תפקוד לקוי בגוש-עציון

ב-2 בדצמבר 1947, כשנהרס המרכז המסחרי בירושלים, הגיעו לכפר-עציון כמה שוטרים בראשות מפקד משטרת-חברון, הקצין הבריטי המיש דוגין, ידיד היהודים. בהתאם להוראות-הקבע לא הניחו להם השומרים להיכנס לקיבוץ בלילה, אך דוגין התעקש. חברי הקיבוץ יצאו אליו אל מחוץ לשער והוא סיפר להם כי נודע שהערבים מתכוננים לתקוף את הגוש וביקש ללון בקיבוץ, על כל צרה שלא תבוא. דוגין ופקודיו לנו בכפר-עציון, אך הלילה ההוא עבר על הגוש בשקט.¹ מפקד קורס מפקדי-הכיתות בגוש, שמואל פרודובסקי, קיבל הוראה ממחוז-ירושלים של ה"הגנה", לקבל את הפיקוד על הגוש אם יהיו בו התנגשויות אלימות, ושוחח עם מפקד-החבל יעקב אלטמן על הכוננות הביטחונית. "אנשי הישובים לא ששו להתבצר," סיפר פרודובסקי. "דיברתי איתם על הקמת גדר ראויה לשמה. שום דבר. כאילו לא מעניין אותם. ביקשתי מהמא"זים להגביר את השמירה. הם דחו את בקשתי. כשביקשתי שיציבו בלילה את המקלע בעמדה השיבו שהם שילמו בעדו בכספם ולא יסכנו אותו. אחרי ימים אחדים קיבל דני מס את הפיקוד. הכנסתי אותו לעניינים וחזרתי לפקד על הקורס. יום אחד סיפר לי דני בדמעות שניסה לשכנע את הפעילים להקים גדר, והם סירבו. אחרי זמן-מה נפסק הקורס. מפקד המחוז ישראל עמיר היה זקוק למפקדי-כיתות, לא היה לו פנאי לחכות להשלמת האימונים. רוב החניכים חזרו לירושלים באחת השיירות."² באחת השבתות תקפה יחידת פלמ"ח, בפיקוד אריה טפר, את עין-צורים באש חיה, כדי לשכנע את חברי הקיבוץ שאפשר לחדור אליו ושעליהם להכין ביצורים גם בשבת. טפר סיפר שהקיבוצניקים לא שוכנעו.³ שאול רז סיפר שכאשר פרצו הקרבות היו בכפר-עציון רק ארבע עמדות מוגבהות עם חיפוי-ראש, ותעלות-קשר לא היו. המא"ז אברהם פישגרונד מינה את רז לאחראי לביצור המשק. הוא סייר, יחד עם דני מס, לאורך הגדר הדלילה, ומס הראה לו איפה להקים את העמדות. רק אחרי ההתקפה על "שיירת-העשרה"⁴ נשלח לגוש ציוד לביצורים. כלי-עבודה לא היו. חומרי-נפץ (כדי להעמיק בסלע יותר מארבעים ס"מ) לא היו. אחרי ההתקפה של אמצע ינואר (שתתואר להלן בסדרה זאת) חששו פעילי הביטחון בגוש מהפגזת-תותחים, ואיש לא ידע איך מתבצרים נגד הפגזה כזאת. אחד הסטודנטים שתגברו את הגוש, חבר המחתרת הצרפתית לשעבר, הציע לחפור עמדות עמוקות, אך העמדות נחפרו רק ארבעה חודשים, בסוף חודש מארס.⁵ ב-18 בינואר שאל מנהיג "הפועל המזרחי" משה שפירא, בישיבת ועד-הביטחון: "הייתכן להשאיר את כפר-עציון בלי ביצורים ובלי תקציב לביצורים?" ישראל גלילי השיב: ניתנה הוראה לתת לגוש מפרעה בסך חמשת אלפים לא"י לביצורים ומלאי מזון לארבע מאות איש לחודש ימים. שפירא לא הסתפק בתשובה זאת והתלונן: "מדוע הכניסו את בית-הערבה להסדרים החלים על אזור הנגב, ואת גוש-עציון לא?"⁶

יגאל ידין העיד: "הפלמ"ח טען שתושבי הגוש אינם רוצים להשתתף בביצורים, ושלדעתם תפקידם לעבד את האדמות, ותפקיד ה"הגנה" להקים את הביצורים. ביקרתי בגוש וראיתי שטענות הפלמ"ח מבוססות. התנהגות התושבים הזכירה לי את אנשי עין-גדי בימי מרד בר-כוכבא, שאכלו, שתו, לא דאגו לאחיהם, ואחר-כך ברחו מהרומאים למערות, עם מפתחות בתיהם. הרהרתי בטרגדיה של עמנו; מאז ומתמיד חרב חדה מונחת על צווארו, ובניו מעבדים שדות וכרמים ומתחמקים מאחריות לביטחון." ⁷ לדברי אברהם טריינין (טמיר) התחילה "ההתבצרות הרצינית" בגוש רק בחודש אפריל, אחרי שיצא ממנו הפלמ"ח ואחרי שקיבל משה זילברשמידט את הפיקוד מעוזי נרקיס (טמיר היה סגנו של זילברשמידט).⁸ מפקד גדוד "מכמש", שלום דרור, שהיה אחראי לדרום-ירושלים ועל גוש-עציון, סיפר: "רציתי להנהיג משטר צבאי בחבל, אבל יעקב אלטמן אמר לי שחברי הקיבוצים רוצים להמשיך בחיים הסדירים."⁹ יצחק קריצ'בסקי (איציק "המושבניק"), ממחלקת קריית-ענבים של הפלמ"ח, שבא לגוש עם דני מס, סיפר: "יחסינו עם חברי הקיבוצים, בייחוד עם אנשי כפר-עציון, היו רעים בתחילה. עד אז עבדנו בקיבוצים שחנינו בהם. לגוש באנו כצבא מקצועי, שאינו עובד אלא אוכל ומתאמן. לחברי הקיבוצים היה קשה להסתגל לכך."