הכרעה בחיפה (ה') - מלחמת התשה עירונית

בלילה שבין 29 ל-30 בנובמבר 1947, כשחגגו יוסף אלמוגי וחבריו מ"חיפה האדומה" את החלטת החלוקה של האו"ם, נכנס אדם לבית מועצת-הפועלים וקרא: "הגיעו מפונים משכונות מעורבות!". ליד פתח הבית עמדו גברים, נשים וטף עם צרורות בידיהם. "הם נמלטו מרחוב השומר ומרחוב סירקין שבעיר התחתית מפחד שכניהם הערבים ועשו דרכם היישר אל בית הפועלים, מקום המקלט הראשון שעלה בדעתם", סיפר האלמוני. עוד יהודים ברחו משכונות הספר למרכז העיר, ומנהיגי העיר האזרחיים סיפקו להם קורת-גג ומזון ודאגו ללימודי ילדיהם בגנים ובבתי-ספר. מהעיר התחתית ברחו יהודים רבים להדר-הכרמל. מפקדי העיר התחתית גרשון ריטוב ונוח כהן השפיעו על הנותרים לא לעזוב את בתיהם וגם הפריעו בכוח לכמה מהם לעלות על האוטובוסים.¹ הרי מקרה אחד מרבים: במושבה הגרמנית – שהייתה שכונה מעורבת – התגוררו נשים יהודיות משוחררות הצבא הבריטי בפנסיון שברחוב שדרות הכרמל. הן התכוונו למסור את הפנסיון לערבי, ד"ר חורי, וניהלו משא-ומתן בעניין זה אתו ועם המושל הבריטי של חיפה. בדווח שהגיש למפקדת ההגנה בחיפה ב-21 בינואר כתב מפקד השכונה כי הוא שיכנע את החיילות לא לעזוב את הפנסיון ודרש מפקודיו להצטרף למאמצי השכנוע שלו.² בעשרת הימים הראשונים של המלחמה ברחו מאתיים וחמישים משפחות יהודיות מהשכונות המעורבות. בסך-הכול אלף נפשות.³ באמצע דצמבר העריכו הבריטים שבשבועיים הראשונים של המלחמה עזבו את חיפה בין חמישה-עשר לעשרים אלף ערבים, לרבות כל בני מצרים, סוריה ולבנון ורבים מהעשירים המקומיים. רוב המסחר הערבי הושבת. חנויות נסגרו, סוחרים רבים הציעו ליהודים לקנות את המלאי שלהם בהנחה של עשרים וחמישה אחוזים וברחו ללבנון ולארצות ערביות אחרות. מחירי מצרכי המזון והנשק האמירו בשכונות הערביות.⁴

המלחמה על השליטה על חיפה, שנמשכה חמישה חודשים וחצי רצופים, הייתה בעיקר מלחמת התשה. היהודים ניצחו בה מפני שעצביהם לא בגדו בהם ומפקדיהם שהיו מלוכדים ומאורגנים יותר מהערבים וידעו לצבור הישגים קטנים. מהרגע הראשון היה ליהודים יתרון כמותי. כשפרצה המלחמה היה שיעור היהודים בחיפה קצת יותר מחמישים אחוזים. בשנת 1839 ישבו בחיפה רק מאה עשרים וארבעה יהודים, וב-1891 היו בה אלף שש מאות וחמישים יהודים – עשרים אחוזים מתושביה. ב-1909 הוקמה שכונת הרצליה במעלה ההר וב-1912 הונחה אבן-הפינה לטכניון. עם התפתחות שכונת הדר-הכרמל שקיבלה אוטונומיה מוניציפלית בעיר הערבית, והשכונות שבפסגת הכרמל, במפרץ ובדרום העיר, השתנתה התמונה הדמוגרפית,⁵ ולשכונות היהודיות – הדר-הכרמל והשכונות שעל פסגת ההר – הייתה עליונות טופוגרפית לעומת השכונות הערביות שרובן היו בעיר התחתית. מהמפרץ ומדרום סגרו השכונות היהודיות על העיר התחתית ומעגל של יישובים יהודיים הקיף את העיר: יגור, שער-העמקים, קריית-טבעון, רמת-יוחנן וכפר-מסריק. בני הכפרים הדרוזים שעל הכרמל – עספיא ודלית אל-כרמל – קשרו ידידות עם היהודים. לכל אלה יש להוסיף את הארגון הצבאי והאזרחי היעיל בחיפה יחסית לאזורים אחרים בארץ, את ההכנות הצבאיות, את המורל הגבוה של התושבים ואת העזרה מחוץ למחוז. לערביי חיפה לבדם לא היה סיכוי בהתמודדות אבל היה להם סיכוי לקבל עזרה מבחוץ ולשנות את מאזן הכוחות. את העזרה הזאת מנעו להם המח"ט משה כרמל ופקודיו. ב-2 בדצמבר 1947 שרפו ערבים שתי נגריות של יהודים בעיר התחתית, ליד גשר "של". למחרת שרפו עוד שלוש נגריות וניסו לשדוד חנויות במרכז המסחרי הישן אך ברחו אחרי שנזרקו לעברם פצצות הפחדה מאחד הגגות.⁶ באותו יום הרסו ערביי ירושלים את המרכז המסחרי היהודי החדש ברחוב ממילא.⁷ הבדל בין שני אירועים אלה מלמד על ההבדל בין תפקודי היהודים והערבים בשתי הערים. בדצמבר פרצה מלחמת-רחובות בעיר התחתית ובשכונות המעורבות. השכונות הלא-מעורבות סבלו מצליפות, הפגזות והתפוצצויות מטעני-נפץ ומכוניות תופת. בכל העיר ניטשה מלחמת-דרכים.

