בשנת 1970 סיפר מוכתר הכפר אל-ג'בעה כי הל"ה הלכו "במעלה ואדי דיר-אבן, ואחר-כך ואדי נג'יס, ואדי בנענה ואחר-כך אום א-ג'ג ואחר כך סלאליק, עלו לשאב זאקוט ואחר-כך עברו בהר אום-שאליק ושלוחת אל-גוזלן. ומשם פנו לכיוון חביק ועברו מדרום, הגיעו לחור-יאסין ועברו את חור-ג'בעה. כשהיו בקורנט אל-גורזן פגשו רועים... (אחד מהם) קם וצעק: 'יאהוד, יאהוד!' היה בצוריף נשק, והם הזעיקו את הסביבה ביריות. כשראו היהודים אנשים יורים פנו צפונה, עברו בריצה את שעב-אסוס ותלת אל-ג'וזה והגיעו לדאהר אל-ח'גה."¹ קצין המשטרה הבריטי המיש דוגין סיפר: "מהתחלת דרכם, בסביבות הר-טוב, עקבו אחריהם (ערבים) והזעיקו את כל הסביבה. הם מצאו מחסומים בכל שביל שפנו אליו, ונאלצו לשוב ולעקוף עד שהגיעו לסביבות צוריף. בשעות הבוקר המוקדמות. שתי ערביות יצאו מצוריף, לקושש עצים, וראו שני צופים מהקבוצה. הבחורים אמרו להן שהם מההגנה הערבית.² השתיים הפילו את הזרדים, חזרו לצוריף ושם סיפרו את כל הסיפור. כל זה לא היה לפני שעה 8.30 או 09.00 בבוקר. היהודים התקדמו בוואדי. בדווי שבא ממול ראה אותם."³ למחרת הקרב, בשבת, 17 בינואר. דיווח ראש הש"י הירושלמי יצחק לוי במברק (שנשלח בשעה שלוש אחרי-הצהריים) לראש הש"י דוד שאלתיאל על מה שהעלה יחזקאל סהר, איש-הקשר של ההגנה עם הבריטים: רועים ערבים ראו את המחלקה ליד בית-נטיף והזעיקו את תושבי הכפרים דואימה. עגור, בית-נטיף. תרקומה, דיר נחאז ומדאונה. אלפי ערבים ארבו לה בוואדי אל-צור. המחלקה הושמדה בקרב ושישה פצועים נמצאים בידי הערבים."⁴ אחרי דקה הודיע יגאל ידין לישראל עמיר במברק על הידיעה שהגיעה אל הש"י בתל אביב ממודיע ערבי חברוני: הקרב היה בוואדי אל צור.⁵ נראה שאלה היו הגרסאות הראשונות על קרב הל"ה. ביום ב'. 19 בינואר. שלושה ימים אחרי הפרשה, כתב איש הש"י הירושלמי דוח על-פי סיפורי מודיעים ערבים: "לפני שחר יום ו' עברו כמה עשרות יהודים ליד בית-צוריף, פגשו ערבי זקן, ברכוהו לשלום והמשיכו בדרכם. הזקן מיהר לכפר וסיפר כי באו יהודים להתקיף את הכפר. הערבים השמיעו אזעקה ונכנסו לקרב עם היהודים. היהודים נכנסו לבית-צוריף, עברו אותו. פנו לעבר ג'בעה ונכנסו לוואדי-ג'בעה ברצותם להגיע לכפר-עציון. בינתיים הופיעו מאות מוזעקים מהסביבה, אשר הטרידו את היהודים בעוד לילה, ועם בוקר התבצרו היהודים בתוך הוואדי והערבים התבצרו בגבעות מסביב". מודיע ערבי שאיש-הקשר שלו הגדירו כ"מפוקפק'" סיפר לאנשי הש"י, מיד לאחר התקרית: "בני הכפרים חזרו מההתקפה על כפר-עציון חפויי-ראש, הודו שאנשי כפר-עציון הראו גבורה עילאית והתפלאו על ההגנה ששלחה תגבורת כבר אחרי יומיים. הטעות של השלושים