ימים אחדים אחרי פרוץ המלחמה, כתב הכלכלן השל פרומקין¹: "הפעולה הפיננסית הציונית הייתה, עד כה, נחלת מעטים. כוחות רבים של התנועה הציונית היו שקועים בעניינים מדיניים וציבוריים... יש לשתף עתה במעשים אלה את האישים הכי מרכזיים ומקובלים בציונות וביהדות. "² לאחר חודש וחצי ראה פרומקין שהמהפך הכלכלי-פיננסי המיוחל לא התחולל, וחידד את ביקורתו: "בפינות רבות של חיינו טרם הגענו לתיאום בין החזית והעורף... אין לעבור את השעה הזאת בלי סידורים פיננסיים וכלכליים יוצאים-מן-הכלל, במלוא המשמעות של מושג זה... הישוב צריך לדעת כי מוכרח לבוא מפנה חריף במידות ובקצב השתתפותו החומרית במלחמה שהועמדנו בפניה."³ יום לפני שפורסמה אזהרתו של פרומקין, דנו חברי ועד-הביטחון בענייני תקציב ומשטר-חרום כלכלי. נציג "הפועל המזרחי" משה שפירא אמר: "אנחנו מתקרבים, בצעדים ענקיים, לקראת מלחמה... אם לא נצליח להקים משטר של חרום בכל הארץ, חלוקה צודקת של מצרכים, שעני כעשיר יקבל מינימום דרוש לקיומו... זה עלול להכריע אותנו." בן-גוריון העיד: "כבר יש ספסרות על חשבון המצוקה, לכן העניינים צריכים להימצא בידיים נכונות."⁴ המקורות של הישוב העברי היו בניו-יורק ויהודי התפוצות, ומקורות אלה לא מוצו. המדינאים הבריטים, שעקבו אחר כל המהלכים הפיננסיים של הישוב, הבינו את משמעותם המדינית, הצבאית והמוראלית. כשלושה שבועות אחרי פרוץ המלחמה דיווח הנציב העליון ללונדון: "הסוכנות היהודית במצב כספי קשה, ויש שמועות שלא ישולמו משכורות בחודשים הבאים. הם כבר מגרדים את תחתית החבית."⁵ דוחות דומים, שהגיעו ללונדון ולוושינגטון בחודשי-המלחמה הראשונים, השפיעו על הערכת מעצמות המערב את כושר העמידה של הישוב, והשפיעו על מדיניותן כלפי המלחמה במזרח-התיכון. המדינאים והאסטרטגים האמריקנים האמינו לדוח ששלח הקונסול שלהם מירושלים, ב-9 בפברואר 1948 – "גיוס כל כוחות ההגנה יביא הרס כלכלי על המשק היהודי"⁶ – והם ידעו על מאמציה הנואשים של גולדה מאיר לגייס כספים בארצם.⁷ עקב הסודיות, שנשמרה מחשש עינם הרעה של הבריטים והערבים, לא ידע הישוב (אף לא הלוחמים ורוב המפקדים) מה מעטים המשאבים הכספיים העומדים לרשותו, אבל דלות הנשק והציוד נראה לכל עין. כשבועיים לאחר פרוץ המלחמה דן ועד-הביטחון בנושא התגמולים למשפחות החללים. הוועדה המליצה לשלם שלוש מאות לא"י לכל משפחה שנפגעה וחבר הוועד ברל רפטור דיווח: עד עתה נהרגו כשמונים איש וכעשרים נפצעו קשה, ולפיכך יש לשלם שלושים אלף לא"י. בן-גוריון התנגד. "אנחנו בראשית הדברים. ייתכן שיקרה נס ולא יתרחש הרע, אך אמונה בניסים בשאלות ביטחון, זאת סכנה גדולה. דאגתנו העיקרית בביטחון לחיים, לא למתים. ואם הדברים יהיו קשים הם עלולים להיות קשים מאוד. וכל אשר היה עד כה כאילו לא כלום... מאה איש יכולים ליפול ביום אחד... אין לנו תקציב, אין אנו מדינה. אם מאורעות אלה יחמירו, והם יחמירו, אני חושב שהצלת הישוב קודמת לאושר המשפחתי,⁸ ואני חושב לחוסר-אחריות לקבל סתם החלטה, בלי לקבוע המקור לכסף."