X
יומן ראשי
חדשות תחקירים
כתבות דעות
סיפורים חמים סקופים
מושגים ספרים
ערוצים
אקטואליה כלכלה ועסקים
משפט סדום ועמורה
משמר המשפט תיירות
בריאות פנאי
תקשורת עיתונות וברנז'ה
רכב / תחבורה לכל הערוצים
כללי
ספריה מקוונת מיוחדים ברשת
מגזינים וכתבי עת וידאו News1
פורמים משובים
שערים יציגים לוח אירועים
מינויים חדשים מוצרים חדשים
פנדורה / אנשים ואירועים
אתרים ברשת (עדכונים)
בלוגרים
בעלי טורים בלוגרים נוספים
רשימת כותבים הנקראים ביותר
מועדון + / תגיות
אישים פירמות
מוסדות מפלגות
מיוחדים
אירועי תקשורת אירועים ביטוחניים
אירועים בינלאומיים אירועים כלכליים
אירועים מדיניים אירועים משפטיים
אירועים פוליטיים אירועים פליליים
אסונות / פגעי טבע בחירות / מפלגות
יומנים אישיים כינוסים / ועדות
מבקר המדינה כל הפרשות
הרשמה למועדון VIP מנויים
הרשמה לניוזליטר
יצירת קשר עם News1
מערכת - New@News1.co.il
מנויים - Vip@News1.co.il
הנהלה - Yoav@News1.co.il
פרסום - Vip@News1.co.il
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ
יומן ראשי  /  תחקירים
האמת על מלחמת העצמאות: פרוץ המלחמה - פרק 31

פרשת הל"ה - המחדלים שלפני

מי היו הל"ה: כמחצית מקבוצת הל"ה השתתפה בלילה הקודם בניסיון הכושל להגיע לגוש-עציון והאנשים היו עייפים עד מוות; בינתיים פינו הבריטים את הפצועים מגוש-עציון באמבולנסים לבית חולים בירושלים, והדחיפות ליציאה לגוש התבטלה; הייתה סדרת מחדלים בהכנות האחרונות ובתחילת המסע לגוש; ונוספה פרשת חזרתו מאמצע הדרך של איש הפלמ"ח ישראל גפני
▪  ▪  ▪
שלט זיכרון עם שמות הל"ה על הכביש לגוש-עציון מול גבעת הקרב [צילום: ארכיון מלחמות ישראל של אורי מילשטיין]

