באמצע ינואר 1948 כבר הבינו הכול שהנגב לא ייפול בתוך שבועיים – על-אף חששותיו של עשת בדצמבר 1947 – ואף לא תוך חודשיים. הפיקוד-העליון כבר העריך שערביי הנגב אינם מסכנים את הישובים היהודיים, ושיש לישובים אלה אורך זמן לנשימה. לעומת זאת המשיך
בן-גוריון לחשוד בכנות כוונותיהם של הבריטים, ואמר לחברי הנהלת-הסוכנות (ב-19 בינואר): "יש אומרים כי העזרה הגלויה הניתנת לערבים על-ידי הבריטים באה לשם מטרה אחת, והיא שנוותר על הנגב ונסתפק במה שיש לנו." בן-גוריון הציע להחזיק חמשת אלפים לוחמים בנגב למילוי החלל שישאירו הבריטים בצאתם, והעריך ש"בעוד חודשיים בערך ודאי יתקיפו אותנו מכל צד, ואז יימצא נוער רב בנגב, העלול להיות מנותק. תיתכן גם פלישה ממצרים, סעודיה ועבר-הירדן."
25
ב-2 פברואר אמר בן-גוריון לחברי ועד-הביטחון: "בכל הארץ יש פרובלמה של הגנה, ביטחון הישוב היהודי בעיר ובכפר... (בנגב) אין פרובלמה של הגנה; אין ישוב יהודי בנגב. יש נקודות מספר, שגם הן אינן נקודות-התיישבות במובן האמתי של הדבר. בגלל נקודות מספר לא היה כדאי הדבר. שם יש פרובלמה הפוכה: הגנת הישוב על השטח... השאלה – אם להגדיר במלה שאינה הולמת, אלא רק כדי לסבר את האוזן – זה כיבוש הנגב, אם אנחנו חוזרים וכובשים מה שלא שייך לאחרים. הנגב הוא שמונים אחוזים מן השטח שהקצה או"ם למדינה היהודית ויש בו שישים עד שמונים אלף ערבים שלחמשת אלפים מהם יש רובים. בנגב הדרומי, בין רביבים לאילת, אין ישובים, אלא רק כמה תחנות-משטרה ליד מקורות-מים. נראה שהפינוי הבריטי יתחיל בדרום. מצרים, עבר-הירדן וערב הסעודית לוטשות עיניים, כל אחת בנפרד, לחלקים מאדמת הנגב, על כן יש להשתלט מהר על כולו. לכך דרוש מאמץ גדול, אך אם לא יעשה המאמץ, יגשימו הערבים לפחות את תוכנית-המינימום שלהם, לקצץ בגבולות שהוקצו ליהודים, ולנסות לאלצנו לבנות קרתגו
26 בתל אביב. הנגב הוא המקום היחיד בארץ שיש בו סיכוי להתיישבות רחבה ללא שכנים ערבים. על חוסר המים ועל האופי המדברי של הנגב יתגברו המדע והטכניקה. אסור להגיד, מה יש? נאבד עכשיו את הנגב? נקבל אותו כעבור זמן בחזרה. קודם כול, לא נאבד אותו, ולא לאבד אותו פירושו לכבוש." על הישובים בנגב להיות מוכנים לקראת "פלישה של צבא מסודר, מאורגן, ממושמע, עם אספקה טובה. בל נרמה את עצמנו ונניח שלא יהיה להם ציוד טוב ביותר." לכן יש לשלוח לנגב חמשת אלפים איש שיקימו ישובים לא שגרתיים ולא קבועים, בנקודות החיוניות, ושישתלטו על משטרות-המידבר המתפנות ועל מקורות-המים, ויחזקו את הישובים הקיימים.
