בסוף מארס 1948 אמר מזכיר הליגה הערבית, עזאם פחה, לעיתונאית האמריקנית, קליר הולינגוורת, כי "המופתי הוא מנחם בגין של הערבים," וכי אחרי שהצבאות הערביים ידחקו את היהודים לאזור החוף של פלשתין, יגיעו מדינות ערב להסדר אתם, והמופתי יסולק מכל תפקיד.¹ מעמדו של חג' אמין אל-חוסייני, המופתי הירושלמי לשעבר, בקרב הערבים במזרח התיכון היה איתן הרבה יותר מזה של מנחם בגין בקרב היהודים ב-1948. המופתי היה מנהיגם המוכר של ערביי ארץ-ישראל, אף כי רבים מהם שנאו אותו, פחדו מפניו, וקיוו שייאסף אל אבותיו או שינוטרל מכל פעילות פוליטית. דוד הכהן אמר לבן-גוריון שערביי חיפה שונאים את המופתי, אבל פוחדים מפניו.² לואיס ג'ונס, המומחה לענייני המזרח התיכון בשגרירות ארצות-הברית בלונדון, העריך בתחילת 1948 ששמונים עד שמונים וחמישה אחוזים מערביי ארץ-ישראל נוהים אחרי המופתי.³ הקונסול הכללי האמריקני בירושלים, ויליאם מקטי, אמר שהערבים הפלשתינים רואים במופתי את מנהיגם. הבריגדיר קלייטון שישב בקהיר, והרולד בילי שישב בלונדון, הביעו הערכות דומות. גם אם המעריכים לא דייקו לגמרי, הערכותיהם מעידות שחג' אמין אכן צבר עוצמה מסוימת. משנות העשרים הנהיג חג' אמין אל-חוסייני את מאבקם של הערבים הפלשתינים נגד היהודים הארץ-ישראלים, והוא האיש שגרר את העולם הערבי והמוסלמי למאבק זה. אמנם, לא הוא שהתחיל בסכסוך היהודי-ערבי, אבל הוא עיצב והקצין אותו יותר מכל אדם אחר. תוכניות לחיסול אל חוסייני צצו בזו אחר זו, מאז "מאורעות" 1929. לקראת סוף שנת 1947 נדונה תוכנית כזאת בישיבת צמרת הביטחון. בעצת שאול אביגור מנע בן-גוריון את אישורה, מחשש שפגיעה מכוונת באישיות דתית פופולרית תלכד את העולם המוסלמי להשתתפות פעילה במלחמה נגד היהודים.⁴ למנהיגי היישוב העברי היה גם אינטרס להשאיר את חג' אמין בחיים. בתחילת מלחמת העצמאות היה עיקר כוחו בתדמיתו הציבורית, אבל לא היה אפילו ראש מדינה ערבי אחד שיתמוך בו תמיכה מלאה, ואחדים מראשי המדינות הערביים רצו במותו. גם בארץ-ישראל התערער מעמדו, ולא רק מפני שהמנהיגים האחרים התנגדו לו, אלא גם מפאת המרחק: הוא התגורר בקהיר, וביקר פעם בפעם בביירות ובדמשק. הזרוע הפוליטית שלו הייתה "הוועד הערבי העליון", שבו הכירה הליגה הערבית ב-1945 כמייצג הערבים הפלשתינים. הערבים המקומיים סרו למרותו הפוליטית של גוף זה, אבל הוא לא הצליח לגייסם למלחמה. בתחילת המלחמה היו בוועד הערבי העליון תשעה חברים: היו"ר חג' אמין אל-חוסייני, השייח' חסן אבו-סעוד ואסחק דרוויש, שישבו במצרים; ג'מאל חוסייני, ששהה רוב הזמן בניו-יורק; המזכיר ד"ר חוסיין חלדי; מנהל הבנק הערבי אחמד חילמי, ואמיל גורי, הירושלמים; רפיק תמימי היפואי, ומעין אל-מאהדי החיפאי. אנשי הש"י הירושלמים האזינו לשיחות הטלפון של חברי הוועד הערבי העליון, ובייחוד לשיחותיו של ד"ר חלדי עם המופתי, בין ירושלים לקהיר. ב-22 בדצמבר רשם בן-גוריון ביומנו: "על סמך שיחות אלה מתברר שאין תיאום עם הוועד הערבי העליון. יפו וחיפה אינן מתייעצות עם הוועד. המופתי נותן במישרין הוראות ליפו וחיפה, לאנשים ממדרגה שניה ושלישית. בלי תיווך הוועד ובלי ידיעתו."