תאבי חיים וברוכי-כשרון
מעשרים ושניים אנשי חטיבת "עציוני" שיצאו למסע חזרו שניים מהדרך – אורי גביש ומשה חזן. מהעשרים שהמשיכו במסע היו שלושה משוחררי הצבא הבריטי; ארבעה אנשי משטרת הישובים העבריים; שניים מתיקי החי"ש, ואחד-עשר אנשים שגויסו זה מקרוב. מספר הפלמ"חניקים היה שישה-עשר, ואחד מהם, ישראל גפני, חזר מהדרך. אחד מאנשי המחלקה המקובצת, אמנון מיכאלי, היה בן שש-עשרה, שניים היו בני שבע-עשרה, אחד בן שלושים ושש והאחרים בני שמונה-עשרה עד עשרים וחמש. שלושה מהם החלימו ממחלות קשות זמן-מה לפני המסע. אחדים התנדבו למבצע. אחרים, בפקודה, או שנקלעו אליו במקרה.1 אנשי המחלקה המקובצת לא היו אליטה צבאית, אלא אנשים שסברו כי הערכים שהם מאמינים בהם מחייבים אותם למעשים. הייתה להם מוטיבציה גבוהה, אך יכולתם הייתה מוגבלת. הרבה סוּפר ונכתב על הל"ה שנפלו בדרך לגוש-עציון. כמה מהם השאירו אחריהם מכתבים, דברי-ספרות ועבודות-מחקר, מהם מצטיירים אנשים תאבי-חיים וברוכי כשרון. מבחינה אנושית הייתה זאת, אמנם, יחידה נבחרת.
בתוכנית לזכרם, שהפיקה הטלוויזיה הישראלית ב-1978, סיפר משה טבנקין כי זמן רב תהה על "שיר עשרה אחים" של נתן אלתרמן: מה מקשר אנשים שבאו מעולמות שונים כל-כך בידידות אמיצה ובברית גורל? באחת מפגישותיו האחרונות עם המשורר, הציג בפניו את השאלה. "עיין בסיפור הל"ה" השיב לו אלתרמן.
להלן תיאורים קצרים של אחדים מהל"ה.2
טוביה קושניר (בן עשרים וארבע), יליד המושב כפר-יחזקאל שבעמק יזרעאל, עמד לסיים את לימודיו במדעי-הטבע באוניברסיטה העברית, אך כבר פרסם מחקרים בעיתונות המקצועית ונחשב לחוקר מעולה. מורו, פרופ' שאול אדלר, העיד: "מה שכבר ביצע תלמיד צעיר זה בשנה השלישית היה מוסיף כבוד לחוקר מנוסה. טוביה היה אינדיווידואליסט, שנא מלחמות, הִרבה בסיורים בארץ' מהחרמון עד מידבר סיני, וגילה עשרים ושניים מיני צמחים. "סתוונית-טוביה", שגילה בהר-הורדוס, נקראת על שמו." טוביה קושניר ואשתו אביבה התגוררו בכפר הערבי עיסוויה, הסמוך להר-הצופים, והתיידדו עם שכניהם. קושניר הציע לאהרן קצ'לסקי (קציר), אחד ממפקדי ה"הגנה" בעיר, להקים יחידה מיוחדת למשימות מודיעין מעבר לקווי-האויב. קציר דחה את ההצעה, וקושניר הצטרף למחלקת הפלמ"ח שחנתה במעלה-החמישה.
במכתבו האחרון (ממעלה-החמישה), שלושה ימים לפני מותו, כתב טוביה קושניר: "לעיתים, בשעות פנאי, פותח אני ספר יפה שביפה בביוכימיה, הפורש את פלאי תהליכי-החיים לאור הידיעה האנושית, בכישרון כה גדול, עד כי נדמה לך שקצב-החיים פועם משורות הספר ומהנוסחאות האפורות, וטובה לי שעה זו משאר השעות, אם כי הסיפוק הוא באמת שלם בכל מעשינו כאן. הייתי אפילו משתמש בפראזה ואומר: הסיפוק היחיד שיכול להיות עתה לנער יהודי."3
יצחק הלוי (בן עשרים ושתיים, יליד נהלל). מוותיקי הפלמ"ח, היה הסייר שהוביל את הל"ה מהר-טוב לגוש-עציון. לפני המלחמה היה סטודנט מצטיין בפקולטה למדעי-הטבע באוניברסיטה העברית. ואחרי 29 בנובמבר היה למפקד כיתת הפלמ"ח שחנתה במעלה-החמישה. "סמכנו עליו בכול והאמנו בו ללא סייג," סיפר פקודו אפרים מאירון. "אילו נשאר בחיים והיה ממשיך לשרת בצבא, היה צפוי לו, לדעתי, עתיד מזהיר." יחד עם טוביה קושניר, וגם לבדו, הרבה איציק הלוי לסייר בארץ. בעיזבונו רשומים שמונים ושלושה טיולים. אביבה הזז (קושניר), שהשתתפה באחדים מטיולים אלה, זכרה שפעמים אחדות כיתרו אותם ערבים חמושים אך תמיד ידעו איציק, טוביה ויונה לוין, לצאת בשלום ממצבי-סכנה.4
