הכרעה בטבריה (ב') הכנות למלחמה

זמו־־מה לפני מלחמה העצמאות מנתה טבריה קצת יותר משלושה-עשר אלף תושבים; שבעת אלפים מהם היו יהודים. העדיפות המספרית המצומצמת לא העניקה ליהודים עדיפות צבאית בתחילת המלחמה.¹ על-אף ההקצנה ביחסי שני העמים בכל הארץ נמשכו בטבריה העסקים כרגיל, ולכאורה נרפאו פצעי מאורעות 1939-1936 והטבח. משה צחר,² מזכיר מועצת הפועלים וחבר ועד הביטחון העירוני, סיפר: ״האוכלוסייה הייתה מעורבת, יהודים וערבים חיו בשכנות. בעיר העתיקה היה שיתוף במסחר ובמלאכה ויחסי העבודה היו טובים."³ עזרא לוי, טברייני, איש ה"הגנה", סיפר: "בטבריה שררו יחסי חברות הדוקים ביו יהודים לערבים, לא רק במסחר. היו קשרים אישיים. ישבנו יחד על שפת הים ושיחקנו שש־בש."⁴ יצחק תג׳ר, מי שהיה מנהל בית-הספר "אליאנס", סיפר: "משפחות של ערבים היו מצטרפות אלינו להילולה ליד קבר רבי מאיר בעל הנס, ואכלו מאכלים יהודים מסורתיים. הם האמינו, כמונו, שנשים עקרות תתעברנה אם תבקרנה בקברו של רבי מאיר."⁵ מייד אחרי החלטת או״ם יזמו שלושה מבני משפחת טברי (נאיף, ראשיר וצודקי) פגישה עם מנהיגי הקהילה היהודית, בבית ראש הדייגים הערבים שחאדה אל-חורי, והציעו לשכניהם לשמור על השלום. היהודים הסכימו. מנהיגי שני הצדדים קיוו שטבריה תעבור בשלום את "המאורעות" של 1948-1947 כמו שעברה את "מאורעות" 1929.⁶

טבריה נכללה בנפת כינרת של ה"הגנה", שמפקדהּ היה אליעזר גלעד, חבר קיבוץ בית זרע. רוב יישוביי עמק הירדן אכלסו הכשרות פלמ״ח. מעמדה של טבריה ב"הגנה" היה דומה לזה של ישוב זעיר שתושביו ספורים, אף ששבעת אלפים יהודים ישבו בה. למפקד ה"הגנה" בטבריה הייתה דרגת מא״ז. בשנת 1947 ה תחלפו שלושה מא״זים בטבריה (אליהו אטינגר, שמואל דוכובדני -דותן ודוד בך-ישי), ואחרי פרוץ המלחמה מונה למא״ז שלה יהודה אופטובסקי מירושלים. גם סמכויותיו וגם אפשרויותיו היו מוגבלות. החי״ש הטברייני הוכפף בנובמבר 1947 לגדוד החי״ש של עמק הירדן (שכינוייו הראשונים היו "אביגדור" ו״הירדן"). גדוד זה השתייך לחטיבת ״לבנוני״. בסוף פברואר 1948 הוא עבר לחטיבת "גולני" שהוקמה אז, וקיבל את הכינוי "ברק" ואת המספר 12. מפקדי גדוד זה היו חברי הקיבוצים והישובים שבסביבה, והיו כמה מתחים בין המפקדים⁷ לפקודיהם הטבריינים, בגלל הקצאות נשק ומשאבים, וחילוקי דעות בדבר קידום בסולם הפיקוד וסדרי עדיפות⁸.