⁵ בסוף דצמבר 1947 דיווח ראש המדור הערבי בסוכנות היהודית, אליהו ששון, מירושלים, למשה שרת בניו-יורק: "לתקריות יש אופי ספונטאני, הוועד הערבי העליון אינו מסוגל לשלוט בערבים, והקשר בין המרכז הערבי למחוזות לקוי מאוד. פעולות הערבים בחודש המלחמה הראשון מונעות מהם להתכונן כראוי למלחמה ממושכת".⁶ בתחילת ינואר 1948 דיווח הש"י: "בוועד הערבי העליון בירושלים מבוכה רבה. חוסר גדול במארגנים ובפקידים גבוהים. הוועד דרש מהמופתי לשלוח מיד (לארץ-ישראל) את חבריו ופקידיו היושבים בקהיר. רבים מתאוננים על אוזלת-היד של הוועד הערבי העליון... בעיר העתיקה קמה תנועה למען (האמיר) עבדאללה, רוב אנשיה חברונים."⁷ באמצע אותו חודש נודע לש"י שהוועד הערבי העליון החליט לארגן יחידות, שבכל אחת מהן יהיו עשרים וחמישה אנשים, שיתקפו יישובי-ספר יהודיים ואת התחבורה העברית, בשיטות פגע וברח, אך לא יילחמו בערים.⁸

בישיבת צמרת הביטחון ב-1 בינואר אמר אליהו ששון: "המופתי השיג יותר ממה שקיווה. הוא רצה שפיכות-דמים ומתיחות בארץ, כדי לחזק את מעמדו בליגה הערבית, והשיג תוצאות מעבר לצפוי וגם מספר הלוחמים שלו גדל פי-שלושה, משלוש מאות לתשע מאות. הערביסט עזרא דנין לא חלק על דברי ששון, אך הוציא מהם מסקנה מפתיעה: התחזקותו של המופתי מועילה ליהודים. הכוחות שתחת פיקודו אינם לוחמים, הם טורדניים בלבד. וכשיוקם, יביס אותם הכוח הצבאי היהודי ".⁹ ממצאי-ההאזנה של הש"י איששו את המסקנה הזאת. ואלה דברי חלדי למופתי, ביום 16 בינואר: "מצב פחדני אצל הערבים. ירושלים מתרוקנת. צריך להציל את ירושלים."¹⁰ ב-21 בינואר: "מצב ביש. נרמה לי שאנחנו עוברים זה על סמכויותיו של זה וקשה להשתלט על האנדרלמוסיה."¹¹ אנשי הוועד הערבי העליון ושאר תומכיו ופקודיו של המופתי דיווחו לו על המצב בשיחות- טלפון וגם נסעו אליו לקהיר, לדמשק או לביירות, כדי לקבל ממנו עצות והוראות, ובהזדמנויות אלה שהו בערים האלה זמן רב, ולא מיהרו לחזור לזירת-הקרבות. כך נחלש עוד יותר כוחו של המופתי בארץ-ישראל. אמיל גורי מירושלים ורפיק תמימי מיפו, נסעו לקהיר בסוף ינואר ודיווחו למופתי על התחזקותם של מתנגדיו ביפו ובשכם. הש"י דיווח למפקדי ה"הגנה": "מנהיגי הערבים מודים שכרגע הם סופגים מכות, אך (מבטיחים כי) בעוד שבוע-שבועיים יבוא המפנה הגדול". באין ברירה הסכימו המופתי וסיעתו להעביר את האחריות לפעולות הצבאיות לראש 'צבא-ההצלה', פאוזי קאוקג'י, ולייחד לעצמם פעולות טרור והטרדה בלבד. איום נוסף על מנהיגותו של המופתי