יונה לוין (בן עשרים ושתיים) היה איש הרזרבה של הפלמ"ח וסטודנט (שנה שלישית) במכון לחקלאות ברחובות. כשפרצה המלחמה הצטרף לכיתה של ידידיו במעלה-החמישה. במכתב ששלח אל חברתו כתוב: "ימי הלימודים ורחובות, עטורי הירק, נראים לי כחלום רחוק... נהפכתי לפתע לאיש-דמים... לעתים מתבונן אנוכי בידיי המגוידות, האוחזות בשלח. וקשה לי להאמין שרק לפני זמן קצר מאוד אחזו ידיים אלה בפרח זעיר ורך ופרקוהו לחלקים: עלי-גביע, עלי-כותרת, אבקנים, עלי-שחלה... עינינו נשואות אל ההרים הרחוקים, תרות ומשוטטות, שמא תיראה איזו תנועה חשודה, ורגלינו המאובקות רומסות ללא הבחנה פרחי-שדה דקי-מבנה, הפורחים ומלבלבים על-אף הכול.
"אינני מסוגל לפתוח ספר כלשהו. ואפילו ספרי-לימוד בבוטניקה, בזואולוגיה ובגאולוגיה... אך גם עתה, כשנפשי אטומה, כאילו, איני יכול שלא להיעצר רגע קט לשמע צלילי מוזיקה."
לפני שיצא למסע האחרון כתב: "עוד מעט קט אנו יוצאים לדרך ארוכה וקשה. עודנו עייפים ורצוצים מן ההליכה בלילה הקודם, כה עייפים עד שאין ביכולתנו לעמוד ממש על רגלינו.5 שעות רבות צעדנו בלילה בשורה עורפית ארוכה ומפותלת בשבילי ההרים... עם הנץ החמה חזרנו לבסיסנו כלעומת שבאנו, כולנו בציוד מלא ועמוסים לעייפה בתחמושת וצרי-מרפא לאחים יקרים במצור. לו ראית אותנו כאן – חברים נבחרים ונאמנים – לפני צאתנו אמש, היית חוזה במחזה מרהיב באמת. כולנו בתלבושת פרטיזנית ממש, מצנפות לראשינו ונעליים אוסטרליות אדומות-עור לרגלינו."6
יעקב (יורדן) כהן (בן עשרים ושלוש), יליד ברלין. היה מאנשי הרזרבה הירושלמית של הפלמ"ח, למד באוניברסיטה היסטוריה, פסיכולוגיה וסוציולוגיה, ועבד כמדריך בבית-הילדים "בית-חנה". היה גבוה מאוד (כשני מטרים) ולוחם מעולה. אחד מחניכיו סיפר: "טיילנו בהרים. פתאום הופיע ערבי ורצה להתנפל עלינו בסכין. הילדים רצו לברוח. אך יעקב נשאר במקומו. הרים אבן גדולה והערבי לא העז להתקרב... יעקב שימש לנו דוגמה." ב-1 בינואר כתב יורדן ביומנו: "עלי לברך ברכת 'הגומל' על מספר הפעמים שבהן ניצלתי וניצלנו מסכנות כליה. אי-אפשר לדעת היכן אורב המוות, אך להסתכן אפשר בכל מקום, ומשום כך זכות-קדימה לברכת הודיה לבורא, ששמר עלינו עד כה, ותפילתי כי נעמוד ונעבור את זמן החרום בשלום, ושלווה תשרור בארץ."7
אלכסנדר לוסטיג (בן עשרים ושלוש), מלוחמי המחתרת הציונית בהונגריה, שאיבד בשואה את כל משפחתו (חוץ מאחיו), למד ב"בצלאל" ועבד במחלקה הגראפית של הסוכנות היהודית. אחרי 29 בנובמבר הצטרף לחי"ש ירושלים. ב-1 בינואר כתב ביומנו: "אני מרגיש שאין עוד דרך חזרה. גורלי למות, אך אינני רוצה לברוח מזה." ולמחרת כתב: "אולי חבל למות בגיל צעיר כל-כך. אני מרגיש שצפוי לי עתיד יפה וכי הייתי יכול לצייר עוד הרבה דברים יפים... לעומת זאת אני יודע היטב את החובה להגן על עצמי ועל עמי, על העם הזה אשר נתן לי חיים חדשים והשכיח מלבי את הסבל הגדול באירופה."8
אמנון מיכאלי (בן שש-עשרה) עבד במוסך והיה מדריך בתנועת "השומר הצעיר" ופעיל ב"הגנה" מגיל שלוש-עשרה. בהפסקות-הצהריים שלו היה אוכל בקונדיטוריה "פת" שברחוב הרב קוק, ומפקדי ה"הגנה", שסעדו שם, גם הם שמו לב אליו. המשימה הראשונה שהוטלה עליו הייתה הובלת כרוזים ממוצא המושבה – לירושלים, על אופנוע בדרך הרומאית: אחר-כך נשלח לקורס מפקדי-כיתות. כשפרצה המלחמה, יצאו חבריו לנגב, והוא נשאר בירושלים כמפקד-כיתה וישב בעמדות בשכונה מקור-חיים. כששמע שתגבורת יוצאת לגוש-עציון, הצטרף אליה, בתקווה להסתלק ממקור-חיים ולהצטרף, אחר-כך, אל חברי ההכשרה שלו.9
נתיב הל"ה - תרשים המסלול המתוכנן והדרך שבה הלכו [צילום: ארכיון מלחמות ישראל של אורי מילשטיין]
▪  ▪  ▪