¹⁰ עוזי נרקיס סיפר שאנשי כפר-עציון ועין-צורים לא רצו לבנות ביצורים והיו מעוניינים להמשיך בנטיעת העצים, כדי לקבל שכר יומי מהקרן-הקיימת לישראל. על-פי עדותו אמר לאנשי עין-צורים: "משוגעים, מדוע אינכם מתבצרים?!" הם השיבו: "השם ישמור עלינו," ואנשי כפר-עציון אמרו לו: "אנחנו רוצים לשמור על אורח-החיים הרגיל, כישוב אזרחי."¹¹ רוב תושבי גוש-עציון לשעבר שנשארו בחיים, ובייחוד חברי כפר-עציון ועין-צורים, לא הסכימו, אחרי שלושים וחמש שנים, לפרשנות זאת של המגויסים שבאו אליהם מן החוץ ושל המפקדים הבכירים שישבו בירושלים ובתל אביב. הם טענו כי מפרשים אלה שכחו את נסיבות הימים ההם. אם נביא בחשבון גם את רגישותם של תושבי הגוש וגם את מרירותם של המגויסים, נגיע כנראה למסקנה שהעימות בין אלה לאלה היה בלתי-נמנע. עימותים דומים היו בימים ההם גם בגזרות אחרות. תושבי גוש-עציון עמדו באחד המבחנים הקשים ביותר בתולדות המלחמה, ודיון בפרטים "לא נעימים", שבלי לדעת אותם אי-אפשר להבין מה קרה במלחמה – וידיעתם לא תקפח את הכבוד המגיע להם בצדק. בשבוע הראשון של המלחמה, בדצמבר 1947, נסע טנדר-נוטרים אל הגוש. אחד הנוסעים בו היה מפקד נפת-הישובים במחוז ירושלים, שלמה חביליו. בדרך נתקל הטנדר במחסום-אבנים מאולתר, התהפך, ונוסעיו נזרקו לתעלה בצד הדרך. הערבים ירו בהם מקרוב; הם השיבו אש. נוסע אחד נפצע. אחרי חילופי-יריות, ברחו הערבים. באותו לילה פשטו חברי קורס מפקדי-הכיתות על מאהלי בדווים בסביבה, בפעולת-גמול.¹²

ב-6 בדצמבר, אחרי מחדל שריפת המרכז המסחרי, כינס חבר מטכ"ל ה"הגנה", יהושע גלוברמן, את פלוגה ח' ואת אנשי הרזרבה הירושלמית של הפלמ"ח, וחילק אותם לארבע יחידות-משנה: מחלקה מתוגברת, בפיקוד דני מס, לגוש-עציון; מחלקה, מתוגברת, בפיקוד עוזי נרקיס, לבית-הערבה; פלוגה ח', בפיקוד אליהו סלע (רעננה), לקריית-ענבים ולמעלה-החמישה, והשאר – בגודל של פלוגה – לליווי שיירות. על כל ארבע היחידות פיקד צבי (צביק'ה) זמיר, שהיה לפני כן המדריך הראשי¹³ של הגדוד השני של הפלמ"ח. כך נולד בפועל הגדוד השישי של הפלמ"ח, חודש לפני שהוחלט על הקמתו.¹⁴ דני מס היה מפקד גוש-עציון, אך יעקב אלטמן נשאר מפקד-החבל והסמכות הביטחונית בעיני המתיישבים. סגנו של דני מס היה מפקד המחלקה, יצחק יעקב (יצה),¹⁵ ואחרי זמן-מה קיבל אריה טפר (עמית) – סייר ומפקד-מחלקה – את הפיקוד על חברי הפלמ"ח שחנו בגוש. הפלמ"חניקים, שנשלחו אל הגוש בחיפזון ובלי חפצים אישיים, סברו שישהו בו זמן מועט, רק עד שתפוג המתיחות. מאחר שבאו בשבת, באוטובוס, לא הניחו להם חברי כפר-עציון להיכנס לגבולם. ביומן-הקיבוץ כתוב: "בשבת בצהריים הופיעה מכונית של 'אגד' על הכביש הפנימי. הכול תמהו למקרה בלתי-רגיל זה. חבר יצא לשער, לברר את סיבת חילול-השבת. מפקד מחלקת הפלמ"ח, אשר הגיע במכונית זו, ענה לו: 'למה זה תשאל שאלות? כל הלילה לא יכולתי להירדם מחשש פן נאחר להגיע.' אכן, לא ידענו את חומרת המצב! בערב, כשהשכיבו את הילדים, נשמעו יריות על המחנה. פעמון-האזעקה קרא לעמדות. תפסנו את הנשק ואצנו לעמדות. שכבנו צמודים לאדמה הקרה, דרוכים ומלאי ציפייה ליריות נוספות. 'למה אין יורים?'... לאחר שעה קלה נשמע אות-ארגעה: היה זה תמרון. החברים התאספו בחדר-האוכל, לשיחת סיכום, וצוינו הליקויים. המא"ז סיכם: 'אין הנשק שברשותנו מספיק לכל העמדות. לא כל האנשים זריזים למדי. יש להגביר את יעילות פעולתו של כל אחד.' בצד עמד בחור רזה, נמוך-קומה, בעל בלורית שחורה ועיניים מפיקות בינה, והקשיב. הוא נראה כתלמיד המחלקה השמינית של גימנסיה, שבא להתארח. מי הוא ומה בא לעשות בשעה זו? 'זה דני מס, מפקד הגוש,' נאמר בלחישה ובסוד."¹⁶ את הוראותיו קיבל המפקד של דני מס, צבי זמיר, ממטה-הפלמ"ח בתל אביב. גוש-עציון היה כפוף למפקד מחוז-ירושלים. מס היה הסמכות הצבאית הבכירה בגוש, אבל לא היה ברור למי כפופים אנשי יחידות החי"ש וחברי הקיבוצים, ויותר משהיה מס מפקד היה מתאם בין הפלמ"ח, החי"ש, מפקדי-הישובים וועד הגוש. על תדמיתו של דני מס בגוש-עציון חלוקות הרעות. מזכיר ועד הגוש, צבינג'י, סיפר שמס היה "מעין יועץ צבאי של ועד הגוש ולא התחשבו בו ביותר."¹⁷ "המושבניק" יצחק קריצ'בסקי, מלוחמי הפלמ"ח, תיאר אותו כ"בחור חביב, שלא הצליח להכניס בגוש תודעה של ארגון ומרחב."