עורר מוסא אל-עלמי, שבא לביירות מלונדון. עלמי, שנחשב למתחרה העיקרי של המופתי על הנהגת ערביי ארץ-ישראל, היה מתון ממנו, והיו לו קשרים עם יהודים. לפי דוח של הש"י מפברואר 1948 הסכימו עלמי והבריגדיר קלייטון להציע למנהיגי סוריה ולבנון שלא להתנגד לכיבוש ארץ-ישראל בידי עבדאללה. לשווא ניסה המופתי לארגן מנהל-עצמי ערבי בשטחים שפינו הבריטים, כמעשה היהודים, כדי לחזק את מעמדו.¹² הוא עשה ניסיון נוסף: נפגש עם קאוקג'י בדמשק והגיע אתו לפשרה. ששון דיווח לשרת, ב-9 בפברואר, שלפי ההסכם בין קאוקג'י למופתי לא צפויה התקפה כוללת של כל הכוחות הערביים, לפני שיפוג תוקף המנדט.¹³ בסוף פברואר הגיע הנציב העליון הבריטי, סר אלן קנינגהם, למסקנה ש"המופתי, המעוניין בתוהו ובוהו, מנסה לסכל את המאמצים להגיע להפסקת-אש בעיר העתיקה."¹⁴ במארס עשו נאמני המופתי מאמץ להשיג ניצחון על היהודים, כדי לשפר את מעמדם בליגה הערבית: עבד אל-קאדר אל-חוסייני תקף, בהצלחה, את התחבורה העברית לירושלים. הצלחתו העלתה את המורל של החוסיינים, והוא שלח מכתב מתגרה אל מוחמד צפא, מפקד "גדוד הירמוך הראשון" של "צבא ההצלה", שחנה בשומרון: "הרי לפניך תל אביב. רד אליה." צפא הנעלב התלונן, ועבד אל-קאדר הוזמן לבירור-דברים בביירות, לפני הוועדה הצבאית של הליגה הערבית, בנוכחות המופתי. ראשי הוועדה הצבאית התרו בעבד אל-קאדר שאל לו להתערב בעניינים הצבאיים, ואיימו עליו בגירוש מארץ-ישראל. "עבד אל-קאדר אל-חוסייני וחסן סלאמה יהיו קציני קישור בלבד,"¹⁵ החליטה הוועדה. הייתה זאת החלטה בלי-שיניים, אך היא ביטאה את יחסם של חברי הוועדה אל עבד אל-קאדר ואל דודו-פטרונו.

ההצלחות במלחמת הדרכים והתקווה להצלחות נוספות הקשו את עורפו של המופתי כלפי חוץ. הוא הבין שלא די במהומות למניעת הקמת המדינה היהודית, ושלא בדרך הזאת ישיג את השלטון על החלקים הערביים של ארץ-ישראל. אנשי משרד החוץ האמריקני ביקשו מהוועד הערבי העליון לשלוח נציג למועצת הביטחון של האו"ם, לדיון בכינון משטר נאמנות בארץ-ישראל, במקום כינון שתי מדינות. באמצע מארס דחה הוועד הערבי העליון את בקשתם.¹⁶ ב-29 במארס, למחרת הניצחון הערבי על שיירת נבי דניאל, אמר איש הוועד הערבי העליון, אמיל גורי, לעיתונאים בדמשק, שערביי ארץ-ישראל לא יסכימו למשטר נאמנות בפלשתין, ושהוא וג'מאל חוסייני ייסעו לניו-יורק ויציגו עמדה זו במועצת הביטחון."¹⁷ ב-30 במארס קיבלו נציגי המדינות החברות באו"ם את עותקי "האמנה הערבית לפלשתין" בחתימת חג' אמין אל-חוסייני: "החדירה הציונית לארץ-ישראל היא פשע כלפי הערבים, והחלטת או"ם מ-29 בנובמבר היא פרובוקציה כלפיהם, תוצאת תעמולת הרמייה הציונית," כתוב במסמך. "מטרת הערבים הפלשתינים היא להקים מדינה ערבית חילונית, ריבונית ודמוקרטית בארץ-ישראל. במדינה זו יובטחו זכויותיהם של המיעוטים הלאומיים וגישה למקומות הקדושים לבני כל הדתות. שלום לא ייכון בפלשתין כל עוד נשלל הצדק מתושביה החוקיים."