פרשת הל"ה - מפברקים מיתוס

לכל הנוגעים בדבר היה עניין להסתיר את מחדלי פרשת הל"ה, ובייחוד למפקדי הפלמ"ח, כי החשיפה צפויה הייתה לחזק את בן-גוריון במגמתו לפרק את מטה הפלמ"ח ולהכפיף את גדודי הפלמ"ח ישירות למטכ"ל ארגון ה"הגנה", שיהפוך אחרי הקמת המדינה לצה"ל. אבל לא רק את מחדלי הפרשה הזאת הם ביקשו להסתיר, אלא מחדלי פרשיות רבות אחרות. מדוע הפכה הפרשה הזאת למיתוס חיובי מכונן של מלחמת העצמאות? ייתכן שכל הזכויות שמורות למשורר הפלמ"ח חיים גורי ולשירו "הנה מוטלות גופותינו", שיחד עם "מגש הכסף" של נתן אלתרמן מסמל בזיכרון הישראלי את מלחמת העצמאות.

• לדני וחבריו
  ראה, הנה מוטלות גופותינו שורה ארוכה ארוכה.
  פנינו שונו. המוות נשקף מעינינו. איננו נושמים.
  כבים נגוהות אחרונים והערב צונח בהר.
  ראה, לא נקום להלך בדרכים לאורה של שקיעה רחוקה.
  לא נאהב, לא נרעיד מיתרים בצלילים ענוגים ודמומים,
  לא נשאג בגנים עת הרוח עוברת ביער.
  ראה, אימותינו שחוחות ושותקות, ורעינו חונקים את בכיים,
  ומפץ רימונים מקרוב ודליקה ואותות מבשרים סערה!
  האמנם תטמינונו כעת?
  הן נקום והגחנו שנית כמו אז, ושבנו שנית לתחייה.
  נדדה איומים וגדולים ואצים לעזרה,
  כי הכל בקרבנו עוד חי ושוצף בעורקים ולוהט.
  לא בגדנו. ראה, נשקנו צמוד ומרוקן כדורים, אשפתנו ריקה.
  הוא זוכר מילותינו עד תום. עוד קניו לוהטים
  ודמנו מותז בשבילים שעל-שעל.
  עשינו ככל שנוכל, עד נפל האחרון ולא קם.
  האמנם נאשם אם נותרנו עם ערב מתים
  ושפתינו צמודות אל אדמת הסלעים הקשה?
  ראה, איזה לילה גדול ורחב.
  ראה, פריחת כוכבים במחשך.
  ניחוחי אורנים. תקברונו כעת, ורגבי העפר על פנינו.
  הנה מוטלות גופותינו, שורה ארוכה, ואיננו נושמים.
  אך הרוח עזה בהרים ונושמת.
  והבקר נולד, וזריחת הטללים רוננה.
  עוד נשוב, ניפגש, נחזור כפרחים אדומים.
  תכירונו מיד, זו "מחלקת ההר" האילמת.
  אז נפרח. עת תידום בהרים זעקת ירייה אחרונה.