⁹ ביום האחרון של שנת 1947 העריך בן-גוריון: "עד הפינוי יידרשו חמישה מיליונים לא"י. אין תקווה להשיג אותם מהארץ או מהגולה, מחוץ לאמריקה. המִלְוֶוה של חמישה מיליון לביטחון' נתן רק מיליון אחד. לפי דברי דולק הורוביץ מקווים שהמגבית הכללית באמריקה תכניס כמאתיים מיליון דולר, אבל רק בסוף השנה הבאה. הביטחון נחוץ עכשיו, מיד! והכול דרוש במזומן. הוסכם על ביטול כל מגבית מיוחדת, ויש רק עצה אחת להשיג כסף מיד – ולהשיגו מיד. כלומר בשני החודשים הקרובים. היא שאלת-חיים – לדרוש מאמריקה שהכנסת המגבית במשך שלושת החודשים הקרובים תהיה מוקדשת כולה לביטחון, וזה ינוכה בסוף השנה מחלקה של ארץ-ישראל. אם לא יימצא פתרון אחר פה, אני מוכן ללכת לשם."¹⁰ בתחילת ינואר הודיע אהוד אבריאל מפראג, לשולחיו בתל אביב, שהוא זקוק לחמישה מיליון ומאה ארבעים וארבעה אלף דולר לרכישת עשרים אלף רובים, אלפיים מכונות-ירייה וארבעים מיליון כדורים. הכסף לא נמצא.¹¹ אחרי יומיים הודיע "גזבר המלחמה", אברהם זברסקי, לבן-גוריון, כי הוא מפקפק אם אפשר לגייס מִלווה ראוי לשמו בארץ: יהודים רבים הוציאו את פקדונותיהם מבנק אפ"ק¹², בסכום של שבעה מיליון לא"י, והבנק נאלץ אפוא להגדיל את האשראי ללקוחות בשבעה מיליון לא"י נוספים. כך פחתה הרזרבה בארבעה-עשר מיליון לא"י. היקף הפיקדונות של הבנק הוא ארבעים או חמישים מיליון לא"י. היתרה שלו שמורה באנגליה והנהלתו לא תיתן עוד הלוואות. "קשה לאדם עכשיו להשיג בהלוואה עשרים אלף לא"י." באותו יום העריך בן-גוריון – על-פי נתונים שקיבל – שהחזקת חמישה-עשר אלף מגויסים תעלה ארבע מאות ועשרים אלף לא"י בחודש. הכסף, כאמור, לא היה.¹³ בישיבה(ב-9 בינואר) שנושאה היה "עקרונות התקציב והאסטרטגיה שלנו", השתתפו: ראש אגף התכנון במטכ"ל, יוחנן רטנר; הרמטכ"ל יעקב דורי; ראש המפקדה הארצית, ישראל גלילי; ראש אגף המבצעים במטכ"ל, יגאל ידין; סגן הרמטכ"ל, צבי איילון, ויועציו הצבאיים של בן-גוריון, יצחק שדה ושלום עשת), אמר בן-גוריון: "בתחילת שנת התקציב הוגש לי תקציב של מיליון. דחיתי ההצעה כלא מספקת. העליתי התקציב עד שלושה מיליון ושלוש מאות אלף... עכשיו הוגש לי תקציב של שנים-עשר מיליון עד 1 באוקטובר. חוששני שזה למעלה מיכולתנו. אין לנו הרבה זמן להתכוננות. היום הרשמי לפינוי, 15 במאי. אם לא יידחה בכלל, ייתכן שיוקדם. נשק לגאלי נקבל, אם נקבל, רק בעזרת או"ם, והדבר מפוקפק מאוד. לכן עלינו לקבוע מה קודם בהוצאותינו במשך החודשים הקרובים... לא נוכל לעשות תקציב במתכונת קינג ג'ורג'.