תככים בריטיים בנגב

כמה שעות לפני שהחל בניו-יורק הדיון המכריע בעצרת או"ם על גורל ארץ-ישראל, נחסמה במבואות העיירה הערבית באר-שבע דרכה של שיירה יהודית שהובילה אספקה למושב בית-אשל. על המכוניות נורתה אש רובים ואנשים אחדים נפצעו. חבר בית-אשל בא לעזרת השיירה והוביל אותה בדרך עוקפת.¹ אחרי שלושה ימים הציע מושל מחוז עזה הבריטי, ג. קלמנט, לאנשי הישובים שבדרום ובנגב להתפנות צפונה, והבטיח להעמיד לרשותם כלי-רכב צבאיים להעברתם. "לא נפנה אפילו ישוב אחד בלי קרב," ענה לו מיכאל הנגבי, איש קיבוץ נגבה, שהיה "מוכתר המוכתרים" בנגב ואחראי לקשר עם אנשי השלטון באזור.² הנגב – המשתרע על שישים אחוזים משטח מדינת ישראל בגבולות שביתת הנשק של 1949, ועל שמונים אחוזים מהשטח שהקצתה למדינה תוכנית-החלוקה של או"ם – היה חוליה חלשה במערך ההגנה היהודי. יישוביו היו קטנים, מרוחקים זה מזה ומעוטי-תושבים. תחנות חקלאיות במידבר. בתחילת המלחמה היה מספרם עשרים וחמישה: בצפון-הנגב אחד-עשר ובדרום ארבעה-עשר. רק שניים מהם היו ממזרח לבאר-שבע, ואף לא אחד מדרום לרביבים. סך כול היהודים שישבו בכל הנגב היה תשע מאות, ובדרומו ישבו רק ארבע מאות. הגנה סטאטית, צמודה לישובים, לא הייתה יעילה בתנאים אלה, והאחריות לאזור הוטלה על הפלמ"ח. המלחמה בנגב הייתה ניידת-מרחבית, מיד אחרי 29 בנובמבר. גבולות מגזרי האחריות הצבאיים בנגב נקבעו על-פי ותק הישובים ועל-פי החלוקה בין יחידות החי"ש הדרומיות, ובין פלוגה י"ב של הפלמ"ח. עם פרוץ המלחמה ירשה חטיבת "גבעתי" את גזרות החי"ש, ואת גזרת פלוגה י"ב ירש הגדוד השני של הפלמ"ח, ואחר-כך חטיבת "פלמ"ח הנגב" ("חטיבת הנגב"). הכביש מג'דל-עירק-סואידן -פלוג'ה -בית-ג'וברין, היה הגבול בין מה שנקרא "הדרום" ובין מה שנקרא "הנגב", בימים ההם. מי ששלט בכביש זה היה יכול לנתק את הנגב ממרכז הארץ ולתקוף את תל אביב בצפון ואת הר-חברון וירושלים במזרח, אך נראה שמטכ"ל-ההגנה קבע את הכביש הזה כגבול הגזרות, לא בשל חשיבותו האסטרטגית, אלא מטעמי נוחות. אפשרות לומר למפקד: "הכביש הוא גבול אחריותך," בלי לחשוש מאי-הבנה. האחריות הפיקודית נחלקה בין שתי רשויות: "גבעתי" מצפון לכביש והפלמ"ח מדרום לו. בגזרת-התפר, בין "גבעתי" ל"חטיבת-הנגב", התנהלו אחדים מהקרבות הקשים ביותר במלחמת העצמאות. "אילו היה קיבוץ נגבה בתחום הפיקוד של הפלמ"ח היינו משתלטים על משטרת עירק-סואידן עוד לפני הכרזת העצמאות, וכל ההתפתחות בנגב הייתה אחרת," טען – אחרי שנים – משה ברכמן, מי שהיה המפקד הצבאי של הנגב לפני פרוץ הקרבות וסגן מפקד הגדוד השני של הפלמ"ח אחרי-כן.³ "היה צריך לכלול את הכביש בגזרת חטיבת 'גבעתי', בלי שום ויכוח," אמר מאיר פעיל אחרי שנים.⁴ ואילו למפקד גדוד 53 של חטיבת "גבעתי" גרסה כמעט הפוכה: במארס 1948 השתלט גדודו על משטרת קטרה ליד גדרה. אחר כך הוא ביקש להשתלט גם על משטרת עירק סואידן ולסלק ממנה את הבריטים. לדבריו, מפקד קיבוץ נגבה הסמוך למשטרה, הודיע: 'בנגבה, לא! שם אני המפקד, זה האזור שלי! אני אטפל בעירק סואידן'. היה לו גיבוי מהמח"ט. שילמנו עבור זה בשמונה התקפות, קרוב לשלושים הרוגים ופצועים בהתקפות האלה".⁵ ארבעה קיבוצים שכנים קינאו בטיפול המיוחד שקיבלו יישובי הנגב ובמשאבים שהוקצו להם בימי המלחמה. ב-15 בינואר התלוננו נציגי כפר-מנחם, נגבה, גת וניצנים (שנכללו בגזרת הדרום), בפני בן-גוריון על אי-הכללתם ב"תוכנית הנגב", והמא"ז של כפר-מנחם אמר: "אם תהיה התקפה, לא יעמוד (הקיבוץ) אפילו שעה." בן-גוריון נתן הוראה לצרף את ארבעת הקיבוצים ל"תוכנית הנגב", אך אחרי זמן-מה סיפרו לו הנציגים כי הוראתו לא בוצעה וכי מפקד נפת גדרה כלל את יישוביהם בתוכנית-הביצועים שלו. בן-גוריון הבטיח להם לברר מדוע לא נענתה בקשתם, אך הסביר להם שנושא זה איננו בסמכותו.⁶