לטענה שהישוב העברי אינו יכול לשלוח חמשת אלפי בני-אדם לנגב, השיב בן-גוריון: בפברואר יבואו עשרת אלפים עולים לגאליים, ולאחר שיפוג תוקף המנדט יעלו עוד רבים. לטענה שהנגב ינותק מהישוב עם הפלישה, ושיושביו ייקלעו למלכודת, ענה במלים אלה, שנרשמו בפרוטוקול: "את ארץ-ישראל לא נגאל בלי מלחמה. תמיד חשבתי, כל ימי חשבתי, שלהגיד ליהודי לבוא לארץ-ישראל, זאת אומרת שאנחנו אומרים לו לבוא ולסכן את חייו, כי תהיה בה מלחמה. זאת חשבתי לפני מאורעות אלה. כאשר רק עליתי ארצה ידעתי זאת. איש לא יוכל להגיד שאין בזה משום ריסק. הריסק אינו יותר גדול מאשר בתל אביב. בתל אביב יהיה קל יותר להשמיד חמשת אלפי יהודים מאשר בנגב... מה שלא נעשה בחודשים הבאים, לא נעשה, אולי, במאות שנים. אין לי ספק שבששת החודשים הבאים יוכרע גורל עם ישראל, אולי למאות שנים, אולי לאלפי שנים. עלינו לדעת שזה מאמץ קשה, מאמץ כספי, מאמץ אנושי."
דברים אלה לא התקבלו בהסכמה מלאה. יושב-ראש הוועד הלאומי, דוד רמז, ונציג ההסתדרות, ברל רפטור, תמכו בהם ללא סייג, ורמז אמר: "ההגנה על אילת היא כהגנה על תל אביב." בן-גוריון השמיע קריאת-ביניים: "בעיני היא חשובה יותר." רפטור אמר: "הדרישה לנגב זאת דאגה לעתיד ההתיישבות, עתיד הציונות, עתיד היהודים."
לוי אשכול, עוזרו של בן-גוריון, הסתייג קצת. לדעתו נדרש לנגב "מפעל התיישבותי, בעל אופי התיישבותי קודם כול; לא תגובה צבאית, אלא תגובה התיישבותית. אנחנו צריכים קודם כול להפגין בפני העולם שדווקא בימי 'מאורעות', דווקא בימי דמים, פנינו לא לכיבוש מדינה זו או אחרת, אלא להתיישבות." הציונים הכלליים בוועד-הביטחון התנגדו לתפיסתו של בן-גוריון, ויוסף ספיר טען שאין להקים ישובים במהלך מלחמה. להפך, יש להפוך ישובים למאחזים צבאיים. קודם כול עלינו להגן על הקיים. "אם ננצח בצפון, בתל אביב או בחיפה, הנגב יהיה בידינו. אם, חלילה, לא ננצח וגם נשב באילת, הפסדנו." איש הציונים הכלליים משה סבירסקי אמר: "ברור שיש לנו צורך בנגב. ברור שאם אנחנו לא נשמור על הנגב עכשיו, הוא לא יהיה לנו... אבל נשאלת השאלה אם יש לנו כוח להחזיק אותו בידינו. אם אין לנו הכוח, יותר כדאי להחזיק בדברים הקיימים." שיקול נוסף של סבירסקי: "עלינו להשוות מה יקר יותר, האיש או המידבר, שאין בו ולא כלום."
