הכנות להשמדת קיבוץ טירת צבי

"ביום ו', 1 בינואר 1948 התגייסתי לגדוד הירמוך הראשון והוצבתי בפלוגת 'א-דיירין', להצלת הארץ הקדושה והמולדת הערבית היקרה," כתב כיומנו ג'ונדי (טוראי) חסן מרעי אנדאדי. "עברתי מדיר אלזור לחמה, ומשם לקטאנאה. נשארתי בקטנה שלושה ימים, עד שקיבלנו את ההוראה לנסוע לפלשתין. עזבנו את קטנה ב-7 בינואר, נסענו לרבת-עמון ומשם לאדמת-פלשתין. משמר של הצבא הירדני ליווה אותנו עד הגבולות הירדניים. ישבנו לנוח בקרבת הנהר. אחרי חצות הביאו לנו תמרים לאכול... הגיעה פקודה לזוז. זזנו והשארנו את חברנו טוראן ישן באותו מקום. (חברי) זיידן עזב אה הרובה שלו, מפני שהיה עסוק באכילת התמרים. הלכנו זמן רב, ובבוקר ראינו שתי מכוניות. חשבנו שהן של האויב, וקיבלנו הוראה להתפזר לאורך הכביש. אחר-כך נאמר לבו שאלה מכוניות ערביות שבאו לקחת אותנו. מולאזם אוול (סגן) מחמיד אל-שהדדי פקד עלינו לעלות על שתי המכוניות. אחר-כך באו עוד חמש מכוניות, והאנשים עלו עליהן. נסענו ליריחו. ליד יריחו תפסו יהודים עמדות בצד הכביש ופתחו באש על המכונית הראשונה. ירדנו מהמכוניות, תפסנו עמדות וירינו עליהם. חילופי-היריות נמשכו שעה. שבינו יהודי אחד וערבי מערב-דקור. "אחרי הקרב עלינו למכוניות ונסענו לג'נין. התקבלנו בכבוד וביריות-שמחה. נשארנו בג'נין שעה וחצי, למנוחה. אחר-כך נסענו לכפר... התושבים הריעו לכבודנו. המשכנו במסענו לכפר זבבדה. התושבים הריעו לכבודנו. ירדנו מהמכוניות. נתנו לנו לאכול ולשתות. נשארנו בכפר שלושה ימים. ביום הרביעי נודע שהיהודים מתקיפים שני כפרים באזור ג'נין, זרעין ונוריס...¹ התחלקנו לשתי קבוצות, קבוצת הרובים האנגליים וקבוצת הרובים הצרפתיים והגרמניים. קבוצת הרובים הצרפתיים נסעה לזרעין, וקבוצת הרובים האנגליים נסעה לנוריס. הייתי בקבוצה הראשונה. המוכתר של זרעין שלח אתנו מורי-דרך אל העמדות. ישבנו בעמדות עד הבוקר, ולא היה לנו קשר עם הקבוצה האחרת. שאלנו (עליה) את המולאזם (סגן-משנה), והוא הודיע לנו שהיא בנוריס, ושיהודים התקיפו אותה. כשהכרנו את המקום החלפנו אתה פטרולים."² את "גדוד הירמוך" הראשון הקימה ממשלת סוריה, שמילאה בכך את התחייבותה לוועדה הצבאית של הליגה הערבית. הגדוד צויד, לפי התקן הסורי, בשש מאות וארבעה-עשר רובים, שמונה-עשר מקלעים וארבע מרגמות 60 מ"מ. חייליו וקציניו היו סדירים. המג"ד היה הראיס (סרן) מוחמד צפא.