וחמישה היא שבאו מצד מערב ולא מצד בית ג'אלה -אל ח'דר, שבו עובר שביל ושבו לא היו מרגישים בהם, בייחוד בלילה. לאסונם עברו מהר-טוב לדיר-אבן ולחרבת אבל-רוס. אך לפני שהגיעו לחרבה פנו לצד מזרח ועברו בוואדי. כנראה תעו בדרך. כי הדרך בין החרבה לצוריף מהלכה חמש שעות. כאשר הגיעו לצוריף הייתה השעה בין 8 ל-10 בבוקר. אילו ידעו את הדרך יכלו לעקוף את כפרנו מצד דרום ולהינצל. "בקרבת הכפר ראו ערבי חורש. אחד מאנשי הקבוצה, שידע ערבית, ניסה להוציא במרמה מפיו איפה הדרך לכפר-עציון. הם טענו שהם מהמורדים, שבאו לתקוף כפר יהודי. אבל לא הועילו הכאפיה והעקאל. הערבים כבר ידעו על היהודים המתחפשים לערבים. גם המבטא לא היה מדויק. הרי אילו היו מ'צבא-ההצלה' היו נכנסים ישר לכפר. כל זה עורר חשדות, והפלאח הראה להם דרך הפוכה ומיהר לכפר, להודיע על המקרה. באותו זמן היה בכפר איברהים אבו-דיה. בן הכפר ומזכירו של עבד אל-קאדר אל-חוסייני. הוא הזעיק מיד כמאה וחמישים איש וחילק אותם לשתי פלוגות. אחת עלתה על פסגת ההר ואחת רדפה אחריהם. אבו-דיה הזעיק את אנשי הכפרים הסמוכים, ג'בעה ובית-אומר."⁶ אחרי שכבש צה"ל את בית-נטיף במלחמת העצמאות תיחקר קצין ישראלי את תושבי הכפר והסביבה, והרי דיווחו: "הל"ה יצאו מהר-טוב דרך הוואדי העובר ממערב לדיר-אבן, ומשם המשיכו במעלה הוואדי מצפון מערב לצוריף. עם שחר נתקלו ברועה ערבי ושאלוהו לדרך. הרועה הזעיק את ערביי הסביבה. הכפר צוריף שימש אכסניה ובית-ספר ללוחמים ערבים מקומיים. הללו יצאו בהמוניהם, ובשעה 09.00 החל הקרב בין אנשינו ובינם."⁷ במחקר פנימי של קצין בכיר בצה"ל כתוב: "המחלקה סטתה במקצת בסוף דרכה, נכנסה לאחת משלוחות הוואדי המובילות דרומה והגיעה לגבולות הכפר צוריף בשעות הבוקר המוקדמות. לולא הסטיה הקטנה הזאת הייתה מגיעה עם שחר למרחק של שני קילומטרים בערך ממשואות-יצחק, והייתה מגיעה בשלום אל הגוש. ליד הכפר נתגלתה המחלקה, ותושביו ויחידות מגויסות שחנו בו תקפו אותה."⁸ עוזי נרקיס הורה לשומרים בגוש-עציון לא לירות בבאים, אבל השחר עלה ואיש לא בא. נרקיס סיפר אחר-כך שהוא סבר כי המחלקה נשארה בשטח הערבי באור היום והסתתרה באחת המערות או באחת החורשות. בתשע בבוקר הודיע במברק לירושלים שהתגבורת לא באה, ואחרי כשעה הודיע לישראל עמיר ולצבי זמיר: "שמענו קצת יריות מכיוון צוריף ב-10.00."⁹ מקום הקרב האחרון של הל"ה היה במרחק חמישה קילומטרים ממשואות-יצחק ומרבדים. האם שמעו נרקיס ואנשיו את היריות? ואם שמעו, מדוע לא הגיבו? בניגוד למברק ששלח ביום האסון, סיפר נרקיס אחרי שנים שרוח מזרחית עזה ("שרקיה") נשבה ביום ההוא בהר חברון, ולא היה אפשר לשמוע דבר.