זהו סיפורו של השיר: "חיים גורי נשלח ב-1947, בהיותו בן 23, במשלחת ארגון "ה"הגנה"" לאירופה, על-מנת להחליף את אנשי הבריגדה בצבא הבריטי שסיימו את שירותם, ביצירת קשרים עם שרידי העם היהודי ביבשת. בינואר הוא העביר קבוצה של אנשי "הגנה" מבודפשט לווינה ואז ראה בעיתון בריטי ידיעה על יחידה של 35 לוחמים בארץ ישראל, שנהרגה בקרב בהרי חברון. הכתבה כללה גם צילום מטושטש של הגוויות. הוא מיהר למרכז "הבריחה" בווינה, שם כבר ידעו על האסון, ועדכנו אותו שעם הנופלים נמנה חברו לקורס הקצינים בג'וערה, דני מס. לאחר מכן נודע לו שבין הנופלים גם כמה מחניכיו. באותו זמן ובמשך שנים אחר כך לא היה ברור היכן בדיוק התחולל הקרב, איך נלכדו כל הלוחמים, וכיצד לא נותר מהם איש. "גורי כתב את השיר כשהוא כואב ונסער על מות הלוחמים, ולבסוף התחרט וזרק את הנייר המקומט לכיוון האח שניצב בחדרו, אך הנייר לא נכנס לאח הבוערת. האלמנה שאצלה גר, שהייתה עדה לסערת הרוחות שהובילה אותו בעת הכתיבה, יישרה את הדף, שמה אותו למחרת על שולחנו, ואמרה לו שיש משהו בכתיבה מתוך סערה, ושכך נהגה לעשות גם עם ניירותיו הזרוקים של בעלה. כשקרא גורי שוב את הכתוב, הוא התחרט, והבין שכנראה גורלו של השיר לצאת לאור. הוא שיפץ מעט ומסר אותו לאברהם שלונסקי כשהוא חותם "מג'ורי, בנכר". (ג'ורי היה כינויו של חיים גורי בפלמ"ח). שלונסקי פרסם את השיר בעמוד הראשון של כתב העת "עיתים" שערך, וכך הוא הפך לידוע ומוכר‏. "גורי כלל את השיר בספרו "פרחי אש" בשנת 1949 שהתקבל בהתלהבות הן בקרב קהל הקוראים והן בקרב הממסד הספרותי, והפך אותו לאחד ממיצגיה הבולטים של הלוחמים ממלחמת העצמאות‏[4]. השיר העצים את המיתוס של הל"ה ואת תפיסת ההקרבה למען הכלל. לדברי ההיסטוריונית אניטה שפירא, "דווקא משום שחובר ללא ידיעה מובהקת של מה שאירע, הוא יכול היה להתאים לתיאור כישלונות מפוארים אחרים, ולכן נכונו לו חיים ארוכים בממלכת האבל והשכול של מדינת ישראל"‏.¹

השאלה הנשאלת היא: מדוע פרופ' אניטה שפירא, בעלת פרס ישראל להיסטוריה, שפרסמה מאמר על שירו של חיים גורי וביוגרפיה על מפקד הפלמ"ח יגאל אלון; ומדוע זה פרופ' אלון קדיש שהיה ראש מחלקת היסטוריה של צה"ל; אלוף משנה ד"ר מאיר פעיל (שפיקד על בה"ד 1), וההיסטוריון המקובל ביותר על צה"ל כיום, אלוף משנה מיל' בני מיכלסון, וכן היסטוריונים וכמובן עיתונאים אחרים שעסקו במלחמת העצמאות ובהקמת המדינה, לא חשפו את מחדלי פרשת הל"ה, (ופרשות אחרות). מסתבר שמדובר בהיסטוריה מגויסת, או בלשון סוציולוגית – "בגידת האינטלקטואלים". ניתן ללמוד על תופעה תרבותית שלילית זאת, המאפיינת את האקדמיה ואת אמצעי תקשורת בישראל מניתוח מקרהו של נתנאל לורך, שב-1952 הקים את ענף היסטוריה בצה"ל ועמד בראשו עד לפרישותו בשנת 1955 בדרגת סגן אלוף.