¹⁸ ראשי מדינות ערב ראו בחרדה איך גורר אותם המופתי למלחמה ואיך הוא מושך את ערביי ארץ-ישראל אל אסונם. המופתי התסיס את ההמונים בקהיר, בבגדד, בדמשק ובערים ערביות אחרות, ולא הניח לשליטי המדינות הערביות לנהל מדיניות גמישה, שהייתה עשויה להתקבל על דעת האמריקנים ורוב המדינות החברות באו"ם. מזכיר הליגה הערבית עזאם פחה הביע את חששותיו באוזני שגריר ארצות-הברית בערב הסעודית, רוברט צ'ילס, ב-4 במארס: "הערבים עומדים לפני תבוסה. והיהודים עלולים לערוך טבח בתושבי יפו."¹⁹ בארבעת חודשי המלחמה הוכיחו המופתי ונאמניו, לעולם, שהחלטת 29 בנובמבר לא תיושם בלי אלימות ומלחמה, ובזה השפיעו על ארצות-הברית ועל מדינות אחרות לסגת מתמיכתן בחלוקת ארץ- ישראל, אך לא קידמו את מטרתם – להקים מדינה ערבית בכל ארץ-ישראל. עוד לפני ההתמוטטות של אפריל, כבר חלה נסיגה ביחסיו של חג' אמין עם הליגה הערבית ועם שליטי המדינות הערביות. משימתו – גיוס כל האליטות של ערביי ארץ-ישראל למלחמה נגד היהודים, נכשלה.

הבריחה ההמונית של הערבים המקומיים עם פרוץ הקרבות, הפחיתה מאוד את הסיכויים להקים מדינה ערבית בארץ-ישראל. בתחילת ינואר, אחרי שפוצצו אנשי לח"י את בית ה"סראיה" ביפו, דיווח הש"י: "רבים עוזבים את יפו, ובהם אשתו של ראש העיר, ד"ר הייכל. פצצת לח"י גרמה בלבול ובהלה גדולה בעיר כולה."²⁰ כמה מהפליטים ברחו אל השטחים שאו"ם הקצה למדינה הערבית, אך בסוף ינואר הודיעו עיתוני ארץ-ישראל שבעלי-הון ערבים ברחו לחוץ-לארץ, ושהוועד הערבי העליון דורש לחייב אותם במס. בנמל-יפו איימו ערבים חמושים על בני עמם שביקשו להפליג לביירות, ותגרות פרצו ביניהם. נכבדים ערבים מהשומרון, בעלי פרדסים בשרון הצפוני, ניהלו משא-ומתן עם מנהלי-עבודה יהודים, כדי שאלה יְעַבְּדוּ את פרדסיהם כשיהגרו מהארץ.²¹ להלן שיחת-טלפון שנרשמה בימים ההם, ב-19 בינואר 1948, בין מזכיר הוועד העליון, ד"ר חוסיין פח'רי אל-חלדי, בירושלים, ובין חג' אמין אל-חוסייני בקהיר. חלדי: "חיפה ויפו מבקשות כסף, והן לוחצות כל הזמן". המופתי: "דבר עם ד"ר טנוס (גזבר הוועד הערבי העליון). אין כסף" חלדי: "אני יודע שאין כסף, אבל המצב רע מאוד. אם לא תשלחו כסף מיד יורע המצב. יש לעשות הכול כדי לספק את הסכום מיד. אם העניין הזה לא יסודר. הכול אבוד". המופתי: "אדבר עם ד"ר טנוס, ותסדר את העניין אתו". חלדי: "אבקש ממך לסדר את העניין, אחרת אנו אבודים. אין לנו קשר עם אבו-מוסא (עבד אל-קאדר אל-חוסייני, המפקד הצבאי של גזרת ירושלים). הוא מתרוצץ כל הזמן וגורם הוצאות וטרדות גדולות לוועדות הלאומיות המקומיות, ולנו אין כל ידיעה על תוכניותיו ועל פעולותיו. הוא אמר לוועדות הלאומיות ברמאללה, בשכם ובג'נין, שהוועדות