¹⁴ בציוד עלינו לקמץ, מחוץ ממה שדרוש להלבשה ולהנעלה, שתשמור במאה אחוזים על בריאות בחורינו." יוחנן רטנר: "יש גם לעשות ביצורים זולים, שהעיקר בהם עבודה." סגן הרמטכ"ל צבי איילון: "התקציב תלוי בגודל הכוח האנושי ובגודל השכר. במשהו אפשר להקטין את הציוד, ואפשר... (להשיג) מיטלטלים בלי תשלום, מיטות, מזרנים וכדומה." ראש אגף המבצעים יגאל ידין: "אם נשיג נשק, ולא יהיו לנו אנשים מאומנים, אין תועלת בנשק. הכרחי שיהיה לנו מספר כפול של אנשים מזה של הנשק... יש להפסיק ימי-עבודה של הפלמ"ח ולהקדישו רק לאימונים." ישראל גלילי (מצטרף לדעת ידין): "ציוד אפשר להביא באווירונים, אבל אנשים מתאמנים לאט. מספר האנשים המופקדים על שמירת תל אביב וירושלים אינו מספיק. קו-ההגנה שלנו דליל... אין לנו נסיגה. לכן דרושים אנשים להגנת כל נקודה ולהגנת הישוב. ביצורי המקומות הכרחיים." רטנר: "הנשק שלנו צריך להיות משובח מזה של הערבים, וגם השירות הרפואי. הכוח שלנו טעון אימון טוב. נצטרך להחזיק רזרבות מאומנות לשם הפתעה ברגע המכריע." שלום עשת הציע: "להחרים ציוד הדרוש לנו... להחרים צורכי מזון. עלינו לקבוע המחירים... הישובים עצמם צריכים לעשות ביצורים, עלינו לתת רק מילוי ושקים." הרמטכ"ל יעקב דורי הטיל ספק באפשרות להפחית את התקציב משנים-עשר לשישה מיליון לא"י. "לא נעשה ביצורים 'דה-לוקס', לא נחוצה תאורה. דרוש לנו שירות הנדסי, כי ודאי ייהרסו גשרים. הבעיה לא קיצוץ התקציב, אלא מציאת האמצעים. יש לגייס את 'סולל בונה." בן-גוריון סיכם: "יסוד לחישובינו כוח של עשרים אלף (חיילים)... בתמיכה למשפחות נוזיל שכר-לימוד, שכר-דירה, מיסים. להגדיל את המוביליות שלנו על-ידי כלי-רכב (שריון), להבטיח קשר באווירונים ודרך-ים עם הנגב והצפון: כאמצעי-הגנה להשתמש בשריון, חפירות, גדרות-תיל: בציוד האישי לא נקמץ על שמירת הבריאות, אך נמנע מקומפורט מיותר. על יעקב דורי להציג תקציב בדוק בימים הקרובים."¹⁵ אבל גזבר הסוכנות אליעזר קפלן, שחזר ממסע גיוס-כספים בחו"ל, "סידר מעט מאוד," כהערכת בן-גוריון. "שלושה מיליון דולר מעודפי המגבית היהודית בארצות-הברית ב-1947 ושישה מיליון דולר הלוואה על-חשבון הכנסות בעתיד. בקנדה הבטיחו הלוואה בגובה של שני מיליון דולר." קפלן דיווח שמגבית-חרום בארצות-הברית תתחיל במארס, ושהכסף לא יבוא לארץ-ישראל לפני אפריל. בן-גוריון החליט אפוא לנסוע מיד לארצות-הברית, יחד עם קפלן, ולגייס כסף.¹⁶