² ספרו של לורך, "קורות מלחמת העצמאות", שיצא לאור עשר שנים אחרי המלחמה, ושהופץ ביותר מחמישים אלף עותקים, והיה מעין "היסטוריה רשמית", תרם יותר מכל ספר אחר לאי-ידיעה ואי-הבנה של מלחמת העצמאות בישראל. ספר זה היה מקור כמעט ראשוני לרוב המחקרים והספרים שבאו אחריו. לורך גם הרצה על הנושא הזה באוניברסיטאות, בקורסים של צה"ל ובמקומות אחרים, והטמיע את תוכן ספרו בכל ישראלי שהתעניין במלחמה ההיא. בשנות השמונים נקלעתי לעימות אתו בדיון על המתודולוגיה של חקר מלחמת העצמאות, בפני חניכי קורס טייס ומפקדיהם. לורך אמר שם דברים מופרכים, וכשהעמדתי אותו על טעויותיו, באוזני החניכים, הגיב כמעט בבכי, אך לא התייחס לתוכן דבריי ולא ניסה להפריכם, כפי שהיסטוריונים אחרים לא ניסו, עד היום. חניכי הקורס ומפקדיו נזפו בי, מפני שפגעתי באדם מכובד כל-כך. מן האירוע הזה למדתי שלא ידיעת האמת חשובה ללורך ולמאזיניו, "מיטב הנוער", אנשים שעתידים, ומקצתם אף עומדים היום, לעמוד בראש מערכות ביטחוניות כלכליות ופוליטיות; חשוב להם רק המיתוס של לורך כבר-סמכא למלחמת העצמאות. התגובות האלה הבהירו לי במקצת את פשר הפער בין יוקרת חיל-האוויר הישראלי, אחרי מלחמת ששת הימים, ובין ליקויי תפקודו במלחמת יום-הכיפורים, כאשר "לא סיפק את הסחורה". בספרו של פרופ' בני מוריס על בעיית הפליטים הפלשתינים (שנכתב בסוף שנות השמונים)³ מצאתי טעויות רבות, לא בנושא מחקרו, אלא בקשר למהלכי המלחמה. כשהעמדתי את מוריס על טעויותיו, השיב לי: "כך כתוב אצל לורך". דוגמאות: בגרסה האנגלית של "לידתה של בעיית הפליטים הפלשתינים – 1949-1947", שהופיעה ב-1987, כתב מוריס שכפר סאלד הותקף "ב-9 עד 10 בינואר". כשהופיעו שלושת הכרכים הראשונים של ספרי על מלחמת העצמאות, ב-1989, ראיין אותי מוריס לעיתון "ג'רוזלם פוסט". אמרתי לו שהוא טעה ושההתקפה נמשכה חצי יום בלבד, משחר עד צהריים, ב-9 בינואר, וחצי יום אינו יומיים. הוא השיב, "כך כתוב אצל לורך". אף -על-פי-כן לא תוקנה הטעות הזאת במהדורה העברית שיצאה לאור בספריית "אופקים" של "עם עובד" ב-1991 (עמ' 50), בעריכתו של ההיסטוריון פרופ' אלי שאלתיאל ובתרגומו של ארנון מגן. אילו קראו המתרגם והעורך את הכרך השני של ספריי, שבו תיארתי את פרטי הקרב בכפר סאלד, לא היו חוזרים על אותה טעות. מוריס טעה גם כשכרך את קרב שיירת חולדה עם קרבות שיירת יחיעם ונבי-דניאל, שבהם, לדבריו, הצליחו הערבים "בשורה של מארבים... להרוס את רוב צי הרכב המשוריין של הישוב" (עמ' 51). בקרב שיירת חולדה לא ארבו הערבים לשיירה ולא השמידו את כלי רכבה, כפי שהקורא יכול ללמוד מתיאור מפורט של הקרב בכרך ד' של ספר זה. במקום אחר בספרו כתב מוריס ש"יותר ממאה מאנשי "ה"הגנה"" נפלו במארבים אלה" (עמ' 92). ולא כך! ארבעים ושבעה לוחמים נהרגו בקרב שיירת יחיעם, חמישה-עשר בקרב נבי-דניאל ושבעה-עשר בקרב שיירת חולדה. בסך הכול שבעים ותשעה. מספרים מדויקים אלה עמדו לרשותם של מוריס, שאלתיאל ומגן, והם לא עשו בהם שימוש במהדורה העברית. עד כדי כך דבקו בהיסטוריוגרפיה של לורך. ספרו של לורך הוא אחד מגורמי רדידות החשיבה הצבאית והביטחונית בתרבות הישראלית, במערכת הביטחון ומחוצה לה. רוב העיתונאים והמורים בישראל, לרבות מורים באוניברסיטאות, מכירים רק את מלחמת העצמאות של לורך, ואת המלחמה הזאת הם מלמדים ועליה הם כותבים. הרדידות ניכרת לא רק באיכותם של מחקרים צבאיים, אלא גם באיכותה של מערכת הביטחון. זאת דוגמה של מחקר מגויס שהשתלט על מערכות המחקר הרשמיות ועל המוסדות להשכלה גבוהה, ולא אִ/פשר מרחב-מחיה למחקרים בלתי תלויים.