³ שני הגדודים הראשונים של "צבא-ההצלה" נקראו "גדודי הירמוך", על שם הנהר שעל שפתו ניצחו צבאות הערבים את צבא ביזנץ בשנת 636. אחרי פלישת הצבאות הסדירים קמה "חטיבת הירמוך", ואחרי תבוסת קאוקג'י בגליל שינה כל "צבא-ההצלה" את שמו ל"חילות הירמוך". כשצלח ג'ונדי חסן מרעי אנדאוי את הירדן, השתתף בלא-יודעין בתקרית בין-ערבית. לפני כן ביקש פאוזי קאוקג'י מנשיא סוריה, שוקרי אל כואתלי, לבוא כדברים עם עבדאללה, כדי שזה יתיר לפקודיו לעבור בארצו, ואחר-כך יאפשר לסוריה לשלוח ציוד ואספקה ליחידות הפולשות דרך ארצו. קאוקג'י חשש מעיכובים, בגלל היחסים הרעים בין עבדאללה ובין שליט סוריה, וחששותיו נתאמתו. הנשיא הסורי לא פנה אל המלך העבר-ירדני, וכשהגיעו קאוקג'י ופקודיו אל גבול סוריה -עבר-הירדן חסמו השומרים העבר-ירדנים את דרכם. מתחנת-הגבול טלפן קאוקג'י למושל מחוז אירביד. "איך אתה מעז לחצות את הגבול בלי להודיע לי מראש?" קרא המושל בזעם מעבר לקו. "הרי אתה יודע שיש לנו הסכם עם הבריטים, יש לנו התחייבויות מסוימות כלפיהם". קאוקג'י התקשר אל הוועדה הצבאית של הליגה הערבית. "עבור בכוח!" הורתה לו הוועדה. אך הוא לא מילא את ההוראה, אלא שלח קצין לרבת-עמון, לנסות להשפיע על הממשל לאפשר לצבאו את המעבר. שליחו של קאוקג'י חולל סערה ברבת-עמון. המפקד הבריטי של הלגיון העבר-ירדני, גלאב פחה, והשגריר הבריטי, סר אלק קרקברייד, הודיעו למלך עבדאללה את החלטתם: "צבא ההצלה" לא יעבור. עבדאללה נלחץ בין הפטיש והסדן. כחודשיים לפני-כן סיכם עם גולדה מאיר שהיהודים לא יפריעו לו להשתלט על השטחים שלא נועדו להם בארץ-ישראל.⁴ על כן היה מעוניין שמתחריו – המופתי ו"צבא ההצלה" – יורחקו מהם, לפני שתוכרז המדינה היהודית; כמלך מדינה חברה בליגה הערבית, וכשותף להחלטה להקים ולהפעיל את הצבא המאוחד, לא היה יכול לסרב לקאוקג'י, ולא להיחשב לבוגד. מאחר שלא היה בטוח שהיהודים יתגברו על המופתי, קיווה שקאוקג'י יפריע לאויבו זה להשתלט לפני הפינוי על השטחים שנועדו לערביי ארץ-ישראל. אחרי שלושה ימים הרשה המלך המתלבט ליחידות "צבא ההצלה" לעבור בארצו, והתנה שלושה תנאים: א. היחידות תצעדנה בלילה ובסתר, לכאורה בלי ידיעתו. ב. חיילי הלגיון ישמרו עליהן, כדי שלא יופר צו הסודיות. ג. כשתגענה היחידות לארץ-ישראל לא תיכנסנה לירושלים אלא תתרכזנה ליד שכם.⁵ בשבוע השני של ינואר 1948 צלח "גדוד הירמוך" הראשון את הירדן וחדר לארץ-ישראל, ובו בזמן נכנס אליה גם "גדוד הירמוך" השני, בפיקוד אדיב שישאקלי. כשנודע על החדירה למפקד הצבא הבריטי בארץ-ישראל, גנראל מק-מילן, דיווח עליה בזעם, בטלפון, למפקדו, גנראל קרוקר, שחנה ליד תעלת-סואץ. "גרש אותם החוצה," פקד עליו קרוקר. אבל מק-מילן לא היה יכול למלא את הפקודה בגלל מברק ששלח אליו שר-ההגנה של בריטניה עמנואל שינוול (היהודי): הימנע מעימות צבאי עם היהודים ועם הערבים, אלא אם כן יפריע אחד הצדדים לפינוי.