הן אזרחיות, ושכוחן אינו יפה לעניינים צבאיים. כל המחוזות מתאוננים עליו, ואיננו יודעים מה לעשות". המופתי: "האם הודיע לכם משהו מפעולותיו"? חלדי: "לא. מאז בואו לא פנה אלינו ועשה ככל העולה על רוחו. לא התקשר אתנו כלל, והוועדות לוחצות עלינו ושואלות אם לשמוע לו או לא. המצב ביש... נדמה לי שאנחנו עוברים זה על סמכויותיו של זה, וכך יש אנדרלמוסיה שקשה להשתלט עליה". המופתי: "אולי תנסה לנסוע קודם למצרים"? חלדי: "אי-אפשר. שאלת המצרכים חמורה מאוד וההפקרות השתלטה על כל השוק. החלוקה אינה צודקת. יש המונים רעבים."²² מצב ערביי חיפה לא היה טוב מזה של אחיהם ביפו ובירושלים. באמצע פברואר דיווח מודיע ערבי לאיש הקשר שלו על התפוררות גמורה בחיפה. וב-25 בפברואר דיווח הש"י לפיקוד-העליון: "הבהלה בחיפה, אחרי התפוצצויות, פגזים ויריות ביום ו', 20 בפברואר, גדולה מאוד. הערבים נוכחו לדעת שאף הרחובות הרחוקים אינם בטוחים מפגיעות, ורבים מתכוננים לעזוב את חיפה בהקדם. הערבים מספרים על שנים-עשר הרוגים וכארבעים פצועים... מספר הפצועים קשה, שהובאו לבית-החולים הממשלתי, הוא שלושים ושישה. אבל לאמיתו של דבר בבית-החולים יותר מחמישים איש. ועשרות פצועים קשה נשארו בו. אחרי ההתקפה פרסמה הוועדה הלאומית הוראות-זהירות לקהל: לא לצאת מהבית בשעת יריות או התפוצצויות. רק חברי המשמר הלאומי יכולים להישאר מחוץ לבתים. אסור להשתמש בנשק בזמן ההתקפה, וכל המפר (פקודה) זאת ייעצר ונשקו יוחרם. הרשות בידי המשמר לירות בקהל, אם לא יישמע להוראותיו. ההודעה עשתה רושם רע על הערבים, וכל מי שאפשרות בידו עוזב את העיר."²³ איש הש"י, טוביה ארזי דיווח לבן-גוריון: "אמידים (מחיפה) יוצאים ללבנון. רבים יוצאים לנצרת, לג'נין ולכפרים הערביים." ארזי סיפר שאלף סוחרים, משכילים ופועלים זרים, עזבו את חיפה עד אמצע ינואר.²⁴ בסוף ינואר כתב אליהו ששון במברק לשרת: "הוועד הערבי העליון, המוטרד בשל המספר הרב של הערבים הבורחים מארץ-ישראל, דרש מהממשלות הערביות לסגור את גבולותיהן ולהפסיק להעניק ויזות לערבים פלשתינים, בלי המלצה מיוחדת של הוועד הערבי העליון. כעשרים אלף ערבים ברחו מהארץ לארצות השכנות מאז התפרצות הטרור הערבי... הבריחה של האריסטוקרטיה והעשירים לא רק זורעת דיכאון ורפיון-ידיים בציבור הערבי בארץ- ישראל, אלא גם מונעת מאנשי המופתי לסחוט את העשירים באיומים, כדי לממן את פעולתם ההרסנית."²⁵

