קונספירציה בין בן-גוריון לעבדאללה ב-1948

ככל שגברה המלחמה, כן החמיר מפח-הנפש של ראשי המדינות החברות בליגה הערבית, וכן נעכרו היחסים בינם לבין עצמם. שלוש קואליציות היו בתוך הליגה: המשפחה ההאשמית (שבניה היו מלכי עירק ועבר-הירדן, והאיש הדומינאנטי בה היה עבדאללה); סעודיה-המופתי הירושלמי-מצרים; סוריה -עירק. מלך עבר-הירדן, עבדאללה, קיווה להשתלט על השטחים שנועדו למדינה הערבית בארץ-ישראל, ואחרי-כן לספח לארצו את סוריה ולבנון ולכונן את "סוריה הגדולה", שתשתף פעולה עם עירק –שהייתה בשליטתם של בני-אחיו – ותחזיר את שלטון ההאשמים לחג'אז. עבדאללה חלם על ח'ליפות-האשמית שהוא יעמוד בראשה, בעוד שהאויב האמתי של ההאשמים היה שליט ערב-הסעודית איבן-סעוד, שגרש מחג'אז את חוסיין, אביו של עבדאללה. איבן-סעוד, שידע כי הכתרת עבדאללה ל"מלך ירושלים" היא שלב בתוכניתו לחזור לחג'אז, תמך במשפחת אל-חוסייני והתקשר עם מצרים. פרוק, מלך מצרים, לא יחס חשיבות רבה לעבדאללה. המתחרָה של מצרים במאבק על ההגמוניה בעולם הערבי הייתה עירק. על-כן תמכה מצרים במופתי והתחברה עם איבן-סעוד. שליטי סוריה – המורכבת מלאומים רבים ומפולגת לכתות דתיות רבות – היו פעילים מאוד בהקמת "צבא-ההצלה": הם פחדו מפני עבדאללה ולא רצו שצבאו יהיה היחיד שיילחם בארץ- ישראל. למופתי לא נתנו את תמיכתם, מפני שלטשו עין לצפון ארץ-ישראל. כדי להקים את "צבא-ההצלה" נזקקה סוריה לא רק לאישור מוסדות הליגה, אלא גם למדינה ערבית מעוניינת נוספת, והמדינה הזאת הייתה עירק, שהאינטרסים שלה בארץ-ישראל היו קרובים לאלה של עבדאללה. רוב הנפט של עירק זרם בצינור אל בתי-הזיקוק שבחיפה, ומהם נשלח לאירופה. עירק, שהייתה מעוניינת בשליטה על נתיב-הצינור ועל חיפה, השתתפה עם סוריה בהקמת "צבא-ההצלה" והסכימה למינוי פאוזי קאוקג'י למפקדו. רוב חברי המפקדה העליונה של "צבא-ההצלה" היו עירקים וסורים. התפרסות הצבא הזה בארץ-ישראל העידה על כוונות פטרוניו: היחידות הסוריות, בפיקוד אדיב שישאקלי, חדרו לגליל העליון. היחידות העירקיות, בפיקוד מוחמד צפא, חדרו לשומרון. גלאב פחה, המפקד הבריטי של הלגיון העבר-ירדני, אמר לאיש משרד ההגנה בלונדון, בסוף ינואר 1948, כי יש שלושה כוחות ערביים בארץ-ישראל: המופתי וכנופיותיו; הליגה ו"צבא-ההצלה"; עבדאללה והלגיון. אם שניים מהשלושה יתקשרו זה עם זה, הם ידחקו את רגלי השלישי, וסביר להניח שעבדאללה וקאוקג'י הם השניים שימצאו לשון משותפת. עד סוף מארס נחלקו הדעות בשאלה אם הצבאות הסדירים של מדינות ערב ישתתפו במלחמה. גלאב פחה טען שפעולות-הגרילה תימשכנה והצבאות לא יילחמו, שהרי מצרים אינה מעוניינת במלחמה והצבא הסורי אינו יעיל, ויש לו מה לעשות בבית.¹ איש השגרירות האמריקנית בלונדון, לואיס ג'ונס, טען שסוריה ועירק אומנם מתכוננות לפלישה, אבל הצבאות הערביים האחרים לא יזוזו, והשליטים הערבים מחזיקים את צבאותיהם בבית, לשמירה על שלטונם הרופף מאוד.² ישראל גלילי העריך שמצרים עלולה לפלוש לנגב "אם תיכשל האמביציה שלה בסודן."