הכרעה בטבריה (ח') - טבח נאסר א-דין

לוחמים ערבים החזיקו בכפר הזעיר נאסר א-דין ובפסגת שייח' קדום, שחלשו על המבואות המערביים של טבריה ועל שכונת קריית-שמואל. שטחי העיבוד הזעירים בסביבות נאסר א-דין היו בבעלות משפחת טברי, ועם התגברות התקריות בטבריה שלחו בני המשפחה לכפר את נשיהם וילדיהם, בלווית חמישה-עשר שומרים חמושים. בני טברי סברו שהכפר הזעיר בטוח מכל רע. צבי לבקוב תיכנן לתקוף את הכפר נאסר א-דין עם כוחות מהפלמ״ח, מהחי״ש הטברייני ומגדוד "ברק", אבל מפקדי הפלמ״ח טענו שדרושה להם שהות נוספת להתארגנות וגם החי״ש הטברייני לא הספיק להתארגן, לכן השתתפו במבצע הזה רק לוחמי "ברק" מיבניאל ומעמק-הירדן. על מבצע כיבוש נאסר א-דין ושייח‘ קדום פיקד עמוס מוקדי, איש יבניאל ומפקד-פלוגה בהגנה שחוייל לקראת המבצע. עמדו לרשותו שתי המחלקות שיצאו מיבניאל, שעליהן פיקדו חיים קרמר ועמוס אברמסון, ועל מחלקת עמק-הירדן פיקד משה הרשקוביץ. ב-11 באפריל בערב הגיעו הלוחמים לפורייה וקיבלו רובים שהגיעו בתחילת החודש מצ'כוסלובקיה. רוב שעות הלילה הם ניקו את הגריז מהרובים החדשים. הכדורים הגיעו בתפזורת, וזמן ההכנות התארך. מבית-החולים הגיע לפורייה מפקד גדוד "ברק" דוד פרדקין הפצוע, בחולצת-חולים לבנה, והצטרף אל הכוח המסתער, למרות התנגדותו של מוקדי, אך לפני שהתחילה ההסתערות נפצע שוב, מכדור של צלף, והוחזר לבית-החולים. היעדים הותקפו לא עם שחר 12 באפריל, כמתוכנן, אלא בשעות לפני הצהריים. רק כעשרה בתים וכמה אוהלים היו בנאסר א-דין, אבל הלוחמים הערבים שאיישו את העמדות בכפר והמאבטחים של נשי וילדי משפחת טברי התגוננו בעקשנות. תשעה-עשר גברים, נשים וילדים ערבים נהרגו מכדורי המסתערים. קצין המודיעין של גדוד "ברק", שלמה כהן, סיפר שאשתו של נאיף טברי אמרה לכובשי הכפר: "אתם בני ישראל, רחמנים, יש לכם אלוהים בלב אל תפגעו בנו, ואז אמרו להן, לכו! והן לקחו את הילדים ואת 'הפעקלאך' והלכו." הן הלכו אל ההרים עם הילדים. הגברים שחיו בכפר ברחו למשטרת טבריה, לוביה ולטבריה התחתית וסיפרו על הטבח. לוחמי גדוד "ברק" הרסו את בתיהם ושרפו את אוהליהם. "ידעתי שאם יחזרו התושבים לנאסר א-דין ישובו אליו הכנופיות וטבריה תנותק שוב", הסביר מוקדי לימים. הלוחמים שעלו על רכס שייח' קדום תפסו אותו ללא קרב. אחרי הצהריים צעדו כולם אל המלון הטברייני "גוברמן", בקריית-שמואל, שמפקדת ההגנה התמקמה בו, וצבי לבקוב שלח אותם לעיר התחתית. מחלקתו של הרשקוביץ תפסה את המלון "אדלר"; שתי מחלקות בפיקודו של מוקדי תפסו את המלון "אוסגוט", שניהם ברחוב הגליל, וכיתה בפיקוד אלכס קולסקי תפסה את המלון "גלי כינרת" במבוא הדרומי של העיר.