בהיסטוריה של הציונות נרשמו תוכניות רבות להתיישבות בנגב ובחצי האי-סיני, ורובן לא התגשמו. הרי אחדות מהן: בשנת 1882 הגיע זלמן דוד לבונטין למסקנה שהנגב הצפוני הוא שטח התיישבות אידיאלי; ב-1891 ניסה יהודי מומר, פאול פרידמן, ליישב יהודים ליד אופירה, בדרום חצי האי-סיני, כצעד לקראת ייסוד מדינה יהודית ב"ארץ-מדיין"; ב-1902 דן תיאודור הרצל עם ממשלת בריטניה בהתיישבות יהודים בצפון-סיני ומשלחת ציונית סיירה באזור זה בראשית 1903; ב-1903 ניסה איש הקרן-הקיימת לישראל, מנחם אוסישקין, לקנות חצי-מיליון דונם בנגב; בעשור שקדם למלחמת העולם הראשונה נעשו ניסיונות אחדים לרכוש אדמות בסביבות רפיח וליישב עליהן יהודים; בשנים 1920 – 1921 תכננו חיילים משוחררים להתיישב בערד, אך לא הגשימו את תוכניתם, מפני שלא מצאו מים באזור; בשנים 1921 – 1923 ניסה ארגון "באר-שבע החדשה", בראשות הרב צבי גליק, ליישב שלוש מאות משפחות בניצנה (עוג'ה אל-חפיר); בשנת 1924 ניסו חברי "השומר" לשעבר להקים כפר-שומרים בנגב.⁷ בשנת 1934 תכננו יהושע חנקין וארתור רופין להכשיר להתיישבות ארבעה מיליון דונם מאדמות הנגב. מחציתן לעשרת אלפים משפחות של יהודים, ומחציתן להתיישבות-קבע של הבדווים. בעניין זה התנהל משא-ומתן עם השייח'ים נותני הטון בנגב, אבל משפרצו ה"מאורעות" ב-1936 אמרו השייח'ים: "עדיין אין השעה כשרה לתוכנית זו, ויש לדחותה לזמן מתאים יותר."⁸ בתחילת המאה העשרים התגוררו משפחות יהודיות מעטות בכפר בריר,⁹ בעזה ובבאר-שבע. בשנת 1911 רכש ארתור רופין, איש חברת "הכשרת-הישוב", כששת-אלפים דונם מאדמות גוממה בשביל אגודת "שארית-ישראל" המוסקבאית. על אדמות אלה הוקמה החווה החקלאית רוחמה. החווה עברה כמה וכמה גלגולים בשנת 1912, ניטשה וחודשה. ב"מאורעות" 1936 ניטשה שוב ונהרסה; ב-17 במארס 1944 התיישב בה קיבוץ של "השומר-הצעיר".¹⁰ כתוצאה ממיעוט הישובים בנגב בפרוץ מלחמת העצמאות נשקפה סכנה רבה לתושביו. ב-14 בדצמבר 1947 הוצע לבן-גוריון לפנות את יישובי הנגב הדרומי, אם לא ניתן לתגברם, וזאת כדי לקצר את הקווים ולהבטיח שלפחות הנגב הצפוני יישאר בידי היהודים. (ראה להלן) בן-גוריון סיפר על המלצה זאת בישיבת ועד-הביטחון היישובי, והגיב עליה: "לא נעזוב את הנגב, כשם שלא נעזוב את ארץ-ישראל."¹¹ שני כבישים חיברו את הנגב עם מישור-החוף: הכביש המערבי – שעבר במג'דל, ברברה, יד-מרדכי, עזה, כפר-דרום ורפיח – היה בשליטת הערבים המקומיים ואחר-כך בשליטת המצרים (בכביש זה השתמשו הבריטים, בימי הפינוי, להעברת ציוד למחנותיהם ברפיח); הכביש המזרחי יצא מכפר-ורבורג ועבר בג'וליס, בצומת 133, בחוליקת ובבריר, ובקיבוצים ניר-עם וברור-חיל (שהוקם בימי המלחמה). מדרום לברור-חיל יצאו ממנו הדרכים העיקריות אל יישובי-הנגב. על הכביש הזה שלטו הכפרים הערביים ומשטרת עירק-סואידן. כביש אחר הוביל מניצנה לחברון ועבר בבאר-שבע ובדהריה. עוד כביש, שקשר את מג'דל עם חברון, עבר בישובים הערביים פלוג'ה ובית-ג'וברין. המלחמה על דרכי הנגב התחילה ב-30 בנובמבר 1947, ומיד התמעט המזון בישובים העבריים, שרוב אספקתם באה מן החוץ. הישובים סייעו אלה לאלה, קנו מצרכים מכפרים ערביים ידידותיים, קיבלו אספקת-חרום ממטוסים, והסתפקו במועט.

יישובי-הנגב קיבלו את מימיהם מן הצפון. תוכניות להעברת מים אליהם לא מומשו, ורק בשנת 1947 הונחו שני קווי מים (מזרחי ומערבי) מהבארות שליד ניר-עם, גבר-עם ודורות שבנגב, אל הישובים שבאזור באר-שבע. בראש פעולת-חרום זאת עמד אליהו בן-חור. השייח'ים הבדווים, שהושפעו מהמופתי, לא הרשו ליהודים להניח את הצינורות בשטחיהם, וגם מנהל מחלקת העבודות הציבוריות של ממשלת המנדט – ערבי לאומני מבאר-שבע, שלמד בגרמניה, התנגד להנחת הצינור. לעומת זאת סייעו לבן-חור מושל-המחוז הבריטי, ביל מקגי, ומפקד משטרת-המדבר סרן סקוט. בעצתם של צבי בר-אמוץ מקיבוץ חצור ומיכאל הנגבי מקיבוץ נגבה הניח בן-חור את הצינור ב"דרך המלך" (טאריק אל-שולטן) הנשכחת, ששרדה מימי הטורקים. הודות לחוק העותומני לא עובדו החלקות שבצדי הדרך הזאת, והצינור לא פלש אפוא לחלקות מעובדות. העובדים היהודים הניחו את הצינור קטעים, קטעים, וכשהתאספו הבדווים והפריעו להם, היו עוזבים את קטע-הדרך הבעייתי ועוברים לאחר. לקראת המשימה הקשה ביותר, חיבור הקטעים, זה לזה, התקשר מפקד הש"י בנגב, דוד קרון, חבר קיבוץ כפר-מנחם, עם הבדווי מטרוד, אסיר בורח שהסתתר בנגב ועמד בראש כנופיית שודדים, והציע לו כסף, משקפת ומצפן, תמורת הרגעת הרוחות. השודד הוזמן לקיבוץ סעד, לפגישה עם בן-חור, וכדי להנעים את זמנו הזמינוהו מארחיו לתחרות קליעה למטרה ושכחו שעליהם להפסיד בתחרות זו. מטרוד המנוצח התמלא זעם, אבל לעסקה הסכים. אחרי שמילא את תפקידו בעסקה, קיבל את התמורה באמצעות יהודי תל -אביבי שנהג לקנות ממנו רכוש שדוד. סמוך לקיבוץ דורות עבר הצינור בתוך הכפר הוג'. תושבי כפר זה נחלקו לידידי היהודים וללאומנים, ואת הלאומנים הנהיג מורה בית-הספר, בדווי למחצה, שהתפרנס מהצד על גידול צאן. "אני יודע שאתה שונא אותי," אמר בן-חור למורה. "לא נבזבז זמן על ויכוחים. אני מציע לך עסק: אתה תאפשר לי להעביר את הצינור, ואני אתן לכפרכם מים בחמישה ברזים, אניח ממטרות בבית-הספר שלך ואלמד אותך ואת תלמידיך לגדל פרחים." זמן-מה לפני פרוץ המלחמה התקשט בית-הספר של הכפר הוג' בגינת-נוי מודרנית, שנחשבה לאחד מפלאי הנגב.