קאוקג'י מסתבך (א) המושבה מגדיאל מותקפת

הכישלונות הצבאיים שנחל "צבא ההצלה" בקרבות על קיבוץ יחיעם (ב-20 בינואר) בגליל המערבי, ובטירת-צבי (ב-16בפברואר) בעמק בית שאן, צמצמו מאוד את הציפיות ממנו. במושב השביעי של הליגה הערבית, שהתחיל (בקהיר) ב-7 בפברואר וננעל ב-18 בו, יומיים אחרי הכישלון בטירת-צבי, תיאר ראש הוועדה הצבאית של הליגה, איסמעיל ספות (שהיה לכאורה מפקד כל הכוחות הערביים הלוחמים בארץ ישראל, לרבות "צבא ההצלה") באוזני הנוכחים, את הרמה הצבאית הירודה של ערביי ארץ ישראל, והודיע שהוא לא יקבל על עצמו אחריות על המלחמה "כל עוד לא הוגדרה מטרתה וכל עוד לא הוקצו לה כל הכוחות הדרושים." ושכל יום מתחזקים היהודים, ואילו הערבים נחלשים. ספות דרש מהליגה עוד סמכויות, עוד כסף ועוד נשק, ועם זאת טען שתפקידו של "צבא ההצלה" יהיה הגנתי בלבד, ושרק צבאות סדירים עשויים להביס את היהודים. על כן יש לכנס מיד את ראשי הצבאות הערביים ולתכנן את הפלישה לארץ ישראל ברגע סיום המנדט הבריטי. ראשי מדינות ערב לא אישרו את כל תביעותיו וקבעו פגישה של הרמטכ"לים הערביים בקהיר, ב-12 במארס, ולהביא אחר כך את מסקנותיהם לאישור הממשלות הערביות, ואחר-כך להביא אותן לדיון בוועדה המדינית של הליגה. כלומר, הזמן שהוקצב להכנות למלחמה היה קצר מאוד.¹ הסוכן השתול במפקדת "צבא ההצלה", שכינויו היה "ד"ר מצליח", דיווח לש"י ב-18 בפברואר, יום נעילת מושב הליגה: פאוזי קאוקג'י יבוא לארץ-ישראל בתוך שבועיים; אם מצב יחידותיו יניח את דעתו הן תתחלנה במבצעים. אין לקאוקג'י תוכנית מבצעית מוגדרת. הוא יצהיר שפניו לשלום ולהגנת ערביי ארץ ישראל מפני תוקפנותם של היהודים, ושהוא ישתף פעולה עם יהודים מתונים, שיסכימו לקבל זכויות-אזרח מלאות במדינה הערבית שתקום בארץ ישראל. קאוקג'י מוכן להרחיק לכת ולמנוע תקריות בתנאי שכבודו יישמר. באותו יום דיווח מודיע אחר מדמשק; המתקפה הערבית הגדולה לא תתחיל לפני סיום המנדט הבריטי (ב-15במאי)². דוח ששלח מפקד גדוד "חיטין" מדלול עבאס לוועדה הצבאית של הליגה, באמצע פברואר, נפל בידי הש"י. כתוב בו שהגדוד מתפרס מול הישובים היהודיים בשרון ובשומרון, שאי-אפשר לכבוש שטחים של יהודים, ומוטב להסתפק בפעולות פגע וברח, ושהגדוד לא יתקוף לפני שייצאו הבריטים מן הארץ³. בדיון על מהלכי הערבים וכוונותיהם, שהתקיים ב-26 בפברואר 1948, השתתפו: הרמ"א ישראל גלילי; הרמטכ"ל יעקב דורי; הערביסטים יהושע פלמון וגד מכנס; האחראי לשיירות מישאל שחם, והאחראי לביטחון השוטף, משה דיין. פלמון אמר: התקפת "צבא ההצלה" על טירת צבי הייתה מעשה חריג. בדרך כלל נמנעות יחידות צבא זה מעימותים עם כוחות יהודיים, ומפקדיהן מתנגדים לשוד רכבות ולגניבות מיהודים, מחשש גמול. את התקריות שהיו יזמו מפקדי כנופיות מקומיות, אנשי המופתי שמפקדי "צבא ההצלה" מנסים לרסן אותם. ל"צבא ההצלה" אין תוכניות לתקוף בקרוב. פאוזי קאוקג'י, שיבוא בקרוב לארץ ישראל ויקבל את הפיקוד על "צבא ההצלה", יביא איתו תותחים 60 מ"מ ונשק צ'כי חדיש, אבל "לא יפתח במתקפת הפתעה... (הוא) יכריז על התוכניות הפוליטיות שלו ויכריז על שטח מסוים (ש) בו לא יתקפו הערבים את היהודים, ו(ש) לשם יוכלו לעבור יהודים שוחרי שלום. הוא יפתח במלחמה רק אם היהודים לא יקבלו את פנייתו." פקודיו של קאוקג'י "מחכים לתוספת כוח, אנשים ונשק. אם לא יחול שינוי פוליטי לטובתנו, אין הנחה שיצאו לפעולה בזמן הקרוב, אלא בסביבות 15 במאי." ישראל גלילי כתב ביומנו: "היועצים סבורים כי הזרים לא יתחילו בפעולות לפני צאת הבריטים."⁴ לא בפעם הראשונה ולא בפעם האחרונה טעו והטעו היועצים והמומחים. קאוקג'י תקף לפתע, ולא באמצע מאי, אלא בתחילת אפריל את משמר העמק, כשהיו מעייניה של ה"הגנה" לדרך תל אביב - ירושלים, ובניגוד להערכות המצב שלו עצמו ולכוונותיו. המומחים, היועצים ומפקדי ההגנה לא קראו נכונה את הסימנים שבישרו את ה מתקפה הזאת.

