הכול מאלף-בית. למגורים הוקצו בתים נטושים ומלוכלכים, בלי חלונות, בלי חדרי-שירות ובלי חשמל. הכשרנו את הבתים למגורים, אחר-כך ניגשתי לסידור הכפר ולארגון ההגנה עליו. היו בו שמונה רובים, וכיתה בפיקוד שני מפקדי כיתות שעברו את הקורס יחד איתי והשתלבו מהר עם אנשיי. את הנשים ואת הילדים פינינו לאורוות של הצבא הבריטי שבאזור נתניה, והתכוננו לבאות."⁴¹ צ'יץ' שלח סיירים ללמוד את הסביבה, ואנשי המושבה התנגדו ליוזמתו מפני שחששו להרגיז את הערבים. נראה שתקריות-האש היו תוצאת הסיורים, אבל לולא למדו הסיירים את הסביבה, ודאי לא היה ביכולת היהודים להדוף את מתקיפיהם. קשה להשיב על השאלה אם היו התקריות נמנעות, אילו הסתגר צ'יץ' בכפר-אוריה. ב-3 בינואר הודיע הצופה של כפר-אוריה שערבים שודדים את הרכבת העולה לירושלים. "הם ביימו את השוד בתיאום עם שומרים בריטים, או עם שומרים ערבים, והצטיידו בנשק ובמצרכי-מזון," סיפר צ'יץ'. "השומרים קיבלו תמורה כספית."⁴² צ'יץ' ופקודיו הבריחו את השודדים ביריות והוציאו מהקרונות את שקי האורז, הסוכר והקמח. עם השלל על הגב חזרו לכפר-אוריה, ובמרחק קילומטר אחד מהמושבה נפתחה עליהם אש ממארב. "האנשים נתפסו לפאניקה," סיפר צ'יץ'. "עמדתי תחת האש, פקדתי על נושא-המקלע לירות וניהלתי קרב-אש שבלם את האויב. שני בחורים ששלחתי לכפר-אוריה חזרו עם טנדר, והעמסנו עליו את המצרכים. עברנו דרך חרבת-איסמעיליה, שממנה באו היורים, ושממנה יצאו, כנראה, רוצחי יהושע גלוברמן. שמתי עין על החורבה והחלטתי לתקוף אותה בהזדמנות הראשונה."⁴³

ב-9 בינואר יצא סיור בראשות צ'יץ' להר-טוב. על גבעה ליד הכפר הערבי סרעה⁴⁴ נשארו רוב אנשי הכוח, וצ'יץ' ושני לוחמים ניסו להיכנס להר-טוב לפגישת-היכרות, אך אנשי הישוב רמזו להם להסתלק "בטרם יתעוררו ערביי הסביבה להתנכל לנו ולכם." צ'יץ' נדהם, אך חזר על עקבותיו. בדרך חזרה ירו רועים ערבים על הסיירים. הם השיבו אש והרועים ברחו לחרבת-איסמעיליה, שבה התגוררו אבו-ערקוב הזקן ושני בניו, אחמד ומוחמד, עם משפחותיהם. הסיירים הרגו ביריות את שני בניו של אבו-ערקוב, ושאר בני-הבית ברחו. שללם של הסיירים היה מצרכי-המזון שנאגרו בחרבת-איסמעיליה משוד-הרכבות. כשהגיעו סמוך למושבה נורתה עליהם אש חזקה, זאב צוקרמן (זר) נפצע. רופא טיפל בו כל הלילה, ובבוקר (10 בינואר) הורה להעבירו מיד לבית-חולים. שיירה יצאה לרחובות, ונקבעו סידורי-האבטחה שלה: עד אמצע הדרך לחולדה יאבטחו אותה אנשי החי"ש, ובמחצית השנייה של הדרך יאבטחו אותה פלמ"חניקים מחולדה, אנשי הגדוד החמישי.