ההתנגדות מימין והתמיכה המוגבלת של חבריו, אנשי ההסתדרות, הפיקו מבן-גוריון נאום נוסף באותה ישיבה. בנאום זה הציג את ה"אני מאמין" שלו בנושא הנגב:
27
"על מה אנחנו מגנים עכשיו? לא על מדינה ולא על הקיים. יש עכשיו ניסיון, וניסיון רציני, הכי רציני שהיה עד עכשיו, לחסל את הציונות. אנחנו נלחמים נגד זה, ואין, לפי-שעה, שני תפקידים. יש רק תפקיד אחד, תפקיד של מלחמה על אפשרויות הגשמת הציונות. אינני אומר שפה אינה צריכה להישמע דעה אחרת, וכל דעה יש לה הזכות להישמע, תבורך ותיבדק. לפי שעה כל ההכנות, כל הסידורים, כל התוכניות, כל ההוראות, ואם יש גם דבר בלתי-מעשי כמו רוח – ויש דבר זה – לכל אלה אין שני כיוונים אלא כיוון אחד. כך חושב ויחשוב כל ציוני, אשר מוכן למסור את נפשו רק על זאת, ולהילחם על הציונות, ואף אחר מאלה אשר יש להם, או תהיה להם, דרך אחרת, לא ישפיעו על כך... המלאכה, הנעשית עד עכשיו על-פי כיוון אחד... איננה הגנה על הקיים... לדעתי לא קיים שום דבר בארץ. אם אנחנו מדברים על הקיים-כביכול, הוא בית-קלפים ואינו קיים כלל. קיים בארץ רק מה שאינו קיים, ועל זה אנחנו מגנים. רק על זה. אם אנחנו לא נגן על המדבר, תל אביב אינה קיימת, זה רק דמיון שתל אביב קיימת, המדבר קיים יותר מאשר תל אביב... אין שום דבר קיים, ואם אני צריך להגן על הקיים אגן על מה שלא קיים; אם לא אגן על מה שאינו קיים אין לי על מה להגן.! המגנים יגנו על הציונות, לא על הקיים, ומזה אין להוציא שנים-עשר מיליון דונם. אומנם עד עתה לא הייתה התנגדות כזאת, וגם אז לא טוב היה לחכות. כרגע רוצים לקחת זאת מאתנו, ואם את זאת רוצים לקחת מאתנו, אנחנו לא ניתן. ובכן, אנחנו צריכים להיות שם.
"... ה"הגנה" אשר מתארגנת בארץ והכוחות העומדים מאחוריה, הם אינם מגנים על הקיים. הם מגנים על המדבר, וגם אדון ספיר,
28 נדמה לי – נדמה לי שהוא היה בארץ לפני – הוא היה בארץ-ישראל בלי תל אביב. אני באתי לארץ-ישראל כשלא הייתה תל אביב; אומנם היא הייתה. היא הייתה במחשבתנו. אומרים, מה אכפת, ניקח אחר-כך בחזרה, ייקחו, לעת עתה, מאתנו עשרה מיליון דונם. המגנים לא יתנו. המגנים הם נוער. אלה העומדים בשכונת-התקווה, אלה הנותנים כסף לצורכי ה"הגנה", אין להם עניין להגן על הקיים, יש להם די שכל להבין שהקיים אינו קיים, ואין בזה שני כיוונים."
29
לדברי ישראל גלילי לא התייחסו רוב הנוכחים בישיבה ברצינות לדברי יוסף ספיר ומשה סבירסקי, שהשתמע מהם שאין להקצות כוחות ומשאבים גדולים להגנת הנגב; בן-גוריון הפתיע את הנאספים בנאומו זה, שהיה תפור על-פי מידות של אסיפת עם, ולא של דיון פנימי. גלילי, שהסכים עם עצם הדברים שאמר בן-גוריון, כתב פתק לרמטכ"ל יעקב דורי: "בן-גוריון מדבר אל ההיסטוריה."
30
"כשהקמתי את חטיבת הנגב," סיפר נחום שריג, "הופיע מן המטכ"ל קצין, ששירת לפני כן כאלוף-משנה בצבא הפולני הסדיר. הוא עשה חשבונות, שאל מה אורך החזית והיכן הגזרות הקריטיות, אחר-כך ישב, חשב, והגיע למסקנה שיש לנו בנגב מאתיים קילומטרים חזית.
'תוכל לעמוד בכך?' שאל בזהירות.
'הבעיה אינה עומדת על הפרק, נחזיק מעמד עם מה שיש לנו,' עניתי."
31
____
[
בשבוע הבא יתפרסם פרק ראשון בסדרת פרקים על גוש-עציון בפרוץ מלחמת העצמאות. הפרק הראשון יעסוק בהתיישבות בגוש-עציון; באופי המשקיסטי ולא הביטחוניסטי של המתיישבים; באפשרות שגוש-עציון יהיה קנטון יהודי במדינה ערבית ובשלוש האסכולות בפיקוד העליון של ארגון ההגנה לגבי גוש-עציון במלחמה.]