בריחת הערבים מארץ-ישראל לחו"ל ומן החזית לעורף בתוך הארץ, ביטאה את חוסר הקונצנזוס שלהם בנושא המלחמה, והייתה הכישלון החמור ביותר של החוסיינים. הם היו די חזקים למנוע – בטרור ובאיומים – הסדרים בין הערבים המתונים ובין היהודים, אבל לא היו די חזקים לגרור את בני עמם לקרב ולקרבנות אישיים. לרוב הערבים בארץ-ישראל לא היה אינטרס במלחמה נגד היהודים. בריחה הולידה את בעיית הפליטים הפלשתינים; תוך-כדי מלחמת העצמאות ואחריה הייתה בעיה זאת לאחד הגורמים העיקריים של המשך הסכסוך היהודי-ערבי, אבל מנהיגי היישוב העברי – שלא יזמו את בריחת הערבים המקומיים –ברכו עליה ועודדו אותה, מפני שהעריכו כי היא מחלישה את הצד שכנגד, וגם מפני שצמצום מספר הערבים במדינה היהודית נראה להם כפתרון לקשיים הדמוגרפיים של המדינה הנולדת. על הבעיות המדיניות, האסטרטגיות והמוסריות, שעלולה לעורר האומה הפלשתינית הגולה, לא נתנו את דעתם. אולי לא הייתה להם אז ברירה. ולעולם לא נדע איזו מדינה ערבית הייתה קמה בארץ-ישראל, אילו קמה, ואיזו היסטוריה הייתה מתפתחת לולא ברחו המוני ערבים מארץ-ישראל ב-1948. קשה לדעת אם אומנם הייתה חריפותו של הסכסוך היהודי-ערבי פחותה מזו שהתפתחה במהלך השנים, לולא הבריחה, אבל ידוע שהסכסוך הזה נחשב כיום לגלגולה של הבריחה. והגולה הפלשתינית המיליטאנטית היא שהקימה ארגוני-שחרור וארגוני-טרור. את מחיר הבריחה, שנראתה בזמנו למנהיגיה, כאירוע חיובי ומשמח, שילמה ומשלמת מדינת ישראל. ______________ בשבוע הבא: חיילי "צבא ההצלה הערבי" שודדים ערבים מקומיים ואונסים את בנותיהם; מפקדי "צבא ההצלה" מקיימים מגעים עם נציגי ארגון ה"הגנה"; מחסור בנשק בצד הערבי; השמדת משלוח נשק גדול לערביי חיפה; בן-גוריון מעריך כי היהודים ניצחו בסיבוב הראשון; ראשי מדינות ערב מעריכים כי הצד הערבי אינו מוכן למלחמה; ערבים עשירים בורחים מארץ-ישראל.

1. אצ"מ, 19020 5, 28 במארס 1948. 2. יומן דב"ג, 17 בדצמבר 1947. 3. ת"מ 109, שיחת ב. לוקר---ל. גונס בלונדון, 15 בינואר 1948 4. סדרת הראיונות הנ"ל עם ישראל גלילי 5. סדרת הראיונות הנ"ל עם יגאל אלון: סדרת הראיונות הנ"ל עם ישראל גלילי; ראיון עם יצחק שמר ב-9 באוקטובר 1979 ; יומן דב"ג, 22 בדצמבר 1947. 6. ג"מ, 93.03/2267/26, תיק מברקי ששון. 7. הייתה תחרות בין חברון לירושלים, כלומר, בין המשפחות הנכבדות של חברון למשפחת חוסייני הירושלמית. 8. את"ה, דין בענייני שם. 9. יומן דב"ג, 16 בינואר 1949 10. יומן דב"ג, 16 בינואר 1948. 11. יומן דב"ג, 21 בינואר 1948. 12. מב"ג, במחנה הערבי, סיכומי ידיעות, 1 בפברואר 1948. 13. אצ"מ, 25/5355 5, מברקי ששון, 9 בפברואר 1948 14. FO 13. 371/68537 , מכתב מאלן קנינגהם לג'ון מרטין איש משרד המושבות בלונדון. 15. א"צ, דוח ש"י על יחסים בין-ערביים, 27 במארס 1948. 16. אברהם סלע, הרצאה ביד-טבנקין ב20- בינואר 1983 17. המשקיף, 30 במארס 1948. 18. FO 371/68541, מהשגרירות באו"ם למשרד החוץ בלונדון, 30 במארס 1948. 19. FO 371/68641 20. א"צ, ידיעות טנא. 21. הארץ, 30 בינואר 1948. 22. יומן דב"ג, 21 מינואר 1948. 23. א"צ, ידיעות טנא, 25 בפברואר 1948. 24. יומן דב"ג 22 בינואר 1948. 25. אצ"מ, 25/5355 5, 93.03/2267/26 מברקי ששון