⁴⁵ במקום שבו הייתה השיירה אמורה לעבור לאחריות הפלמ"ח לא חזרו המאבטחים אנשי החי"ש לכפר-אוריה, אלא המשיכו בנסיעה. כוונתם הייתה "לכייף" ברחובות. הם סברו שהפלמ"חניקים מאבטחים את הדרך מנקודות שולטות ולא ידעו שהכוח לא הגיע לנקודות אלה בגלל תקלה, על כן לא היו בכוננות. סמוך לחרבת בית-פאר, במרחק קילומטר וחצי מחולדה, נפתחה אש על השיירה.⁴⁶ היורים היו ארבעה-עשר עריקים מן הלגיון העבר-ירדני שנעו מחולדה הערבית ליאזור, כולם לוחמים מאומנים. במכת-האש הראשונה נהרגו אברהם פומרנץ ונתן צייכנר. המקלען נפצע. דוד כוכבי נטל ממנו את המקלע, השיב אש ובלם את ההסתערות על המכונית הפגועה, והנהג יגאל ברשר חילץ את המכונית עם ההרוגים והפצועים והביא אותה לחולדה, שם קיבלו הפצועים עזרה ואשונה, והשיירה נסעה לרחובות. ברחובות דיווחו אנשי החי"ש על התקרית למג"ד יעקב פרי. הוא גער בהם, מפני שלא חזרו לכפר-אוריה בסיום משימתם, פקד עליהם לחזור מיד למושבה וצייד אותם ברובים, ארוכי-טווח יותר מן הסטנים, למקרה של היתקלות נוספת. בדרכם חזרה, חיפשו שוטרים בריטים במכוניתם, מצאו את הרובים, החרימו אותם והובילו את אנשי החי"ש למשטרת-רחובות. אנשי רחובות חסמו את הדרכים ואיימו על השוטרים. קצין-משטרה בריטי הרגיע את הרחובותים הזועמים, שחרר את אנשי החי"ש והחזיר להם את נשקם. הלוחמים העייפים הגיעו לקבוצת חולדה עם חשכה ונשארו בה ללון, מפני שחששו לנסוע בלילה ולהיתקל במארב.

בלילה קרא אבו-ערקוב לשכניו לנקום את דם בניו, וביקש סיוע מחסן סלאמה, מפקד הגזרה הערבית. סלאמה פקד על הקצין אבו אל-ואליד משכם לארגן את ההתקפה על כפר-אוריה, ואל-ואליד הועיד את ההתקפה לשחר יום המחרת. בשעה 5.45 בבוקר יצאו אנשי החי"ש מחולדה לכפר-אוריה על משאית, עם ליווי של שני משוריינים. בכפר-אוריה ראה צ'יץ' תנועה חשודה על הרכסים והורה לאנשיו לתפוס עמדות הגנה. שני המשוריינים והמשאית של החוזרים נתקלו במארב ליד חרבת בית-פאר, בשעה 6 בבוקר. קרב התלקח, אנשים אחדים נפגעו, המכוניות נחלצו והגיעו לכפר-אוריה. הרופא, פצוע אף הוא, טיפל בפצועים. אחרי דקות אחדות תקפו הערבים את המושבה משלושה עברים. צ'יץ' ניהל את קרב-ההגנה והעביר את המקלע היחיד מגזרה לגזרה. אחרי שנבלמה ההתקפה הראשונה, דיווח עליה באלחוט לפרי, ודרש תחמושת ותגבורת. בהתקפה הבאה הגיעו הערבים עד גדר המושבה. "למזלנו יישרתי את השטח הגובל עם הכפר לפני ההתקפה, בטרקטור היחיד של המושבה," סיפר צ'יץ'. "הכנו שדות-אש והערבים לא יכלו להתקרב תחת מחסה."