¹⁸ דינה בן-ארי מלוחמות הפלמ"ח וחברתו של מס בגוש, סיפרה כי היה מקובל על כל הפלגים בגוש.¹⁹ אברהם טמיר סיפר שהיה "רציני מאוד, לקח הכול ללב, והיה פטריוט למופת."²⁰ יהודה נוימן מעין-צורים סיפר: "דני מס פתח את הגדרות ואמר: 'חבר'ה, צריך להקים משלטים.' חבל שעזב את הגוש, עוזי נרקיס לא המשיך בבניית משלטים."²¹ שאול רז אמר: "דני מס לא הקים מפקדה צבאית. נציגי הישובים התייעצו אתו, אך הוא לא נתן הוראות. הוא לא הצליח להכניס את הגוש למתכונת צבאית."²² ב-7 בדצמבר התנפלו שודדים ערבים על מכונית שיצאה מהגוש, ליד הכביש הראשי, וגזלו את כספם של הנוסעים. השירות הסדיר של "אגד" בגוש נפסק, והנהגים המקומיים השתדלו לחזור הביתה באור היום. ב-10 בדצמבר נחוגו שתי חתונות בכפר-עציון. חיים מגונסקי ואריה אחידוב רכבו לבית-אומר, להזמין לשמחה את המוכתר ועוד ידידים. המוכתר סיפר להם כי באותו יום הייתה אסיפה בכפרו ומסיתים קראו לתושבים לתקוף את היהודים, ויעץ להם לשוב מיד הביתה. כשיצאו מביתו נזרקו עליהם אבנים. מודיעים סיפרו על אספות-הסתה בכפרים נוספים, ועל פגישת נציגי עשרה כפרים עם עבד אל-קאדר אל-חוסייני. ארבעה מן הנציגים הביעו נכונות להילחם – סיפרו המודיעים – ארבעה סירבו ושניים היססו.²³ רחל חן, חברת הפלמ"ח, סיפרה: "בליל החתונה יצאה כיתה לעמדה שליד 'העץ הבודד', לבדוק בכלי הערבים מבית-אומר שיבואו לחתונה, אם יבואו. אם יתנהגו המוזמנים כראוי יש להניח להם להיכנס, נאמר בפקודה, אך אם יירו יש להשיב אש. היה לילה קר מאוד, האצבעות קפאו. הידידים הערבים לא באו."²⁴

שאננותם של אנשי גוש-עציון לא התערערה אחרי אסון "שיירת העשרה", כתוב במחקר פנימי מטעם ענף היסטוריה בצה"ל. "המתיישבים נוכחו, אמנם, לפתע כי לא נוצלו ימים יקרים לצבירת מלאי מזון, מים, דלק, מצרכים וחומרים לשימוש בני-ארם, החי, המשק, וצורכי הביטחון... אולם השאננות לא פסקה. אומנם הוכבדו סדרי הכוננות, קוימו תצפיות-יום, הוגברה השמירה בישובים, בוצעו סיורי יום ולילה בדרכים המקשרות ביניהם והוחשו עבודות הביצורים, אולם בכל אלה נשאו בעיקר אנשי התגבורת. המתיישבים טרם השתחררו משגרת גישתם המשקית, ולא היו נכונים לוותר על יום עבודה בסיקול, במטעים או בייעור, לטובת צורכי הביטחון... הם התרעמו מפני שחויבו להתחלק עם התגבורת באספקה שהובאה מירושלים ושלפי דעתם הגיעה עבורם בלבד. צרות-עין זו, אשר עמדה בסתירה עם בזבוז במים ובדלק של חברי הקיבוצים, הגבירה את מרירות אנשי התגבורת. "...השגרה עדיין שלטה גם בתפיסה ההגנתית... טרם שולבו תוכניות ההגנה של הישובים המבודדים בתוכנית הגנה אחת כללית של המרחב כולו. גם תוכניות ההגנה של הישובים הבודדים היו עדיין טבועות בשגרת 'מאורעות' 1936 – 1939: עמדות מוגבהות ללא תעלות-קשר, מקלטים וכו'. המאמץ העיקרי כוון לפתרון בעיות-התחבורה, אולם גם זה לא לפי יוזמת הגוש. בהתאם להחלטת הפיקוד-העליון הוכללו יישוביי הגוש ברשימת הישובים בעלי הזכות לטיסות-חרום. הוחל בתכנון שדה-תעופה מקומי." אסון "שיירת העשרה" (ב-11 בדצמבר) היה הצלחתם הראשונה של הערבים במלחמת-הדרכים והפגיעה הקטלנית הראשונה בגוש-עציון. שישה מהרוגי השיירה היו תושבי הגוש. אחרי אסון השיירה חדלו רוב הפלאחים הערבים לעבד את השדות הסמוכים ליישוביי היהודים והסתגרו בכפריהם, מפחד נקמה. תושבי הכפר חרבת-זכריה ברחו ממנו (היה זה הכפר הערבי הראשון שתושביו נטשו אותו במלחמת העצמאות). יחידות קטנות של החי"ש והפלמ"ח תפסו את חרבת-זכריה ואת "הגבעה הצהובה", וערבים שניסו לעבד את השדות הסמוכים לגוש הוברחו ביריות. בגוש הוכרזה כוננות גבוהה, ומפקדת מחוז ירושלים שלחה אליו שיירות מאובטחות, פעמיים בשבוע.²⁵ מפקדת מחוז ירושלים תכננה פעולות-גמול אחדות. ראש אג"ם, יגאל ידין, אישר רק פיגוע אחד, של אנשי קורס מפקדי-כיתות (שהתאמנו בגוש) נגד רכב ערבי על כביש בית-לחם – חברון. אנשי הקורס יצאו למארב יום אחרי אסון שיירת-העשרה. אחד המשתתפים בפיגוע כתב: "נצא לפעולת-תגמול, אמר י.²⁶ בקול שקט, והרצה את תוכנית הפעולה. עלינו להתקיף אוטובוס ערבי בקילומטר ה-25 בין חברון לירושלים. הוא קבע לכל אחד את תפקידו. עלי הוטל להיות מקלען מס. 1. שעת היציאה הייתה 03.00 לפנות בוקר. בשורה עורפית יצאנו מהשער המזרחי... שני הגששים התקדמו לפנינו ואנחנו, אנשי הכיתה, אחריהם. א.