³ צבאו של עבדאללה, שהיה קטן מהצבאות הערביים האחרים, נחשב לטוב שבהם. היה זה צבא מאומן היטב ונאמן למלכו. שליטת המלך בתושבי עבר-הירדן הייתה חזקה, הייתה לו תמיכה ניכרת למדי בקרב ערביי ארץ-ישראל, שהתגעגעו לחוק ולסדר, והכול סברו שבריטניה עומדת מאחוריו. החלטתו הייתה נחושה, למנוע מדינת-מופתי, ולספח את יהודה ושומרון לעבר-הירדן. מדיניותו של עבדאללה לא הייתה דו-משמעית. היא הייתה רב-משמעית. כל חודשי המלחמה הראשונים נמשכו מגעיו הרצופים עם אנשי הסוכנות היהודית, וחבר ועד-הביטחון יעקב ריפטין (חבר מפ"ם) טען שאנשי הסוכנות משלים את עצמם, ושעבדאללה הוא אויב הישוב העברי. בן- גוריון השיב-לו: "רצינו לעמוד בקשרים עם כל המדינות (הערביות). רצינו שכולן תימנענה ממעשי איבה. לא הצלחנו. לפי שעה הצלחנו להחזיק קשרים עם ארץ-קטנה ועלובה, אבל יש לה כוחות צבאיים. כל עוד היא שקטה, היא מפריעה לאחרים."⁴ בניגוד ליהודים, ובניגוד לשליטי ערב האחרים, ידע עבדאללה שבריטניה אינה מונחת בכיסו. במחצית השנייה של 1947 שלח שתי אגרות אל בווין. התשובה הגיעה רק אחרי חצי-שנה, בינואר 1948. בווין התנצל: הוא היה טרוד בעניינים אחרים. באגרתו המאוחרת אישר את ידידותה של בריטניה לעבר-הירדן, אך הזהיר את עבדאללה: אל לו לפעול בנפרד ממדינות ערב האחרות, ומוטב שלא יכריח את מועצת הביטחון של או"ם לפעול נגדו.⁵ באותו חודש הזהיר את המלך גם השגריר הבריטי ברמת-עמון, סר אלק קרקברייד: אם יפעל בארץ-ישראל בניגוד להחלטות או"ם, לא תטיל בריטניה וטו לטובתו במועצת הביטחון. בריטניה חששה פן יאשימו אותה שליטי ערב בניסיון להחזיר לעצמה את השליטה בארץ-ישראל בתיווכו של עבדאללה, והשגריר אמר למלך שגם אם יספח למדינתו שטחים ערביים בארץ-ישראל, אל לו לתכנן חדירה לשטחים היהודיים."⁶

השאלות העדינות הללו נדונו בשיחה ישירה בין בווין ובין ראש ממשלת עבר-הירדן תופיק אבו-הודה, ששהה בלונדון בסוף ינואר ובחצי הראשון של פברואר, כאחד מנציגי מלכו במשא-ומתן על ההסכם החדש שלו עם בריטניה ובחתימה על הסכם זה. הנציגים האחרים היו שר החוץ פאוזי אל-מולכי ומפקד הלגיון גלאב פחה. אבו-הודה ביקש מבווין להיפגש אתו בלי ידיעת פאוזי אל-מולכי, והסביר את בקשתו המוזרה: הוא יביא הצעות חדשות, ששר החוץ העבר-ירדני ודאי לא יסכים להן, מפני שהוא שייך לצעירים הקיצוניים. הפגישה התקיימה ב-7 בפברואר, בלשכתו של בווין, מול גן סנט-ג'יימס. אבו-הודה דיבר ערבית וגלאב-פחה תרגם. אחד מפקידי משרד החוץ הבריטי נכח כשיחה. השערות רבות התפרסמו על מה שדובר בפגישה ההיא ועל תוצאותיה. החוקר הישראלי, יוסף נבו, הגיע למסקנה: "לא זו בלבד שהבריטים הסכימו שעבדאללה יתפוס גם שטחים שנועדו ליהודים, הם אף עודדו אותו ולחצו עליו לעשות זאת. הכוונה הייתה בעיקר לאזורים שלבריטים היה עניין מיוחד בהם, כגון חיפה והנגב.