⁴⁷ התגבורת ששלח פרי, בפיקוד סגנו, יהודה ואלך, נקלעה לקרב בדרך לכפר-אוריה והתעכבה, ובשעה 11.38 לפני הצהריים דרש פרי מיגאל ידין להצניח תחמושת ממטוס לכפר-אוריה. ידין אישר את הבקשה והודיע לפרי במברק כי הוא רשאי להיעזר באנשי הפלמ"ח מחולדה. בשעה 3 אחרי הצהריים, אחרי שש שעות של קרב, נראה בשמי כפר-אוריה "פרימוס" שהמריא משדה-דב, והצניח תחמושת ופתק מן המג"ד: "התגבורת בדרך." הטייס הבחין בריכוזים של ערבים חמושים ובשני משוריינים של האויב, שב לתל אביב ודיווח על ממצאיו לידין, ששלח את המידע במברק לפרי. את הנשק הכבד ביותר שמר צ'יץ' לרגע האחרון: מרגמה 52 מ"מ. אחרי ביקור ה"פרימוס" טווחה המרגמה על כמה מריכוזי התוקפים והם ברחו לכל עבר. היה נדמה שההתקפה נשברה. התגבורת, שהסמג"ד ואלך פיקד עליה, מנתה שבעים איש. בדרך פגשו אנשי התגבורת משוריינים בריטיים, ומפקדם דנלי, ששיתף פעולה עם ה"הגנה", לא עיכב אותם. ביער חולדה פגשו כיתת-סיור, חמישה-עשר אנשי פלמ"ח עם מקלע אחד, ארבעה-עשר רובים ותת-מקלע, בפיקוד משה דרור. ואלך ביקש מדרור להצטרף אליו; מפקד-הכיתה סירב ושלח את סמג"ד החי"ש אל מפקדיו. ואלך נכנס לחולדה ושכנע את מפקד-המחלקה יהושע נבו (שניהם לא ידעו, כנראה, שהם ממלאים את הוראותיו של ידין). בראש הכיתה של משה דרור יצא נבו, עם ואלך ופקודיו, לכפר-אוריה, והפלמ"חניקים הובילו את התגבורת.⁴⁸ בשעות הצהריים הגיעה התגבורת לאזור-הקרב ותקפה את האויב מהעורף. שלושה משוריינים בריטיים, שהגיעו למקום בפיקוד הסמל טיילור, הצטרפו להתקפה היהודית. המערך הערבי נפרץ. בשעה 3.15 אחרי הצהריים נכנסו התגבורת והמשוריינים הבריטיים לכפר-אוריה, אחרי ששרפו את הכפר הערבי חרבת באויק-מלחים. אנשי המושבה כיבדו את טיילור ופקודיו בתה ובארוחה קלה. בשעה 3.30 אחרי הצהריים נכנסו למושבה שני משוריינים בריטיים בפיקוד הסמל פלאור, שונא-היהודים. הפלמ"חניקים החביאו את כלי-נשקם בבית-הכנסת בתוך ארון הקודש, תחת המזרונים שהנשים והילדים שכבו עליהם ובלול של המושב. פלאור, שהיה בכיר מטיילור, פקד על המגנים למסור לו את נשקם ואיים לירות בהם. "הוא התרוצץ כמו משוגע, עם רימון שלוף-ניצרה, ורצה את הנשק." סיפר צ'יץ'.⁴⁹ הסמג"ד ואלך הורה לאסוף את הנשק ודיווח לפרי באלחוט על המתרחש. קציני-המטה חיפשו ומצאו את הקצין דנלי, שכינויו היה "תן-לי" ושסייע ל"הגנה" תמורת תשלום. דנלי יצא לשטח.⁵⁰ אחרי שנלקח הנשק מהמגנים, חידשו הערבים את ההתקפה ופלאור נבוך. הוא הרשה ליהודים להתגונן, "רק בנשק לגאלי", והורה להוביל את הפצועים לבית-חולים באחד המשוריינים. על-פי דוח הסי.איי.די. נכנסו פלאור ואנשיו לכפר-אוריה כשהתחולל בו הקרב, והסמל ביקש מצ'יץ' להפסיק את היריות לזמן-מה, כדי שיוכל להעריך את המצב. בקשתו לא נתמלאה, לכן איים על היהודים ודרש מהם להניח את נשקם. בדוח כתוב: "המוכתר הורה ליהודים לנטוש את עמדות-ה"הגנה" ולהתרכז באמצע המושב. האש שככה והיהודים קיבלו רשות להתפזר. המשטרה לא החרימה נשק. משורייני-המשטרה פינו את ההרוגים ואת הפצועים, וחזרו לבסיס."