מהנסיעה הזאת מנעה אותו גולדה מאיר: "אי-אפשר היה להביא בחשבון, כמובן, שבן-גוריון יעזוב בשעה זו את הארץ," כתבה גולדה. "תפקידו היה מרכזי... אני חושבת שהוא עצמו חשב ששום איש מלבדו לא יוכל... לגייס כסף בסכומים שנדונו בשורת הפגישות הסודיות שקיימנו בתל אביב בדצמבר 1947 ובראשית ינואר 1948, ואני הסכמתי אִתו. אבל הוא היה מוכרח להישאר בארץ. ובכל זאת, מי יסע?"¹⁷ גולדה אמרה לישראל גלילי שבן-גוריון ודאי יכול להשיג יותר כסף ממנה, אבל היא סבורה שלא רצוי שהוא יעזוב את הארץ בזמן כזה. אסור לבן-גוריון לנסוע, אמר לה גלילי. אף שה"הגנה" תתפקד גם בלעדיו, הוא הסמכות הציבורית, ובמצבי-מבוכה רק הוא עשוי להכריע, ונוכחותו דרושה במגעים עם השלטונות.¹⁸ לכן הציעה גולדה מאיר את עצמה לשליחות. בתחילת לא רצה בן-גוריון לשמוע. היא כתבה: "הוא נוסע – כך אמר – והוא ייקח אִתו את אליעזר קפלן. 'אבל שום איש אינו יכול להחליף אותך כאן,' טענתי, 'ואלו אני אולי אוכל לעשות מה שאתה יכול לעשות בארצות-הברית.' 'לא! את נחוצה לי כאן,' התעקש. 'אם כן, נעמיד את זה להצבעה.' אמרתי. הוא הביט בי רגע ואחר-כך הניע בראשו. הרוב היה בעד נסיעתי. 'אבל מיד,' אמר בן-גוריון, 'אל תנסי אפילו לחזור לירושלים.' ובכן, בו ביום טסתי לארצות-הברית, בלי כל מטען, בשמלה שלבשתי בישיבה, ומעליה מעיל-חורף."

אנגלית הייתה כמעט שפת אמה של גולדה מאיר, אך היא לא ביקרה בארצות-הברית מזה עשר שנים, וכמה אנשים חששו פן לא תמצא שפה משותפת עם המנהיגות הציונית החדשה. היא הגיעה לניו-יורק באמצע ינואר, זמן קצר אחרי שנתפס משלוח חומרי-הנפץ בג'רסי-סיטי, והמשלחת הארץ-ישראלית עדיין הייתה במבוכה: סופת-שלג התחוללה בניו-יורק וכמעט ניתקה אותה מהעולם. גולדה מאיר לא סיבכה את עצמה בפרשת הברחת חומרי-הנפץ ומזג-האוויר לא הטריד אותה; היא ניגשה לעבודה מיד. נודע לה שבשיקאגו מתכנסת ועידה של קרנות-עזרה יהודיות מכל ארצות-הברית. לרבות קרנות לא-ציוניות רבות. באי הוועידה היו מתרימים מקצועיים, לא אנשים שמתרשמים מפאתוס של פוליטיקאים. גולדה מאיר טסה לשיקאגו וביקשה את רשות-הדיבור בישיבת מליאת הוועידה, אף שארץ-ישראל לא הייתה סעיף בסדר-היום. "ידעתי שאם אוכל למצוא מסילות לליבם, יהיה סיכוי מסוים להשיג כסף." היא דיברה בישירות. כדרכה: "הישוב העברי יילחם עד הסוף ממש. אם יהיה לנו נשק נילחם בו. אם לא, נילחם באבנים. אני רוצה שתאמינו לי כשאני אומרת שבאתי בשליחות המיוחדת הזאת לארצות-הברית לא כדי להציל שבע מאות אלף יהודים. העם היהודי איבד בשנים האחרונות שישה מיליונים, ותהיה זאת העזה מצדנו להטריד יהודים ברחבי העולם כולו רק מפני שעוד כמה מאות אלפי יהודים נמצאים בסכנה. לא זה העניין. העניין הוא שאם שבע מאות אלף היהודים האלה בארץ-ישראל יוכלו להישאר בחיים, הרי העם היהודי, כמו שהוא, יישאר בחיים, והעצמאות היהודית מובטחת. אם ייטבחו שבע מאות אלף אלה, הרי לדורי-דורות הקיץ הקץ על החלום של עם יהודי ומולדת יהודית... אני מבקשת, אל תאחרו יותר מדי, אל תצטערו מרה בעוד שלושה חודשים על מה שלא עשיתם היום. הזמן הוא עכשיו." גולדה מאיר דרשה מהיהודים האמריקנים עשרים וחמישה מיליון דולר, והמתרימים שמעו, בכו והתחייבו. גיוס-חרום היה אפשרי בשיטת הלוואות-בנקאיות על-חשבון הכנסות המגבית, ורק מחצית מהכנסות אלה הוקצו לארץ-ישראל, על-פי ההסכם של כל גופי-איסוף-הכספים היהודיים באמריקה. גולדה מאיר קיבלה אפוא על עצמה לגייס חמישים מיליון דולר. מחצית לצרכים פנימיים של הקהילות ולשימושים אחרים. ומחצית לארץ-ישראל. היא יצאה למסע.