בספטמבר 1989 כתב לורך מבוא למהדורה מתוקנת של ספרו. רוב המבוא הזה הוא כתב-הגנה מפני הביקורת שמתחתי על מחקריו' בשלושת הכרכים הראשונים של ספריי על מלחמת העצמאות (אשר יצאו לאור באותה שנה, וקטעים מהם התפרסמו בעיתונים לפני כן)' ובמאמרים רבים שכתבתי. לורך הכריז שאין אוביקטיביות, בייחוד אם ההיסטוריון עוסק במאורעות שנטל בהם חלק, וציטט את ההיסטוריון מארק בלוך: "די אם דבריו יהיו כנים, ומתוך השוואתם של דברי כנות רבים, סוף האמת לעלות". והרי זה בדיוק מה שאני טוען, מן הצד ההפוך: לורך נטוע בלב הממסד הצבאי. הוא היה משתתף פעיל במלחמת העצמאות, היה שלישו של הרמטכ"ל יגאל ידין' ואחר-כך היה ראש ענף היסטוריה במטכ"ל (לימים מחלקת היסטוריה). הנאמנות האישית היא אחד ממאפייניהם של אלה ששורדים בתפקידיהם. בגלל הנאמנות האישית קשה מאוד ללורך להיות אוביקטיבי. ושיהיה ברור: אינני פוסל את מחקרו של לורך בגלל התפקידים שמילא במלחמת העצמאות ואחריה. אני רק מסביר שאחת מסיבות הליקויים שבמחקרו היא הנטייה הטבעית לא לירוק לבאר שממנה שתה עד סוף ימיו, ולא לחשוף ליקויים ולמתוח ביקורת. ולא משנה אם הסילופים בספרו של לורך נכתבו בכנות או בחוסר כנות. אינני יודע איך אפשר לבחון כנות, אבל אני יודע שאדם אשר השלים "ארבעים שנות שירות למדינה ולמדינה שבדרך" (ככתוב במבוא למהדורה החדשה של ספרו), שהיה שליש ואיש מטה בדרגת סגן אלוף, שעבד שבע-עשרה שנים במשרד החוץ והיה מזכיר הכנסת אחת-עשרה שנים, יקשה עליו כתוב ספר אוביקטיבי, לא רק במהלך שירותו, אלא גם לאחר שיֵצא לגמלאות. באוקטובר 1995 הודה לורך, בראיון עיתונאי, שמחקרו היה פגום ושספרו לקוי: "אני הייתי שלישו של הרמטכ"ל יגאל ידין. בשנת 1951 ביקשתי לפרוש מהתפקיד. הוא נתן לי לבחור את התפקיד הבא.⁴ הייתה משבצת לא מאוישת במדור לֶקַח קרבות, כלומר, המדור כולו לא היה מאויש.⁵ אמרתי שאינני מקבל על עצמי ללמוד וללמד את הלקח, את זה יעשה כל אחד על-פי שיטתו. אני מקבל על עצמי לכתוב את ההיסטוריה באוביקטיביות עד כמה שניתן". לדבריו, לא נעשו תחקירים ולא ניגבו עדויות בשנתיים שחלפו בין מלחמת העצמאות ובין מינויו, וגם הוא לא גבה עדויות, משום שלא היה לו מנגנון לכך. הוא קיבץ סביבו אנשים ונבר בארכיונים הבלתי מסודרים של צה"ל. לורך: "בארכיון צה"ל מצאתי בַּלַגָן שלא ייאמן. לא היה אפשר למצוא דבר... התברר שאנשים השתחררו ולקחו חומר ארכיוני הביתה". הוטל עליו לכתוב את תולדות מלחמת העצמאות ל"ספר המדינה", שהיה אמור להופיע לקראת יום העצמאות החמישי. הוא טען, לדבריו, שאין לו די זמן לכך, אך קיבל את הדין. "התחלתי לכתוב לפי החומר שהיה בידי, מתוך ידיעה ברורה שיש לַאקוּנוּת ומיספרופורציות גדולות". היו עליו לחצים מכל הכיוונים. "אנשי הפלמ"ח כנראה החליטו לא לשתף אתי פעולה כי הייתי מזוהה עם הצבא (משוחררי הצבא הבריטי), ואפילו הממונה הישיר עלי, ראש מחלקת ההדרכה, יצחק רבין, לא הגיב", זאת כשביקש לורך ממנו הערות על טיוטת ספרו.