¹² בן-חור הרכיב ברזים בצינור, ליד מאהלי הבדווים, וגבה מהם דמי-שימוש סמליים. כך שככה התנגדותם העקרונית, וכשחיבלו בצינורות, לפני 29 בנובמבר, הייתה בכוונתם רק לזכות במים חינם על-חשבון היהודים. רק אחר-כך, בימי המלחמה, חיבלו בהם כדי למנוע מים מהיהודים. הביצורים של יישובי הנגב היו מתאימים ל"מאורעות", אך לא למלחמה. בתי-הביטחון הדו-קומתיים נועדו להגן על היושבים בהם מפני יריות מנשק קל; בימי המלחמה הם לא היו יעילים, ובמקרים מסוימים היו למלכודת מוות. בן-גוריון ראה בנגב את העורף האסטרטגי של מדינת ישראל. הנגב נכלל בשטח שקבע או"ם למדינת ישראל, אבל בן-גוריון סבר שבריטניה תנסה לקרוע אותו ממנה.¹³

הנגב היה ביתו של הפלמ"ח, בגלל אפשרויות הסיור במרחביו ובגלל החלומות של "ההכשרות המגויסות" על התיישבות בו. ב-3 ביולי 1942, כשנסוג הצבא הבריטי מפני רומל במידבר המערבי, הורתה מפקדת הצבא הבריטי בירושלים ליוחנן רטנר, איש-הקשר של ה"הגנה" עם הבריטים, להעביר את אנשי הפלמ"ח מהגליל העליון המזרחי לדרום. "מטרת הפקודה הייתה לנסות לעכב את התקדמות הטנקים הגרמניים, אם ינסו לרדוף אחרי הצבא הבריטי הנסוג," סיפר רטנר. "היה קרוב לוודאי שבמקרה של נסיגה ממצרים לא יוכלו הבריטים להתעכב בדרום הארץ."¹⁴ הפקודה הזאת הגיעה אל פלוגה א' של הפלמ"ח בשבת, אחרי ששבה ממסע סביב אזור החולה, ביום של תחרויות-ספורט. באמצע תחרות כדור-עף, בין מחלקת כפר-גלעדי למחלקת איילת-השחר, (הראשונה הייתה קרובה לניצחון) בא למחנה סגן מפקד הפלמ"ח גיורא (ג'ורה) שינן, הפסיק את התחרויות, אסף את כולם ואמר: "היום פרץ רומל את הקווים. הצבא הבריטי בנסיגה ואנגליה שוקלת לפנות את המזרח-התיכון. הפיקוד-העליון החליט לעצור את רומל בנגב. אתם נבחרתם למשימה, לכן אתם יורדים מיד דרומה." מפקד-הפלוגה, זלמן מרט, העמיד את חייליו בשורה ואמר: "כל הירא ורך הלבב יצעד צעד אחד קדימה." איש לא צעד. הוזמנו אוטובוסים, ארגזי-יין הובאו ממטולה, ורוב חברי הפלוגה השתכרו ושרו: "הולכים לעצור את רומל בנגב." מפקד-מחלקה אחד עלה על עץ, שיכור כלוט, וצעק: "אני גנראל רומל!"¹⁵ לפלמ"ח היה אז נשק לגאלי מועט מאוד, ובאימונים השתמשו חבריו ברובי הנוטרים. אנשי הימין שב"הגנה" התלוננו: מדוע נותנים נשק של הישוב בידי נערים אלה? לפי עדותו של חבר מטה-הפלמ"ח, דויד (דוידקה) נמרי, נשלחה פלוגה א' לנגב, לא רק בלי ציוד אלמנטארי ובלי אמצעי תחבורה, אלא גם בלי נשק, "עם מקלות כתחליף לרובים," כעדותו של אחד מפזמוני הפלמ"ח. מטה הפלמ"ח הקים שערורייה, הלוחמים השמיעו ביטויי-ביקורת חריפים והפיקוד-העליון שלח את ישראל גלילי לפגישות עם הפלוגה. באחת השיחות הזכיר גלילי את המחסור במשאבים כספיים ואת אי-האמון של רבים ממנהיגי הישוב ביכולתם של ה"הגנה" והפלמ"ח למלא תפקיד במלחמה נגד הנאצים. פלמ"חניקים אחדים הציעו "להפקיע" כסף מהבנקים למען ההיערכות הביטחונית.. הכסף לא הופקע, אבל אחרי ימים אחדים הגיעו רובים אל המחלקות שחנו בנגב.¹⁶ חברי פלוגה א' שוכנו בקיבוצים נגבה, כפר-מנחם ודורות. חודש וחצי שהו בנגב הצפוני וסיירו בו. הם למדו דרכי-גישה, ומיפו נקודות-חולשה של המערך הערבי. אחרי שלוש שנים כתב יצחק שדה: "מה הייתה המטרה? לפוצץ דרכים, להקים מכשולים וגם לסמל התנגדות... מה אפשר לעשות לכברת-ארץ שטוחה ופתוחה, בעוד שבידך רק קצת רובים ותת-מקלעים? אפשר לנפול בכבוד! גם לזה יש ערך! זה היה משנה הלך-הרוח של הישוב, זה היה מסמן דרך לישוב העברי."¹⁷ פלוגות הפלמ"ח נדדו דרומה בניגוד ל"תוכנית הצפון" של ההגנה (לרכז את כל הכוח על הכרמל ולהתגונן בו מפני הגרמנים, עד שיהדפו אותם חילות בעלות-הברית מארץ-ישראל), שבה נועדו לפלמ"ח משימות-פשיטה ולוחמה זעירה בשטחים שייכבשו בידי הגרמנים. הירידה לנגב, שהייתה סטייה מהתוכנית הנ"ל, השתלבה כנראה בתוכנית אחרת, שלא מומשה: לרכז בדרום חיילים יהודים ששירתו בצבא הבריטי במצרים.