עייפים ועייפים מאוד

הבריטים פינו את הפצועים

"להגיע הלילה ויהי מה"
המקורות העיקריים של סיפור המסע הם ישראל גפני, אורי גביש ויעקב חזן (שחזרו מהדרך), יגאל בוטרימוביץ (שלא יצא אליה מפני שגם בהר-טוב לא נמצא נשקו), מפקד הר-טוב,רפאל בן-ארויה, קצין-המשטרה הבריטי, המיש דוגין, וכמה תחקירים: תחקירי הש"י, שנכתבו זמן-מה אחרי האסון, תחקירי הש"י, שנכתבו לאחר זמן רב יותר, תחקירים עיתונאיים ותחקירים היסטוריים-חינוכיים. תחקירי הש"י מבוססים על סיפורי המודיעים הערבים. כותב שורות אלה מעיד, אחרי שעיין ביותר מעשרים דוחות וראיונות רבים, שנשמעו בהם עשרות גרסאות, שבפרטי האירועים העיקריים של הפרשה לא היו סתירות בין העדויות ששמע וקרא.
באחד הדוחות נמצא כתוב: "בראשית דרכם הדביק אותם משוריין בריטי עם משדר, עיכבם שעה קלה, הסתובב ומיד חזר לירושלים. יש יסוד להשערה שמכאן נמסרה ידיעת ריגול לאויב על צאת הקבוצה."19
הארבעים הגיעו להר טוב ב-19.30 ויצאו לדרך ב-23.05 בלילה. כלומר, הם שהו בהר-טוב שלוש וחצי שעות. השהיה הזאת בשעות הלילה הייתה קריטית, כי בגללה יצא שהיה עליהם להיות חשופים לכפרים ערביים בשעות האור גם אם ילכו במהירות רבה וללא תקלות.
ממפקדת המחוז נשלח מברק לעוזי נרקיס: "תגבורת יצאה לכפר-עציון, בנסיעה במשוריינים עד הר-טוב ובהליכה עד כפר-עציון. עד הר-טוב הגיעו בשלום."20
מפקד הר-טוב רפאל בן-ארויה סיפר: "הודיעו שתגיע מחלקה בדרכה לגוש-עציון. התבקשתי להאכילם ולהדריכם בדרך. הגיעו ב-21.30, בלי נשק ועייפים עד מוות. הקציתי להם את בית-הספר לקשי-חינוך. שם נחו, והוכנה להם ארוחת-ערב. (לפי עדות של נערה מהרטוב כללה הארוחה משקה חריף, והלוחמים השתכרו ולכן איחרו לצאת) דני מס סיפר לי שפטרול בריטי עצר אותם וחיפש אצלם שעה ארוכה.21 הם התעכבו זמן ממושך מפני שהנשק הגיע אליהם באיחור, בטנדר-נוטרים. היו קשיים בפירוק מקלעים אחדים מדפנות הטנדר, אך הדחיה הזאת לא הייתה ממושכת. ישבנו במטבח בית-הספר ובדקנו את תוכנית המסע. התברר שבתכנון לא הובאו בחשבון משטרת הר-טוב והנוטרים הערבים, שהוצבו על אחד הגשרים שבציר, ושהחבר'ה היו עלולים לעבור סמוך מדי לכפרים עוינים. תכננו עיקוף נוסף. בסך-הכול היה אורך המסלול עשרים ושמונה קילומטרים.
"השעה הייתה קרובה ל-23.00. אמרתי לדני שלא כדאי לצאת בשעה כה מאוחרת, פן יתגלו לאור היום, והרי המטרה אינה להילחם בדרך אלא להגיע לגוש. דני עמד על דעתו: 'קיבלתי הוראה להגיע הלילה ויהי מה, ואני אגיע.' גם אני עמדתי על דעתי: 'אתה בשטח הפיקוד שלי. אני פוקד עליך להישאר כאן.' הוא צחק והשיב: 'תוכל לעצור אותי רק בכוח.' ניסינו להתקשר לירושלים, לקבל הוראות, ולא הצלחנו. ראיתי שהוא נחוש בדעתו. לא היה טעם להרבות במלים, מפני שהיציאה הייתה