⁶ שר הביטחון, דוד בן-גוריון, מינה את רב-אלוף (מיל.) יעקב דורי (הרמטכ"ל החולה של מלחמת העצמאות) ואת סגן אלוף ישראל בר (אז מקורבו של בן-גוריון; אחרי שנים אחדות נמצא אשם בריגול ומת בכלא) להשגיח על לורך. ממילא מובן שעם השגחה כזאת לא היה לורך יכול לכתוב היסטוריה אוביקטיבית או כנה של מלחמת העצמאות. מסתבר שלורך לא רק השלים עם הנסיבות האנטי-מחקריות בענף היסטוריה בצה"ל, אלא אף העלה אותן לדרגת עיקרון. ממשיכיו בצה"ל הלכו בעקבותיו. ארבע שנים היה לורך ההיסטוריון הראשי של צה"ל. בינואר 1955 פרש מצה"ל ועבר למשרד החוץ, וכשהיה איש משרד החוץ הוציא לאור בספר את כתב היד שלו (שצה"ל השקיע בהכנתו משאבים רבים). "אילו ניתן לי הייתי בונה את המסד לפני הטפחות, גומר את איסוף החומר לפני שאני מתחיל לכתוב אותו. אני התחלתי לכתוב לא מפני שהייתי מוכן, אלא מפני שכפו עלי לכתוב",⁷ העיד לורך. לשאלה מדוע פרסם ספר פגום השיב: "מפני שלא היה לי דבר שלם... היו שקרים ששיקרנו מטעמים בינלאומיים. במבצע 'יואב' אנחנו טענו שהייתה שיירה לנגב והמצרים פתחו עליה באש. האמת היא שהמצרים ישנו שינה עמוקה והיה צורך להעיר אותם כמעט בכוח ולהביא אותם לפתוח באש, כדי שתהיה לנו עילה לפתוח במבצע. במבצע 'עובדה', לכיבוש אילת, כל ילד שרואה את המפה שלי, המראה את חטיבת הנגב חוצה את הנגב בקו ישר, מבין שאי-אפשר לעבור את המסלול הזה, בוודאי שלא ברכב. בדרכו לאילת חצה צה"ל את הגבול הבינלאומי, ואת זה רצינו להסתיר".⁸ לורך הודה אפוא שהוא לא היה נאמן לאחד העקרונות היסודיים של המחקר המדעי, ובכך קבע שאסור לו לעסוק במחקר, לפרסם ספרים מדעיים ולהורות נושאים אלה במוסדות להשכלה גבוהה. ראשי האוניברסיטאות, הפקולטות והחוגים, שאפשרו לו לעסוק אצלם בהוראה, שותפים להונאה.

אם לורך עצמו הודה שיש שקרים בספרו ושאין לו ערך כספר היסטוריה, אין צורך שאני שאערער על כך?! ובכל זאת אומר כמה מלים על אחד הפגמים שבספר הזה. במבוא למהדורה החדשה שלו כתב לורך: "קיבלתי על עצמי מרצוני סייג של התחשבות ברגשות משפחות שכּולות". והרי אין מלחמה, מערכה או קרב בלי משפחות שכולות. מי שמתחשב ברגשותיהן, ייתכן שהוא אדם נוח ונעים הליכות, אבל ודאי אינו חוקר מלחמות אוביקטיבי. בגלל הסייג