"בגליל עצבנות רבה בקשר להתקפה על נאסר א-דין. סיפרו כי הייתה לדיר-יאסין שניה", כתוב בהודעה ששלח הש"י למפקדי ההגנה הבכירים אחרי ימים אחדים. ואכן, פאניקה אחזה בערבים הטבריינים, ורבים מהם האמינו שהטבח בנאסר א-דין היה נקמה על הטבח בקריית-שמואל ב-1938. הבריטים כבר לא יכלו לשכנע את הערבים שפני היהודים לשלום ושכדאי להם לנצור את האש ולא לקבל תגבורות מהחוץ.² כשהגיעו אליהם הידיעות הראשונות על אירועי נאסר א-דין קרא קולונל אנדרסון לצחר, לתג׳ר ולד״ר ראשיד טברי, והאשים את היהודים בהרג אזרחים לא חמושים ובהפרת מוסר המלחמה. ד״ר טברי אמר באנגלית: "איננו כמותם, הם ברבריים". "חייליך היו עדים לחילופי-יריות. שאל אותם את הערבים בנאסר א-דין האם היו חמושים או לא", אמר תג׳ר לאנדרסון. "אז איפה הנשק?" ענה לו אנדרסון בשאלה, ולא קיבל תשובה. לימים אמר תג׳ר: "את הדברים שאמר אז ד״ר טברי לא אשכח לעולם."

באותו ערב הובהלו צחר ותג׳ר שוב למפקדתו של הקולונל אנדרסון בקריית-שמואל, לפגישה עם מפקד חטיבת הגליל הבריטית, בריגדיר (תת-אלוף) קון, ועם אחדים מעוזריו הבכירים ושומריו האישיים. "הדרכים למטולה ולצפת תיפתחנה לתחבורה היהודית אם תמסרו לידי את האחראים לטבח בנאסר א-דין", אמר להם הבריגדיר. "כל היהודים בטבריה, וגם אנחנו, סרים למרותה של ההגנה", ענו תג'ר וצחר. "יש אנשי הגנה טובים ויש רעים", אמר קון, ואז איבד תג'ר את עשתונותיו, קפץ על השולחן ורקע ברגליו. אחד המאבטחים הבריטים הכניס כדור לקנה-רובהו וכיוון אותו אליו. "מה אתה רוצה בדיוק?" צעק תג'ר אל קון, "שנקשור את ידינו ואת רגלינו ונושיט את צווארנו לשחיטה? נפרסם את הדבר ויידע העולם כולו כיצד אתם מתנהגים." קון לא התרגש, ביקש מהמאבטח להניח את הרובה ומתג׳ר לרדת מן השולחן, וחזר על הצעתו: "תוציאו את הנערים של ההגנה מן העיר העתיקה, והסדר יחזור לטבריה." תג'ר סירב ואמר: "עד היום לא בזזו הערבים חנויות של יהודים בזכותם של ‘נערים‘ אלה." קון איים: "אם הם לא יעזבו את העיר העתיקה עד מחר ב-12 בצהריים, נפגיז אותם בתותחים." כך נסתיימה הפגישה, ואנדרסון הורה לתג'ר ולצחר להתייצב במפקדתו למחרת.² דו״ח על האולטימטום הבריטי נשלח מהמטה העורפי של חטיבת "גולני" ביבניאל אל המטה הקדמי של החטיבה בקיבוץ שריד שבעמק יזרעאל. בדו״ח כתוב עוד שקצין המבצעים החטיבתי נחום גולן פקד על הסמג״ד צבי לבקוב להשאיר את ריקלין ופקודיו בעיר העתיקה למרות האולטימטום, ומאוזכרת בו תוכנית לפרוץ בכוח לעיר העתיקה. המח״ט משה מן, שהיה עסוק בדיוק באותו זמן בהכנות לקרב המכריע בגזרת משמר-העמק, ענה לאנשי המטה העורפי: "לדעתי יש להחזיק בעיר העתיקה בכל תנאי."³ באותו ערב שלח גולן מברק מיבניאל לאיילת-השחר, אל מפקד הגדוד השלישי של הפלמ"ח מולא כהן: "הערבים מציתים את בית בחורינו בעיר העתיקה. ברק⁴ גייס כוחות לעזרה ולא הספיק. שלח מיד יחידת בולגרים⁵ לעזרתם." כהן שלח הוראה למ"פ ראובן נצר לצאת עם מחלקה ממגדל לטבריה ולהתקשר עם מפקד העיר.⁶