ט.²⁷ פיקד על הפעולה. התקדמנו במהירות רבה. ירדנו לוואדי, עלינו על ההר המסולע סלעים חדים וחלקים, טיפסנו על גדרות-אבנים, דילגנו על טראסות הרוסות למחצה. עקפנו את ההר הרוסי ודרך עמק הברכה התקדמנו למטרתנו... הגענו אל המקום המיועד, גבעה מסולעת, רחוקה מן הכביש כמאה מטר בלבד ומשקיפה על עמק. תפסנו עמדות. הצבתי את המקלע והטענתי מחסנית. נשמע טרטור של מכונית המטפסת ועולה ככביש. 'היכונו!' אני מרים את הקת לכתף. הינה נראה האוטובוס הבא מחברון. נסחב בכבדות, מלא וגדוש נוסעים. מבעד לחלונות נראים האנשים, עטופים לבן. אנו נותנים להם להתקרב. אני מכוון את ה'להב' בכיוון החלק הקדמי של המכונית. נשמעה הפקודה: 'אש!' לחצתי על ההדק וצרור ארוך ניתק מהלוע, צרור צרוד וחד-גוני שהדו נשמע במרחבי העמק. המכונית הסתובבה על הכביש, כדי לחזור לחברון. הופיע משוריין בריטי, ומחשש התנגשות אתו נאלצנו להפסיק את הפעולה ולסגת. מיהרנו לחזור הביתה, לנקות את הנשק ולהחביאו בסליק... מודיעים סיפרו כי ארבעה ערבים נהרגו, אך ההודעה הרשמית העלימה את הדבר."²⁸ אברהם טמיר סיפר על אותה פעולה: "הביצוע היה בהתאם לאווירת הימים ההם: לבצע בחיפזון, להסתלק מהר, לטשטש עקבות ולהחביא את הנשק בסליקים מפחד הבריטים, שהדאיגו אותנו יותר מהערבים. לפגיעה יעילה לא היה סיכוי, מפני שלא הקמנו מחסום על הכביש והטווח היה גדול מדי, בהתאם להוראות. נדמה לי שאיש מנוסעי האוטובוס הערבי לא נפגע."²⁹

הכביש שעבר בגוש-עציון היה ציר התנועה העיקרי בין ירושלים ובין הבסיסים הבריטיים ברפיח³⁰ ובתעלת-סואץ, והבריטים לא הרשו לשני הצדדים הלוחמים לשבש את התחבורה שלהם. כביש זה גם קישר את אחד ממאגרי-כוח האדם הגדולים ביותר של עבד אל-קאדר אל-חוסייני בהר-חברון עם היעד שלו, ירושלים. בדוח ששלח הש"י לפיקוד-העליון ב-4 בינואר כתוב: "תחנות-המשטרה הנמצאות בדרך בית-לחם וכן תחנת-המשטרה של חברון מודיעות לכפרים הערביים על כל השיירות היהודיות היוצאות בדרך חברון. מקור הידיעות אחד מאנשי אל-קאדר, האורב לשיירות."³¹ באמצע דצמבר שינה הפיקוד העליון את מערך הכוחות בגוש-עציון: הוציא ממנו את קורס מפקדי הכיתות ושלח אליו את פלוגה ג' של גדוד "מכמש" (מהחי"ש) הירושלמי ומחלקת פלמ"ח. עשרים ושישה מחמישים וחמישה אנשי מחלקה זאת היו טירונים. אנשי החי"ש היו תלמידי האוניברסיטה העברית, מהפקולטות למדעי-הרוח ולמדעי-הטבע. מקצתם שירתו בצבא הבריטי בשנות מלחמת העולם, מיעוטם היו חברי-"הגנה" ותיקים ורובם עירוניים. הם לא היו ערוכים למשימות-קרב מורכבות וניידות ולא היו יחידה אורגנית. יום אחד גויסו, נשלחו לרמת-רחל ומשם הוסעו לגוש, לשהות בו – כפי שסברו – שבועות מספר לאימונים, עד שיחליפו אותם סטודנטים אחרים. מספרם היה כמאה, לרבות שש-עשרה בנות. רק שלושים וחמישה מהם אומנו לפני כן. אימוניהם בגוש נמשכו יותר מחודשיים, ונכללו בהם אימוני מלחמה. רובם חזרו לירושלים עם "שיירת נבי-דניאל" (ב-28-27 במארס 1948), ומקצתם נשארו בגוש עד יומו האחרון, נהרגו בקרב או נישבו.³² על הלך הרוחות בפלוגת-החי"ש הזאת מעיד מכתבו של סגן מפקד הפלוגה, יהויכין קינת, (קנולר) אל רינה דותן, הנושא את התאריך 27 בפברואר 1948: "...הצלחה איחלת לי, הצלחה לשם מה? באמת שההצלחה אינה חסרה לי כאן. גם איני מעוניין בה באופן מיוחד. כל רצוני למלא את חובתי על הצד הטוב, וחובתי כרגע היא להפוך סטודנטים לחיילים. זו עבודה קשה ומאומצת, והתוצאות עדיין אינן משביעות רצון... חבריי, פקודיי כאן, לא היו רבים עם האוניברסיטה על הפסקת לימודים על-מנת שיוכלו להתגייס. לא. הם רבים עם מוסדות הביטחון על-מנת להמשיך בלימודיהם, על-מנת להבטיח שיהיו 'אינטליגנטים' במדינה העברית. ואיזה טיפוסים ביניהם! 'דגים'³³ רבים, אשר אינם מעורים בחיי הישוב והתנועה הציונית, אשר כל פועל שחור מסביבתנו עולה עליהם מבחינת נכונות והבנת מצבנו. תסלחי לי על שהגזמתי מעט. הריני 'מחנך', ובפניהם איני יכול להגיד את מחשבותיי עליהם, וזה מצטבר. כשאבוא אי-פעם הביתה לחופשה אקלל כהלכה."