¹⁸ יחידות הפלמ"ח סייעו להקמת יישוביי-המצפה הדרומיים ב-1943 (רביבים, גבולות ובית-אשל), ובמוצאי יום-הכיפורים תש"ז אבטחה מחלקה, בפיקודו של מפקד-הפלוגה, דני מס, את הקמת אחת-עשרה הנקודות. עד תחילת שנת 1947 השתתף הפלמ"ח בנגב רק במבצעים מיוחדים ואת משימות הביטחון השוטף מילאו אנשי משטרת הישובים העבריים, שמיעוטם קיבלו משכורת מהבריטים ורובם היו חברי קיבוצים ומושבים שהושבעו כנוטרים-מתנדבים. מפקדם של הנוטרים-בשכר בנגב היה צבי בן-ארי, סגן מפקד גוש הנגב של ה"הגנה". הם הביאו נשק אל הסליקים של הישובים, אימנו את חבריהם בקורסים, סייעו בהקמת ישובים ובהורדת מעפילים אל החוף" וקשרו ידידות עם הערבים והבריטים באזור. כשנודע למפקד הבריטי של הנוטרים, הסמל מרטין, שהרב-טוראי בן-ארי חשוד בפעולות בלתי-חוקיות, מעבר לגבול ההסכמה-בשתיקה של הבריטים, ביקש ממנו שיתפטר מתפקידו, כדי שלא ייאלץ להעמידו לדין. על-פי החלטת מפקדת ה"הגנה", התפטר בן-ארי, ונשלח לנפת זבולון כמדריך נפתי.¹⁹ להגנה על צינור המים ועל מניחיו לא היה די בנוטרים, ואליהו בן-חור הציע לרמ"א, ישראל גלילי, לא להשאיר משימה זאת בידי הפיקוד הנפתי, מפני שדרושות לה יחידות ניידות שתעקובנה אחרי המחבלים בקו. גלילי, מפקד הפלמ"ח; יגאל אלון וממלא-מקום הרמטכ"ל, יצחק שדה, הציעו לפיקוד-העליון להפקיד את הנגב בידי מטה הפלמ"ח ולהקים בו פיקוד מרחבי. אומנם הפלמ"ח נועד להיות כוח ארצי נייד, לא מרותק להגנת ישובים או מרחבים, אבל גלילי שכנע את המפקדה הארצית ואת המטה הכללי להתחשב בתנאים המיוחדים של הנגב.²⁰ ואכן היה מטה-הפלמ"ח אחראי לנגב, עד שהוקמה חזית-הדרום.

יצחק רבין – אז מפקד הגדוד השני של הפלמ"ח, שיחידת הנגב של הפלמ"ח הוכפפה לפיקודו – סיפר: "הנחתנו הייתה שכדי להבטיח את הצינור יש לשלוט במרחב. המפתח הוא שליטה בדרכים, ולכך הכרחית ניידות מוחלטת של משמרות. הביצוע נתקל מיד בקשיים מצד הבריטים. בתחילה לא רצינו להימנות עם נוטרי-הקבע, שהיו מעין חטיבה של משטרת פלשתינה-א"י, קיבלו ממנה את שכרם ועמדו בפיקוח קצינים בריטים. לא רצינו לכבול את חופש-תנועתנו ולעמוד בפיקוח, ולא רצינו לגרוע ממכסת הנשק ומשכר הנוטרים שנועד לישובים. לפיכך נעו יחידותינו בתחילה עם נשק לגאלי, כלומר מקלות, ואת הנשק היחידתי היו מצפינים בתחתית הטנדר. בגלל ההגבלות הכספיות החזקנו בתחילה מחלקה של שלושים וחמישה איש, שהתחלקה לשתי יחידות-משנה, כל אחת על משמר זרוע אחת של הקו. הבסיסים היו בבארות-יצחק לקו המערבי, ובמשמר-הנגב לקו המזרחי. לכל יחידה היה טנדר, שבו נעה לאורך הקו. זה היה פחות מהמינימום ההכרחי. "בתחילה התכוונו להוריד (לנגב) יחידות שלמות שיחליפו זו את זו בסבב מסוים... אך מיד התברר שהתוכנית אינה בת-ביצוע. במחלקות (ההכשרות) היו בנות רבות, ושמירת הקו ותנועה במרחבים בין שבטי הבדווים לא היו התפקידים הכי מתאימים להן. בתקציב המוגבל... לא יכולנו להוריד לנגב אנשים שלא יביאו תועלת מלאה. מניעה נוספת: הפלמ"ח היה קשור בחוזים עם משקים שיחידותיו חנו בהם. נמנענו ככל האפשר מהפרת חוזים, אלא אם כן חייב זאת מצב-חרום מיוחד. לכן נאלצנו לקבל פתרון לא רצוי: גיוס יחידות מקובצות וארעיות... מעין גיוס מיוחד לנגב, ועל כל פלוגה הוטלה מכסה. האנשים באו מכל פינות הארץ. דבר זה גרע – לפחות בתחילה -מהרמה, והכביד על האנשים.²¹ השהות הקצרה נהפכה לשירות ממושך. "מספר ההתנגשויות עם הבדווים גדל, חיפושי המשטרה בטנדרים שלנו רבו, ולפעמים נתגלה הסליק והנשק הוחרם. היה עלינו להמציא לאנשים נשק לגאלי. יכולנו לעשות זאת על-ידי השבעתם כנוטרים, ממכסת נוטרי-הקבע של הישובים. הלכנו בדרך זאת, אף כי ידענו מראש שהדבר יכביד עלינו ויכבול אותנו. החוק אסר להחזיק את הנוטרים בקיבוץ כיחידה. הערמנו על החוק בהתאמת רישומי היומנים לצרכינו, ובשמירת צעדיו של המפקח הבריטי. היה בזה הרבה ביזיון ומיאוס, אך לא הייתה ברירה. הנוטרות הייתה מקור נוסף לכסף. בעזרתה הכפלנו את כוחנו בנגב והגענו לשישים איש. הרכבנו ארבע יחידות-משנה, שהיו אחראיות לכל קצות הקווים. השבעת האנשים כנוטרים ביטלה את האפשרות להחליפם אחרי תקופה קצרה. מחוסר ברירה התגבשו היחידות הארעיות ליחידות-קבע, ונתלכדו לפלוגה י"ב, פלוגת הנגב של הפלמ"ח, חלוץ כוחותיו של הגדוד השני בנגב."