הכרעה בטבריה (י"א) – הבריטים מפנים את הערבים מהעיר והיהודים בוזזים אותה

הטבריינים היהודים לא שיערו שכל הערבים יקומו ויעזבו את עירם ושכך תסתיים ביום אחד מסורת של מאות שנות יחסי שכנוּת טובים יחסית. ההיסטוריון הפלשתיני של מלחמת העצמאות, עארף אל עארף, כתב שהקולונל אנדרסון נפגש עם המפקד הערבי, מוחמד עורתאני (כנראה ביום א‘, 18 באפריל, בבוקר), ושאל אותו אם הערבים מסוגלים להתמודד עם היהודים. "לערבים כמעט אין נשק ותחמושת", ענה לו עורתאני. אנדרסון הציע לו פינוי בחסות הבריטים.¹ גם צחר ותג'ר נפגשו עם אנדרסון באותו בוקר, כמה פעמים, ובאחדות מפגישות אלה נכח הבריגדיר קון. אנדרסון הציע להם חילופי-אוכלוסייה: שתושבי טבריה הערבים יעברו לצפת, ושתושבי צפת היהודים יעברו לטבריה. צחר ותג׳ר דחו את הצעתו.² הרי סיפורו של צחר על השלב האחרון - והמפתיע - בדיאלוג שלו עם הבריטים. אנדרסון: "נוכחנו לדעת שאתם יותר חזקים. כל עוד השלטון בידינו אנחנו אחראים על שלום התושבים. נוציא מהעיר את כל הערבים, כדי למנוע טבח. אנחנו נישאר בטבריה עוד עשרה ימים, אבל לא נתערב. נמסור לכם את השלטון האזרחי." צחר: "נקבל את השלטון. אנחנו מבקשים שהערבים ימסרו את הנשק ומתנגדים שהם יעזבו את העיר. היינו איתם בשכנות טובה מאות שנים, ולא צפויה להם שום סכנה תחת שלטוננו." אנדרסון: "מוטב שתשמחו על-כניעתם ופינויים. רצוי שהכניעה תהיה מסודרת, לכן הם ייקחו את נשקם איתם." צחר: "תן לי זמן להתייעץ." צחר סיפר על שיחה זאת בטלפון למפקד העיר, יהודה אופטובסקי. "נסה לקבל את הנשק של הערבים, ואם לא תוכל, ותר", אמר לו אופטובסקי. צחר חזר אל אנדרסון וביקש ממנו לקרוא לכמה מנהיגים ערבים: "אני אשכנע אותם להישאר בעיר". "המנהיגים ברחו מזמן", ענה לו אנדרסון. "אנחנו נכריז על עוצר, אתם תתחייבו לא לפתוח באש ואנחנו נפנה את הערבים." "הערכתי שיציאת הערבים מטבריה תזיק לנו מהבחינה המדינית, ויאשימו אותנו בגירושם, אבל הבריטים התעקשו", סיפר צחר. "המשא-ומתן נמשך ארבע שעות ובסופו נתן לי הבריגדיר קון עשרה רובים ואלף כדורים, כדי להקים משטרה עברית בעיר."³

בדו״ח ששלח תג'ר למנהלי כי״ח בפאריס, אחרי ימים אחדים, כתוב: "מפקד הבריגדה, מושל המחוז וראש המשטרה הודיעו לנו כי החליטו להוציא את הערבים מטבריה. יצאו מהעיר ארבע שיירות של אוטובוסים, מכוניות פרטיות ואופנועים. עזבו קרוב לארבעת אלפים איש. בשעה שבע בערב עזב האוטו האחרון."⁵ תג'ר גם סיפר שערבים רבים רצו להישאר בטבריה אך הבריטים העלו אותם על מכוניות באיומים ואף במכות. למחרת טילפן אליו אבו-דהיס, אחד ממנהיגי הכפר לוביה, ואמר לו: "אני רוצה לדבר איתך בשם השייח' נאיף טברי." תג'ר: "תן לי את שייח‘ נאיף לטלפון." אבו דהיס: "אינני יכול. טיפסתי על עמוד טלפון כדי לדבר איתך." תג'ר: "מה רצונו?" אבו-דהיס: "הוא שואל, אם היהודים מסכימים שהערבים יחזרו לטבריה. הבריטים מונעים זאת מהם." תג'ר: "שישאלו את מי שגרש אותם."⁶ במטכ״ל של ה"הגנה" רשם הקצין התורן ביומן הדיווחים (תיק "נס גדול") ביום א‘, 18 באפריל, בשעה עשר בלילה, את הסיכום הזה: "הצבא מפנה את כל הערבים מטבריה. יש סיכויים שטבריה תישאר מחר בלי ערבים. הדרך לגליל נפתחה. לאויב הרוגים רבים. שלושה מאנשינו נפצעו קל."⁷