¹⁰ כל העדים האחרים סיפרו שהיו אלה ימים יפים ובהירים ורוח לא נשבה. סערות החורף ההוא פרצו רק אחרי קבורת הל"ה, ביום ב', 19 בינואר. בנצי, חבר רבדים, ישב בעמדה באשמורת האחרונה. הוא סיפר שלא הייתה שרקיה, וכי שמע את היריות.¹¹ גם אריה טפר סיפר ששמע יריות. בגילוי-לב, האופייני ללוחמים שאינם סובלים מרגשי-אשמה, אמר טפר כי יריות היו נשמעות אז כל שעות היממה, כל הימים וכל הלילות, ו"חוץ מזה לא היה בגוש-עציון כוח שהיה מסוגל לחלץ את הל"ה בנסיבות ההן."¹² איציק המושבניק סיפר: "היה ידוע ששלושים ושמונה לוחמים אמורים להגיע. ביום ו' נפוצו שמועות ששוחטים את המחלקה. לא התייחסנו לשמועות ברצינות: הרי הדפנו אלפי ערבים בכוח של שתי כיתות יומיים לפני-כן. לא העלינו על דעתנו ששלושים ושמונה לוחמים, בפיקוד דני מס, עם ארבעה ברנים, לא יוכלו לפרוץ. תיארנו לעצמנו שהם תעו באחד הערוצים ושימצאו לבסוף את דרכם. באווירת הימים ההם כל הכוח שהיה בגוש לא היה שקול כנגד הל"ה, בגלל איכות הפיקוד, מספר הלוחמים המגויסים, איכות הנשק וכמות התחמושת."¹³ יעקב אידלשטיין מכפר-עציון זכר כי חבריו, ששמרו באותו יום, סיפרו ששמעו יריות, "אבל יריות היו אז תופעה רגילה."¹⁴ אביבי רוזמרין, שפיקד על השמירה ברבדים בלילה, סיפר כי בבוקר ההוא יצאו ארבעה אנשים לחפש את הל"ה, וכשחזרו אמרו שפגשו ערבי ושמעו מפיו שהייתה היתקלות עם קבוצת יהודים. הערבי לא ציין בדיוק את מקום-ההיתקלות.¹⁵ גדליה שור מרבדים זכר כי ב-16 בינואר לפני-הצהריים נראו אמבולנסים בכפר ג'בעה. שאול רז, חבר כפר-עציון. סיפר שבאותו בוקר ביקרו בכפר החיילים הבריטים שהיו מספקים דלק לגוש וסיפרו שיהודים תקפו את צוריף בלילה.¹⁶ בשעות הבוקר המוקדמות שמעו אנשי הר-טוב יריות ופיצוצים מרחוק, ורפאל בן-ארויה שיער שהל"ה נתקלו באויב. בשעה 10 לפני-הצהריים סיפר לו מודיע מהכפר ערטוף כי שמע שחמישים יהודים. וביניהם אישה אחת, נהרגו בידי תושבי צוריף. בן-ארויה התקשר אל מפקד מחוז-ירושלים והודיע לו על השמועה.¹⁷

בשעה 8.40 בבוקר המריאו עזר ויצמן ומישה קנר (קרן) במטוס "אוסטר" משדה-דב. בפקודת יגאל ידין. לחפש את הל"ה ולנסות לאתר. בהזדמנות זאת, את הג'יפ בעל הכיסוי הלבן של עבד אל-קאדר אל-חוסייני. מעל באר-טוביה הטיל ויצמן פתק: "אני יוצא לחפש את המחלקה." ב-9.40 חג ה"אוסטר" מעל צוריף. בדוח הטיסה של ויצמן כתוב שהוא ראה "ריכוז ערבים. שלוש מכוניות-משא... וג'יפ לבן, שיצא בכיוון לכביש הראשי, ירושלים -חברון... נפגש עם רוכב אופנוע שנעצר, ואדם אחד ירד מהאוטו ודיבר עם רוכב האופנוע. הג'יפ המשיך לכיוון בית-אומר. המשכנו בסיור ולא נמצאו כל עקבות של המחלקה." אחרי שלושים