זמן קצר לאחר שקיבל את הפיקוד על ירושלים, יזם דוד שאלתיאל את מבצע "כרמל": התקפת-לילה בכוחות גדולים על השכונה הערבית ואדי-ג'וז, שחצצה בין הר-הצופים ובין שכונת מאה-שערים. מוואדי-ג'וז הטרידו יחידות ערביות את האוניברסיטה העברית ואת בית-החולים "הדסה" על הר-הצופים, וירו על מאה-שערים. תושבי רחוב שמואל הנביא ושכונת נחלת-שמעון, והפיקוד-העליון ומפקד-המחוז החדש, היו מעוניינים בפעולת גמול, אחרי פיצוץ בית "פלשתין פוסט" והפיצוץ ברחוב בן-יהודה. למפקד הפעולה מונה צבי סיני, קצין התכנון של גדוד "מוריה", ולסגנו מונה קצין ההדרכה של הגדוד, אפרים לוי. רוב הלוחמים באו מפלוגה ג' של גדוד זה (שסיימה אז את אימוניה) שהייתה בפיקודו של נועם גרוסמן, והיחידות המקצועיות – חבלנים, רגמים, חובשים וחוליות מכונות-ירייה – היו אנשי פלוגה ב', בפיקודו של משה סלומון. בסך-הכול היו בכוח מאה עשרים וחמישה מפקדים ולוחמים. הנשק שהוקצה למשימה היה רב: מרגמה 3 אינטש, ארבע מרגמות 2 אינטש, מכונת-ירייה "באזה", מכונת-ירייה "שוורצלוזה", מכונת-ירייה "בראונינג", חמישה מקלעי-ברן, עשרים רימונים ובקבוקי מולוטוב, וכן שני מכשירי-קשר ניידים. כל הלוחמים נשאו נשק אישי.¹ הנשק נאסף מסליקים אחדים – רובו מהסליק שבקיבוץ רמת-רחל – ונשלח להר-הצופים בשלושה משוריינים. כשעברה שיירת הנשק בשכונה הערבית שייח' ג'ראח, נפתחה עליה אש. משוריין אחד נתקע, ושניים מנוסעיו, רחמים אלבלק ושמעון ורסי, נהרגו. הערבים שרפו את המשוריין והתעללו בגוויות. בסליק שבמשוריין נשארו מכונת-ירייה "בראונינג", רובים וסטנים.² חיילים בריטים עצרו משוריין אחר, ובו אחד-עשר לוחמים. לאחר רבע שעה שוחררו הלוחמים וקיבלו בחזרה את נשקם ואת המשוריין.³ עקב תקלות אלה נדחתה הפעולה ביממה. ב-25 בפברואר חילץ קצין-הקשר של ה"הגנה" עם הבריטים בצפון ירושלים, משה הילמן – בעזרת הבריטים – את המשוריין השרוף משייח' ג'ראח. מפקד משטרת מאה-שערים, הקצין וב, סייע ל"הגנה", מעשה של טובה תחת טובה, מפני שלא הפריעה לידידתו היהודייה להיפגש אתו (אף שאסרה אז על יהודיות להיפגש עם בריטים, אלא אם כן היו שליחות הש"י), אף כי לא הבין לשם מה דרוש ל"הגנה" המשוריין השרוף. הילמן הסביר לו: הערבים עלולים להשתמש בחלקים שלו. לסמל הבריטי ולסמל הערבי ששלח למקום התקרית אמר וב: "הילמן ייתן לכם הרבה כסף אם תביאו את המשוריין לבית מנדלבאום."