בעיר העתיקה כתב אברהם ריקלין ביומן המחלקה באותו יום (12 באפריל): "החלו להפגיזנו במרגמות. ההפגזה נמשכה שעתיים. אחד הבחורים נפצע בזרועו ונחבש. לא ניתנה לי כל אפשרות להודיע על הפצוע או להעבירו לבית-החולים, והיריות נמשכות. אחרי-הצהריים הציתו הערבים שני בניינים בשני הבלוקים שהתבצרנו בהם וזרקו בקבוקי-מולוטוב על בית חכם רבנו. אם יישרף בית החכם, ניאלץ להיסוג אל החוף. פתחנו עליהם באש חזקה והצלחנו לכבות את השריפה. באותה שעה ראיתי מחלקה⁷ היורדת מנאסר א-דין, ולאחרונה עולה הכפר באש. מאחר שלא היה לי כל מכשיר-קשר, ומצבנו הלך וקשה, יריתי ארבע רקטות אדומות להתריע על מצבנו. הגיעה תשובת רקטה משכונת אחווה. עם ערב נשתתקו היריות. התקשרתי באיתות לעין-גב, ביקשתים שיודיעו לברק על השריפות והפצוע ולדאוג לאספקת תחמושת ומזונות. כל הלילה ציפיתי לשיבתו של משה גינו. הוא הגיע בסירה בשעה 03.00 והביא עמו קשר, מכשיר-קשר וסוללות, תחמושת לתת-מקלעים והוראות-פעולות. העברנו את הפצוע לסירה ומשה גינו חזר עמו ל'גלי כינרת'. התחלנו להתקשר, ומה רבה שמחתנו שנתחדש הקשר עם העיר. הרגשת הבדידות חלפה."⁸ ______________ בשבוע הבא: מאמצים לבטל את האולטימטום שנתן ליהודים הבריגדיר קון; פגישה של נציגי היהודים עם מושל המחוז אוונס; בהשתדלות אנשי הסוכנות היהודית בוטל האולטימטום ומושל המחוז נתן ליהודים יד חופשית למשך שלושה ימים; התנגדות מפקד הגליל העליון אורי יפה להעביר פלוגת פלמ"ח לקרב משמר העמק; מבצע החשת אספקה דרך הים לעמדת ההגנה בעיר העתיקה; הערבים נשברים.

1. א"צ, אל ידין מגולני 12 באפריל 1948; א"צ ידיעות טנא, 13 באפריל 1948, יצחק שוסטרמן, "שלבים בקרב על העיר" ב"אילן ושלח" עמ' 107; משה הרשקוביץ, "מחלקה בקרב", ב"אילן ושלח" עמ' 117; ראיונות עם עמוס מוקדי, שלמה כהן, מכתב של שלמה כהן לעורך מעריב במאי 1984. 2. דו״ח תג'ר לפאריס; ראיונות עם יצחק תג'ר ומשה צחר. 3. א"צ, אל ברק מאת אופטיק, 12 באפריל 1948; א"צ, אל גולני מיחזקאל, 12 באפריל 1948; א"צ, אל גולני משמוליק, 12 באפריל 1948; א"צ, אל יחזקאל, אופטיק, ברק, מגולני (שריד), 13 באפריל 1948. 4. כינוי לסמג"ד צבי לבקוב. 5. לוחמי פלמ"ח. 6. א"צ, אל עלי מאת גולני, 12 באפריל 1948, בהול. 7. של ההגנה. 8. אברהם ריקלין, "בעיר העתיקה" ב"אילן ושלח", עמוד 111.