ואחת שנים זכר מישה קרן את הטיסה: "לעזר ויצמן היה אקדוח פרטי. רדפנו בין ההרים אחרי הג'יפ, חלפנו מעליו בטיסה נמוכה מאוד – חמישה מטרים – וירינו לעברו. פעם היטיתי את המטוס ועזר ירה, ופעם הוא היטה ואני יריתי. הג'יפ נעצר ונוסעיו תפסו מחסה בין הסלעים. כשנגמרו כדורי-האקדוח הינחנו לג'יפ." בדרכם לתל אביב הטילו השניים פתק נוסף לבאר-טוביה והודיעו שלא מצאו את המחלקה ושראו ריכוזי ערבים בצוריף ובבית-נטיף. בתל אביב דיווחו על ממצאיהם לקצין-המודיעין של הש"א וליגאל ידין. הטייס (כיום חוקר) אלי אייל זכר שהשניים ננזפו, מפני שהפעילו נשק מן האוויר והיה חשש שהבריטים יקרקעו את המטוסים בגלל מעשה זה. כשהודיע נרקיס לירושלים שהמחלקה לא באה, בשעה 9 בבוקר, טס פסח טולצ'ינסקי אל שמי גוש-עציון, חג חצי-שעה מעל צוריף ודיווח: "לא ראיתי כלום." ב-10 בבוקר דרש ישראל עמיר מהמטכ"ל, במברק בהול. לשלוח מטוס לחפש את הנעדרים, וב-1.40 בצהריים חזרו עזר ויצמן ואלי אייל לגוש-עציון. בשעה 2.30 אחרי-הצהריים ראו שניהם בג'בעה אמבולנס צבאי, נושאת-ברן ושלוש מכוניות צבאיות, וסמוך לבריכות-שלמה ראו שלושים איש על גג בניין ובחצר. ב-3.45 אחרי-הצהריים המריא מטוס-החיפושים האחרון באותו יום, עם הטייסים יצחק הננסון ומשה פלד. בוואדי, שבו היו הל"ה אמורים ללכת, נראו ארבע-מאות ערבים. שעלו מהוואדי והלכו בדרך לצוריף. בשעה 6.50 לפנות ערב הודיע יגאל ידין במברק לישראל עמיר שהטייסים לא גילו את הל"ה אך ראו ליד הכפר ג'בעה קבוצות גדולות של ערבים, וכארבעה מאות ערבים נעים לכיוון צוריף. הידיעות שהצטברו ביום שישי. 16 בינואר, מטיסות-הסיור ומפי המודיעים. והיריות שנשמעו בגוש-עציון הצביעו על האפשרות שהל"ה נקלעו לקרב. האם ביקשו היהודים עזרה מהבריטים ? לא נמצא רמז לפניה כזאת במסמך כתוב. אחרי שנים אמר מפקד יחידת הקשר עם הבריטים בירושלים, יוסף שני: פניה כזאת לא היתה. לעומת זאת סיפר קצין המבצעים ב' של ירושלים, אליהו ארבל, מפי שלישו של מפקד המחוז ישורון שיף: תוך-כדי הקרב נודע עליו לבריטים, והם מסרו את המידע לשיף כדי שימסור אותו להגנה. על-פי הוראת מטה המחוז ביקש שיף מהצבא הבריטי בירושלים לחלץ את השלושים וחמישה. המפקדים הבריטים הבטיחו לו לסייע, אבל לא מיהרו. עד שארגנו את כוח החילוץ הסתיים הקרב. גרסה זאת מחזקת את ההשערה שהיו למפקדי ההגנה נתונים להעריך שהשלושים וחמישה במצוקה וזקוקים לעזרה דחופה, ואף-על-פי-כן לא שלחו כוחות לעזרתם כל אותו יום. נראה שגם אנשי המטה הכללי. גם אנשי מיפקדת מחוז-ירושלים וגם המפקדים בגוש-עציון קיוו שהבחורים ייחלצו בכוחות עצמם. ואולי הייתה זאת תגובת-שיתוק בגלל ודאות-האסון.