³⁴ ב-5 בינואר פונו לירושלים שישים ושניים ילדי כפר-עציון ואחד-עשר ילדי משואות-יצחק, רוב האימהות, הורים של חברי הקיבוצים וכמה חיילים. הבריטים אבטחו את שיירת המפונים. ויכוחים רבים קדמו לפינוי זה. הפיקוד-העליון, שלא גרס פינוי ילדים ואימהות מיישוביי החזית, הרשה – בפעם הראשונה – לפנות את הבלתי-לוחמים מגוש-עציון, אחרי שנודע כי עבד אל-קאדר אל-חוסייני בחר בו ליעד התקפתו הראשון. את הצעת אנשי הצבא הבריטים, לפנות את כל תושבי הגוש, דחו גם התושבים וגם מטכ"ל ה"הגנה". בשיחה פנימית הסבירו אנשי הגוש מדוע הסכימו לפינוי הנשים והילדים: בשל מיעוט המגנים אי-אפשר להפריש כוחות להגנת מוסדות-הילדים, והחרדה לגורל הילדים בהתקפה עלולה להוריד את המורל של היושבים בעמדות. כשיפונו הילדים והאימהות יפחת המחסור במים, באספקה ובדלק, ויתפנו בתים למגויסים.³⁵

ה-12 בינואר חזר דני מס לירושלים ומונה לסגן מפקד הגדוד השישי. אריה טפר סיפר שמס התכונן לצאת מירושלים לפעולת-גמול נגד בני שבט תעמרה, שחנה בסביבת הר-הורדוס ושרוב מתקיפי "שיירת-העשרה" באו, לדעת מס, ממנו. זאת הייתה תוכניתו: כוח בפיקודו, שיצא בלילה מרמת-רחל, וכוח בפיקוד טפר, שיצא מגוש-עציון, ייפגשו בהר-הורדוס, יסתתרו כל היום עד לפנות-ערב, ואז יתקפו את השבט וייסוגו בחשכה. טפר, כמה מפקודיו והסייר גדליה שור מרבדים,, סיירו בדרך להר-הורדוס אך לא הגיעו עד ההר. הם נתקלו במצוקים התלולים של ואדי-ח'ריטון, שמאהלי בדווים שמרו על מעבריו, וחזרו כלעומת שבאו.³⁶ במקום דני מס שלח הפלמ"ח לגוש-עציון את עוזי נרקיס, שפיקד עד אז על אזור צפון ים-המלח והתכונן באותה עת לבחינות באוניברסיטה, בפילוסופיה ובערבית, בהנחה שהלימודים יתחדשו. נרקיס לקח אתו את ספרי-הלימוד, עלה מים-המלח לירושלים במשאית טעונה אשלג, התייצב במפקדה של צבי זמיר וביקש מכונית שתביא אותו לגוש-עציון. 'קח אופנוע וסע,' נאמר לו, אבל נרקיס לא רכב מימיו על אופנוע. אחרי שניסה להתאמן בספורט זה במורד רחוב בן-יהודה, ונכשל פעמים אחדות, החליט לנסוע אל הגוש בשיירה. ב-11 בינואר התייצב במקום היציאה – רחוב הסולל³⁷ – לא הזדהה ונכנס למכונית.³⁸ השיירה כללה אוטובוס משוריין, שלוש משאיות ומונית, ורוב המטען היה חומרי-ביצורים. שלום דרור מינה למפקד השיירה את מנחם מרגליות סמל מהחי"ש. המאבטחים היו חמישה מאנשי מחלקתו של מרגליות, חמישה נוטרים וחמישה צעירים בני שבע-עשרה, שגויסו זמן קצר לפני כן. מרגליות לא הכיר את הנוטרים ואת המגויסים החדשים. אף שהש"י ידע כי הערבים מתכוננים לתקוף את גוש-עציון, לא קיבל מרגליות הוראות מיוחדות ממטה חטיבת "עציוני". דני מס (עדיין מפקד הגוש) נזהר יותר. הוא שלח כיתה לאבטח את הכביש עם מקלע, שמונה רובים וארבעה סטנים. כשיצאה השיירה מירושלים הביטו בה כמה ערבים וצחקו, והנוסעים הבינו שצפויות להם הפתעות. בכניסה לבית-לחם נתקלו בשרידי מחסום שהבריטים פרצו זמן קצר לפני כן, וכשיצאו מבית-לחם פרצו מחסום שלידו עמדו שנים-עשר ערבים עם מקלע ורובים. גם ליד בריכות-שלמה הונחו מחסומים על הכביש, אך משוריין בריטי, שנסע במקרה על הכביש לפני השיירה, פילס לה דרך. מהמארב נורו יריות על השיירה. אנשי הכיתה המאבטחת מגוש-עציון שמעו את היריות, התקדמו לקראת השיירה המותקפת ונתקלו בכוח ערבי. קרב התחולל, הערבים נסוגו, השיירה עברה והמאבטחים נשארו במקומם, בקילומטר העשרים מירושלים, כדי לאבטח את השיירה בדרכה חזרה (על-פי התוכנית היה עליה לשוב מיד). עד שנכנסה השיירה לכביש הפנימי של הגוש צלפו עליה הערבים מרכסי ההרים. היא לא חזרה מיד, על כן חזרה הכיתה המאבטחת אל הגוש כשירדה החשיכה.³⁹ נרקיס סיפר: "בקילומטר האחרון, לפני הכניסה לכפר-עציון, נפתחה עלינו אש מן הגבעות. הוריתי לשני הלוחמים שהיו איתי בטקסי להשיב אש ולירות על מכונית ערבית שבאה ממול. אחד מהם לא כיוון כראוי, ופילח בצרור את שמשת הטקסי שבו נסענו. הנהג שלנו חרף, גידף וגנח, ולא חדל מאיומים ותביעות פיצויים... נתתי לנהג שלנו פתק, המאשר פיצוי תמורת השמשה המנופצת בשובו העירה, כמקובל בימים הם. הוא לא השתמש באישור; למחרת, בדרך חזרה, עלתה מכוניתו בלהבות."