הערבים הטבריינים לקחו איתם רק מיטלטלים מעטים. רוב רכושם נשאר בעיר. הביזה התחילה עוד לפני שנדמו היריות. לא בפעם הראשונה לקחו חיילים ואזרחים רכוש של ערבים שברחו, אבל עד אז נבזזו רק כפרים. טבריה הייתה העיר המעורבת הראשונה שתושביה הערבים פינו אותה, והיא גם הייתה העיר הראשונה שנבזזה. כבר בשעה שש ורבע לפנות ערב, ביום ראשון, 18 באפריל, הודיע מטה ה"הגנה" בטבריה למח״ט משה מן ולמג״ד יצחק ברושי: "שומרים על חנויות ובתים ערביים. התפקיד קשה."⁷ נתיבה בן־יהודה סיפרה שכאשר נודע שהערבים גורשו מטבריה נסעו לשם מולא כהן ומשה קלמן, "לראות מקרוב מה בדיוק הולך שם", וגם היא נסעה: "קלמן ממש הכריח אותי לבוא אִתו." לדבריה, קלמן "כל הזמן דחף לנו לידיים כל מיני שלל, שניקח בשביל החבר'ה, שק של סוכריות, סיגריות אנגליות, המון גרעינים, גם פטיפון ענק עם אוזן גדולה ועם תקליט אחד, ‘עוּד‘, זה הגיטרה הערבית, יפהפה, ממש מיוחד במינו, עם כל-כל הרבה קישוטים אישיים, והרבה קפה טחון וביסקוויטים, והעמסנו על הטנדר עם רעד נורא בידיים, וזה לא היה מהכובד. אפילו עכשיו הידיים רועדות לי, רק מלכתוב על זה. וכך חזרנו למגדל."⁸ למחרת השתוללה הביזה. טבריינים וחברי היישובים היהודיים שבסביבה, רובם קיבוצים, לקחו מכל הבא ליד. "תן הוראות מתאימות לחי״ש, כדי שהשוד ייפסק מיד", פקד משה מן על ברושי, "הרכוש הוא של ההגנה."⁹ מכל הבוזזים שילם בחייו על מעשה השוד נער בן שש-עשרה, יחיאל פדידה, מגיבורי ה"הגנה" בטבריה, שלקח גלגל של אופניים. כדור שירה איש המשטרה הצבאית בבוזזים פגע בו.¹⁰ ארבעה ימים אחרי שיצאו הבריטים מארץ-ישראל, מינה משה מן ועדה שחקרה את מעשי הביזה.¹¹ המג"ד יצחק ברושי סיפר: "ראיתי יהודי נושא ציפה ובה כפות ומזלגות. שאלתי אותו, ‘מה אתה עושה?‘ הוא לא ענה והמשיך בשלו. עדיין לא היינו ערוכים לתופעות כאלה." ¹² יצחק תג'ר העיד: ״כולם הלכו לבזוז. גם קיבוצים. גזבר הסוכנות, אליעזר קפלן, מינה ועדת חקירה". הרי קטע מהדו״ח ששלח ראש ועדת החקירה למפקח על רכוש האויב מטעם ממשלת ישראל, הרי ויטליס, ב-26 ביולי 1948: "מרבית הרכוש נשדד על-ידי (תושבי שכונת) 'אחווה', אולם גם אנשי חוץ לא ישבו בחיבוק ידיים... ולדעתי יש אפשרות למצוא רכוש רב במלון 'מגדל', בקיבוץ גינוסר, בעין גב וייתכן אפילו שבדגניות ובשאר משקי עמק-הירדן. חושבני שהחיילים שהשתתפו 122 בכיבוש העבירו אותו, כשלל מלחמה, לבסיסים."¹³ שר האוצר הישראלי אליעזר קפלן כתב באותו יום (26 ביולי 1948) ל"ועדת המצב" של טבריה: "הממשלה החליטה לאחוז בכל האמצעים כדי להחזיר את הרכוש השדוד. הייתה לנו ישיבה עם באי-כוח הגופים ההתיישבותיים, והם הודיעו על נכונותם לעשות פעולה בתוך המשקים. אני מבקשכם שתעשו מצדכם פעולה דחופה לשם רישום רכוש שדוד... כן אבקשכם להודיעני מה הם האמצעים שאחזתם."¹⁴ תאוות הביזה אחזה ביהודים רבים ברגע שטעמו את טעם הניצחון. מנהיגי היישוב, שהתנגדו לביזה, לא נקטו אמצעים למניעתה. בכיבושים שבאו אחרי טבריה (צפת, חיפה, קטמון, יפו ועוד) השתוללו הבוזזים עוד יותר. המנהיגים שתקו והצנזורה הצבאית מנעה את פרסום המידע. ___________ השבוע הבא: אתחיל סדרת פרקים חדשה על המלחמה בחיפה. ברק הראשון – חששו היהודי שהבריטים לא יעזבו את חיפה; ההכנות המוצלחות ביותר למלחמה בגלל מנהיגות אזרחית וצבאית יעילה ותיאום ביניהן.

1. ערף אל-ערף, אל-נקבה, עמודים 206-202. 2. א"צ, אל גולני וברק מאת שמעון, 18 באפריל 1948; יצחק תג'ר. 3. משה צחר. 4. א"צ, תיק נס גדול, 18 באפריל 1948. 5. יצחק תג'ר. 6. א"צ, תיק נס גדול הנ"ל. 7. א"צ, אל גולני, מטה ברק מאת שמעון, 18 באפריל 1948. 8. נתיבה בן-יהודה, ״מבעד לעבותות", עמודים 162-161. 9. א"צ, אל ברק את גולני, 20 באפריל 1948. 10. חיים שגיב ונחום עב. 11. א"צ, אל ברק מאת גולני, 22 באפריל 1948. 12. יצחק ברושי. 13. א"מ, מכתב של הרי ויטליס מ-26 ביולי 1948. 14. א"מ, מכתבו של אליעזר קפלן.