⁵¹ בשעה 6 לפנות ערב בא דנלי לכפר-אוריה והחזיר ליהודים את הנשק שלקח מהם פלאור, אך דרש שאנשי התגבורת יעזבו את הכפר. הם עזבו.⁵² ב-11 בלילה פינו המשוריינים של דנלי את הפצועים לרחובות, ומשם הובילום לבית-חולים בתל אביב. דנלי הודיע שלמחרת בבוקר הוא יאבטח שיירה שתוביל אספקה לכפר-אוריה.⁵³ בקרב על כפר-אוריה נהרגו עשרים וחמישה ערבים. מהיהודים נהרגו שלושה, שנים-עשר נפצעו ואחד מהם קשה. בתיווכם של הבריטים כרתו המוכתר של בית-פאר והמוכתר של כפר-אוריה ברית-שלום, והמוכתר הערבי אמר לעמיתו היהודי שהעריקים מן הלגיון הם שהסיתו את שכני כפר-אוריה לתקוף אותו, בניגוד לרצונם. המוכתר היהודי השיב לו כי תושבי חרבת-בית-פאר יישאו בתוצאות כל התקפה, ויהיה התוקף מי שיהיה. האיום הועיל. באותו חודש לא התנכלו עוד הערבים לכפר-אוריה המבודד, על-אף הקרבות העזים שניטשו לא רחוק, בדרך ירושלים – תל אביב. כמו בקרב כפר-יעבץ, אפשר לראות בקרב כפר-אוריה התפתחות של תקריות מקומיות. מפקדים ערבים מקומיים ניצלו את התקריות, הסיתו את תושבי הכפרים ותקפו את ישוב-הספר היהודי בכוחות חצי-סדירים ובסיוע הפלאחים. גם הקרב על כפר-אוריה הוכיח ששילוב כוחות ניידים עם התגוננות נייחת איתנה עשוי לסכל התקפה. הכוחות הניידים היו מחלקתו של צ'יץ', התגבורת בפיקוד יהודה ואלך והכוחות הבריטיים. גם בכפר-אוריה סייעו הבריטים ליהודים, בניגוד לציפיות. ____ [בפרק הבא: החלטת בן-גוריון לא לפנות יישובים בנגב למרות הנחיתות העברית שם; תולדות ההתיישבות היהודית בנגב; הפלמ"ח מגיע לנגב, היחסים בין היהודים לבין הבדואים בנגב; תככים של בריטים בנגב מתוך כוונה להשאיר את הנגב תחת שלטונה של בריטניה.]

1. כתבתי על כך בסדרה הקודמת על ההכנות למלחמה. 2. סדרת הראיונות הנ"ל עם יהושע פלמון. 3. אנשי האמיר התגייסו ל"צבא ההצלה". כנראה בתגובה על הפשיטה לכפר ח'סאס ב-18 בדצמבר (ראה באחד הפרקים הקודמים בסדרה זאת). האמיר פאעור גם היה מעוניין להוכיחפעילות כדי למנוע השתלטות זרים על אנשיו ועל האדמות שבחסותו. 4. ארכיון צה"ל, דוחות ש"י. 5. ארכיון ציוני מרכזי, 25/9344 5, ישיבת ועד הביטחון, ב-11 בדצמבר 1947. 6. צדוק אשל, חטיבת כרמלי, שם, עמ' 67: הראיון הנ"ל עם ישראל ליאור; ראיון עם יוסף פוגל ב-6 בפברואר 1981. 7. בישובים. 8. מסתבר שהמידע שהתפרסם על התגייסות כל הישוב היהודי ובייחוד "ההתיישבות העובדת", דהיינו אנשי הקיבוצים והמושבים הוא מיתוס שלא היה ולא נברא. 9. ארכיון צה"ל אל הילל (ישראל גלילי) מאת סאשה (יגאל אלון), הנדון: המצב כנפת תל-חי. 10. תואר בפירוט בפרק קודם. 11. CO 357/3853 (מסמכי משרד המושבות הבריטי), דוח דו-שבועי מאת מושל מחוז נצרת, 9 בינואר 1948. 