⁴⁰ אחרי פריקת המטען רצה מרגליות לחזור לירושלים מיד עם המכוניות, אבל המא"ז של כפר-עציון, אברהם פישגרונד, ביקש ממנו לדחות את נסיעתו למחר, ולהוביל לירושלים משלוח של פרות ותרנגולות. מרגליות סירב בתחילה, אך פישגרונד שכנע אותו. מרגליות אמר למא"ז כי על הגבעות נראו המוני ערבים, ולדעתו כוונתם לא רק לתקוף את השיירה; אולי הם מתכוננים לתקוף את יישוביי הגוש.⁴¹ נרקיס קיבל מיד את הפיקוד על הגוש. "בכפר-עציון נכנסתי למטה של דני מס, שמסר לי את העניינים בחצי-שעה," סיפר נרקיס. "באותו שלב היה מספר המתיישבים ואנשי היחידות המגויסות, שבאו לעזרה, כארבע-מאות. הנשק היה בצמצום, ושניים מהישובים – משואות-יצחק ורבדים – היו במצב טאקטי רע, על מדרונות נמוכים. השטח החיוני להגנתנו, מהעץ שבמזלג-הדרכים עד הגבעה הצהובה, גבל במנזר הרוסי, שבו גרו ערבים אחדים, והתנהגותם העתידה הייתה חידה. לשאלתי על מצב הרכב השיב דני שיש מכונית אבל היא מקולקלת, ושאפשר להשתמש בפרד ואולי אף להשיג סוס. קיבוץ רבדים השתייך ל'קיבוץ הארצי'. שלושת הישובים האחרים היו דתיים. כשהלכנו לחדר-האוכל של כפר-עציון פנה דני וחזר לחדרו, לקחת כיפה. למחרת, כשיצאתי ללוותו, שאל, 'יש לך כיפה?' השבתי בשלילה. הוא נתן לי את כיפתו ואמר, 'תהיה זקוק לה. לא תוכל להיכנס לחדר-האוכל בלעדיה. היא גם תגן עליך.' "את הכיפה שמרתי. ארבע-עשרה שנים אחרי מלחמת-השחרור נתתי אותה לבנו של המג"ד, צבי זמיר – שנקרא על שם דני מס – כשהגיע למצוות."⁴²

הערבים ידעו – או לפחות העריכו – שהשיירה תחזור לירושלים ב-12 בינואר, עם שחר. כשלוש-מאות ערבים חמושים יצאו ביום ההוא מבית-ג'אלה ומבית-לחם לקטע הכביש שבין גוש-עציון לבית-לחם, הקימו עליו מחסומי-אבנים והורו לבני-עמם לא לנסוע בו. מודיע ערבי סיפר אחר-כך לאנשי הש"י כי שתי מכוניות-משטרה, שנסעו על הכביש כשהוקמו המחסומים, נעצרו כמה פעמים, ונהגיהן אותתו לערבים שארבו על הגבעות ונופפו להם ברוביהם, לאות-ברכה.⁴³ השיירה יצאה מגוש-עציון לירושלים בשעה 5.20 בבוקר. היו בה חמש מכוניות, מונית אחת וארבע משאיות עם מטען של עשרים כלובי-תרנגולות ושתי פרות, במקום העשר שניסו אנשי הגוש לשלוח. מרגליות טען שהפרות עלולות להפריע לפקודיו להתגונן אם תותקף השיירה, ותושבי הגוש ויתרו על משלוח שמונה מהן, ולעומת זאת סירבו לתת למרגליות שקי-חול לדיפון המשאיות. נוסף על חמשת הנהגים נסעו בשיירה החוזרת שלושה אזרחים, חמישה-עשר נוטרים ועשרה אנשי חי"ש. כוח אבטחה וסיוע לא-צמוד לא ליווה את השיירה בצאתה מהגוש. אחרי בריכות-שלמה נתקלה השיירה במחסום הראשון, ואש נורתה עליה מן הגבעות. מרגליות ושניים מפקודיו ירדו ממכוניתם וניסו לפרק את המחסום; הניסיון לא הצליח, אבל המכוניות פרצו את המחסום. עוד שלושה מחסומים נפרצו באותה שיטה. כדור ניפץ את ההגה של מכונית-החלוץ, אך היא המשיכה לנסוע, פרצה מחסום חמישי ונכנסה לבית-לחם. עוד שתי משאיות עברו את המחסום החמישי. המונית בעלת השמשה הקדמית המנופצת והמשאית האחרונה נתקעו בו. המאבטחים שישבו במשאית האחרונה עזבו אותה, עלו על המשאית שהובילה את הפרות ונסעו בה לכיוון בית-לחם. חנוך זילברשטיין, חבר רבדים, יצא מן המונית, ניסה לפנות את המחסום ונפגע בחזהו. זרובבל עובדיה, נוטר-חובש מירושלים, קפץ החוצה אל הכביש, גרר את זילברשטיין לתעלה שבצד הכביש וטיפל בפצעו. המשאית העזובה והמונית עמדו ליד המחסום, עובדיה וזילברשטיין הסתתרו בתעלה, ושלושה אנשים נשארו ליד המונית. אחת מהם, רחל חן, סיפרה: "עמדתי עם הנהג ועם בחור מעין-צורים, שנפצע ברגלו, ניסיתי לעשות לו חוסם-עורקים. משאית עם ערבים באה מכיוון ירושלים וחזרה על עקבותיה למראה המכוניות שלנו שחסמו את הכביש. כשפסקו היריות הלכנו ברגל לכיוון בית-לחם. ראינו בית עם צלב, וחשבנו שזאת כנסיה. כשהגענו אליה ראינו ממול משאית ואנשים מנופפים בידיים. היו אלה הבחורים שלנו, שחזרו לחפש אותנו. עלינו על המשאית והגענו עד משטרת-העיר, ואז התברר ששניים נעדרים." לפי דוח שכתב מנחם מרגליות, נשארו זילברשטיין ועובדיה בתעלה, מפני שהנוסעים האחרים לא הרגישו בהם בגלל החשכה. לימים סיפר מרגליות, כי אחרי שנודע לו שהשניים נהרגו לא רצה לסכן