הזה (ולא רק בגללו) לא תיאר לורך את האירועים כפי שהיו. התחשבותו במשפחות השכולות ודאי אינה עולה בקנה אחד עם תנאי הכרחי למחקר: הימנעות משיפוטים ערכיים ומהעדפות סובייקטיביות. כדוגמה לגישתו, הביא לורך את מה שכתב על קרב הל"ה. הוא קיבל את טענת ידידתו, אמו של דני מס, מפקד הכוח, ש"טעה בשיקולי זמן ומרחב ויצא לדרך בשעה ששוב לא נתנה סיכוי להגיע אל הגוש מבעוד לילה" לפי לורך אמרה לו האם: "מה רוצים מדני שלי? בסך הכול הוא היה בן עשרים ושתיים".⁹ מסתבר שידידותו של לורך עם משפחת מס והסייג שקבע לעצמו, לא רק שהפריעו לו לתאר את הדברים כפי שאירעו באמת, אלא גם מנעו ממנו להבין את השפעתו של המאורע הטראומטי הזה על המשך המלחמה, בגוש-עציון ובגזרות אחרות. הוא גם לא הבין שהתרומה האחרונה למולדת, של הנופלים, היא חקר הטעויות שבגינן נפלו, לרבות טעויותיהם שלהם. במהדורה הישנה ובמהדורה החדשה של לורך מתוארת פרשת הל"ה (בפרק "כפר עציון ומחלקת ההר") כמעט באותן מלים. הוא כתב שהל"ה נשלחו לגוש-עציון על-רקע ההתקפה על הגוש ב-14 בינואר 1948. להתקפה ההיא, שבמהלכה התחולל קרב חירבת זַכַּרִיָה (התקפת-נגד, לאור היום, של מחלקת פלמ"ח מול כוח חטיבתי פלשתיני, שהסתיימה בסיכול משימתו של הכוח הערבי ובעשרות הרוגים מצדו),¹⁰ הקדיש לורך חמישה חצאי שורות בלבד, וקשה לא להתרשם שהוא לא הבין את חשיבותו של קרב חירבת זכריה. בן-גוריון ציטט לימים בהקשר זה את דבריו של שייח' ערבי מהנגב: "לו אירעו עוד שתיים-שלוש התנגשויות כאלו כי אז הייתה הארץ נרגעת"¹¹ אם לורך לא הבין שהיה זה ההישג הטקטי הגדול ביותר של יחידת פלמ"ח במלחמת העצמאות, מה בכלל הוא הבין? לורך כתב שאחרי התקפת ה-14 בינואר "כפר עציון, הדל בנשק ובתחמושת, זעק לתגבורת. שיירות היו נעות בפיקוח ובליווי בריטי בלבד, והובלת נשק בהן הייתה למעשה בלתי אפשרית". לא רק כפר עציון זעק לתגבורת. היו בגוש עוד שלושה קיבוצים, משואות-יצחק, עין-צורים ורבדים, שגם מצבם היה קשה; אבל הל"ה נשלחו לגוש-עציון לא בגלל זעקות הקיבוצים האלה. הם נשלחו בגלל המברקים ששלח מפקד הגוש עוזי נרקיס, ושבהם ביקש, לא תגבורת ותחמושת, אלא ציוד רפואי לפצועים. להלן שלושה מהמברקים ששלח נרקיס למפקד הגדוד השישי של הפלמ"ח, צבי זמיר, ולמפקד גדוד "מכמש" של חטיבת "עציוני", שלום דרור:

• "ברבדים שלושה פצועים קשה. אי-אפשר לטפל בהם. שילחו מהר אמבולנסים".
  "אם לא יישלח אמבולנס לגוש ימותו הפצועים קשה. יש מחסור בחובש. מה עם צוובנר?¹² השתדל לשלוח תחבושות אישיות".
  "ענו תשובה מהירה בעניין האמבולנס. אני מחכה לתשובה והפצועים הולכים למות".