⁶ ההוראה מגבוה של שינוול מנעה ממק-מילן לגרש את הפולשים של "צבא ההצלה". כשלושה שבועות אחרי-כן ביקר בלונדון מפקד הלגיון העבר-ירדני, גלאב פחה. ואיש משרד-המלחמה, הבריגדיר ס.ד. פקארד, שאל אותו: "איך קיבלו שבע מאות ערבים סורים רשות להיכנס לארץ-ישראל דרך עבר-הירדן?" "המלך עבדאללה אינו מעז למנוע את המעבר. מפני שהוא פוחד מעימות עם כל מדינות ערב." השיב גלאב פחה, והסביר שאי-אפשר לצפות מעבדאללה ליותר מהשפעה לכיוון המתינות.⁷ השגריר אלק קרקברייד כתב בספר-זיכרונותיו כי עבדאללה הניח ל"צבא-ההצלה" לנוע בארצו באי-רצון; הוא ידע שספות וקאוקג'י יפריעו לו לממש את תוכניותיו, אך לא היה לו כוח למנוע את החדירה.⁸

הש"י ידע על תנועות "צבא-ההצלה" עוד לפני שידעו עליהן הבריטים: ערבי מעבר-הירדן סיפר לחבר קיבוץ מעוז-חיים כי ארבעים מכוניות צבאיות נעו מצפון לדרום, בכביש הבִּקעה המזרחי. מברק בהול נשלח למפקדת הנפה בעין-חרוד. איש הש"י הנפתי, פלטיאל קוריס (סלע), שלח אותו אל מפקד הש"י בצפון, לוי אברהמי, וראש הש"י הארצי, דוד שאלתיאל, הפיץ את הידיעה לחברי הפיקוד-העליון ולמפקדי ה"הגנה" הבכירים.⁹ ב-11 בינואר דיווח מפקד צפון הארץ, משה כרמל, למטכ"ל על ידיעה שהגיעה לקיבוץ מעוז-חיים: אנשי "צבא-ההצלה" הגיעו לאירביד, והם יצלחו את הירדן באזור בית-שאן.¹⁰ "השלטונות הוזהרו יומיים מראש על הכוונה (של יחידות 'צבא-ההצלה') לצלוח את הירדן באחד משני הגשרים," התלונן איש הסוכנות היהודית, ברל לוקר, באוזני איש משרד-המושבות, ג'ון מרטין, ב-23 בפברואר. "היחידות עברו על אחד משני הגשרים במשאיות, עם נשק וציוד ובלי כל הפרעה, מפני שאנשי הלגיון העבר-ירדני שומרים על הגשר הזה."¹¹ "צבא-ההצלה" התמקם באזור שכם -ג'נין, שכבר היה נקי מצבא בריטי, והשלטונות הבריטיים הכירו בו דה-פאקטו. גנראל מק-מילן שלח את מושל מחוז ירושלים, ג'יימס פולוק, אל מפקדת "צבא-ההצלה", ופולוק ניסה להגיע להבנה עם מוחמד צפא. שניהם סיכמו: הצבא של הליגה הערבית לא ייזום פעולות תוקפניות בארץ-ישראל, לפני שיצאו ממנה הבריטים.