מעשרים ושניים אנשי חטיבת "עציוני" שיצאו למסע חזרו שניים מהדרך – אורי גביש ומשה חזן. מהעשרים שהמשיכו במסע היו שלושה משוחררי הצבא הבריטי; ארבעה אנשי משטרת הישובים העבריים; שניים מתיקי החי"ש, ואחד-עשר אנשים שגויסו זה מקרוב. מספר הפלמ"חניקים היה שישה-עשר, ואחד מהם, ישראל גפני, חזר מהדרך. אחד מאנשי המחלקה המקובצת, אמנון מיכאלי, היה בן שש-עשרה, שניים היו בני שבע-עשרה, אחד בן שלושים ושש והאחרים בני שמונה-עשרה עד עשרים וחמש. שלושה מהם החלימו ממחלות קשות זמן-מה לפני המסע. אחדים התנדבו למבצע. אחרים, בפקודה, או שנקלעו אליו במקרה.
1 אנשי המחלקה המקובצת לא היו אליטה צבאית, אלא אנשים שסברו כי הערכים שהם מאמינים בהם מחייבים אותם למעשים. הייתה להם מוטיבציה גבוהה, אך יכולתם הייתה מוגבלת. הרבה סוּפר ונכתב על הל"ה שנפלו בדרך לגוש-עציון. כמה מהם השאירו אחריהם מכתבים, דברי-ספרות ועבודות-מחקר, מהם מצטיירים אנשים תאבי-חיים וברוכי כשרון. מבחינה אנושית הייתה זאת, אמנם, יחידה נבחרת.
בתוכנית לזכרם, שהפיקה הטלוויזיה הישראלית ב-1978, סיפר משה טבנקין כי זמן רב תהה על "שיר עשרה אחים" של
נתן אלתרמן: מה מקשר אנשים שבאו מעולמות שונים כל-כך בידידות אמיצה ובברית גורל? באחת מפגישותיו האחרונות עם המשורר, הציג בפניו את השאלה. "עיין בסיפור הל"ה" השיב לו אלתרמן.
להלן תיאורים קצרים של אחדים מהל"ה.
2
טוביה קושניר (בן עשרים וארבע), יליד המושב כפר-יחזקאל שבעמק יזרעאל, עמד לסיים את לימודיו במדעי-הטבע באוניברסיטה העברית, אך כבר פרסם מחקרים בעיתונות המקצועית ונחשב לחוקר מעולה. מורו, פרופ' שאול אדלר, העיד: "מה שכבר ביצע תלמיד צעיר זה בשנה השלישית היה מוסיף כבוד לחוקר מנוסה. טוביה היה אינדיווידואליסט, שנא מלחמות, הִרבה בסיורים בארץ' מהחרמון עד מידבר סיני, וגילה עשרים ושניים מיני צמחים. "סתוונית-טוביה", שגילה בהר-הורדוס, נקראת על שמו." טוביה קושניר ואשתו אביבה התגוררו בכפר הערבי עיסוויה, הסמוך להר-הצופים, והתיידדו עם שכניהם. קושניר הציע לאהרן קצ'לסקי (קציר), אחד ממפקדי ה"הגנה" בעיר, להקים יחידה מיוחדת למשימות מודיעין מעבר לקווי-האויב. קציר דחה את ההצעה, וקושניר הצטרף למחלקת הפלמ"ח שחנתה במעלה-החמישה.
במכתבו האחרון (ממעלה-החמישה), שלושה ימים לפני מותו, כתב טוביה קושניר: "לעיתים, בשעות פנאי, פותח אני ספר יפה שביפה בביוכימיה, הפורש את פלאי תהליכי-החיים לאור הידיעה האנושית, בכישרון כה גדול, עד כי נדמה לך שקצב-החיים פועם משורות הספר ומהנוסחאות האפורות, וטובה לי שעה זו משאר השעות, אם כי הסיפוק הוא באמת שלם בכל מעשינו כאן. הייתי אפילו משתמש בפראזה ואומר: הסיפוק היחיד שיכול להיות עתה לנער יהודי."
3
יצחק הלוי (בן עשרים ושתיים, יליד נהלל). מוותיקי הפלמ"ח, היה הסייר שהוביל את הל"ה מהר-טוב לגוש-עציון. לפני המלחמה היה סטודנט מצטיין בפקולטה למדעי-הטבע באוניברסיטה העברית. ואחרי 29 בנובמבר היה למפקד כיתת הפלמ"ח שחנתה במעלה-החמישה. "סמכנו עליו בכול והאמנו בו ללא סייג," סיפר פקודו אפרים מאירון. "אילו נשאר בחיים והיה ממשיך לשרת בצבא, היה צפוי לו, לדעתי, עתיד מזהיר." יחד עם טוביה קושניר, וגם לבדו, הרבה איציק הלוי לסייר בארץ. בעיזבונו רשומים שמונים ושלושה טיולים. אביבה הזז (קושניר), שהשתתפה באחדים מטיולים אלה, זכרה שפעמים אחדות כיתרו אותם ערבים חמושים אך תמיד ידעו איציק, טוביה ויונה לוין, לצאת ב
שלום ממצבי-סכנה.