⁷ השערה זאת והשערות דומות לה מסתמכות על העמדת-הפנים של עבדאללה, כאילו ידידותה של בריטניה מובטחת לו, ועל טענתו שהאינטרסים של שתי המדינות – בריטניה ועבר-הירדן – חופפים וכמעט זהים. המסמכים מפריכים אותן. הסיכום שכתב בווין, אחרי הפגישה, נשלח כמסמך סודי-ביותר אל השגרירים הבריטים בבירות ערב. לפי סיכום זה אמר אבו-הודה לבווין כי אין לו סמכות לנהל משא-ומתן רשמי, וכי עבדאללה אינו מצפה לתגובה, אך מעוניין להציג את עמדתו. בווין שתק, ואבו-הודה המשיך: אחרי שיפוג תוקף המנדט צפויה אנרכיה בארץ-ישראל, בגלל התוקפנות של היהודים נגד הערבים ובגלל התוקפנות של כנופיות-המופתי נגד היהודים. עבר-הירדן מעוניינת למנוע את האנרכיה על-ידי צבאה הממושמע. הלגיון יעזוב את ארץ-ישראל לפני 15 במאי, אך יחזור אליה – לתועלת כל הצדדים – אחרי תאריך זה, על אחריותו של עבדאללה, וישמור בה על החוק והסדר. עבדאללה מבין את חרדתה של בריטניה מפני מהלך זה – הרי היא האחראית ללגיון העבר-ירדני כלפי או"ם וכלפי דעת-הקהל העולמית – אך ראוי להביא בחשבון שתהיה זאת מניעת טבח. הכול יודו ללגיון ולעבדאללה על הצעד הזה, שיאפשר לכפות על שני הצדדים את החלטות או"ם, אחרי שיובאו בהן כמה שינויים (לטובת הערבים). נוכחות הלגיון תרסן את היהודים. וממשלת עבר-הירדן תביא בחשבון את העמדות של הממשלות הערביות האחרות. האם הלגיון מתכוון להיכנס רק לשטחים שיעד או"ם למדינה הערבית בארץ-ישראל, או שבכוונתו לחדור לשטחי היהודים? שאל בווין. הלגיון לא ייכנס לשטחי היהודים, אם היהודים לא יפלשו לשטחי הערבים, הרגיע אותו אבו- הודה. עבדאללה יודע שחדירה כזאת תעורר התנגדות גדולה באו"ם. בווין הבטיח ללמוד את הנושא, ואבו-הודה חזר ואמר שאין הוא מצפה לתגובה מיד. בווין שיבח את עבר-הירדן, המתייעצת עם בריטניה, והביע משאלה: הלוואי שכל מדינות-ערב תעשינה כמוה. אבו-הודה השיב: במדינות ערב שולטת הלאומנות, מפני שתושביהן אינם מבינים את חשיבות שיתוף-הפעולה, ועבר-הירדן משתדלת לשכנען שאין לה כוונה להפוך אותן לגרורות של בריטניה, ושכדאי להן להצטרף לאחד הגושים, והרי הגוש המערבי עדיף.⁸ אחרי הפגישה הזאת השתכנעו אנשי משרד-החוץ הבריטי שתוכניות עבדאללה עשויות להועיל להם, ושארצות-הברית ודאי תראה אותן בעין יפה. אחד המומחים אמר שפרוזדור יבשתי בין עבר- הירדן לעזה, שיחתוך את המדינה היהודית, ירחיק את ההשפעה הקומוניסטית מים-סוף, יאפשר להוביל אספקה לעבר-הירדן לא רק דרך עקבה, וירחיב את שטח ההשפעה המכרעת של בריטניה מעבר-הירדן אל הים התיכון, אבל יש שתי נקודות-תורפה כתוכנית הזאת: המדינה היהודית ודאי תתנגד לה בכוח, ומדינות ערב – בייחוד סעודיה – ודאי תנסינה לסכל אותה.⁹ משרד החוץ שאל את שגריריו בארצות הערביות מה תגובות ממשלותיהן על התוכניות של עבדאללה. הרי התשובה מבגדד: "ממשלת עירק תומכת, ומבקשת לפלוש גם לשטחי היהודים". מהמדינות האחרות דיווחו השגרירים על התנגדויות נמרצות, ובדוח מסעודיה הובעה נכונות להילחם נגד עבדאללה. בווין הגיע למסקנה: יש להפחית את העוינות בין עבדאללה ובין איבן- סעוד ושליטי ערב האחרים, ולא כדאי לתמוך בתוכניתו.¹⁰