מפקד פלוגה ח' של הפלמ"ח, אליהו סלע (רעננה), שאחדים מהל"ה היו פקודיו, אמר לי אחרי שלושים ואחת שנים: "המברקים והתשדורות מגוש-עציון היו היסטֶריים ועשו רושם קשה בירושלים. המברקים האלה היו אחת הסיבות העיקריות של החיפזון בהכנות למסע הל"ה". יגאל ידין, ראש אגף המבצעים במטכ"ל והרמטכ"ל בפועל של מלחמת העצמאות, אמר לי: "מברקי נרקיס עשו רושם קשה בתל אביב". בספרו האוטוביוגרפי הודה נרקיס: "התחלתי 'להפגיז' את רשת הקשר בתביעות לעזרה".¹³ מסתבר שלורך התחשב לא רק באימהות שכולות, אלא גם במפקדים בכירים בשירות פעיל, ובמפקדים שאיישו, אחרי שחרורם מצה"ל, משרות בכירות במגזר האזרחי, ושיכלו לתגמל אותו בשל נאמנותו, או לפגוע בו בשל ביקורתו. אילו תיאר את העובדות כהווייתן היה מסתכן בעימות עם עוזי נרקיס, שהיה מעוניין בשנות החמישים להסתיר את הפרשה, כדי שהקריירה הצבאית שלו לא תיפגע; הוא נמנע מעימות כזה, וכך סייע לנרקיס להתקדם בשרשרת הפיקוד של צה"ל ובשרות הציבורי. לכן אני טוען שלורך הוא אחד האחראים לכישלונות ולמחדלים של נרקיס במלחמת ששת הימים ובפשיטה על כראמה (במארס 1968), שהייתה זרז בדרכו של ארגון "אל-פתח", ובדרכו של יאסר ערפאת למעמד של מגבש האומה הפלשתינית. ב-1983 תיארתי את סיפור הל"ה בעיתון "דבר" בשלושה פרקים. בכתבות אלה פורסם, בפעם הראשונה, נוסח פקודת המבצע שקיבל דני מס ממפקדו צבי זמיר:

• עליך להגיע בהקדם לכפר עציון ולעמוד בקשר עם עוזי (נרקיס). לאור הנסיבות תקבע מה מידת הזמן שעל יחידותינו לעשות במקום. השתדל לחזור בהקדם. פרטים על כך תודיענו ב'חומר' (אלחוט). הציוד הרפואי שהנך נושא מיועד להגשת עזרה לפצועים הקשים של גוש-עציון, שמחוסר תחבורה לא הועברו לירושלים. בשהותך במקום סייר את אחד הגשרים שתגלה בו. תפסיק קשר בין בית-לחם לחברון. תודיע לי כשיוכן הגשר, ואודיעך מועד הפעולה.

מנוסח זה של הפקודה אפשר להסיק שהכוונה לא הייתה לשלוח תגבורת לגוש-עציון, אלא להביא לפצועים פלסמה וחומרי רפואה. דני מס היה אמור גם לבדוק אפשרות לפוצץ גשר על הדרך בין בית-לחם לחברון, אך בדיקה זאת לא הייתה דחופה, ולא למענה נשלחו הל"ה בחיפזון. מסקנה דומה עולה מעדויות האנשים שהשתתפו בניסיון הראשון של דני מס ופקודיו להגיע לגוש (את הניסיון הזה, שנכשל, אין לורך מאזכר בספרו), ומעדויותיהם של שלושת האנשים שיצאו לדרך יחד עם הל"ה ולא המשיכו אתם, אלא חזרו להר-טוב. חצי יום לפני שיצאו הל"ה לדרכם האחרונה, פינו, כפי שנכתב לעיל, אמבולנסים של הצבא הבריטי את הפצועים מגוש-עציון לבתי-חולים בירושלים. כשיצאו הל"ה לדרך, ב-15 בינואר, בשעה 23.05 בלילה, כבר לא היו פצועים בגוש-עציון. לא היה צורך דחוף בפלסמה ובחומרי רפואה בגוש. סביר להניח שהפקודה ליציאת הל"ה לגוש-עציון לא בוטלה, עקב חוסר תיאום בין המפקדות. לורך לא ציין זאת, אף שהמסמכים פתוחים לעיון בארכיון צה"ל, ואף שכבר כתבתי על כך חמש שנים לפני שהופיעה המהדורה המעודכנת של ספרו. נראה שלא היה לו נעים לגלות שהל"ה נשלחו למבצע שלא הייתה לו הצדקה, ולחשוף את המחדל של אלה שאישרו את המבצע: מפקד הגדוד השישי, צבי זמיר; מפקד חטיבת "עציוני", ישראל עמיר; האחראי לגזרת ירושלים במטה הפלמ"ח; יצחק רבין; קצין המבצעים של ה"הגנה", יגאל ידין, וראש המפקדה הארצית שלה, ישראל גלילי.