גדוד "חיטין", בפיקוד מדלול עבאס, התפרס בפברואר מול יישובי השרון – מפתח תקוה בדרום עד חדרה בצפון – ומחלקותיו התמקמו בכפרים הערביים ששכנו על הגבעות שבגבול השומרון. לדברי איש הש"י הנפתי, רחביה ורדי⁵, לא התאוששו הערבים, תושבי כפרים אלה ב-, 1948, מהרציחות ההדדיות ב"מאורעות" 1939-1936 ורובם שמרו על פרופיל נמוך ונכנעו לבעלי אגרוף מקומיים. מפברואר שלטו בהם יחידות "צבא ההצלה", בנוסח הממלכה העותומנית.⁶ ליד כפר סבא-מגדיאל חצצו פרדסים בין בתי היהודים לבתי הערבים, ופרדסי יהודים גבלו בפרדסי ערבים. חיכוך זה הוליד התנגשויות. סכסוכי-שנים מקומיים ואישיים לבשו אופי מלחמתי והתפתחו לעימותים צבאיים. ב-27 בפברואר נהרג עזרא ספיבק ממגדיאל, שעבד בפרדסו לבדו, בבוקר השכם, אף שהוזהר מפני הסכנה. ספיבק אמר לאנשי ההגנה: "הערבים מכירים אותי, הם לא יגעו בי לרעה." הוא נורה מהפרדס השכן, של משפחת הלל מקלקיליה. בדוח של הש"י כתוב שהוא נהרג "על-ידי ערבי שנקם את נקמת בן משפחתו, שנהרג כמה ימים קודם לכן על-ידי אצ"ל."⁷ חוליה בפיקוד אשר לוי יצאה לפרדס של ספיבק. בפקודה כתוב שמגמת הסיור "לגלות את האויב ולהיכנס אתו לקרב." מפקד המחלקה, ראובן כנען סיפר: "התקרבנו לעמדה ערבית, סמוכה לכפר ביר-עדס. אמרתי, 'אשר, להרביץ?' הוא ענה 'כן!' יריתי צרורות לכיוון הכפר והערבים השיבו אש. בקושי חזרנו למגדיאל." ערבים אחדים נפגעו בתקרית לא-יזומה זו, והיא גררה קרבות שנמשכו עשרה ימים רצופים, בין החי"ש של מגדיאל וחטיבת "אלכסנדרוני", ובין גדוד "חיטין" של "צבא ההצלה".⁸ בביר-עדס, כפר ערבי קטן במרחק קילומטר אחד ממגדיאל, התגוררו כמאתיים איש, בבתי טין ובחושות, והיה בו רק בניין אחד בן שתי קומות. מבית זה היה אפשר לירות על מגדיאל יריות מדויקות למדי. תושבי ביר-עדס, שפחדו מהיהודים, ביקשו עזרה מסגן מפקד גדוד "חיטין", אכרם דיירי, שחנה עם פלוגתו בקלקיליה, ושתי מחלקות מפלוגה זו התמקמו בפרדס של א-שנטי, בגבול הדרומי של המושבה מגדיאל, וירו ממנו על המושבה במקלעים. תושבי מגדיאל לא התכוננו להתקפה כזאת. תעלות-קשר לא היו במושבה, וכל דרכיה נשטפו באש. המחלקה של ראובן כנען חיפתה על אנשי מגדיאל כשרצו אל העמדות, ממלא-מקום מפקד המחלקה, אריאל (אריק) שיינרמן (שרון), הפגיז את התוקפים במרגמה 2 אינטש והם נסוגו. ביומנו של אכרם דיירי כתוב שחילופי האש נמשכו עד שעה 9 בערב ושאחרי שעה זאת התחפרו שתי המחלקות הערביות סביב הכפר ביר-עדס. למחרת (בשבת, 28 בפברואר) החזיר דיירי את פקודיו לקלקיליה, הורה להם להיות מוכנים להתקפה יהודית נוספת והשאיר בביר-עדס כיתה אחת. ביומן המבצעים של גדוד "חיטין" נרשם באותו יום: "למטה הגדוד הגיעו ידיעות שמחלקת קלקיליה הוזעקה ונכנסה לקרב קשה עם היהודים". יחידה של ה"הגנה", עשרים וחמישה איש, הסתננה מהוואדי שממערב לפרדסים, הגיעה עד הפרדס של אבו-עטיה והרגה ערבי. לקחתי את מחלקתי ובדקתי את הפרדס, אך הוא היה ריק מיהודים. נודע לי שהריגת הערבי הייתה תוצאת הלשנה של ערבי, סוכן היהודים, ס.