הידיעות שהגיעו אל הסוכנות היהודית על תוכניות עבדאללה ועל המתבשל סביבן סתרו זו את זו. איש-הקשר של הסוכנות עם חצר-המלוכה העבר-ירדנית דיווח בסוף ינואר שעבדאללה לא יחליט אם להתערב או לא להתערב בארץ-ישראל, לפני שיחתום על ההסכם עם בריטניה ולפני שיידע מה כוונותיה האמתיות כלפי ארץ-ישראל.¹¹ בתחילת פברואר כתב נחום גולדמן מניו-יורק לאלכסנדר איסטרמן: "עבדאללה יספח את יהודה ושומרון לממלכתו אחרי שיקבל אישור לצעד זה מבריטניה. יחסה של הסוכנות היהודית למהלך כזה חיובי. מהי עמדת הבריטים?"¹² ב-10 בפברואר, שלושה ימים אחרי פגישת בווין – אבו-הודה, אמר בן-גוריון לחברי ועד- הביטחון: "אחת הדרישות של עבדאללה היא לתפוס את הנגב. אין לדעת אם ייתקל בהתנגדות גדולה. יש לנו עוד שכן, מצרים. ייתכן שבגלל המחלוקת ביניהם כל אחד ירצה להראות שהוא פטריוט גדול יותר. אי-אפשר לדעת מראש בפני מה נעמוד."¹³ הליגה הערבית הייתה כמעט משותקת. המושב שלה בקהיר הסתיים ב-26 בפברואר, ללא החלטה כלשהי. המחלוקת העיקרית הייתה בעניין האוריינטציה: אל ברית המועצות, אל ארצות הברית, או לא לכאן ולא לכאן? חילוקי-הדעות העיקריים בנושאים הכלכליים היו בין סוריה ללבנון, ובנושא היחס אל צרפת ואל ספרד, ששלטו באפריקה, לא הושגה תמימות-דעים. ארץ-ישראל הייתה הנושא היחיד שלכל חברות הליגה הייתה עמדה אחידה כלפיו. לפחות למראית-עין. המומחים הצבאיים טענו שמדינות ערב אינן מוכנות למלחמה סדירה וממושכת – בגלל מיעוט החיילים והציוד שברשותן, ומפני הסכנה הנשקפת למורל של נתיניהן – ושהן יכולות להרשות לעצמן רק להחזיק צבא על גבולותיה. הליגה החליטה אפוא שלא להחליט מיד, אלא בחודש הבא.¹⁴ בדוח של אנשי שירות הביון האמריקני, ממושב הליגה בקהיר כתוב: הוחלט לסייע לערבים הלוחמים בארץ-ישראל – באנשים, בכסף ובנשק, לפגוע במסחר ובתחבורה של היהודים בלי מלחמה, לגייס עוד מתנדבים, לאמן אותם ולהקים להם פיקוד אחיד.¹⁵ החלטה זאת וההחלטות דומות של הליגה, לפני פרוץ המלחמה, היו הפגנתיות יותר משהיו מבצעיות. __________________ בשבוע הבא: תוכניות (הזויות) של מומחים לענייני ערבים לשכנע את ערביי ארץ-ישראל ואת מדינות ערב להימנע ממלחמה ולהניח ליהודים להקים בשלום את מדינתם.

1. 371/68369 FO 2. ת"מ 109, שיחת ב. לוקר–ל. ג'ונס (בלונדון), 15 בינואר 1948. 3. אצ"מ, 25/9346 5, ישיבת ועד הביטחון 3 בפברואר 1948. 4. אצ"מ, 25/9345 5, ישיבת ועד הביטחון ב-27 בינואר 1948. 5.FO 371/62226, 11 בינואר 1948. 46., FO 371/62226 ממשרד החוץ לרבת-עמון 11 בינואר 1948. 7. יוסף נבו עבדאללה וערביי ארץ-ישראל. עמ' 62. 8. E.1.17/11/6 FO 371/68366, מכתב מבווין לקרקברייד, 9 בפברואר 1948. FO 371/68368 .9 בפברואר 1948. 10. : FO 371/68364 371/68366 1832. FO 11. ת"מ 144, א. ששון אל ג. מאירסון (ניו-יורק), ירושלים, 27 בינואר 1948. 12. ת"מ 176, נ גולדמן אל א.ל. איסטרמן (לונדון), 4 בפברואר 1948. 13. 53. אצ"מ, 25/9346 5, ישיבת ועד הביטחון 10 בפברואר 1948.. 14. ת"מ 239, תזכיר מטעם האגף הערבי 'של המחלקה המדעית 'טל הסוכנות היהודית, 1 במארס 1948; א"צ. תאמ"ע 68–65/1, במחנה הערבי סיכומי ידיעות, 22 בפברואר 1948. 15. 55.564 FRUS 1948 Vol. 5 p. דוח סי.אי.אי., 28 בפברואר 1948.