⁴ הסמלים ופקודיהם גררו את המשוריין ליעד, קיבלו את הכסף והסתלקו. בלילה פתחו מחסנאי ה"הגנה" את הסליק והוציאו ממנו את כלי-הנשק שלא נפגעו. ובסירב לקבל כסף מה"הגנה" וביקש שווה-כסף, מעיל-פרווה יקר לאהובתו. סוחר-פרוות, וולף, נידב את המעיל ל"הגנה", והילמן נתן לווב עט פרקר יקר, למזכרת.⁵

אור ל-26 בפברואר, ב-02.40 אחרי חצות, יצא הכוח, בפיקודו של צבי סיני, מבית האוניברסיטה שבהר-הצופים, והתקדם לוואדי-ג'וז, דרך חורשת בנטוויץ'. הלילה היה בהיר והירח האיר את ציר ההתקדמות. כמה מפקדים הציעו לדחות את הפעולה, אך סיני דבק במשימה. אחד החבלנים פלט כדור מנשקו ונפצע בבטנו; הערבים שמעו את הירייה והוזהרו. בפעולה השתתפו שלושה כוחות. המפקדים היו נועם גרוסמן, משה סלומון ויעקב סלמן. במהלך ההסתערות פגע כדור בתרמיל והדליק בקבוקי-מולוטוב שהיו בו; מארבע מרגמות 2 אינטש לא פעלו שלוש; פגזי המרגמה 3 אינטש אזלו מהר; משתי מכונות-הירייה (השלישית נשארה בסליק שבמשוריין השרוף) פעלה רק אחת; מעשרים הרימונים התפוצצו רק שלושה; מכשיר-אלחוט אחד לא פעל והמכשיר השני התקלקל תוך-כדי הקרב: רבים מן הלוחמים נתקפו בהלם. הלוחמים פוצצו שלושה בתים ופגעו בשלושים ערבים. לפני עלות השחר פקד עליהם סיני לסגת להר-הצופים. ערבים (וכנראה גם בריטים) ירו בנסוגים ופגעו באחדים מהם. ערפל-הבוקר מנע פגיעות נוספות. שני יהודים נפצעו קשה וחמישה נפצעו בינוני וקל. הפצועים נשלחו לבית-החולים "הדסה", וחבריהם הסתננו בחסות הערפל לירושלים העברית, אף שהבריטים ניסו לחסום את דרכם . בדין-וחשבון של מפקד-הגדוד, זלמן מרט, על הפעולה בוואדי ג'וז נכתב: "אימון האנשים ורוחם היו לקויים. אין האנשים יודעים לשמור על נשקם, אין מפקדי הכיתות יודעים להשתלט על אנשיהם." צבי סיני סיכם: "התחושה הייתה שהפעולה די הצליחה... מטרותיה הושגו. התכוננו לפוצץ בתים אחדים ולהטיל רימונים בחלונות, כדי להפחיד את הערבים, וזאת עשינו. לא התכוונו לכבוש את המקום."⁶ הערבים תושבי ואדי-ג'וז אומנם נבהלו. אך לא נרתעו. הלקחים מפעולת ואדי ג'וז לא הופקו, כנראה בשל מיעוט האבידות, אף שהליקויים צוינו בדוח של המפקד. האסון שקרה, לאותו גדוד, אחרי זמן קצר, היה כמעט וצפוי.