ש., שאנו עוקבים אחריו כדי לאסרו. הקרב שניהלו כוחותינו לא חרג מחילופי יריות רגילים. לנו היו שני פצועים. "לקח הקרב: 1 אי-אפשר להתקיף את מגדיאל, שהיא מושבה חזקה ונתמכת בישובים נוספים ממערבה ובכפר-סבא מצפונה. כפר-סבא הוא אחד הישובים (היהודיים) החזקים ביותר. 2 לא כדאי לנו לבזבז את כוחותינו בתקריות כאלה. על התושבים המקומיים לעשות זאת. עליהם להגן על עצמם. תפקידנו אינו להגן, אלא לכבוש 3. עלינו לכבוש מגדל-אבן שהיהודים משתמשים בו לתצפית, ולהכריח את בעלי הפרדסים לשמור על פרדסיהם, כדי שנוכל לעקוב אחרי תנועות היהודים ולמנוע את הסתננותם לכפרינו." "צבא ההצלה" שלח כוחות לגזרה שהתחממה, אף שמפקדיו לא היו מעוניינים לחמם אותה עוד יותר. חטיבת "אלכסנדרוני" תכננה פשיטה על ביר-עדס, אף שאנשי צמרת ה"הגנה" היו מעוניינים לשמור על שקט בגזרה זו. ב-1 במארס יצא כוח מגדוד 32 של חטיבת "אלכסנדרוני" לכיוון ביתו של שריף א-צאלח, בו חנו אנשי הכנופיות המקומיות ואנשי "צבא ההצלה" בסביבות מגדיאל, כדי לפוצץ את הבית. הכוח נתקל במחלקה מ"צבא ההצלה". בחילופי יריות נהרגו שניים מאנשי הכוח היהודי והוא חזר כלעומת שבא. "גוויותיהם (של שני ההרוגים היהודים) נשארו במקום כמה שעות", כתוב ביומן גדוד "חיטין". אנשי המחלקה הערבית התקדמו והגיעו עד מגדיאל וזרקו רימונים על בתי המושבה. ב-3 במארס כבר החליפו ערבים ויהודים יריות ממקלעים. ובו בלילה בשעה 2 אחרי חצות חדרו אנשי "צבא ההצלה" לתוך המושבה תוך-כדי קרב ופוצצו גנראטור. דיירי הסביר ביומנו את מטרת הפעולה הזאת: "להוריד את רוח האויב, לפוצץ את ביצוריו ולגרום אבדות בשורותיו." בקרב של 3 במארס נהרגו אריה פיגובי וחנוך (אביון) אבירון. הרי קטע מהדוח שכתב מפקד מחלקת-החוד של התוקפים: "האויב הופתע, ומרוב בלבול התנגשו חייליו אלה באלה. אני מצרף קסדה שמצאתי. קסדות כאלה חובשים שומרי המושבה. היוזמה בידי כוחותינו... כוחו של האויב נשבר ואינני חושש מפני כל התקפה שלו".⁹ __________________ בשבוע הבא: יציאה לפעולת גמול על הכפר הערבי ביר עדס; המג"ד נשאר מאחור; המשימה לא בוצעה; מפקדי הכיתות הערבים לא השתלטו על פקודיהם והקצינים לא הגיעו למקום הקרב; תושבי ביר עבס וג'לג'וליה ברחו; אינטרס פלשתיני לשמור על שקט בגזרה ; פיגוע יהודי בתחבורה ערבית

1. שמואל שגב (מתרגם), "מאחורי הפרגוד", עמ'78-52' 93-90, 24-22 2. א"צ, מסמכים הצבא ההצלה. 3. שם, שם. 4. ארכיון תולדות ההגנה, ארכיון גלילי, התייעצות מטכ״ל – מחלקה ערבית, 26 בפברואר 1948. 5. רחביה ורדי – לימים ראש ענף איסוף באמ"ן וראש אגף "צומת" ב"מוסד". 6. ראיון עם רחביה ורדי. 7. א"צ, לטנא מאבנר, 2 במארס 1948. 8. גרשון ריבלין וצבי סיני (עורכים)",חטיבת אלכסנדרוני"; ראיון עם ראובן כנען. 9. ריבלין שם; ראיונות עם רחבעם ורדי, עם ראובן כנען ועם אריק שרון.