הדוח הרשמי המוקדם ביותר שמצא כותב שורות אלה על הקרב האחרון של הל"ה הוא של הסי.איי.די. (מחלקת החקירות הפליליות של משטרת המנדט), מיום ו', 16 בינואר: יחידה של כמאה יהודים, לבושים חאקי, הגיעה לכפר צוריף ממערב. היהודים צעדו במבנה צבאי וירו על הכפרים ברובים, בסטנים ובאקדחים. ירו בטווח חמש-מאות מטרים. עד שעה 19.00 או 19.15, ונסוגו לכיוון בית-לחם. שישה ערבים נפצעו ופונו לבית-החולים בבאר-שבע. בשעה 22.50 דיווח מפקד משטרת חברון¹⁸ שעל-פי מקורות בעיר נהרגו ארבעים ושבעה יהודים בקרב שהתנהל ממערב לצוריף בין 07.00 ל-15.30, שישה נשבו ונתפס נשק יהודי. אבידות הערבים שלושה הרוגים ושלושה פצועים. המפקד אינו מאשר את המידע. הוא אומר שהיה בצוריף בשעה 13.00, ולא הבחין בשום דבר מיוחד."¹⁹ למחרת נרשם ביומן ה-סי.איי.די: "גוויות של שלושים וחמישה יהודים פגועים מכדורים, רסיסים ודקירות-סכינים נמצאו על רכס גבוה בין צוריף לבית-נטיף. בלי בגדים. הסידורים להביאן לירושלים נדחו בגלל החשכה. גילתה אותן יחידת צבא ומשטרה שבדקה את האיזור, בשל השמועות על קרב בין יהודים לערבים ליד צוריף ועל יהודים רבים שנהרגו. נראה שהיהודים האלה היו חלק מכוח שעזב את הר-טוב ב-16 בינואר והתקדם ברגל לכפר-עציון. הכוח נעלם. נודע ששתי נשים ערביות מצוריף ראו, בשעה 08.00, יהודים על אדמות הכפר, והזעיקו כוחות ערביים מזויינים. נודע שהיהודים פתחו באש על הכפר מכלי-נשק אוטומאטיים. האש נמשכה שלושים דקות. כשראו את התגבורות נסוגו היהודים. אין מידע איך התנהל הקרב. בדוחות לא-רשמיים נאמר ששבעה ערבים נהרגו ושמונה נפצעו, ארבעה מהם קשה."²⁰ בדוח שהגיע אל מטה-הפלמ"ח אחרי ימים אחדים כתוב שהגוויות נמצאו בקרבת בית-נטיף. "ידיעות שהגיעו ממקורות ערביים אומרות שהיחידה לחמה בגבורה עד האיש האחרון. תוך מהלך הקרב כבשו את הכפר צוריף למשך שעתיים. הערבים הזעיקו עזרה מכל כפרי הסביבה. לפחות שש-מאות איש השתתפו בפעולה נגד השלושים וחמישה."²¹ המיש דוגין סיפר לאנשי גוש-עציון: "מיד אחרי הקרב שאחרי ההיתקלות בצוריף הסתתרו הל"ה במערות עד שעה 3 אחרי-הצהריים. אחר-כך התחילו לעלות על השטח של אל-חור (אדמת יהודים). ובדרך נתקלו באש צולבת ובאש צלפים ולא ראו את המתקיפים. רובם נפגעו מאחור, בגב. את הפצועים דקרו בכל-מיני מכשירים עד שמתו. אחד, גבוה וחסון, הצליח לעלות על השטח וזרק רימונים על המתקיפים. לבסוף נפגע אף הוא מצלף."²² בכל התיאורים נזכר הבחור הגבוה והחסון שנלחם עד נשימתו האחרונה, זרק רימונים ומת עם אבן ביד. לפי כל הסימנים, וגם על-פי שמועות שהגיעו אל מחלקת קריית-ענבים, היה זה יורדן (יעקב כהן). בדוח של הש"י כתוב: "עם בוקר התבצרו היהודים בתוך הוואדי, כשהערבים מתבצרים בגבעות מסביב. בגלל המצב הטופוגראפי האש של היהודים לא הייתה יעילה, אך הם נלחמו עד האיש האחרון. כאשר היה נדמה לערבים כי כולם נהרגו התחילו להתקרב. אז קם יהודי פצוע קשה וזרק פצצה. הערבים ירו ופגעו בו. הוא תפס אבן והשתדל לזרוק אותה בערבים. אך כוחותיו אפסו והוא גווע ומת ובידו האבן. בקרב זה נהרגו שבעה ערבים וכחמישה-עשר נפצעו. קרב זה בוואדי ג'בעה, כמו קרב כפר-עציון. עשה רושם גדול ועמוק על הערבים, באשר הוכחו כושרם הקרבי, אומץ-ליבם וגאוותם של הלוחמים היהודים והעיקר, הוכח לערבים כי מלחמתם ביהודים אינה משחק, ולא תהיה קלה ונוחה."