לפחות עד תחילת אפריל 1948 השתדל הפיקוד-העליון להגביל את המלחמה; שיטת התגובה-הצמודה צמצמה את אפשרויות התמרון של ה"הגנה". מפקדים רבים דרשו פעולות יזומות, על-פי שיקולים צבאיים. אומנם אחרי נפילת הל"ה אישר הפיקוד העליון את הפשיטה על הכפר הערבי סעסע (באמצע פברואר), שלא הייתה תגובה על פגיעה מקומית, והיו עוד כמה יוזמות התקפה של היהודים, אך הן לא היו עקביות. מושב עטרות היה ליד שדה-תעופה בריטי (קלנדיה), במרחק כאחד-עשר קילומטרים מצפון לירושלים וכשלושה קילומטרים מדרום לרמאללה. היה זה מושב קטן מאוד ומבודד, ויחסי תושביו המעטים עם שכניהם הערבים היו ידידותיים. סביב המושב היו כפרים ערביים גדולים וחזקים, המרחק בינו ובין הכפר ביר-זית, שבו שכנה מפקדת עבד אל-קאדר אל-חוסייני, היה תשעה קילומטרים בלבד. אבל עד מארס 1948 לא תקפו אותו הערבים. בינואר הגיעה למחסום-הביקורת שבכניסה לרמאללה אישה יהודייה, שנסעה במכונית בריטית מתל אביב לירושלים. ערבים הביאו אותה לעטרות ואמרו: "לא טוב שהיא תיכנס לרמאללה." ליד המושב התגוררה משפחת מוגרבי. ראש המשפחה, אחמד מוגרבי, היה מפקד בירושלים הערבית. מדי שבוע היה בא לחופשה לביתו, ופעילי הביטחון של עטרות היו מתארחים אצלו, שומעים ממנו פרטים על המתרחש בחזית, ומעבירים את המידע לש"י. מוגרבי נתן לאיש הש"י, מיכה לוז, קנה-רובה במתנה, ואשתו שלחה את בנה להזהיר את חברי המושב ממוקש שהוטמן בדרך אליו.⁷ חברי עטרות ומגויסים ירושלמים שתגברו את המושב קשרו יחסי-ידידות גם עם אנשי חיל-האוויר הבריטי שבשדה-התעופה, קנו מהם נשק ואירחו אותם במסיבות ליל-שבת .⁸ אנשי אגף המבצעים במטכ"ל ואנשי מטה מחוז ירושלים ראו בכבישים שבאזור רמאללה יעד לפעולות-גמול ולפיגועים. יחידה מגדוד "מוריה", בפיקוד צבי סיני, יצאה ממושב עטרות ופגעה באוטובוס ערבי על כביש רמאללה -לטרון, ליד הכפר ביתוניה, כבר ב-21 בדצמבר 1947. ארבעה ערבים נהרגו אז ואחד נפצע. אחרי פעולה זאת התקרר יחסם של חלק מהשכנים אל אנשי המושב, ואנשי עבד אל-קאדר אל-חוסייני ומתנדבים עירקים השתכנו בכל כפרי הסביבה. מחלקה מגדוד "מוריה" חיזקה את עטרות. באחד מלילות ינואר יצא סיור בפיקוד צבי סיני, מעטרות לכפר השכן רָפָת. אחרי חילופי-יריות חזר הסיור לעטרות ללא נפגעים.⁹ ב-8 בפברואר בלילה הפגיזו אנשי המחלקה את רמאללה במרגמה 2 אינטש, ממרחק שלוש מאות מטרים.