¹² בפברואר 1948 העריך המודיעין הבריטי שעשרת אלפים חיילים מ"צבא-ההצלה" חדרו לארץ-ישראל. השלטונות ידעו כי בהוראות-הקבע שקיבלו חיילי "צבא-ההצלה" נאסר עליהם כל סכסוך עם אנשי-הביטחון הבריטים, וכי נאמר להם למסור להם את נשקם אם ידרשו אותו. ב-11 בפברואר הודה נציג בריטניה באו"ם, סר אלכסנדר קאדוגן, באוזני חברי ועדת-הביצוע, ש"צבא-ההצלה" פלש לארץ-ישראל בארבעה גלים, בכל גל אלפיים חיילים. אך טען שהפולשים אינם מסכנים את שלום התושבים, אדרבה. הם גורם מייצב וממושמע, המקובל על האוכלוסייה.¹³ הסכם פולוק–צפא לא נשמר. המלחמה כבר הייתה בעיצומה, ואף שמפקדי "צבא-ההצלה" שמחו לאֵדם של ערביי ארץ-ישראל' לא יכלו להרשות לעצמם לראות בכישלונותיהם מבלי להתערב. גם הנסיבות הפוליטיות, וגם השיקולים הצבאיים הניעו את קאוקג'י ליזום התקפות. את החיילים הסורים שהשתתפו במלחמה תיאר, לימים, חוקר מטעם צה"ל כך: "רמתם ההשכלתית ירודה, ורוב הדרגים הנמוכים אנאלפביתים ומחוסרי הכשרה והבנה טכנית, אך רבים בהם, בייחוד מבני-המיעוטים – צ'רקסים, דרוזים, עלאוים וכורדים – לוחמים אמיצים. אנשי שדה והר, שהשימוש בנשק וניצול השטח ללחימה היו להם לטבע שני. בין המתנדבים העירקים ב'צבא-ההצלה' יש כורדים רבים. הבדווים שהתנדבו מסוריה, מעירק ומתימן, ידועים בסגולות-הקרב שלהם, ובין המתנדבים הלבנונים יש ארמנים ובני-עיר שרמתם הטכנית גבוהה... רוח-קרב וקנאות אפשר למצוא גם אצל המתנדבים המצרים מ'האחים המוסלמים'. בדרך כלל נופלים המתנדבים בני-הערים מהכפריים בכושר הקרבי, אך עולים עליהם ברמה השכלית וטכנית. "רוב הקצינים הסורים למדו בבית-הספר לקצינים בחומס, פרט לאלה שהועלו בדרגות תוך-כדי מלחמה. מהקצינים שסיימו את בית-הספר ושהיו בפרוץ המלחמה בדרגות גבוהות, קיבלו רבים חינוך נוסף בבתי-ספר צבאיים צרפתיים או אנגליים. כמה קצינים קשישים שרתו בצבא הטורקי במלחמת העולם הראשונה, ושיטותיהם מיושנות. פעילותם הצבאית בעבר הייתה, לכל היותר, דיכוי מרידות-שבטים. ההשתייכויות העדתיות השונות של המגויסים הסורים גורמות לא מעט חיכוכים בצבא."¹⁴ בסוף ינואר 1948 הצטרף גדוד "חיטין"¹⁵ – שרוב חייליו היו עירקים בני שבטים הרריים ומיעוטם פלשתינים – אל "גדוד הירמוך" הראשון, ולמג"ד מונה העירקי מדלול עבאס. בני השבטים העירקים היו בעלי כושר גופני טוב והצטיינו בלוחמה זעירה, אבל סגולותיהם הטבעיות לא נוצלו. הם ניסו להיות צבא סדיר, ובכך לא הצליחו. מגרעת נוספת של העירקים הייתה יחס הבוז לערבים הפלשתינים.¹⁶ גדוד "חיטין" השלים את חדירת חיל-החלוץ של "צבא-ההצלה" לארץ-ישראל: גדוד אחד ישב בגליל ושני גדודים בשומרון. לפני שבא קאוקג'י (במארס) פיקד מוחמד צפא על גזרת השומרון. המשימה הגדולה שנועדה ל"גדוד הירמוך" הראשון הייתה השמדת קיבוץ טירת-צבי שבקצה עמק בית-שאן.