¹⁹ בחמישה שבועות ביקרה בשנים-עשר כרכים, נפגשה עם מאות עסקנים מקומיים והרשימה את כל היהודים. ביום העשרים של המסע הגיע הדוח לארץ-ישראל: "גולדה הולכת מחיל-אל-חיל וממיליון למיליון... היא הצליחה לרכוש את הלבבות ולפתוח את הכיסים."²⁰ ב-11 בפברואר קיבל ממנה בן-גוריון מברק: "עד היום חמישה-עשר מיליון דולר. מאמינה שבסוף החודש יהיו לי לפחות עשרים מיליון דולר. הברק הוראות. ד"ש."²¹ בשלהי מארס חזרה גולדה מאיר לארץ-ישראל ואל ראשות המחלקה המדינית של הסוכנות בירושלים.²² הכסף שגייסה רומם את רוחו של בן-גוריון, ובסוף פברואר אמר, בישיבת ועד-הביטחון, שתקציב ביטחון אינו נתון קבוע. "זה דבר נוזל, ואין להכניסו – והוא לא יוכנס – לשום מסגרת קבועה. אם יתברר שיש צורך בסירות-טורפדו ואין תקציב לזה... לא אקבל זאת. אשבור את ראשי ותהיינה סירות."²³ משה שרת כינה את מיזם גיוס הכספים של גולדה, "מגבית ברזל".²⁴ רוב הכסף שאספה גולדה מאיר נשלח לבנקים בשווייץ, למימון הרכש מצ'כוסלובקיה, מאיטליה ומשאר מדינות אירופה, ומקצתו נשאר בארצות-הברית לקניית נשק. בארץ-ישראל עדיין היה מחסור מייאש בכסף. ב-6 במרס הוצע להביא לארץ חלק מ"כספי גולדה", למימון ההוצאות. בן-גוריון התנגד. "אם הסכום לא יעלה על עשרים מיליון לא ייתכן הדבר. הביטחון מורכב משניים: ציוד (נשק, אווירונים, כלי-שיט וכלי-רכב) ואנשים (אימונם, ציודם ואחזקתם). לדבר הראשון דרושים כעשרים מיליון, ורק בדולרים, אלה לא נוכל להמציא מפה. כל הציוד מוכרח להיות פה לפני 15 במאי. הוצאות על אנשים יש למצוא בארץ ובמגביות הביטחון בארצות אחרות (מלבד אמריקה). רק אם הכנסת-גולדה תעלה על עשרים מיליון אפשרי יהיה, אולי, להעביר קצת דולרים ארצה."²⁵ בן-גוריון ביקש חצי מיליון דולר, גמילות-חסד, מיושב-ראש הקרן-הקיימת-לישראל, ד"ר אברהם גרנות. "לשלושה חודשים לכל היותר. (גרנות) אמר שאין לו כסף. מאמריקה הכול הולך לביטחון. מגוש-השטרלינג אי-אפשר לשלוח. עד אוקטובר יידרש לקק"ל עשרה מיליון... עכשיו דרוש רבע מיליון לנגב, ואינו יודע מנין לקחת."²⁶ אברהם זברסקי השיג, כגמילות-חסד, ארבע מאות אלף לא"י מחברות מסחריות של יהודים וממוסדות בארץ-ישראל. הרי פירוט חלוקת הכסף הזה: מאתיים אלף להחזקת מגויסים, שמונים אלף לקניית ציוד אישי ללוחמים, מאה אלף למגורי חיילים (צריפים ואוהלים), ארבע מאות אלף לביצורים. שש מאות אלף לתחבורה, אלפיים לאהרון קציר (למחקרים ולפיתוח) ושמונת אלפים לרזרבה. בן-גוריון כתב שזברסקי מקווה לגייס עוד תשע מאות אלף לא"י מתוך הישוב, תוך שלושה חודשים.