¹⁰ ב"פקודת מבצע מס'1" שהוציא ב-20 בפברואר, הטיל שאלתיאל על גדוד "מוריה" לשבש את התחבורה הערבית בכביש ירושלים-רמאללה, החל מיום המחרת, עד הוראה חדשה. שאלתיאל הטיל על המג"ד זלמן מרט להציב מארבים, להניח מוקשים ולפגוע בכל כלי-רכב ערבי שינוע בכביש זה, בשעות היום והלילה. פקודה זאת הסלימה את המלחמה בצפון העיר ובגזרת נווה-יעקב ועטרות. ב-24 בפברואר, בשבע בבוקר, הניחה יחידה מגדוד "מוריה" מוקש ומארב על הכביש בקרבת נווה-יעקב. אוטובוס ערבי, שנסע מרמאללה לירושלים, עלה על המוקש וספג מכת אש ממקלע ומרובים. תחת מטר היריות המשיך האוטובוס לנסוע, והיחידה נסוגה לנווה-יעקב.¹¹ בתחילת מארס קיבל שאלתיאל פקודה מאגף-המבצעים של מטכ"ל ה"הגנה", לפגוע באוטובוס ערבי על כביש רמאללה -לטרון בצומת אל-ג'יב, ליד הכפר ביתוניה, המקום שבו אירעה תקרית 21 בדצמבר. למבצע זה ניתן הכינוי "שמואל" והוא הוטל על הפלוגה של נועם גרוסמן, האחראית לאזור. צבי סיני אמר למג"ד זלמן מרט: "אסור להכות פעמיים באותו מקום. הערבים בסביבה התחזקו מאז ואין סיכוי להצליח. יש לבטל את המבצע, או לשלוח את המארב למקום אחר."¹² מרט ויוסף נבו נפגשו עם שאלתיאל. ומרט אמר לו: "זה לא ילך, תן פקודה לא לצאת." – "האיש במקום¹³ יחליט," השיב שאלתיאל. – "הוא יבצע בכל מחיר, אם לא יקבל פקודת-ביטול מפורשת. מפני שהחמיץ פעולה על בית-המופתי ונכשל בהנחת המוקש ליד בית-יעקב," אמרו לו השניים. "גאוותו לא תיתן לו להחליט לא לבצע." שאלתיאל השיב שהוא קיבל פקודה לבצע את המארב.¹⁴ תשובה דומה נתן לצבי סיני, שפנה אליו, גם הוא. יום וחצי, לשווא, ניסו אנשי גדוד "מוריה" לבטל את הפעולה¹⁵. אליהו ארבל סיפר ששאלתיאל דיווח לאגף המבצעים בתל אביב על טענות אנשי הגדוד, וגם ציין שהפעולה תסכן את עטרות, אבל "הפקודה לא בוטלה, ושאלתיאל היה ממושמע."¹⁶ ב-3 במארס באו למושב עטרות נועם גרוסמן, מפקד מחלקת-עטרות מרדכי גרוסמן. ששהה לפני כן ימים אחדים בירושלים, ולוחמים אחדים. עוד אחד-עשר לוחמים מפלוגתו של נועם גרוסמן, סטודנטים בסמינר למורים בבית-הכרם שגיוסם לא היה מלא, היו אמורים להגיע לעטרות מירושלים באותו יום, ולהיות כוח עתודה שיחלץ את הלוחמים, אם יהיה צורך בכך, ושיתגבר את מגני המושב, אם יותקף. נועם גרוסמן הודיע על המבצע למא"ז של המושב, יוסף גולדברגר, וכן לפעילי הביטחון, והסביר לחיילי המחלקה את תוכנית המבצע, וחילק להם את התפקידים. יחד אתם יצא למארב עיתונאי ירושלמי, נתן פרלמן, ככתב צבאי.¹⁷ מודיעים ערבים סיפרו לאנשי עטרות שתגבורות גדולות הגיעו לכפרי הסביבה, ופעילי הביטחון של המושב שלחו לירושלים שליח, את יהושע בקמן, למסור לשאלתיאל את המידע ולבקש ממנו לבטל את הפעולה. לנועם גרוסמן לא סיפרו על התגבורות, כדי שלא לרפות את ידיו, אם לא יבוטל המבצע. בקמן נסע לירושלים ואמר לשאלתיאל: "עשו מה שאתם יכולים, אבל אם אתם חושבים שהמחלקה תחזור משם אתם טועים. המצב השתנה, הכפרים חוזקו מאוד ואין סיכוי לחזור בשלום, ביום, מביתוניה לעטרות." שאלתיאל הקשיב