4
יונה לוין (בן עשרים ושתיים) היה איש הרזרבה של הפלמ"ח וסטודנט (שנה שלישית) במכון לחקלאות ברחובות. כשפרצה המלחמה הצטרף לכיתה של ידידיו במעלה-החמישה. במכתב ששלח אל חברתו כתוב: "ימי הלימודים ורחובות, עטורי הירק, נראים לי כחלום רחוק... נהפכתי לפתע לאיש-דמים... לעתים מתבונן אנוכי בידיי המגוידות, האוחזות בשלח. וקשה לי להאמין שרק לפני זמן קצר מאוד אחזו ידיים אלה בפרח זעיר ורך ופרקוהו לחלקים: עלי-גביע, עלי-כותרת, אבקנים, עלי-שחלה... עינינו נשואות אל ההרים הרחוקים, תרות ומשוטטות, שמא תיראה איזו תנועה חשודה, ורגלינו המאובקות רומסות ללא הבחנה פרחי-שדה דקי-מבנה, הפורחים ומלבלבים על-אף הכול.
"אינני מסוגל לפתוח ספר כלשהו. ואפילו ספרי-לימוד בבוטניקה, בזואולוגיה ובגאולוגיה... אך גם עתה, כשנפשי אטומה, כאילו, איני יכול שלא להיעצר רגע קט לשמע צלילי מוזיקה."
לפני שיצא למסע האחרון כתב: "עוד מעט קט אנו יוצאים לדרך ארוכה וקשה. עודנו עייפים ורצוצים מן ההליכה בלילה הקודם, כה עייפים עד שאין ביכולתנו לעמוד ממש על רגלינו.
5 שעות רבות צעדנו בלילה בשורה עורפית ארוכה ומפותלת בשבילי ההרים... עם הנץ החמה חזרנו לבסיסנו כלעומת שבאנו, כולנו בציוד מלא ועמוסים לעייפה בתחמושת וצרי-מרפא לאחים יקרים במצור. לו ראית אותנו כאן – חברים נבחרים ונאמנים – לפני צאתנו אמש, היית חוזה במחזה מרהיב באמת. כולנו בתלבושת פרטיזנית ממש, מצנפות לראשינו ונעליים אוסטרליות אדומות-עור לרגלינו."
6
יעקב (יורדן) כהן (בן עשרים ושלוש), יליד ברלין. היה מאנשי הרזרבה הירושלמית של הפלמ"ח, למד באוניברסיטה היסטוריה, פסיכולוגיה וסוציולוגיה, ועבד כמדריך בבית-הילדים "בית-חנה". היה גבוה מאוד (כשני מטרים) ולוחם מעולה. אחד מחניכיו סיפר: "טיילנו בהרים. פתאום הופיע ערבי ורצה להתנפל עלינו בסכין. הילדים רצו לברוח. אך יעקב נשאר במקומו. הרים אבן גדולה והערבי לא העז להתקרב... יעקב שימש לנו דוגמה." ב-1 בינואר כתב יורדן ביומנו: "עלי לברך ברכת 'הגומל' על מספר הפעמים שבהן ניצלתי וניצלנו מסכנות כליה. אי-אפשר לדעת היכן אורב המוות, אך להסתכן אפשר בכל מקום, ומשום כך זכות-קדימה לברכת הודיה לבורא, ששמר עלינו עד כה, ותפילתי כי נעמוד ונעבור את זמן החרום בשלום, ושלווה תשרור בארץ."
7
אלכסנדר לוסטיג (בן עשרים ושלוש), מלוחמי המחתרת הציונית בהונגריה, שאיבד בשואה את כל משפחתו (חוץ מאחיו), למד ב"בצלאל" ועבד במחלקה הגראפית של הסוכנות היהודית. אחרי 29 בנובמבר הצטרף לחי"ש ירושלים. ב-1 בינואר כתב ביומנו: "אני מרגיש שאין עוד דרך חזרה. גורלי למות, אך אינני רוצה לברוח מזה." ולמחרת כתב: "אולי חבל למות בגיל צעיר כל-כך. אני מרגיש שצפוי לי עתיד יפה וכי הייתי יכול לצייר עוד הרבה דברים יפים... לעומת זאת אני יודע היטב את החובה להגן על עצמי ועל עמי, על העם הזה אשר נתן לי חיים חדשים והשכיח מלבי את הסבל הגדול באירופה."
8
אמנון מיכאלי (בן שש-עשרה) עבד במוסך והיה מדריך בתנועת "השומר הצעיר" ופעיל ב"הגנה" מגיל שלוש-עשרה. בהפסקות-הצהריים שלו היה אוכל בקונדיטוריה "פת" שברחוב הרב קוק, ומפקדי ה"הגנה", שסעדו שם, גם הם שמו לב אליו. המשימה הראשונה שהוטלה עליו הייתה הובלת כרוזים ממוצא המושבה – לירושלים, על אופנוע בדרך הרומאית: אחר-כך נשלח לקורס מפקדי-כיתות. כשפרצה המלחמה, יצאו חבריו לנגב, והוא נשאר בירושלים כמפקד-כיתה וישב בעמדות בשכונה מקור-חיים. כששמע שתגבורת יוצאת לגוש-עציון, הצטרף אליה, בתקווה להסתלק ממקור-חיים ולהצטרף, אחר-כך, אל חברי ההכשרה שלו.
9