אנשים נוספים בחילוץ הגוויות. למחלצים לא היה סיכוי להישאר בחיים. כשהגיעו המשאיות לבית-לחם, ביקשו נוסעיהן עזרה מהמשטרה. השוטרים לא מיהרו לפתוח את השער לפניהם. מפקד-התחנה⁴⁴ בדק את זהותם ושוחח עם מרגליות ועם פקודו, רם חביב, ורק אז נפתח השער והפצועים קיבלו עזרה ראשונה. ראש-העיר, עיסא בנדק, סייע לקצין הבריטי להזעיק רופא מבית-החולים הצרפתי. דן עצמון היה פצוע קשה. מרגליות ביקש מקצין-המשטרה הבריטי לשלוח שוטרים לאסוף את האנשים שנשארו על הכביש, אך הקצין השיב שלא קיבל אישור לפעולה כזאת ממפקדת-המשטרה בירושלים, ולא הרשה למרגליות להתקשר בטלפון עם משרד-הנוטרים בירושלים, מפני שחשש שהערבים היושבים במרכזיית בית-לחם יצותתו לשיחה והמשטרה תותקף. לאחר דין-ודברים הציע הקצין להזעיק לעזרה את הצבא, והבטיח שכל הניצולים יועברו לירושלים, הצבא יאבטח אותם ונשקם לא יוחרם. בדוח של הסי.אי.די. כתוב: "ב-06.05 יצא פטרול משטרתי מן התחנה לחפש את הנעדרים, אבל חזר בגלל נוכחות ערבים חמושים רבים. השוטרים ראו שהמשאית והמונית עולות באש." פטרול צבאי שבא מחברון מצא במקום גופה, שהושחתה בסכינים ונשרפה. בשעה 6.30 בבוקר שלח מפקד גדוד החי"ש "מכמש", שלום דרור, מברק אל מפקד-הגוש החדש, עוזי נרקיס: "צאו גם אתם לחפש בשטח. לא צפונה מבריכות-שלמה," נרקיס לא שלח אנשים לשטח. אחרי שנים הסביר שהוא לא רצה להוציא אנשים מהגוש למרחק כה רב בשטח שלערבים הייתה שליטה מלאה בו. סמל-הנוטרים אריה לנגר שכב ביום ההוא במיטתו, חולה בשפעת. רק בשעה 10 בבוקר נודע לו ששיירה עלתה על מארב ושיש פצועים ונעדרים. הוא עלה על מכונית משוריינת ונסע לבית-לחם, בראש כיתת-נוטרים וכיתת-פלמ"ח. בצהריים נכנס ללשכת ידידו, מפקד-המשטרה, ואז הובאה לבית-לחם גווייתו המושחתת של חנוך זילברשטיין. גווייתו של זרובבל עובדיה לא נמצאה. בשעה 3 אחרי הצהריים שלח דרור מברק נוסף אל נרקיס: "אם יש צורך צא עם יחידה לקבל קשר עם היחידה שבשטח. ייתכן שהם זקוקים לתגבורת." נרקיס לא יצא. כשהתכוננו ניצולי השיירה ולנגר ופקודיו לצאת ממשטרת בית-לחם, חסם המון ערבי את דרכם. ראש העירייה נכנס לבית-המשטרה וניהל משא-ומתן עם הנצורים, שהתכוננו לפרוץ לעצמם דרך. "המצב היה מתוח מאוד," סיפר לנגר, "ואז בא לתחנה קצין-צבא בריטי צעיר, שאל 'מה הטראבלס?' והודיע לראש-העירייה שאם לא יוסרו המחסומים מיד יהרוס את בית-לחם. הערבים התייחסו לאיום ברצינות ונתנו לנו לעבור בשלום. רק במר-אליאס ירו אש דלילה מן הגבעות. לפנות-ערב הגענו בשלום לירושלים."⁴⁵ בשעה 4 אחרי הצהריים שלח דרור לנרקיס פקודת-מבצע מס. 1: "המטרה: עליך לתקוף את ארטס, במגמה לארוב לתגבורת ולהשמידה... שעת האפס היא 03.00 הלילה."⁴⁶ אחרי שעתיים שלח דרור לנרקיס פקודת-מבצע מס. 2: "המטרה: עליך לתקוף אוטובוסים של נוסעים, להשמידם ולשרפם... תארוב, אם אפשר, בקילומטר ה-16-14 אלטרנטיבה: קילומטר 30-26." נרקיס לא מילא את ההוראות הללו, ושלח מברק אל מפקדו, צבי זמיר: "מדוע אינני מקבל פקודות-ביצוע ממך?"⁴⁷ אחרי שנים אמר עוזי נרקיס: "דרור ביקש ממני שאכבוש את הכפר ארטס. סירבתי ואמרתי שאינני מכיר בסמכותו לפקד עלי. הוא ביקש שאעשה זאת בהתנדבות, ולא מכוח סמכותו לפקד עלי, ואני לא התכוונתי להתנדב. הפקודה הייתה טיפשית. עם מי, עם מה הייתי תוקף אז כפר ערבי?" על מצב הגוש בינואר סיפר נרקיס: "הבעיות היו לא רק צבאיות. האספקה הייתה מעטה, החורף קר וחסרו דלק וסולר... חברי הקיבוצים רצו להמשיך בעבודות הייעור. רבים מהם עדיין ספרו שה'מאורעות' יחלפו בקרוב. ראיתי שהערבים מתכוונים לנתק את הגוש מירושלים ולהרעיבו, ואחר-כך לכבוש אותו בהתקפה גדולה. הם תקפו את השיירות שלנו ואנו ארבנו למכוניות שלהם. סיכויי הגוש להחזיק מעמד נראו לי קלושים.⁴⁸ ____ [בשבוע הבא: קרב ג' בשבט בגוש-עציון (14 בינואר 1948) – הקרב המוצלח ביותר במלחמת העצמאות, ומהמוצלחים ביותר בקרבותיה של מדינת ישראל, שעליו פיקד אריה טפר-עמית; התעלמות מהקרב בזיכרון הלאומי הישראלי והתעלמות מאריה טפר עד כדי זריקתו מצה"ל כסגן אלוף אחרי מלחמת ששת הימים, הם סימפטום יסודי לתחלואיהם של מערכת הביטחון של ישראל ושל צה"ל.]