נדחית עוד יותר. ויתרתי. באותו יום היו הפרעות בתקשורת עם גוש-עציון. דני סבר שסוללת-המשדר שבגוש התקלקלה או התרוקנה, ולקח מהר-טוב סוללה בשביל הגוש."22 אורי גביש לא שותף בהתייעצויות, אך הקשיב להן. הרי דיווחו: "סיירי הפלמ"ח התווכחו על התוואי ועל ההתארגנות. היו שהציעו לחתוך ישר, להסתכן בהליכה סמוך לערטוף ובשטחים מעובדים, וכך לקצר את הדרך ולהרוויח זמן. אחרים העדיפו לעקוף, בבחינת 'ארוכה וקצרה'. לבסוף הוחלט לעקוף את המשטרה מצד מערב, בתוך מטע-זיתים, לרדת דרומה, לחצות את מסילת-הברזל ליד בית-ג'ימאל, לרדת דרומה מעבר לבית-נטיף בוואדי רחב, ללכת עד פרשת הוואדיות שלפני צוריף, ומשם לעלות לגוש על אוכף של פרשת-מים, לכיוון משואות-יצחק. אורך הציר היה, לפי הערכתי, עשרים וחמישה קילומטרים. כבר בהר-טוב הוטל ספק באפשרות למצוא מעבר במזלג הוואדיות שלפני צוריף. היה ספק אם הסיירים יצליחו למצוא את הכיוון הנכון.
"ההכנות נמשכו זמן רב. היה עלינו לשאת נשק ותחמושת, כמו בלילה הקודם. בהר-טוב נודע לנו שמטוסים כבר הצניחו תחמושת לגוש. על כן השארנו שם את התחמושת הרזרבית, כדי למעט במשא. את חומר-הנפץ, ואת מנות-הפלסמה לקחנו אתנו.23 במסדר בדיקת הנשק התברר שלשניים מאתנו חסר נשק, ולפיכך יצאנו לדרך שלושים ושמונה."24 השניים שלא יצאו – בוטרימוביץ וזרחי (קשוולה) – ביקשו ממפקד הר-טוב לתת להם רובים בהשאלה, אך הוא סירב, בגלל מיעוט הנשק שהיה ברשותו.25
השלושים ושמונה יצאו לדרך. כאמור, ב-15 בינואר ב-23.05. מדוע לא לקחו איתם מכשירי-קשר? על-פי גרסה אחת החליט מישהו לא לתת להם מכשיר-קשר משיקולי סדרי עדיפויותיו; על-פי גרסה אחרת לא הגיע מכשיר-הקשר להר-טוב כמתוכנן; על-פי גרסה שלישית לא עלה הנושא הזה על הפרק. פעולות רבות נעשו בימים ההם בלי מכשירי-קשר.26
במברק ששלח ישראל עמיר לעוזי נרקיס כתוב: "המחלקה יצאה בערב ברגל מהר-טוב אליכם. היא מביאה חומר-נפץ לפיצוץ גשרים בין חברון לכפר-עציון. אם תוכל, בצע זאת עוד הלילה."27 אחר-כך נשלח עוד מברק: "היחידה יצאה מהר-טוב למשואות-יצחק. תגיע למקום ב-03-02. דאג שהיחידות במשקים והנעות בשטח תדענה את הסימון. יביאו חומר לפוצץ הגשר. פרטים אצל דני (מס)."28
בדוח של צבי זמיר כתוב: "ידיעות ברורות על דרך תנועת היחידה הועברו לגוש-עציון. נקבעו סידורי-קשר עם היחידה. מחוסר סידורי-קשר עם הר-טוב לא ידענו את שעת היציאה המדויקת."29 ישראל עמיר וצבי זמיר הניחו שהמסע יצא בזמן ונע בציר "שנבדק לא פעם על-ידי 'יחידות יהודה'" שסיירו בדרך זו, בשש או שבע שעות" (דוח זמיר). הם לא הביאו בחשבון תקלות, ולא הכינו תוכניות סיוע וחילוץ.
שחזור הקרב אחרי מלמת ששת הימים עם מפקד משטרת חברון המיש דוגין [צילום: ארכיון מלחמות ישראל של אורי מילשטיין]
▪  ▪  ▪