המפקדים הבכירים של ה"הגנה" ומפקדי היחידות שפעלו בסביבות ירושלים בתחילת 1948, האחראים לאסון הל"ה, בנו את התפיסה שלפיה החיסיון מועיל למורל הלאומי. הם השקיעו אנרגיה נפשית רבה ואמצעים כספיים לא מעטים בהגנה על עצמם, וכך נפגע עוד יותר תפקודם, גם מיד, וגם בשנים שבאו אחר-כך, משום שכאשר נבדקו מחדלים, חששו אנשים אלה לדרוש מאחרים לחשוף עובדות ולהתעלם ממיתוסים, שמא תוטח בפניהם אשמתם בפרשת הל"ה. נתנאל לורך שרת אותם בנאמנות, כשכתב על פרשת הל"ה ועל אירועים אחרים במלחמת העצמאות. במבוא לספרו הוא מתלונן עלי, מפני שכיניתי אותו "היסטוריון מטעם". אכן, זאת דעתי עליו. בתוכנית הטלוויזיה "דילמות עם אילנה דיין", שהוקרנה בערוץ השני ב-14 באוקטובר 1995, ושהנושא שלה היה אתיקה בצבא ובביטחון, אמר אלוף (מיל.) אביגדור בן-גל, שאילו נהרג חייל מיחידתו מאש כוחותינו לא היה אומר את האמת לאם השכולה, מפני שלא היה רוצה שהיא תחיה בהרגשה שבנה נהרג לשווא. העיתונאי הצבאי רון בן-ישי¹⁴ אמר באותו ראיון, שאילו סיפור כזה היה נודע לו, היה משתיק אותו. שניהם, אם כן, לא היו מפרסמים את האמת. גם בן-גל וגם בן-ישי לא הבינו שסופה של האמת הזאת להיוודע להורים, ברוב המקרים, ושהשקר ידכא אותם עוד יותר ויערער את אמונם בצה"ל. ____ [בשבוע הבא: כיצד שברתי את מיתוס הל"ה בהיותי נער בן 14 וכיצד במקום לשבח את מחקרי, ששום היסטוריון ישראלי מקצועי-אקדמי לא עשה, ביקשו לסלק אותי מבית הספר החקלאי "הדסים" שבו למדתי. חווית נעורים זאת גיבשה את תפיסתי על הפילוסופיה הצבאית, על המלחמות כגורם במצעד האיוולת בהיסטוריה, ועל הצורך לפתח פרדיגמה חדשה בתחום זה.]

1. ויקיפדיה, הנה מוטלות גופותינו, על-פי אניטה שפירא, "קולה של מחלקת ההר האילמת" הארץ, 10 במאי 2011, ואחרים. 2. ויקיפדיה, נתנאל לורך. 3. בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלשתינים, 1949-1947, עם עובד, 1991. 4. נוהג מוזר המלמד על יחסים מיוחדים בין הרמטכ"ל ובין מי שאמור לכתוב את ההיסטוריה על המלחמה, שבה ידין היה ראש אגף המבצעים ורמטכ"ל בפועל. 5. הדבר מלמד שצה"ל אפילו לא ניסה להפיק את לקחי מלחמת העצמאות, שהרי איך יפיק אם לא יחקור מה היה?! 6. זאת אחת הדוגמאות לתפקודו הלקוי של יצחק רבין כראש מחלקת ההדרכה בצה"ל אחרי מלחמת העצמאות. את פרי הבאושים של תפקודו זה "אכלו" צה"ל ומדינת ישראל במלחמות הבאות. 7. אבל איש לא כפה עליו לפרסם את כתב-היד הפגום אחרי שהשתחרר מצה"ל. למען הכנות והיושר האינטלקטואלי הייתה לו אפשרות להקדיש שנים אחדות למחקר עצמאי, לפני שפרסם את ספרו, אך הוא העדיף את הדרך הקלה והרווחית. 8. גיורא אילון, צה"ל משכתב היסטוריה, עיתון ירושלים, 13 באוקטובר 1995. 9. שם, שם. 10. ראה פרק קודם בסדרה זאת. 11. איתן הבר וזאב שיף, לקסיקון לביטחון ישראל, זמורה ביתן, 1974, עמ' 81. 12. נמנה על הל"ה. 13. המקור בפרקים הקודמים. 14. מפרשן היום באתר ynet השייך לידיעות אחרונות ומוזמן פעמים רבות לטלוויזיה.