כדי להפריע לחדירת חיילי "צבא-ההצלה" מעבר-הירדן לארץ-ישראל, החליט המטה הכללי לפוצץ את הגשרים שייח'-חוסיין⁴⁴ ודמיה,⁴⁵ והמשימה הוטלה על הפלמ"ח. ב-2 בפברואר הודיע יגאל ידין למפקד חטיבת-הצפון משה כרמל: "פעולת הגשרים נדחתה, מטעמים טכניים, למוצאי-שבת, 14 בפברואר. הבולגרים⁴⁶ יפעלו באותו לילה נגד הגשרים ונגד סעסע."⁴⁷ אחר-כך נדחתה הפעולה שוב, ויחידות מהגדוד הראשון ומהגדוד השלישי של הפלמ"ח יצאו לפוצץ את גשר שייח'-חוסיין שממזרח למעוז-חיים ושלושה גשרים בגבול לבנון, בלילה שבין 15 ל-16 בפברואר. גם הבריטים וגם אנשי עבדאללה ידעו שסכנת פיצוץ נשקפת לגשר שייח'-חוסיין. מדרום-מזרח לו הוצבו עשרים אוהלים של חיילי הלגיון, עם משוריין; ממערב הוקמה עמדת-שקים וזקיפים ישבו בה. במרחק חמישים מטרים ממערב לגשר, ליד בית-המכס, הוצב מחסום. הציוד של המחלקה שיצאה לפוצץ את הגשר היה שלושה מקלעים בינוניים, מרגמה 2 אינטש, אחד-עשר סטנים, מכונית-נוסעים "פורד" ישנה, משוריינת בחזיתה, של מפקד-הפלוגה ישעיהו גביש, ושלוש מאות קילוגרם חומר-נפץ. במושגי הימים ההם היו אלה כמויות אדירות. חוליית הרובאים התקרבה לבית-המכס, הציבה מצפון לו מכונת-ירייה ומקלע אחד לחיפוי, וכיוונה אותם אל העמדה המבוצרת שמדרום-מזרח לגשר ואל המשטרה. המרגמה ומקלע אחר הוצבו במרחק מאה מטרים ממחנה הלגיון והמשטרה. המכונית המשוריינת חיכתה ליד קיבוץ מעוז-חיים. עם חומר-הנפץ. בפקודת-המבצע כתוב: "לפני שעת-האפס תפרוץ חוליית-רובאים את המחסום. אם אפשר בשקט, והטקסי ינוע במלוא המהירות, עם הנהג והחבלן, אל הגשר. בהגיעם לשם יופעל המטען. שני האנשים קופצים מהגשר ומצטרפים למחלקה אל הכוח המחפה על הנסיגה. נקבע מפגש-הנסיגה לשלושת הכוחות, ומשם נסוגים לבית-השיטה." הביצוע לא תאם את התוכנית. המכונית עם חומר-הנפץ נסעה אל הגשר, אך נתקלה במחסום בלתי-צפוי סמוך למעקה שלו. השומרים ירו עליה, והחבלן, צבי פרוצל, הפעיל את חומר-הנפץ בו במקום ונפצע. הנהג, עמיקם אלון, קפץ לתוך הירדן והתחמק בשחייה מעיני השומרים ; הפצוע נשאר בשטח. הגשר יצא מכלל שימוש ושלושה שומרים נפצעו. אחר-כך נמצאה גופתו של צבי פרוצל ממזרח לגשר.⁴⁸ בשעה 10 בלילה הודיע ישראל גלילי לבן-גוריון: "הותקפו גשר שייח'-חוסיין, גשר מצפון-מערב למטולה, גשר מצפון-מזרח למטולה, וגשר ליד הכפר תרביחה,⁴⁹ ונתקף הכפר סעסע."⁵⁰ פיצוץ גשר שייח'-חוסיין נועד לשבש את ההתקפה הגדולה של "צבא-ההצלה". יעד זה לא הושג; "גדוד הירמוך" הראשון כבר יצא להתקפה, ושוב עמדו חברי טירת-צבי, עם תגבורת מעטה, כמעט לבדם במערכה. ____ [בשבוע הבא: חדירת גדוד הירמוך הראשון, הסורי, דרך עבר הירדן לארץ-ישראל; מידע מודיעיני שמשימת גדוד הירמוך הראשון היא להרוס את קיבוץ טירת צבי הנמצא בעמק בית שאן; קרב טירת צבי; הסתיים שלב במלחמת העצמאות והתחיל שלב חדש הנמשך בגלגולים שונים עד טרור הסכינים היום: להקיז את דמם של היהודים-ישראלים, כדי שייחלשו מאוד וכך למנוע את הקמת המדינה, ולימים לחסל את מדינת ישראל.]