פרשת ישראל גפני

הערות

תאריך:  19/02/2016   |   עודכן:  19/02/2016
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
פורומים News1  /  תגובות
כללי חדשות רשימות נושאים אישים פירמות מוסדות
אקטואליה מדיני/פוליטי בריאות כלכלה משפט
סדום ועמורה עיתונות
פרשת הל"ה - המחדלים שלפני
תגובות  [ 22 ] מוצגות  [ 22 ]  כתוב תגובה 
1
"סוף מעשה במחשבה תחילה"
ראומה  |  19/02/16 17:21
 
- הזלזול בחיי אדם ממשיך עד היום
ב.ניצן  |  21/02/16 02:53
2
צריך לא מעט אומץ לב, ודבקות
כנרת  |  19/02/16 17:27
3
אם לא היה ד"ר מילשטיין- היה
חבר קיבוץ יגור  |  19/02/16 18:21
 
- תגובה עניינית כמצופה מאיש
ר.א.  |  20/02/16 19:27
 
- הפוך גוטה הפוך,טוב שיש מי
חבר קיבוץ יגור  |  20/02/16 19:42
4
לאור הערת שולים 10, לא ברור
פלמוני  |  20/02/16 11:06
5
לקבוע "שרלטנות" אינה הפקת לקח!
פועה  |  20/02/16 11:17
 
- פועה,איך תכני פיקוד ששולח
מחלקת חיילים  |  20/02/16 14:49
 
- נראה שלא הבהרתי את עצמי כראוי
פועה  |  20/02/16 19:12
 
- זה ההבדל בין צל"ש לטר"ש
אבל לפחות   |  20/02/16 19:55
 
- לפחות תודה שהשמצה אינה ביקורת
פועה  |  21/02/16 00:00
 
- את ההתנהלות אנו יכולים לבקר
עפ"י מה  |  21/02/16 02:31
 
- אין מידע על בחירת המסלול.
פועה  |  21/02/16 09:58
 
- "סביר מאוד" זה לא תחקיר
היסטורי  |  21/02/16 14:25
 
- ושרלטנות והיבריס זה כן תחקיר
פועה  |  21/02/16 18:21
 
- רק להבין,את מסיקה מהחומרים
שמילשטיין מביא  |  21/02/16 22:29
 
- מילשטיין חוגג על מיתוס העצמה
פועה  |  25/02/16 11:11
6
אותו גפני היה צריך להיחקר בש"י
פועה  |  20/02/16 11:59
 