²² כשהוקמה פלוגה י"ב היו אנשי הפלמ"ח בנגב לכוח צבאי אורגאני, וביולי 1947 מינה מטה-הפלמ"ח את משה ברכמן למפקד-הפלוגה. לפני כן פיקד ברכמן על פלוגה ט', שחנתה בקיבוצי הגליל העליון, אחר-כך קיבל חופשה והצטרף לקיבוץ הצופים א' (כיום מעגן-מיכאל). ב-1947היה מפקד-פלוגה ברזרבה. המשימה שהוטלה עליו עתה הייתה כמעט בלתי-אפשרית: לפקד על כל הנגב בכוח של פלוגה. הוא היה גם מפקד פלוגה י"ב, גם מפקד כל כוחות ה"הגנה" בנגב וגם מפקד-הישובים.²³ "הנגב היה לחלק ממדינת ישראל הודות להחלטה הפוליטית להקים בו פיקוד אחד, אשר שלט בכל הכוחות שבמרחב, וההחלטה נתקבלה חצי-שנה לפני פרוץ המלחמה," סיפר ברכמן. "פתחתי את מערכת-ההדרכה של הפלמ"ח לחברי הקיבוצים והמושבים, ועשינו אותם לפלמ"חניקים.²⁴ היינו כפופים למטה-הגדוד ולפיקוד הישיר של המג"ד, יצחק רבין. עם זרועות אחרות של ה"הגנה" לא היה לנו קשר. בחודשיים שקדמו למלחמה הכנו את הנגב, במידת יכולתנו, להתמודדות צבאית. הכנסנו את הישובים לתהליך התבצרות, הבאנו אמבולנסים עם הנעה קדמית, ויותר מכול החדרנו באנשים את ההכרה שהמלחמה ממשמשת ובאה, אף שאיש לא ידע מה יהיה אופיה."²⁵ עמי צור, מפקד-מחלקה בפלוגה י"ב, שירד לנגב זמן-מה אחרי ברכמן, קיבל ממנו תדריך ומונה למפקד המרחב הדרומי (רביבים, בית-אשל, נבטים, חזלה²⁶ וחצרים). מפקדתו הייתה בבית-אשל. הוא סיפר: "קו-המים לא הגיע אל יישוביי המרחב שלי, והם ניזונו ממים מקומיים וממי-גשמים שנאצרו. רק קיבוץ חצרים היה על קו-המים. כל חמשת הישובים התקיימו על תקציבים מהמוסדות. בפיקודי היו עשרים ושמונה פלמ"חניקים שגויסו לנוטרות. קיבלנו טנדר והפגנו במרחב נוכחות וכוח. יחסינו עם הבדווים היו טובים. קנינו מצרכים בבאר-שבע, השוק המרכזי של הבדווים, ומרכז השלטון הבריטי, וגם עם הבריטים היו לנו יחסים טובים. בבאר-שבע ישב הסרן סקוט. תפקידו – עד כמה שהדבר נגע לי – היה לדאוג לביטחון הישובים היהודיים, והוא מילא אותו באמונה. זה לא מתאים להסברה של אצ"ל ושל לח"י, אבל בחבל שלנו זה היה כך. "מצב הביצורים היה רע: הישובים היו מוקפים גדרות, בשערים ישבו זקיפים, במרכז הישובים עמדו בתי-ביטחון בעלי שתי קומות, מבטון מזויין, עם עמדות-ירי ומקום לתצפיות על הגג. בהתקפה היו כל החברים אמורים להתכנס בבית-הביטחון. גרעין חזלה התפרק אחרי שבאנו לאזור, והנקודה נעזבה. העברנו את המטה שלנו מבית-אשל לחזלה. חבר בית-אשל התנדב להיות טבח, ואני חתמתי על התחייבות שהמוסדות ישלמו לבית-אשל בעד עבודתו. מהפיקוד בניר-עם קיבלתי שק עם כסף (לירות יחידות) וקנינו מצרכים בשוק הבדווי בבאר-שבע, פעם ביומיים. לפני פרוץ המלחמה בא לחזלה גרעין חדש, של תנועת 'גורדוניה', ואנחנו חזרנו לבית-אשל."²⁷

שכני ארבע מאות היהודים שהתיישבו בנגב הדרומי היו כעשרים אלף בדווים. יחסי היהודים והבדווים בנגב – שימיהם כימי ההתיישבות היהודית בארץ-ישראל – ידעו מעלות ומורדות. בקיץ 1902 נפגש שייח סאלם אבו-רביע²⁸ עם ד"ר יצחק לוי, מנהל סניף בנק אפ"ק²⁹ בירושלים, והציע לו, בשם כמה ראשי שבטים מן הנגב, להתאחד ולכבוש את ארץ-ישראל מידי הטורקים. השייח' אבו-רביע וחבריו ביקשו מהיהודים רובים ותותחים, והביעו נכונות לתת להם את החלק שהיה יהודי – על-פי מסורתם – לפני כאלפיים שנה, ושנקרא בשם "ארץ-ישראל". אבו-רביע ביקש מד"ר לוי להביא הצעה זאת אל "הרצל מלך היהודים", וד"ר לוי הציע להרצל ליישב צעירים יהודים בין הבדווים ודיבר על "מיזוג הבדווים עם עמנו, כדי להיות אלמנט אחיד." הרצל שלח מכתב דחוף אל לבונטין, מנהל בנק אפ"ק ביפו, וביקש ממנו לחקור, ללא ידיעתו של ד"ר לוי, מיהו שייח' סאלם אבו-רביע. הברית בין היהודים לבדווים לא קמה. שייח' חמאד אבו-רביע, הנכד, חבר-הכנסת, אמר, אחרי שנים: החשדנות המוגזמת של היהודים הייתה סיבת המחדל.³⁰ אף שהברית לא נכרתה, היו היחסים בין היהודים לבדווים בנגב ידידותיים למדי, עד שנות השלושים. המפנה-לרעה חל בשנת 1933. המופתי הירושלמי חג' אמין אל-חוסייני בא לביקור בנגב. אוהל גדול הוקם לכבודו,³¹ וחג' איברהים אל-צאנע, ראש שבט אל-צאנע, אסף אליו את רוב ראשי-השבטים. המופתי הסביר לנאספים שהיהודים מתכוננים לנשלם מאדמותיהם וגייס אותם לתנועה הלאומית הערבית. אחד המשתתפים בכינוס העיד: כששאל המופתי אם הבדווים ילכו אחריו השיבו השייח'ים: "חג' אמין, אל תדאג! בחרבך נשפוך את הדם! האדמה אדמתנו והיהודים כלבינו." כל שבעה-עשר ראשי שבטי אלקדיראת, למטה תיאהא, חתמו על התחייבות לא למכור קרקע ליהודים. זאת לשון ההתחייבות: "נפגשו, השייח'ים של שבטי אלקדיראת, נכבדיהם וראשי משפחותיהם וחתמו בחתימת ידם... "1. כל