²⁷ ב-11 במארס נפגש בן-גוריון עם "הבנקירים" (מנהלי הבנק) של אפ"ק. "הסברתי להם חומרת המצב והצרכים הדחופים, ודרשתי שייגשו, בלי שגרה של ימי שלום, לפִתרון הבעיה הכספית. ד"ר אהרן בארט מתנגד למִלווה של דולרים או למִלווה כפוי, כפי שהציע קפלן, מפני שזה עלול לגרום להברחת כספים ולזעזע האמון בפונט הארץ-ישראלי. הוא לא מבין שחוסר בזמן לתיקון הביטחון יערער יותר מכול את המשטר הכספי, ושבלי ביטחון לישוב, לא יהיה ביטחון לרכוש, כי הסכנה היא, בכל אופן, טוטאלית."²⁸ _______________ בשבוע הבא: דוד בן-גוריון דחה אפשרות של איחוד כלכלי עם המדינה הפלשתינית שאמורה הייתה לקום; יהודים עשירים מבריחים את כספם מארץ-ישראל לחוץ לארץ; רבים מאנשי היישוב היהודי השתמטו מגיוס להגנה בחצי השנה הראשונה של המלחמה כשהבריטים עדיין שלטו בארץ ישראל

1. היה ממייסדי ההסתדרות ומאנשי הכלכלה שלה. חבר הכנסת הראשונה מטעם מפא"י, חבר ועדת הכלכלה ועורך כתב העת "רבעון לכלכלה". 2. דבר. 5 בדצמבר 1948. 3. דבר, 19 בינואר 1948. 4. אצ"מ, 25/9345 S, ישיבת ועד הביטחון, 18 בינואר 1948. 5. CO 537/2294 דוח מודיעין שבועי, 25 בדצמבר 1947. 6. 1948 18.2 608 . FRUS 1948 Vol 5, pp. 7. ראה להלן. 8. לישוב ולמוסדותיו לא היה אז ניסיון בהתמודדות עם בעיית חללי מלחמה. בן-גוריון עדיין לא העריך כראוי את ההשפעה המוראלית השלילית של תשומת-לב לא מספקת למשפחות שכולות ולמשפחות נפגעי-מלחמה. חברי מפקדת-ה"הגנה" ומפקדי השדה היו ערים יותר ממנו לעניין זה: לחץ הלוחמים עליהם היה ישיר ומתמיד. 9. אצ"מ, 25/91344 S. ישיבת ועד הביטחון ב-18 בדצמבר 1948. 10. יומן דב"ג, 31 בדצמבר 1947. 11. יומן דב"ג 3 בינואר 1948. 12. אנגלו-פלשתינה קומפני בנק. אחר-כך בנק לאומי. 13. יומן דב"ג, 5 בינואר 1948. 14. המלך הבריטי. בן-גוריון התכוון לתקציב הצבא הבריטי. 15. יומן דב"ג, 9 בינואר 1948. 16. יומן דב"ג. 12 בינואר 1948; אצ"מ, 25/9345 5, ישיבת ועד-הביטחון, 27 בינואר 1948. 17. גולדה מאיר, חיי, עמ' 156-155. 18. סדרת הראיונות הנ"ל עם ישראל גלילי. 19. גולדה מאיר, חיי, עמ' 157-155; זאב שרף, שלושה ימים, עם עובד, 1959, עמ' 175. 20. ת"מ 190, ג. רופר, אל ז. שרף. 10 בפברואר 1948. 21. יומן דב"ג, 11 בפברואר 1948. 22. חגי צורף וארנון למפרט, גולדה מאיר, ארכיון המדינה תשע"ו, עמ' 56 23. אצ"מ, 25/9346 S, ישיבת ועד הביטחון, 24 בפברואר 1948. 24. חגי צורף, שם. 25. יומן דב"ג, 6 במארס 1948. 26. יומן דב"ג, 8 במארס 1948. 27. יומן דב"ג, 10 במארס 1948 28. יומן דב"ג, 11 במארס 1948.