- הרבה אנשים צריך היה חקור
אורי מילשטיין  |  20/02/16 13:40
 
- ספר את כל האמת על הלשנות
מנדל  |  20/02/16 15:31
 
- כחוקר איך לא עלה בדעתך לשאול?
פועה  |  20/02/16 19:23
 
תגובות בפייסבוק
 
ברחבי הרשת / פרסומת
התפתחויות נוספות האמת על מלחמת העצמאות: פרוץ המלחמה
ד"ר אורי מילשטיין
מטרת מסע הל"ה לגוש-עציון - להביא אמצעי רפואה לפצועים; הכנות לקויות ושחצנות לא מבוססת של אנשי הפלמ"ח; סיירות כושלת; תכנון מסלול למסע השני שלא ניתן להשלים לפני אור יום ומשמעותו - נפילתם הוודאית של הל"ה: שליחת הל"ה אל מותם בגלל חוסר מקצועיות בתחום הסיירות והכרת השטח של המפקדים; מאמצים להסתיר את המחדל
ד"ר אורי מילשטיין
מפקד גוש-עציון משגר מברקים היסטריים שמכניסים את הפיקוד בירושלים ובתל אביב ללחץ; סיוע אווירי לגוש-עציון; ארגון חפוז למשלוח חומרי רפואה לגוש-עציון ולביצוע משימות לא דחופות בגוש; מיהו דני מס - המזוהה יותר מכל אדם אחר עם פרשת הל"ה
ד"ר אורי מילשטיין
הקרב המוצלח ביותר במלחמות המדינה, שבו מפקד מחלקת פלמ"ח, אריה טפר-עמית, בראש כיתה של 10 פלמ"חאים, שבר התקפה ערבית על גוש-עציון שבה השתתפו כ-2,000 לוחמים בקרב יום. למרות מהלך ותוצאות הקרב, מערכות הביטחון, הפוליטיקה והחינוך דחקו קרב זה לשולי הזיכרון הלאומי. הפלמ"ח וצה"ל דחקו את טפר לשולי העשייה הביטחונית ולבסוף זרקו אותו מצה"ל. מפרשה זאת ניתן ללמוד מאפיינים עיקריים של מערכת הביטחון של ישראל עד היום: לחימה מעולה ופיקוד פוליטי מעוות
ד"ר אורי מילשטיין
התחלת המלחמה בגוש-עציון; תושבי הגוש מתנהגים כאילו העסקים כרגיל; דני מס מתמנה לפקד על הגוש ואינו מצליח בתפקידו; פינוי אימהות וילדים מהגוש; פרשת "שיירת השניים"
ד"ר אורי מילשטיין
שלבי התיישבות היהודים בגוש-עציון והתפתחותו לגוש קיבוצים דתיים; הקמת קיבוץ של השומר הצעיר בגוש; התמקדות אנשי הגוש בנושאים משקיים ואי הבנת הבעיה הביטחונית; סירוב אנשי גוש-עציון לקבל כוח פלמ"ח בגוש; אפשרות שגוש-עציון יהיה מחוז יהודי במדינה הערבית; הגישות השונות ביחס לעתיד הגוש בפיקוד היהודי העליון; מזימתו של בן-גוריון ביחס לגוש-עציון ולשאר היישובים מחוץ לגבולות שהקצה האו"ם למדינה היהודית
רשימות נוספות
תככי מינויים במהלך מלחמה  /  ד"ר אורי מילשטיין
ביזיון בקרב עימארה  /  ד"ר אורי מילשטיין
טבח החוליות בנגב  /  ד"ר אורי מילשטיין
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ New@News1.co.il