איש מבני השבטים הנ"ל שימכור את אדמתו ליהודים, יעזור או יתווך במכירת אדמה השייכת לאחד מבני השבטים הנ"ל, או יתערב בכל עניין העשוי לפגוע בקרקעות, ייחשב למנודה. אם ייפגע, דמו מותר, ולא יידרש פיצוי או כופר-נפש בעדו. "2. אם אחד מבני השבטים הנ"ל או אחד משבטי באר-שבע יעשה מעשה כלשהו באדמה מאדמות-השבטים – ימכור אותה ליהודים, יתווך במכירתה או יטפל בהעברתה – הוא ייחשב למנודה ויגורש מקהל השבטים, ואם יהרוג אותו מישהו מהם, יישאו כולם יחד באחריות ובכל תוצאה, פיצוי כספי או כופר-נפש. "3. כולם יתייצבו שכם אחד להגנת כל אדמות השבטים הנ"ל ושמירתן, אם יהיה צורך, ויעמדו יחד בכל מאמץ כספי, בין שיהיה בו רווח ובין שיהיה בו הפסד."³² באמצע שנות השלושים היה נפוץ בנגב שיר הקורא לאיבן-סעוד, מלך ערב-הסעודית, לבוא לארץ-ישראל ולשלוט בה. שורות אחדות מהשיר הזה מעידות על שאיפת-הקרב של הבדווים, שקצת תבלין לאומי, ברוח הזמן, נבזק עליה: נתנפל על עזה. מפגש חסרי-המצפון וחרבנו תרווה דם עד שלא תשוב לנדנה. תל אביב היא מפגש הארורים הם נאספים בה בקיץ ובחורף. נתנפל עליהם פתע, עם זריחת-השמש. בכל רחוב יזרום אז נהר של דם נפזר את צלמי הכופרים לכל עבר אין איש בעולם שישכח את דת הנביא ארמונות יפו טובלים בבוסתנים שיש בהם כל מה שהנפש שואפת אליו.³³

לפני החלטת 29 בנובמבר הגיע לבאר-שבע בדווי מעבר-הירדן, צאלח בק, ממשפחת בסיסו, הציע לראשי השבטים להצטרף לממלכת עבדאללה, כשיפנו הבריטים את ארץ-ישראל, והזהיר אותם מפני המופתי הבוגדני. חג' סלימאן אלאסר, בן שייח' ואיש מטה-התיאהא, סיפר כי השליח מעבר-הירדן אמר: "רק תחת שלטון עבדאללה תחיו בשלווה ותישארו על אדמותיכם." אבל בין עבדאללה ובין הבדווים הארץ-ישראלים לא התפתחה ידידות. פקידים וקציני משטרה בריטים בכירים דיברו על ליבם והציעו להם לבקש שהמנדט יימשך בארץ-ישראל, או לפחות בנגב. ששון בר-צבי רשם עדויות אחדות בעניין זה. עדותו של שייח' עלי: "הוזמנו למלון, 'פלשתין' בירושלים. זה היה בשנת 1947. משם הסיעו אותנו למוסקוביה (מגרש הרוסים) במשוריין. נפגשנו עם מר שאו. הבריטים הציעו לנו לבקש את המשך שלטונם בנגב, מפני שזה לטובתנו. כבר היו אז פעולות-איבה בין יהודים לערבים. דחינו את ההצעה מפני שרצינו ממשלה עצמאית שלנו, והיינו בטוחים שנתגבר על היהודים." שייח' פריח: "או שנגיע איתם להסכם ונקים ממשלה משותפת." שייח' עלי: "בפגישה ההיא נכחו שייח' פריח אבו-מדין, שייח' חסן אבו-ג'אבר, שיח' פריח אל-מצדר, ואני." שייח' פריח: "על שפת-הים התכנסה אסיפה של ראשי השבטים בנגב. זה היה לפני הנסיעה לירושלים. השתתפו בה המזכיר הכללי של ממשלת המנדט, מר גרניי ומר שאו. שבוע לפני כן ביקר אצלי מר שאו ואמר: אנחנו רוצים שראשי השבטים יבקשו ממזכיר או"ם שהבריטים ישמרו עליהם ויקימו להם ממשלה. אחרי פגישת ראשי השבטים נחשב כל מי שהסכים להצעת הבריטים לבוגד. אילו קיבלנו את הצעתם היה מצבנו עכשיו טוב יותר." מחמד סולימאן: "לא יכולנו לראות מראש את ההתפתחות, את התערבות הצבא המצרי ואת המלחמות." שייח' פריח: "היום אנחנו מבינים אחרת. הבריטים הציעו לנו לבוא לבאר-שבע ולקבל נשק להגנה עצמית. הם אמרו שבקרוב יעזבו את הארץ, ושאנחנו נהיה זקוקים לנשק. קיבלתי שבעה-עשר רובים וכמה שוטרים מוספים, שקיבלו משכורת מהבריטים עד הפינוי. מיניתי עליהם סמל, את אחמד אבו חג'יה." מחמד סולימאן: "קיבלתי עשרה רובים, ולכל רובה מאה כדורים. הבריטים אמרו שאחרי הפינוי יהיה תוהו-ובוהו (פ'ואדה) בארץ, ושבנשק הזה נתגונן נגד היהודים. שייח' פריח: "המצרים באו להגן על תושבי פלשתין מפני היהודים, אבל למעשה הם לחצו עלינו, היכו בנו, האשימו אותנו בריגול וקראו לנו 'מרגלים בני-כלבים'. המצרים ירו בתותחים כבדים והיהודים ירו טקאקיע (פקקי-נפץ של פורים), אבל היהודים ניצחו, מפני שרק אלוהים יוכל ליהודים."³⁴ ידידי היהודים בנגב – שייח' סולימאן אל-הוזייל, שנטה את אוהליו מול הקיבוץ שובל, אבו-רקייק מאזור נבטים, שייח' אבו-מועמר משבט עזאזמה שליד רביבים, וסולימאן צאנע – לא אכזבו. בשנים 1947 – 1948 הם הביאו לידידיהם מידע צבאי, לא פעם בסכנת נפשות; רוב השייח'ים התנגדו להקמת המדינה היהודית, אך הם לא היו לאומנים קיצוניים כערביי הר-חברון, והיהודים הגיעו איתם להבנה, הודות לכמה אינטרסים משותפים. בכל קיבוץ בנגב היה אוהל להכנסת אורחים (מד'אפה) שבו כובדו האורחים הבדווים בקפה. ששון בר-צבי, שהיה מוכתר רביבים כמה שנים, ושהבדווים ראו בו אחד משלהם, סיפר: "ב-1946 היה שיטפון, ואוהלי השבט השכן נסחפו בזרם. קנינו שקים ותפרנו להם אוהל, וגם נתנו להם בגדים. כאשר קטפנו את היבול הראשון שלנו נתתי להם שני מלפפונים ואבטיח, והם נתנו לנו בתמורה את החמאה הראשונה שלהם. המחוות הקטנות האלה חשובות מאוד. לעיתים הייתי שוהה בשטח שבוע, על סוסה, וכל חברי רביבים ידעו שהבדווים יגנו עלי. היינו חלק מן הנוף."