12. סדרת ראיונות עם נחום גולן ב-1980-1979. 13. שם. שם ; ראיון עם אריה גל ב-8 במאי 1981. כנראה הייתה זאת פעולה-גמול של אנשי שבט אל-פדל על פשיטת הפלמ"ח לח'סאס שבועיים והצי לפני כן. 14. הראיון הנ"ל עם אריה גל. 15. יומן דב"ג. 13 בינואר 1948. 16. דוח מפקד כפר-סאלד, באילן ושלח, ליקט וערך בנימין עציוני, מערכות, עמ' 79-78: ארכיון צה"ל, אל הילל מאת המועצה; 357/3855 CO ; הראיון הנ"ל עם נחום גולן; הראיון הנ"ל עם אריה גל. 17. דוח הש"י מ-16 בינואר 1948, על-פי דוח הבולשת הבריטית; מ-12 בינואר 537/3855 CO. 18. ראיון עם אברהם אייזן ב-9 במאי 1981. 19. יומן דב"ג. 13 בינואר 1948 ; 537/3855 CO ; דוח בריטי על ניסיון הסיוע לשיירה שנתקעה. על-פי דוח זה התפתח במקום קרב בין כוחות צבא בריטיים לבין ערביים מארץ-ישראל. נחום גולן לא הגיע לגבעתי אלא לגולני. 20. דוח מפקד כפר-סאלד; הראיון הנ"ל עם נחום גולן. 21. FO 371/68364. 22. FO 371/46346. 23. ארכיון צה"ל, אל הכנסת מאת המועצה. 24. כפר ערבי מדרום מזרח לכפר-סאלד. 25. משמר-נע. 26. יומן דב"ג, 13 בינואר 1948. 27. כרמל שפיקד על חטיבת לבנוני שתחום אחריותה היה מגבול לבנון ועד חדרה. 28. יומן דב"ג, 15 בינואר 1948. 29. הכוונה לסלילת הכבישים. 30. יומן דב"ג, 18 בינואר 1948. 31. ארכיון ציוני מרכזי, 25/9345 S, ישיבת ועד הביטחון ב-27 בינואר 1948. 32. הראיון הנ"ל עם נחום גולן. 33. תתואר באחד הפרקים הבאים. 34. אצ"מ, 25/9346 S, ישיבת ועד הביטחון ב-3 בפברואר 1948. 35. אצ"מ, 25/9346 S. 36. ארכיון צה"ל, דוח על קטטות קרקע, חריש, מרעה ומים. 37. ארכיון צה"ל, כפר אוריה. 38. ראיון עם יעקב פרי ב-26 בינואר 1978. 39. תואר באחד הפרקים הקודמים. 40. הוא היה אז בן עשרים. 41. ראיון עם שלמה להט ב-2 במארס 1978. 42. שם, שם. 43. שם, שם. 44. שהיה במרחק כשני ק"מ מצפון-מזרח לקיבוץ צרעה כיום. 45. מפקד הכוח של הפלמ"ח. יהושע נבו ואמנון חינסקי. טענו שלא היה סידור כזה. אולי זיכרונם בגד בהם, אולי התיאום בין היחידות היה לקוי ואולי הפקודה לאבטח את החי"ש לא הגיעה אל מפקדי הפלמ"ח. 46. אברהם אילון. חטיבת גבעתי במלחמת העצמאות, שם, עמ' 239. רוב תיאור קרב כפר-אוריה מבוסס על ספרו הנ"ל של א. אילון. 47. הראיון הנ"ל עם שלמה להט. 48. אברהם אילון. חטיבת גבעתי במלחמת העצמאות, שם, עמ' 239. רוב תיאור קרב כפר-אוריה מבוסס על ספרו הנ"ל של א. אילון. 49. הראיון הנ"ל עם שלמה להט; הראיון הנ"ל עם עמי פורר: סדרת הראיונות הנ"ל עם יהושע נבו. 50. ראיון עם יהושע ארבל ב-29 באפריל 1980. 51., CO 537/3855 ינואר 1948. 52. א"צ, תיק "נס גדול" (מברקי הפיקוד העליון). 12 בינואר 1948. 53. הראיון הנ"ל עם יהושע ארבל.