"האיש החזק" של טבריה, מזכיר מועצת הפועלים, משה צחר, לא ירד ממעמדו זה בימי המלחמה. "ועד הביטחון" העירוני מנה עשרה חברים, ונותני הטון בוועד היו משה צחר, יצחק תגר ויוסף סגלוביץ. לפני שפרצה המלחמה מינה "ועד-הביטחון" הטברייני את חיים שגיב למפקד העיר התחתית ואת דוד בן ישי למפקד העיר העילית. עוזרו של שגיב, עזרא לוי, ארגן שתי מחלקות חי״ש מקומיות. מפקד אחת המחלקות, נחום עב, אימן את פקודיו בסג'רה במשך שבוע בינואר 1948.⁹ בימי המלחמה הראשונים התמקמו חוליות משתי המחלקות של עזרא לוי בכל פינות העיר, ויצאו מדי פעם לפעולות יזומות. ברחוב הגליל, שחצץ בין מגורי היהודים בעיר העלית למגורי הערבים בעיר התחתית, ושאכלס את רוב החנויות ובתי-המלון, קבע שגיב עמדות בבתי המלון "אדלר", "אוגוסט", "גלי-כנרת" ו״מנורה". כאשר מונה יהודה אופטובסקי למפקד, הוא חילק את העיר היהודית לאזורים וקטעים, וקבע בהם עמדות: בעיר העתיקה – החוליה החלשת במערך היהודי בטבריה – התמקמה מחלקה בפיקודו של נחום עב, בביתו של חכם רבנו אבולעפיה. היה זה בית גדול ודמוי מבצר מימי-הביניים. בעליו תיכנן אותו בעצמו ובנה אותו במו ידיו. היו בו מנהרות תת-קרקעיות, מבואות סתר, מחסני חרום, רצפות נפערות ואבנים קשורות בחבלים שהיו מתגלגלות ב״שליטה מרחוק". חכם רבנו אבולעפיה העמיד את הבית הזה לרשות ה"הגנה" ללא תמורה, ואף התעקש לתפקד כאחד החיילים, אף שכבר היה בן שישים. הוא נתן לנחום עב שני אקדחים, ולחיים שגיב אקדח מאוצרו האישי, וזאת הייתה תוספת נשק לא קטנה בימים ההם.¹⁰ הגבול ביו שכונת אבו ערב הערבית וביו שכונת מימוניה היהודית לא היה ברור. באחת מהפסקות האש, בימי המלחמה הראשונים, סייר יצחק תג׳ר בגבול הזה עם שייח‘ נאיף טברי ועם קצין בריטי. בני משפחת אבו-ערב, שהשכונה נקראה על שמם, ניגשו אליהם בבכי ואמרו לקצין הבריטי שהיהודים הרגו שניים מקרוביהם, וביקשו ממנו לכפות על יהודים לפנות בתים השייכים לערבים בשכונת מימוניה. בו במקום ביקש ממנו תג'ר לפנות גם ערבים שפלשו לבתים של יהודים בעיר העתיקה, והקצין החליט שלא להחליט.¹¹ שכונת מימוניה שכנה בתוך מכתש, שבניין גבוה חלש עליו. בניין זה היה רכושו של ערבי־נוצרי, שעבד בבית המשפט העירוני והיה ידידם של מספר יהודים. חיים שגיב כפה עליו להשכיר את ביתו ל"הגנה" ולקבל תשלום מראש לשנתיים, ושיכן באחת מדירותיו את יעקב קובי, חבר ה"הגנה, ששירת במשטרה הבריטית. בדירה זאת קבע שגיב עמדה, ובמרפסת שלה הניח צינור דמוי מכונת ירייה, וכיסה אותו בברזנט. כשראו תושבי שכונת אבו-ערב את המיתקן הזה נטשו את בתיהם וברחו, מי אל מחוץ לעיר ומי לעיר העתיקה. לימים אמר שגיב ש"זה היה הצעד הראשון של גרוש הערבים מטבריה".¹² הדרך היחידה ממרכז הארץ לגליל העליון המזרחי ולצפת עברה בטבריה, בעיר התחתית, ליד בית-החולים הסקוטי שהיה בשליטת הערבים. על כן הייתה טבריה לזירת קרבות בחורש מארס, בימים החמים של מלחמת הדרכים, על-אף מאמצי השלום של הנכבדים הטבריינים, היהודים והערבים כאחד. ישובים יהודיים וכפרים ערביים שכנו על הדרכים המובילות לטבריה, ותושביהם פגעו אלה באלה לא פעם. התנגשויות רבות היו ליד הכפר הערבי הגדול לוביה. המערכת על טבריה חרגה מגבולות העיר אל כל המרחב. ______________ בשבוע הבא: אנשי ארגון ה"הגנה" מתגרים בתושבי טבריה הערבים; ניסיונות למנוע מעשי איבה; יהודים וערבים נוטשים את בתיהם בשכונות המעורבות; ירי על אוטובוס של יהודים בדרכו לטבריה; העוינות גוברת.

1. סת״ה ג/2, עמ' 1206; סת״ה ג/3, עמ' 1963; אבישר, עמ' 136-124. 2. לימים אש העיר. 3. ראיון עם משה צחר. 4. ראיון עם עזרא לוי. 5. סדרת ראיונות עם יצחק תג'ר. 6. שם, שם 7. אברהם יפה שהקים את הגדוד, היה חבר קיבוץ תל עמל (ניר דוד). סגנו, יצחק ברושי, חבר קיבוץ גשר, היה אמור לקבל ממנו את הפיקוד (כשהקים יפה את גדוד 13) אך נפצע, ואת הפיקוד קיבל דוד פרדקיו מקיבוץ אפיקים. אחרי כחודש וחצי נפצע פרדקיו והמפקד בפועל היה סגנו, צבי לבקוב מהמושבה יבניאל. באפריל קיבל ברושי את הפיקוד. 8. א"צ, אל גולני ממרומי, 12 באפריל 1948; יצחק ברושי, "גדוד ברק", ב״אילן ושלח", עמ' 59-57; יצחק שוסטרמן, "שלבים בקרב על העיר", ב״אילן ושלח", עמ' 108 -106ראיונות עם יצחק ברושי, אליעזר גלעד; נחום עב, משה צחר ועזרא לוי. 9. א"מ, מסמך. 38/18, פקודת יום לסיום מחזור אימונים בסג'רה ב-10 בינואר 1948 (נמסר למחבר על ירי נחום עב); אק"מ, ראיונות עם נחום עב; עזרא לוי, משה צחר; יצחק תגיר וחיים שגיב. 10. ראיונות עם יצחק תג'ר, חיים שגיב ונחום עב. 11. יצחק תג'ר. 12. חיים שגיב.