²³ לפי סיפור של מקור הערבי שהוגדר כמפוקפק נתפלגו הל"ה אחרי ההיתקלות לשתי קבוצות: "אחת התנגשה עם הערבים שהיו על ההרים, ואחת עם קבוצת ערבים אחרת, שטמנה לה מלכודת: היא נסוגה והיהודים רדפו אחריה עד סמטאות הכפר. שם נהרגו כמעט כולם. הקבוצה הראשונה, שמנתה אחד-עשר איש, הותקפה מכל צד. התבצרה במערה ולא נכנעה על-אף האש החזקה. הערבים הודיעו לנצורים שאם לא ייכנעו יפציצו את המערה. ואז יצאו. הערבים לקחו מהם את נשקם והרגום. בקבוצה זו הייתה בחורה. אותה לא הרגו, והמוכתר מסר אותה לידי הצבא. בזמן המערכה הגיעו למקום אנשי-צבא – כנראה בגלל קריאה לעזרה ברדיו של היהודים – וירו באוויר. פלוגה מהצבא נפגשה עם שרידי היהודים. ואנשי הפלוגה שאלום אם הם רוצים עזרה, אך היהודים ענו שהם בוחרים למות ולא לקבל עזרה מהאנגלים. אחרי הקרב נכנס הצבא לכפר וחקר כיצד הגיעו אליו היהודים. לאחר שהיה קלה הלכו החיילים לדרכם, ואנשי צוריף שדדו את הגוויות. את תעודות-הזהות שלחו למוחמד אל-ג'עברי (ראש עיריית חברון) והוא שלח אותן אל הוועד הערבי העליון. מהערבים נהרגו ארבעה, שניים מצוריף ושניים מג'בעה. חמישה נפצעו קל. חלק מהנשק שנשדד מהיהודים הובא לירושלים. לאחר כמה שעות הגיע עבד אל-קאדר אל-חוסייני, הודה לאנשי הכפרים על מעשיהם וחילק ביניהם נשק, כאות הוקרה, רובים צרפתיים ואנגליים."²⁴

קצין צה"ל שחקר אחרי שנים את תושבי בית-נטיף תיאר את שלבי הלחימה: "עד שעות הצהריים נמשך הקרב. אנשינו ניסו להבקיע דרך לגוש, שהיה רחוק מהם רק חמישה קילומטרים... שש פעמים ניסה האויב להסתער על הל"ה וניגף. כשאזלה התחמושת, והערבים הסתערו בשביעית, זרק אחד מהם רימונים. האויב השיב באש קטלנית והתקרב אל אנשינו, בתקווה שלא נשארה בהם רוח-חיים, אולם אותו לוחם, שתואר בפי הערבים כחסון ושחור, התרומם שוב וקיבל את פני המתקיפים ברימונים. באחרונה נמצא כשבידו אבן."²⁵ במחקר פנימי של צה"ל. משנות החמישים, כתוב: "אנשי המחלקה נסוגו תוך-כדי קרב למרחק של קילומטר אחד עד שניים. קרב-הנסיגה נמשך עד הצהריים. בפרק זמן זה הוזעקו ל'פאזעה' ערבים מכל האיזור. עדיפותם הייתה מכרעת. הם נערכו סביב המחלקה. תפסו עמדות מאחורי הסלעים וצלפו מרחוק. בשעות הצהריים היו הלוחמים לרגלי ראס-חסן ועלו לאדמת אל-חור, כפי הנראה משום שהלחץ ממזרח היה גדול יותר. הלוחמים היו עייפים. אחרי שלושה ימים של הליכה מאומצת בלילה ומנוחה בלתי-מספקת ביום, ומשא התחמושת והציוד הכביד עליהם. לאים ותשושים טיפסו לאט על המדרון לעבר הרמה, נפגעים מלפנים ומאחור, מספרם הולך וקטן והם מנהלים קרב ייאוש... לרמה הגיעו מעטים, אולי רק אחד, אותו בחור חסון שזרק רימונים אחרונים ובגסיסתו אחז אבן בכעס אין-אונים. הערבים פשטו על החללים. בזזום, הפשיטום עירומים, התעללו וחיבלו בגופות עד שקשה וכמעט בלתי-אפשרי היה לזהותן. אחת הגופות הובאה כרותת ראש."