בנימוס לדברי בקמן, אך לא שינה את החלטתו. שאלתיאל גם לא מסר את המידע החדש שקיבל למג"ד זלמן מרט, וממילא לא הועבר המידע הזה לנועם גרוסמן. קצין המבצעים של "עציוני", ציון אלדד, שתכנן את המארב ושהשתתף בפגישה, העיד: "הייתה התנגדות של תושבי עטרות. אנחנו ראינו בהתנגדות הזאת רדיפה אחרי שקט בכל מחיר." אלדד, שהכיר את השטח, סבר שאפשר לסגת מצומת אל-ג'יב לעטרות "ללא סיכון יתר"¹⁸ אחרי ארוחת-הערב התכנסה המחלקה לתדרוך נוסף. היו במחלקה שני אחים, יצחק ויהודה גולדברגר. יהודה היה חובש. נועם גרוסמן לא רצה לסכן שני אחים, בחר ביצחק ומינה את הכתב פרלמן לחובש צבאי, אף שלא קיבל הכשרה לתפקיד זה. גרוסמן סבר שאין כוחות ערביים מאורגנים בסביבה, אך חשש שהבריטים יירו משדה התעופה על אנשי המארב. איש המחלקה, יצחק זילברשטיין – שהכיר גם הוא את הסביבה – אמר שספק אם תוכל המחלקה לסגת לאור היום, ונועם גרוסמן השיב לו: "כמו שנגיע כך נחזור. זאת לא הפעולה הראשונה שלנו ולא האחרונה. אין ספק שנצליח."¹⁹ אנשי עטרות חיכו לידיעה על תוצאות שליחותו של בקמן, וביקשו מגרוסמן לא לצאת לפעולה לפני שיקבל אישור סופי ממפקדיו בירושלים. שאלתיאל הרשה למרט להודיע לגרוסמן, באלחוט, שמותר לו לדחות את הפעולה לפי שיקול-דעתו, אבל מכשיר-הקשר התקלקל וההודעה לא הגיעה. "אם לא תגיע פקודת ביטול, נבצע את הפעולה כמתוכנן," אמר נועם גרוסמן. בשעה 1 אחרי חצות חודש הקשר האלחוטי, ונאמר לגרוסמן כי לפי החלטת הפיקוד-העליון עליו לבצע את הפעולה. תשעה-עשר הלוחמים יצאו לדרך, אף שהסטודנטים מירושלים לא הגיעו, כי לא היה ברשותם רכב משוריין.²⁰

את עשרת הקילומטרים לצומת אל-ג'יב עשו אנשי המחלקה בשלוש שעות. בדרך שמעו קול צעדים ודרדור אבנים, אך לא ראו איש ולא ידעו אם מישהו ראה אותם. כשהגיעו אל היעד, שכב שמעון יעקובוביץ על הארץ, סמוך לכביש, והצמיד סרט לבן לירכו; כשיבחין באוטובוס ירים את רגלו, כהתראה, ואז ישרוק גרוסמן במשרוקית, אות להסתערות. כשעלה השחר עבר טנדר אזרחי על הכביש. אחר-כך התקרב אוטובוס שהוביל פועלים מרמאללה למחנה-הצבא הבריטי בלטרון. האות ניתן, אחד הלוחמים פיזר מסמרים על הכביש, וחבריו ירו מכל הכלים. האוטובוס התקדם כמאתיים מטרים ונעצר. הנוסעים קפצו ממנו החוצה וברחו אל מעבר לגבעות. גרוסמן ופקודיו ירו אחריהם אך לא פגעו באיש. מביתוניה נפתחה עליהם אש כבדה, וכוח ערבי גדול התקרב אליהם תוך-כדי יריות. "כנראה חיכו לנו," שיער יצחק זילברשטיין, אחד משלושת הניצולים. בנסיגה נפגעו לוחמים אחדים. נתן פרלמן ניסה לטפל בהם, ללא הצלחה, ודקות יקרות הלכו לאיבוד. היחידה נסוגה בדילוגים מסלע לסלע. זילברשטיין הציע לחבריו להתקדם בוואדי, לפני שיחסמו