³⁵ חבר רביבים, יעקב שמש, ששירת בפלמ"ח ביחידת המסתערבים, סיפר שהקיבוץ שלו היה תלוי באספקה מבאר-שבע הערבית, והאוטובוס שהגיע אליו היה ערבי. יום אחד קנה שמש מצרכים בבאר-שבע וצעד לעבר האוטובוס. ילדים נטפלו אליו ושאלוהו: "אתה יהודי או ערבי?" - "ואם יהודי?" - "צריך להרוג אותך," קראו הילדים במקהלה והשליכו עליו אבנים. בדווי שנקלע למקום שלף את חרבו, גרש את הילדים והגן על שמש כל הדרך לאוטובוס.³⁶

אריה דברת היה המוכתר של קיבוץ דורות. הבריטים, שמינוהו לתפקיד זה, שילמו את משכורתו, אך הוא עבד למען הש"י, ככל המוכתרים. "היחסים עם השכנים היו טובים," סיפר דברת. "לא המקומיים חיבלו בקו המים, אלא כנופיות מעזה וממקומות אחרים. קנינו מהערבים נשק גנוב ושילמנו חמש-עשרה עד ארבעים וחמש לא"י בעד רובה. עדות ליחסים הטובים: אנחנו, בקיבוץ דורות, לא שמענו אפילו ירייה אחת עד 15 במאי, יום הפלישה המצרית."³⁷ הישוב היהודי הסמוך ביותר לעזה היה בארות-יצחק. שנתיים הביאו חברי בארות-יצחק מים, יום יום, בעגלה מעזה, והעגלון, אברהם גרוס, העיד שלא אירעה לו אפילו תקרית אחת. המא"ז שמעון פורשר סיפר כי המכתבים למשק הגיעו לתיבת-דואר מס. 18 בעזה, וכי חברי הקיבוץ קנו בעזה את העיתון "פלשתין פוסט" והיו נוסעים באוטובוסים שלה. לילה אחד נקלעה חברת הקיבוץ לעזה בשעה מאוחרת, וערבי עזתי הוביל אותה לקיבוץ על חמור. האנשים שחיבלו בצינור המים – טענו פורשר וגרוס – היו בדווים ששמרו עליו, ושפוטרו ממשרתם כשקיבל הפלמ"ח את האחריות על השמירה.³⁸ בני מיטיב, מי שהיה שומר-שדות בקיבוץ נירים, סיפר שעד מלחמת העצמאות תקפו הערבים את חברי המשק פעמיים, ובשתי הפעמים היו התוקפים שודדים "מקצועיים". היחסים עם הבדווים השכנים היו ידידותיים. ביום הכרזת המדינה, 15 במאי, ידעו הכול שלמחרת יפלשו המצרים לארץ-ישראל ושקיבוץ נירים יהיה אחד מיעדיהם הראשונים. "עליתי על הסוס, הסתובבתי בין הבדווים ואמרתי: 'לכו מכאן, מפני שכאן יהיו קרבות.' אחר-כך, כשחזרתי אליהם מהצד השני של המתרס, כמושל רפיח, ב-1956, נוכחתי לדעת שהם זוכרים היטב שהזהרתי אותם יום לפני הפלישה. חברי מצפה בית-אשל קיבלו את מימיהם מבאר-שבע. כשנשאל ספק-המים הערבי מדוע הוא נותן מים ליהודים השיב: "היום אנו נותנים להם מים, מחר הם יתנו לנו. אם יבואו הנה יהודים יהיו כאן מים בשפע."³⁹ כשקיבל משה ברכמן את הפיקוד על הנגב צורף למפקדתו איש הש"י, דוד קרון, מכפר-מנחם, מוכתר, מא"ז ושומר-שדות. בשנת 1936 התנדב קרון לבריגדה הבינלאומית שלחמה בספרד נגד פרנקו, וכשחזר, סיים קורס מפקדי-מחלקות. בן-גוריון ביקש מכפר-מנחם להשאילו למפקדה, והוא התיידד עם הפלאחים ועם הבדווים ושאב מהם ידיעות. "משימתי הייתה לעשות מהמים גורם ביחסי-השכנות," סיפר קרון. "מיניתי את ראשי-השבטים ומוכתרי הכפרים לאחראים לצינורות ולחלוקת המים לאנשיהם, ושילמתי להם שכר. רוב השומרים היו בדווים. שילמתי להם באמצעות קצין-משטרה ערבי שהיה ממונה על תחנות רוכבי-הגמלים. הכסף התקבל מהסוכנות או מ'מקורות', ואני והקצין נתנו אותו לנכבדים, כדי שיחלקו אותו, ובהזדמנות זאת היינו שותים קפה ומשוחחים שיחה בטלה. כך ליקטתי ידיעות. יום יום הייתי בשטח, בלי משמר. אנשי-הקשר שלי הביאו אלי ידיעות, וקניתי מהם נשק ותחמושת, אומנם לא בכמויות גדולות. זה היה אופי הפעילות עד 29 בנובמבר".⁴⁰ תגבורת נוספת למפקדת הפלמ"ח בנגב היה דוד (ביבי) ניב (רבינוביץ). ב-1945 ביקש ניב להשתחרר מהפלמ"ח ללימודים, ונענה רק באוקטובר 1947. היחסים עם הערבים כבר התחממו אז, וניב לא נטש את השורות, אבל מאחר שפלוגתו כבר ניתנה לאחר, שלח אותו אלון לנגב, כסגנו של ברכמן. ____ [בפרק הבא: טבח חוליות פלמ"ח בנגב, הצעות לפנות את יישובי הנגב בדרומי; מארבים קטלניים; הכנסת שירות האוויר של ארגון ההגנה לפעילות בנגב; התקפה ראשונה מן האוויר של "חיל-האוויר הישראלי" על כוחות ערבים בנגב.]