²⁶ במחקר אחר של צה"ל, שהושלם לפני מלחמת ששת-הימים. כתוב: "כמה עובדות, כמו מקום ושעת מותם, נקבעו בוודאות. משך הקרב וצורתו נקבעים כמעט בוודאות, בהסתמך על רוב העדויות. העדויות האחרונות אינן משנות את העובדות הנ"ל באופן יסודי, ובחלקן מוסיפות פרטים, שייתכן שהם אמיתיים."²⁷ על אף יומרה זאת של הקצינים החוקרים לא התפזר הערפל העוטף את הפרשה אפילו אחרי מלחמת ששת-הימים ואחרי שנפתח גנזך-המדינה הבריטי. והקביעה הוודאית האפשרית היחידה היא: לעולם לא נדע את כל פרטי מלחמתם ומותם של הל"ה. ולו רק מפני שאי-אפשר לתחקר את המתים ואחרי 68 שני גם לא ניתן לתחקר את הרוצחים. נותרו רק מסמכים כפי שקבע ההיסטוריון הצבאי הבריטי: היסטוריה צבאית המבוססת רק על מסמכים היא מיתולוגית שהרי את המסמכים מחברים אנשים שאינם יודעים את האמת או מעלימים אותה כשאינה נוחה להם. ____ [בשבוע הבא: מציאת גוויות הל"ה; התעללות הערבים בגוויות; הקבורה; חיפוש מאוחר אחרי הל"ה; האם דלפו ידיעות על מסע הל"ה.]

1. עדות א.ג. מג'בע, בית-ספר-שדה, כפר-עציון, טבת, תש"ל. 2. כנראה אמרו שהם אנשי "צבא-ההצלה". 3. א"צ, מעוזי נרקיס לצבי זמיר, 19 לינואר 1948; עדותו הנ"ל של ה. דוגין, בבית-ספר-שדה בגוש-עציון. 4. א"צ, תיק "נס גדול" (מברקי הפיקוד העליון), מיבנה לטנא, 17 בינואר 1948. 5. שם, מידין לעציוני. 6. א"צ תיק חשמונאי, ירושלים 500/48, 21 בינואר 1948. 7. ארכיון צה"ל, אשד, שם. 8. שם, שם. 9. א"צ, קובץ מברקים מגוש-עציון; הראיון הנ"ל עם עוזי נרקיס; יעקב אשד, המערכה במרחב ירושלים. שם, עמ' 274. 10. הראיון הנ"ל עם עוזי נרקיס. 11. בנצי ברב-שיח הנ"ל ברבדים. 12. סדרת הראיונות הנ"ל עם אריה טפר. 13. הראיון הנ"ל עם יצחק קריצ'בסקי. 14. הראיון הנ"ל עם יעקב אידלשטיין. 15. אביבי רוזמרין ברב-שיח ברבדים ב-9 במאי 1980. 16. גדליה שור ברב-שיח ברבדים ב-9 במאי 1980; סדרת הראיונות והעדויות הנ"ל של שאול רז. 17. הראיון הנ"ל עם רפאל בן-ארויה. 18. המיש דוגין. 19. 537/3855, CO (מסמכי משרד המושבות הבריטי) יומן סי.איי.די. 16 בינואר 1948. מידע זה הגיע כנראה אל יחזקאל סהר באותו יום, והוא הודיע עליו לדוד שאלתיאל. 20. שם. שם, 17 בינואר 1948. 21. ארכיון צה"ל הגדוד השישי. 22. א"צ, מעוזי נרקיס לצבי זמיר, 19 בינואר 1948. 23. א"צ, דוח של הש"י. 24. א"צ, תיק חשמונאי מחוז ירושלים, 500/48, 21 בינואר 1948. 25. ארכיון המחבר. 26. שם. 27. ראיון עם יהושע כהן ב-2 ביולי 1978. כהן, איש לח"י לשעבר שהיה מעורב ברצח מתווך האו"ם הרוזן פולקה ברנדוט בירושלים ב-17 בספטמבר 1948, המצטרף לקיבוץ שדה בוקר והיה חבר קרוב של דוד בן-גוריון.