אותו הערבים, אך גרוסמן לא קיבל את עצתו, ופקד: להמשיך מהר, לא לחכות לפצועים ולנחשלים. ליד גדרות הכפר רפת התכוון גרוסמן, כנראה, להשתלט על כמה בתים ולהתגונן עד שתבוא עזרה, אך מאחורי אחת הגדרות חיכה מארב ללוחמים. אנשי המארב ירו, ורוב הלוחמים נפגעו. רק שלושה מהם הגיעו לעטרות: יצחק זילברשטיין, יצחק גולדברגר ועזרא סיטון. אחרי עשרה ימים נודע לש"י כי עשרה לוחמים נהרגו מיד ושישה נשבו. הערבים הובילו את השישה, ברגל, לרמאללה. בדרך שכבו לפתע השישה על האדמה ואחד מהם צעק: "רימון!" וזרק רימון על שוביו. הרימון לא התפוצץ. הערבים שחטו את השישה בסכינים.²¹ חברי עטרות, ששמעו את היריות, נכנסו לעמדות כדי לחפות על הנסוגים כשיגיעו סמוך למושב. הם לא הגיעו. אנשי המושב ירו לעבר רָפָת, ואש נורתה עליהם בחזרה. הם דיווחו על המתרחש למפקדת-המחוז ואחד מהם רץ אל שדה-התעופה בקלנדיה וביקש מהמפקד הבריטי לשלוח סיור אווירי ולדווח על גורל המחלקה. טייס יצא לסיור, והשליך פתק לעטרות: יש בסביבה ריכוזים גדולים של ערבים.²² כשהגיעה הידיעה לירושלים לא היה בה כוח מוכן לצאת מיד לעזרת גרוסמן ופקודיו, וצבי סיני ומשה סלומון ארגנו מחלקה, שהגיעה לעטרות בשני משוריינים, בשעה 11.30 בבוקר – זמן רב אחרי שהגיעו אליה שלושת הניצולים – וקיבלה דוח מהניצולים ומאנשי-עטרות. מירושלים הגיע מברק: הבריטים אספו את שש-עשרה הגוויות והביאו אותן לעיר. פעולת-גמול, שתוכננה לאותו לילה, בוטלה בפקודת אגף-המבצעים.²³

"אחרי שנודע מה שקרה, קרא שאלתיאל לזלמן מרט, לשלום דרור, ליהושפט הרכבי ולי," סיפר יוסף נבו. "הוא הסביר את שיקולי המטה הכללי בתל אביב ואת שיקוליו, להתעקש ולשלוח את המארב על-אף הסיכונים, וביקש את חוות-דעתנו. אמרתי שאינני מקבל את הסבריו. הוא שגה, והאחריות כולה עליו. חוות-הדעת של האחרים היו דומות. מאז היה מתח בין מפקד המחוז ובין סגל גדוד 'מוריה', וכל פעולה שלו הייתה מלווה בביקורת. היחסים היו בלתי-נסבלים."²⁴ אחרי ארבעה ימים אמר שאלתיאל לבן-גוריון: "לרמאללה היו צריכים לשלוח גדוד, או ארבעה אנשים בלבד (קומנדו)... אין לנו אנשים מאומנים, אין לנו מפקדים, אין די ציוד, המשמעת רעה. אין סדר בגדודים, אנשים משקרים, עושים פרובוקציות, יורים במקום שאסור לירות, חושבים שיודעים יותר טוב. דרושים מפקדי-כיתות ומפקדי-מחלקות... הערבים תוקפים, בשבועיים אלה, בעיקר בשייח' ג'ראח' ובסביבות קטמון. יש צלפים, תגבורת של שכירים (מגויסים), כמה מאות בירושלים. משתמשים במכונות (ירייה) 'שפנדאו' –חודרי שריון שלנו – מצוידים יותר טוב מאתנו במקלעים, במכונות וברובים. אולי פחות סטנים... בריגדיר ג'ונס (המפקד הבריטי בירושלים) פנה לפני שבוע (והציע) שביתת-נשק באזור האוניברסיטה. ג'ונס הודיע שגם הערבים הסכימו, אבל הערבים שמו מוקשים. קבע אז יום (להפסקת אש). בשעה 8 בבוקר היה שקט, אבל באותו יום בצהריים שוב ירו. ג'ונס ביקש עוד יום (ושאלתיאל הסכים), אבל (הערבים) שוב התחילו." בן-גוריון תיאר את מצב ה"הגנה" בעיר, על-פי דברי שאלתיאל: "יש אלף ושש מאות מגויסים מלאים. עד עכשיו אין עוד חגור, אלא למאתיים... אין חומר-נפץ מלבד שדית. מנסה להחזיק מעמד, ויחזיק, אבל אינו יכול לצאת למלחמה. היה יכול לחסל שייח' ג'ראח אלמלא הצבא (הבריטי). דרושים לנו פּיאטים קטנים." שאלתיאל אמר לו שעד 15 במאי "יוכל לכבוש ירושלים, אם ימציאו לו מפקדים, אספקה, מזון, ציוד אישי וחגור ונשק."²⁵ אגף המבצעים של המטכ"ל חקר את פרשת מבצע "שמואל" ופרסם מסקנות: "אף שהיו בידי מטה-החטיבה ידיעות מפורטות על עוצמת האויב, תוכנן לא נמסר למפקד-הגדוד. אילו היו הידיעות יותר מפורטות, ייתכן שמפקד-הגדוד היה בוחר בגזרת-פעולה אחרת... עוצמת כוחו של האויב לא הוגדרה גם בפקודתו של המג"ד. הידיעות שבידו לא מצדיקות בחירת יחידה כה קטנה. "צריך היה לבחור כוח גדול הרכה יותר, או כוח קטן מאוד, שמסוגל להסתנן... לא ברור למה לא היה קשר בין המטה בעורף ליחידה הפועלת. לפי פקודת המג"ד היה צריך להיות קשר, לפי פקודת מפקד-הפלוגה, לא... היה צורך להכין יחידה בגודל מתאים, שתפקידה יהיה לצאת מהבסיס, לפי סימן, או בהתאם ללוח-זמנים מותאם ולחפות על היחידה הנסוגה על-ידי תפיסת משלטים. נראה שתוכנית הביצוע לא נבדקה מספיק על-ידי השולח, המג"ד. לא די להוציא הוראות בקשר לביצוע, על המפקד מוטלת חובה לבדוק תכנון, בפרט במקרה של פעולה יזומה בעומק."²⁶ בסוף מארס העביר ראובן שילוח לבן-גוריון, מירושלים, את הודעת שלום עשת: "אין סטאף (סגל פיקוד). לדוד (שאלתיאל) אין משמעת."²⁷ ארנן עזריהו סיפר: "אף שהיה ברור (לגלילי) כי שאלתיאל אינו משתלט על העיר, ואף שהסתייג משיטותיו ותוכניותיו, לא דרש להדיחו. מתוך לויאליות לבן-גוריון הציע (גלילי) פתרונות ארעיים, ביקר בירושלים ושלח אליה מבקר ומפקד... גלילי אמר לא פעם לבן-גוריון שבירושלים דרוש מפקד, איש-מבצעים, אך בן-גוריון לא מצא להכרחי להחליף את דוד שאלתיאל." יגאל ידין אמר: "בן-גוריון לקח את ירושלים על אחריותו האישית."²⁸ ארנן עזריהו טען כי בן-גוריון סבר שאנשי הפלמ"ח מכשילים את שאלתיאל מפני שהוא איש מפא"י. "הוא היה עיוור לגביו ולא האמין לדיווחים. הסכמתו להחלפת שאלתיאל הייתה מתפרשת, לפי דעתו, כניצחון הפלמ"ח."²⁹ _________ בשבוע הבא: הכנות למצור בירושלים – אגירת מים, מזון ודלק; לקחי הערבים מקרבות חודשי המלחמה הראשונים בירושלים; חולשת היהודים בירושלים מכל הבחינות.