1. ראיון עם דב קנוהל ב-29 במארס 1979. 2. ראיון עם שמואל פרודובסקי ב-29 בנובמבר 1978. 3. רבקה אלוני ברב-שיח הנ"ל בעין-צורים; סדרת הראיונות הנ"ל עם אריה טפר. 4. פרשת "שיירת העשרה", שממנה ברחו מפקד הגוש דני מס ופקודיו והפקירו את המתיישבים שעשרה מהם נהרגו, תוארה בסדרה זאת בפרק על תחילת מלחמת הדרכים. 5. סדרת הראיונות הנ"ל עם שאול רז. 6. ארכיון ציוני מרכזי, 25/9345 S. ישיבת ועד הביטחון, 18 בינואר 1948. 7. בסדרת הראיונות הנ"ל עם יגאל ידין. 8. ראיון עם אברהם טמיר ב-23 בינואר 1979. עוזי נרקיס ואריה טפר הכחישו טענה זאת וציינו שבימי הפיקוד של נרקיס תפסו היהודים מוצבים בגבעת העץ, בגבעה הצהובה ובגבעה הרוסית. 9. ראיון עם שלום דרור ב-9 בינואר 1979. 10. ראיון עם יצחק קריצ'בסקי ("המושבניק"). 24 ביולי 1978. 11. סדרת הראיונות הנ"ל עם עוזי נרקיס. 12. ראיון עם שלמה חביליו ב-9 בינואר 1979. 13. תפקיד מדריך ראשי גדודי בפלמ"ח מקביל לתפקיד סגן-מפקד-גדוד. התואר מדריך ניתן לו בגלל הדגש על פעילותו בתום ההדרכה. 14. יעקב צביה. "ראשיתם של הפורמנים", ספר הפלמ"ח ב', שם, עמ' 92-91; מנחם רוסק, "ימים ראשונים", ספר הפלמ"ח ב', שם, עמ' 100; הראיונות הנ"ל עם מנחם רוסק. צבי זמיר ועוזי נרקיס. 15. לימים תת-אלוף בצה"ל, ממייסדי היחידה למחקר ופיתוח של משרד הביטחון. כיהן כמדען הראשי הראשון במשרד המסחר והתעשיה והקים קרן הון סיכון. כשלושים שנה לאחר פרישתו הועמד לדין לאחר שמסר לגורמים אחדים ידיעות סודיות הקשורות לשירותו הצבאי, ונדון לעונש של שתי שנות מאסר על תנאי. 16. דב קנוהל. גוש-עציון במלחמתו, שם, עמ' 67. 17. הראיון הנ"ל עם צבי סטקלוב. 18. הראיון הנ"ל עם יצחק קריצ'בסקי. 19. ראיון עם דינה בן-ארי ב-19 ביולי 1978. 20. הראיון הנ"ל עם אברהם טמיר. 21. ברב-שיח הנ"ל כעין צורים. 22. סדרת הראיונות הנ"ל עם שאול רז. 23. רב קנוהל, גוש-עציון במלחמתו; שם. עמ' 69-68: ראיון עם אריה אחידוב ב-31 בדצמבר 1978. 24. ראיון עם רחל חן ב-17 במאי 1978. 25. יעקב אשד, המערכה במרחב ירושלים, שם. עמ' 125-124. 26. כנראה יצחק יעקב, סגנו של דני מס. 27. אברהם טריינין (טמיר) אחר-כך ראש אגף התכנון בצה"ל וראש מחלקת התכנון של משרד הביטחון. 28. שמואל ג. מיומנו של מ"כ, אצל דב קנוהל, גוש-עציון במלחמתו, שם. עמ' 76. 29. בראיון הנ"ל עם אברהם טמיר. 30. יואב גלבר, קוממיות ונכבה, דביר, 2004, עמ' 50. 31. ארכיון צה"ל, תיקי ש"י. 32. יעקב אשד, המערכה במרחב ירושלים, שם, עמ' 269; דב קנוהל, גוש-עציון במלחמתו, שם, עמ' 107-108: ראיון עם זאב נוה ב-19 ביוני 1978; ראיון עם יהודה קוט ב-14 ביוני 1978. 33. בסלנג של הימים ההם. קיצור המלה דגנרטים – טיפשים. 34. ברשותה האדיבה של רינה דותן. 35. דב קנוהל, גוש-עציון במלחמתו. שם, עמ' 103-97. 36. סדרת ראיונות עם אריה טפר (עמית) ב-1982-1978; גדליה שור ברב-שיח הנ"ל ברבדים; יעקב אשד. המערכה כמרחב ירושלים, שם, עמ' 124. 37. כיום רחוב החבצלת. 38. עוזי נרקיס, "ימים אחרונים בגוש-עציון", ידיעות אחרונות. 19 בינואר 1973. 39. סדרת ראיונות עם מנחם מרגליות ב-1981; יעקב אשד. המערכה במרחב ירושלים. שם, עמ' 164. 40. עוזי נרקיס, ימים אחרונים. שם. 41. סדרת הראיונות הנ"ל עם מנחם מרגליות. 42. עוזי נרקיס, ימים אחרונים, שם. 43. ארכיון רבדים: ידיעות טנא מ-18 בינואר 1948: ארכיון צה"ל, אל הילל (י. גלילי) מאת סאשה (י. אלון), 19 בינואר 1948. 44. קצין הקישור בין נוטרי ירושלים ובין הבריטים, נעמן סתוי, סיפר שקצין זה היה ידיד היהודים ושתושבי גוש-עציון השתדלו לעבור מאחריות משטרת חברון לאחריות משטרת בית-לחם, כדי ליהנות מחסותו. 45. ארכיון גוש-עציון: ארכיון רבדים: 537/3855 CO. יומן סי.איי.די. 13 בינואר 1948; דב קנוהל, גוש-עציון במלחמתו. שם עמ' 116-115, דוח האחראי להשיירה (מ"מ),; סדרת הראיונות הנ"ל עם מנחם מרגליות; הראיון הנ"ל עם רחל חן; ראיון עם נעמן סתוי ב-8 ביוני 1948; ראיון עם אריה לנגר ב-14 במאי 1979; סדרת הראיונות הנ"ל עם עוזי נרקיס; יעקב אשד. המערכה במרחב ירושלים, שם, עמ' 265-264.יוחנן בן-עקב, גוש-עציון – חמישים שנות מאבק ויצירה, בת ספר שדה כפר עציון 1978, עמ' 145-144. 46. ארכיון גוש-עציון; ארכיון רבדים ; דב קנוהל, גוש-עציון במלחמתו. שם. עמ' 116. 47. שם, שם. 48. סדרת הראיונות הנ"ל עם עוזי נרקיס.