ביוזמתו של קצין הקשר של ה"הגנה" בחיפה, אפרים אלרואי, פרצה היחידה "המיוחדת", שהייתה כוח איכותי מגויס עוד מלפני פרוץ המלחמה, לבית מחלקת-הדיג הממשלתית ושדדה משם מרכזיה של עשרים וחמישה קווים. מבית ברחוב גאולה שבהדר-הכרמל הונחו קווים מתחת לאדמה שקשרו אותו עם בת גלים, העיר התחתית, נוה שאנן, הר הכרמל, הדר הכרמל והשכונות אחוזה וחליסה. למפקד העיר היה קשר טלפוני ישיר עם מפקדי החזיתות והאזורים. הבריטים חשדו בערבים בשוד המרכזייה. מטכ"ל ה"הגנה" בתל אביב חשד באצ"ל וה"הגנה" החיפאית הייתה ברשת טלפונים עצמאית שהבריטים והערבים לא האזינו לה. הבריטים והערבים המשיכו להשתמש במרכזיית הטלפונים של הדואר, ופקידי דואר יהודים סייעו לפקודיו של אלרואי לחבר אליה מכשירי האזנה. צוותים של הש"י האזינו לשיחות. גם הערבים האזינו למרכזיית הדואר אך בגלל זהירות היהודים הם לא קלטו משם ידיעות בעלות ערך ביטחוני.⁸ הודות לקשרים בין יהודים לערבים שלא חדלו בחיפה גם בימי המלחמה, השיג הש"י ידיעות רבות. באוקטובר צורף איש הש"י טוביה ארזי למטה של משה כרמל כנציג המחלקה הערבית בסוכנות היהודית. ארזי אירגן האזנה טלפונית לשיחות של מנהיגים ומפקדים ערבים ורשת של מודיעים ערבים, רובם עובדי הנמל, שהיו חבריו לעבודה בשנות השלושים. אחד המודיעים היה ערבי נכבד, בעל קשרים במפקדה הערבית של העיר ובמפקדת הלגיון העבר-ירדני. כינויו היה "בן דוד".⁹ גם הרשת של משה דיין – שפיקד על יחידת הביטחון השוטף במטכ"ל ה"הגנה" – גייסה סוכנים בתוך הכנופיות הערביות, ואחת ההצלחות שלה היה מינויו של ג'דען אמעשה מהכפר הדרוזי עספיא לנהג של מפקד חיפה אל-חניטי. עוד ידיעות קיבל הש"י מיהודים רבים ששירתו במשטרה הבריטית או שהועסקו במשרדי הממשלה ובמחנות הצבא.¹⁰ _______________________ בשבוע הבא: עוזרו של אבא חושי, ג'ול אמסטר, יוצר קשרים עם הבריטים ועם הערבים; קצינים גרמנים ופולנים עזרו לערבים; פעולות נפרדות ובלתי מתואמות של לוחמי האצ"ל ולח"י בחיפה; התקפת האצ"ל על הכפר הערבי טירה שתושביו הגיבו בפיגועים ביהודים; פרובוקציות של האצ"ל נגד ארגון ה"הגנה"; תיאור מניעת פעולה של לח"י.

1. את"ה, עדות של נוח כהן מ-14 במארס 1971 ושל גרשון ריטוב. 2. א"צ, מחוז חיפה – יומן 12 בדצמבר 1947. 3. עיתון "דבר", 10 בדצמבר 1947. 4. יומן דב"ג, 5 בינואר 1948. 5. האנציקלופדיה העברית, הערך "חיפה"; ערף אל ערף, האסון. 6. העיתון "משמר", 4 בדצמבר 1947. 7. ראה פירוט באחד הפרקים הקודמים. 8. צדוק אשל, מערכות ההגנה בחיפה א', עמ' 306–307; טוביה ארזי, הלוחמה הפסיכולוגית לפני שחרור חיפה, הארץ, 4 באפריל 1972. 9. טוביה ארזי. 10. ראיון עם ג'דען אמעשה.