1. א"צ, אל חשמונאי מאת שדמי, 27 בפברואר 1948, דוח פעולת כרמל ב-26 בפברואר 1948: סדרת הראיונות הנ"ל עם צבי סיני; משה (מוסא) סלומון, קטעי יומן, ב"הגנה" בירושלים, עמ' 91-90. 2. ראיון עם יצחק גולדברגר ב-24 ביוני 1981; סדרת הראיונות הנ"ל עם צבי סיני; משה סלומון. קטעי יומן, שם. 3. משה סלומון, קטעי יומן, שם. 4. תחנת מעבר לשיירות מירושלים העברית להר-הצופים, בין מלחמת העצמאות למלחמת ששת הימים. 5. סדרת ראיונות עם משה הילמן ב-1981: סדרת הראיונות הנ"ל עם צבי סיני. 6. א"צ. תיקי ירושלים, דוח פעולת כרמל: אי"צ, ארגזי רחל ינאית-בן-צבי. עדות של יהושע בן ישעיה; משה סלומון, קטעי יומן, שם; סדרת הראיונות הנ"ל עם צבי סיני; הראיון הנ"ל עם יוסף גולדברגר. 7. רב-שיח עם חברי עטרות לשעבר ב27- במאי 1981 8. שם, שם; הראיון הנ"ל עם יצחק גולדברגר. 9. א"צ, אל בן-יהודה מאת חשמונאי, הנדון: דוח ל-21-20 בדצמבר: סדרת הראיונות הנ"ל עם צבי סיני; הרב-שיח הנ"ל עם חברי עטרות לשעבר; הראיון הנ"ל עם יצחק גולדברגר. 10. א"צ, אל דוד מאת חשמונאי, דוח ל9-8 בפברואר 1948. 11. א"צ, אל מטחן, חשמונאי, שדמי, מאת צדיק, דוח מארב לאוטובוס בנווה-יעקב ב-24בפברואר 1948; יוסף שפירא, דוד שאלתיאל. ירושלים תש"ח, שם, עמ' 88. 12. סדרת הראיונות הנ"ל עם צבי סיני. 13. נועם גרוסמן 14. סדרת הראיונות הנ"ל עם יוסף נבו ועם צבי סיני, 15. שם, שם. 16. סדרת הראיונות הנ"ל עם אליהו ארבל. 17. הראיון הנ"ל עם יוסף גולדברגר; הרב-שיח הנ"ל עם חברי עטרות לשעבר; סדרת ראיונות עם דב דורון בשנות השמונים והתשעים. 18. א"צ, אג"מ מטכ"ל, עדות של ציון אלדד; הרב-שיח הנ"ל עם חברי עטרות לשעבר; סדרת הראיונות הנ"ל עם צבי סיני. 19. הראיון הנ"ל עם יצחק גולדברגר; ראיון עם יצחק זילברשטיין ב-29 באוגוסט 1981. 20. הרב-שיח הנ"ל עם חברי עטרות לשעבר; סדרת הראיונות הנ"ל עם יוסף נבו; הראיונות הנ"ל עם דב דורון. 21. א"צ, אג"מ מטכ"ל; 537/3856 CO דוח הסי.איי.די. מיום 4 במארס 1948; הראיונות הנ"ל עם יצחק גולדברגר ויצחק זילברשטיין. 22. הרב-שיח הנ"ל עם חברי עטרות לשעבר. 23. א"צ, לדוד מאלדד, 14 במארס 1948; סדרת הראיונות הנ"ל עם צבי סיני; הראיון הנ"ל עם יצחק גולדברגר. 24. סדרת הראיונות הנ"ל עם יוסף נבו. 25. יומן דב"ג, 8 במארס 1948. 26. ארכיון צה"ל, תיקי המטה הכללי. 27. יומן דב"ג, 26 במארס 1948. 28. סדרת הראיונות הנ"ל עם יגאל ידין. 29. ארכיון תולדות ה"הגנה", העדות הנ"ל של ארנן עזריהו