1. זאב אפיק, עבודת מחקר על בית-אשל לסמינר "ישובים במערכה", בקורס הדו-שנתי כסמינר אפעל, מחזור ב', 1980. 2. ארכיון צה"ל, מברק מאת מיכאל הנגבי למטכ"ל ה"הגנה", 4 בדצמבר 1947; סדרת ראיונות עם מיכאל הנגבי ב-1980. 3. ראיון עם משה ברכמן במארס 1978. 4. סדרת הראיונות הנ"ל עם מאיר פעיל. 5. סדרת ראיונות עם יצחק פונדק. 6. יומן דב"ג, 15 בינואר 1948 ו-18 בפברואר 1948. 7. יוסף ברסלבסקי. הידעת את הארץ ב', הקיבוץ המאוחד, תש"ז, עמ' 91-1; מרדכי אליאב, "פיתחת רפיח בתולדות ההתיישבות היהודית", קתדרה 3, אדר. תשל"ז. עמ' 208-117. 8. אריה ל. אבנרי, ההתיישבות היהודית וטענת הנישול, שם, עמ' 216-214. 9. כיום קיבוץ ברור-חיל. 10. אליהו כנעני, רוחמה, יד בן-צבי, תשמ"א. 11. אצ"מ, 25/9344 S. ישיבת ועד הביטחון, 14 בדצמבר 1947. 12. סדרת הראיונות הנ"ל עם אליהו בן-חור: ראיון עם צבי בר-אמוץ ב-16 באפריל 1980; סדרת הראיונות הנ"ל עם מיכאל הנגבי; ראיון עם דוד קרון ב-15 ביולי 1978: רישום רב-שיח על הנחת קו המים בנגב ב-19 בספטמבר 1976, בהשתתפות מיכאל הנגבי, בני מיטיב, אליהו בן-חור וששון בר-צבי. 13. ראיון עם יהושע ברנשטיין (גנדי). ב-13 ביוני 1880; ראיון עם גיורא שינן ב-4 במאי 1981: סדרת ראיונות עם ארנן עזריהו (סיני) ב-1981-1980; סדרת ראיונות עם נחום שריג ב-1979-1978. 14. יוחנן רטנר. חיי ואני, שם, עמ' 321. 15. ראיון עם יהושע ברנשטיין (גנדי). ב-12 ביוני 1880; ראיון עם גיורא שינן ב-4 במאי 1981: סדרת ראיונות עם ארנן עזריהו (סיני) ב-1980-1981; סדרת ראיונות עם נחום שריג ב-1979-1978. 16. דוד נמרי, ספר הפלמ"ח א', שם. עמ' 148; סדרת הראיונות הנ"ל עם ישראל גלילי. 17. יצחק שדה, לאחדות העבודה, גיליון 32, פברואר 1945. 18. סדרת הראיונות הנ"ל עם אליהו בן-חור; סת"ה ג/ו, עמ' 393. 19. סדרת ראיונות עם צבי בן-ארי ב-1980-1978. 20. סדרת הראיונות הנ"ל עם ישראל גלילי ועם אליהו בן-חור. 21. ראוי לציון שהמפקדים נטו להשאיר את הלוחמים הטובים בפלוגותיהם. ולא שלחו אותם ליחידה המקובצת. 22. עדות של יצחק רבין בספרו של יצחק אחיטוב, כנתיבי הנגב הנצור (פנימי), תשי"ג. עמ' 10-9. 23. אורי ברנר, ההתיישבות בבית היוצר לכוח הצבאי, שם. עמ' 69. באוקטובר 1947 הייתה התפרסות דומה, במשך שבועיים. בגליל העליון המזרחי, כשנודע על ריכוזי צבא סורי לאורך הגבול הוכפף הגליל העליון לגדוד השלישי של הפלמ"ח. וכשנרגע הגבול בוטל הסדר זה. 24. רבים מחברי הקיבוצים הללו –בייחוד חברי הקיבוצים הצעירים. שעלו על אדמותיהם משנת 1946 ואילך – שירתו שנתיים בפלמ"ח עוד לפני הקורסים של ברכמן. הכשרות-פלמ"ח שסיימו את שירותן הקימו ארבעה מאחד-עשר הישובים שעלו על הקרקע במוצאי יום-הכיפורים תש"ז. 25. הראיון הנ"ל עם משה ברכמן. 26. ישוב שהוקם במסגרת עליית אחת-עשרה הנקודות בתש"ז, על הדרך שבין באר-שבע לחלוצה. וננטש אחרי מלחמת-העצמאות. 27. ראיון עם עמי צור ב-29 ביוני 1978. 28. סבו של חבר-הכנסת שייח' חמאד אבו-רביע, שנרצח בינואר 1981. 29. "בנק אנגלו-פלשתינה." 30. יוסף ברסלבסקי, הידעת את הארץ ב'. שם, עמ' 29-24; ראיון עם ששון בר-צבי ב-2 באוקטובר 1979. 31. כיום עומד במקום זה בית-הספר של נתיבות. 32. את התעודה נתן למחבר חוקר הבדווים ששון בר-צבי. 33. רשם ותירגם ששון בר-צבי. 34. שם, שם. 35. בן צבי. 36. ראיון עם יעקב שמש ב-14 ביוני 1980. 37. ראיון עם אריה דברת ב-3 בפברואר 1978. 38. ראיון עם שמעון פורשר ועם אברהם גרוס ב-21 ביוני 1980. 39. כני מיטיב ברב-שיח הנ"ל על הנחת קו המים. 40. הראיון הנ"ל עם דוד קרון.